הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #161
חוזרת הביתה, בקושי נגררת, אלף טון על גבי, על כתפיי השמוטות, על ליבי הקורס.
אלחנן לא בבית, השקט האוורירי טוב לי. נשכבת על המיטה באפיסת כוחות, מרגישה נשימות כבדות שממלאות אותי, מסך שחור ועקשן שמתעקש לפלס במוחי, מה. אני . עושה. עכשיו?
הטלפון מצלצל, זו ברוריה, אני לא מרימה. שוב צלצול שקט, אמא, גם לא עונה. בועת האין אונים עוטפת אותי, מחכה לסיכה שתנפץ אותה, תחזיר אותי לעולם המעשה במקורקע, היציב, הבטוח.
הוילון הוורדרד מתנודד מולי ברוח קלה שמניעה אותו, השמש מציצה מבעדו, השידה הלבנה מבריקה מצחור עמוק, על המיטות מצעי מלמלה שנותנים הרגשה של בית מלון חלומי, ריח וניל מתקתק מבעד למפיץ הריח, מציאות אוטופית, שהיא לא חלק ממנה.
הטלפון לא חדל מלצלצל, ברוריה, ועוד פעם היא, כנראה רוצה להודות על המכתב המקולל ההוא.
שופתת לי מים לכוס קפה אומללה ראשונה להיום, וכשהחלב מבעבע קריר – רותח אני עונה לטלפון שלא פסק מלצלצל.
"כן?" אני מחפשת משהו מתוק ללוות את הקפה המר, ברוריה, נפש תאומה שכמותה – מיד מבינה שמשהו עובר עלי, אני שומעת איך היא מנסה לגשש, לא להתערב יותר מידי, אבל להראות לי שהיא פה "הכול בסדר בעבודה?" אני לא עונה. מפחדת שאם אני אדבר – הכול יתפרץ ממני בבת אחת, באשד בלתי נגמר. ויותר ממה שאני מפחדת מלהיות מגוחכת בעיניה ובעיני אני חוששת מגילוי הלב הרותח, מכך שאני לא אקבל מענה לאינאונים הבוער, וכשברוריה לוחצת רק עוד קצת אני נשברת, שופכת הכול, בקיתון שופע שלא משתתק עד שאני מתארת לפרטי פרטים את היום הנורא שעבר עלי.
שתיקה מזדהה נושבת אלי מבעד לאפרכסת, כשיש הבנה ענקית – אין צורך במילים גדולות, הלב מספיק, ממלא את החלל הריק בחום מלטף.
"אז מה אנחנו עושות?" היא כל כך מותק ברוריה, מה 'אנחנו', כאילו זו צרתה המשותפת, לא סתם היא חברתי הטובה ביותר, טובה בדו משמעות, בכל כיוון של המילה.
"לא יודעת". אני חדה ודוקרנית, משליכה הכול ממני, אין לי כוח להתמודד.
"אפשר לקפוץ אליך עכשיו?" אני מעיפה מבט בשעון, יש עוד שעה וחצי עד שאלחנן יחזור וברוריה אומרת שהשעה בה תהיה אצלי שווה את הדרך של רבע השעה.
היא נוחתת אצלי עם מילקשייק ורדרד וקוראוסון מדיף ניחוח טרי. עורכת את השולחן עם כלים חד פעמי מאולתרים ומקנחת בכדור גלידה בטעם קפוצ'ינו, כמו שאני הכי אוהבת. למרות שלא מתחשק לי לטעום גם דובדבני קצפת – המסירות שלה מטעימה לי והאוכל מצליח להחליק בגרון.
היא לא אומרת לי "שום דבר לא קרה" או "מה את לוקחת קשה? אפשר לחשוב..."
רק נותנת את כולה, בלי עצות משפטים או יומרות, במילקשייק קריר וקוראוסון חם.
ורק לפני שהיא יוצאת, עם שקית מלאה בשאריות הארוחה המאולתרת לאשפה היא מחזיקה לי את הידיים חזק ולוחשת "אלישבע ,היום זה נראה לך נורא, בעיקר כי את מבלבלת, מבוהלת, לא יודעת מה יהיו ההשלכות פוחדת שלא יאמינו לך ולא מעזה לדבר אפילו, אבל לדעתי, בדברים מסובכים כאלה – הדרך הישרה והישירה היא המוצלחת ביותר, תרימי טלפון לשוויגער, תגששי אם היא שמעה ופשוט תאמרי לה את האמת, עם ראש זקוף וחיוך מרפרף" והיא סוגרת אחריה את הדלת, שובל מילותיה ממלא את הבית בנצנץ קסום ומנחם.
אלחנן לא בבית, השקט האוורירי טוב לי. נשכבת על המיטה באפיסת כוחות, מרגישה נשימות כבדות שממלאות אותי, מסך שחור ועקשן שמתעקש לפלס במוחי, מה. אני . עושה. עכשיו?
הטלפון מצלצל, זו ברוריה, אני לא מרימה. שוב צלצול שקט, אמא, גם לא עונה. בועת האין אונים עוטפת אותי, מחכה לסיכה שתנפץ אותה, תחזיר אותי לעולם המעשה במקורקע, היציב, הבטוח.
הוילון הוורדרד מתנודד מולי ברוח קלה שמניעה אותו, השמש מציצה מבעדו, השידה הלבנה מבריקה מצחור עמוק, על המיטות מצעי מלמלה שנותנים הרגשה של בית מלון חלומי, ריח וניל מתקתק מבעד למפיץ הריח, מציאות אוטופית, שהיא לא חלק ממנה.
הטלפון לא חדל מלצלצל, ברוריה, ועוד פעם היא, כנראה רוצה להודות על המכתב המקולל ההוא.
שופתת לי מים לכוס קפה אומללה ראשונה להיום, וכשהחלב מבעבע קריר – רותח אני עונה לטלפון שלא פסק מלצלצל.
"כן?" אני מחפשת משהו מתוק ללוות את הקפה המר, ברוריה, נפש תאומה שכמותה – מיד מבינה שמשהו עובר עלי, אני שומעת איך היא מנסה לגשש, לא להתערב יותר מידי, אבל להראות לי שהיא פה "הכול בסדר בעבודה?" אני לא עונה. מפחדת שאם אני אדבר – הכול יתפרץ ממני בבת אחת, באשד בלתי נגמר. ויותר ממה שאני מפחדת מלהיות מגוחכת בעיניה ובעיני אני חוששת מגילוי הלב הרותח, מכך שאני לא אקבל מענה לאינאונים הבוער, וכשברוריה לוחצת רק עוד קצת אני נשברת, שופכת הכול, בקיתון שופע שלא משתתק עד שאני מתארת לפרטי פרטים את היום הנורא שעבר עלי.
שתיקה מזדהה נושבת אלי מבעד לאפרכסת, כשיש הבנה ענקית – אין צורך במילים גדולות, הלב מספיק, ממלא את החלל הריק בחום מלטף.
"אז מה אנחנו עושות?" היא כל כך מותק ברוריה, מה 'אנחנו', כאילו זו צרתה המשותפת, לא סתם היא חברתי הטובה ביותר, טובה בדו משמעות, בכל כיוון של המילה.
"לא יודעת". אני חדה ודוקרנית, משליכה הכול ממני, אין לי כוח להתמודד.
"אפשר לקפוץ אליך עכשיו?" אני מעיפה מבט בשעון, יש עוד שעה וחצי עד שאלחנן יחזור וברוריה אומרת שהשעה בה תהיה אצלי שווה את הדרך של רבע השעה.
היא נוחתת אצלי עם מילקשייק ורדרד וקוראוסון מדיף ניחוח טרי. עורכת את השולחן עם כלים חד פעמי מאולתרים ומקנחת בכדור גלידה בטעם קפוצ'ינו, כמו שאני הכי אוהבת. למרות שלא מתחשק לי לטעום גם דובדבני קצפת – המסירות שלה מטעימה לי והאוכל מצליח להחליק בגרון.
היא לא אומרת לי "שום דבר לא קרה" או "מה את לוקחת קשה? אפשר לחשוב..."
רק נותנת את כולה, בלי עצות משפטים או יומרות, במילקשייק קריר וקוראוסון חם.
ורק לפני שהיא יוצאת, עם שקית מלאה בשאריות הארוחה המאולתרת לאשפה היא מחזיקה לי את הידיים חזק ולוחשת "אלישבע ,היום זה נראה לך נורא, בעיקר כי את מבלבלת, מבוהלת, לא יודעת מה יהיו ההשלכות פוחדת שלא יאמינו לך ולא מעזה לדבר אפילו, אבל לדעתי, בדברים מסובכים כאלה – הדרך הישרה והישירה היא המוצלחת ביותר, תרימי טלפון לשוויגער, תגששי אם היא שמעה ופשוט תאמרי לה את האמת, עם ראש זקוף וחיוך מרפרף" והיא סוגרת אחריה את הדלת, שובל מילותיה ממלא את הבית בנצנץ קסום ומנחם.
