סיפור בהמשכים אם בארזים נפלה קצפת

חוזרת הביתה, בקושי נגררת, אלף טון על גבי, על כתפיי השמוטות, על ליבי הקורס.

אלחנן לא בבית, השקט האוורירי טוב לי. נשכבת על המיטה באפיסת כוחות, מרגישה נשימות כבדות שממלאות אותי, מסך שחור ועקשן שמתעקש לפלס במוחי, מה. אני . עושה. עכשיו?

הטלפון מצלצל, זו ברוריה, אני לא מרימה. שוב צלצול שקט, אמא, גם לא עונה. בועת האין אונים עוטפת אותי, מחכה לסיכה שתנפץ אותה, תחזיר אותי לעולם המעשה במקורקע, היציב, הבטוח.

הוילון הוורדרד מתנודד מולי ברוח קלה שמניעה אותו, השמש מציצה מבעדו, השידה הלבנה מבריקה מצחור עמוק, על המיטות מצעי מלמלה שנותנים הרגשה של בית מלון חלומי, ריח וניל מתקתק מבעד למפיץ הריח, מציאות אוטופית, שהיא לא חלק ממנה.

הטלפון לא חדל מלצלצל, ברוריה, ועוד פעם היא, כנראה רוצה להודות על המכתב המקולל ההוא.

שופתת לי מים לכוס קפה אומללה ראשונה להיום, וכשהחלב מבעבע קריר – רותח אני עונה לטלפון שלא פסק מלצלצל.

"כן?" אני מחפשת משהו מתוק ללוות את הקפה המר, ברוריה, נפש תאומה שכמותה – מיד מבינה שמשהו עובר עלי, אני שומעת איך היא מנסה לגשש, לא להתערב יותר מידי, אבל להראות לי שהיא פה "הכול בסדר בעבודה?" אני לא עונה. מפחדת שאם אני אדבר – הכול יתפרץ ממני בבת אחת, באשד בלתי נגמר. ויותר ממה שאני מפחדת מלהיות מגוחכת בעיניה ובעיני אני חוששת מגילוי הלב הרותח, מכך שאני לא אקבל מענה לאינאונים הבוער, וכשברוריה לוחצת רק עוד קצת אני נשברת, שופכת הכול, בקיתון שופע שלא משתתק עד שאני מתארת לפרטי פרטים את היום הנורא שעבר עלי.

שתיקה מזדהה נושבת אלי מבעד לאפרכסת, כשיש הבנה ענקית – אין צורך במילים גדולות, הלב מספיק, ממלא את החלל הריק בחום מלטף.

"אז מה אנחנו עושות?" היא כל כך מותק ברוריה, מה 'אנחנו', כאילו זו צרתה המשותפת, לא סתם היא חברתי הטובה ביותר, טובה בדו משמעות, בכל כיוון של המילה.

"לא יודעת". אני חדה ודוקרנית, משליכה הכול ממני, אין לי כוח להתמודד.

"אפשר לקפוץ אליך עכשיו?" אני מעיפה מבט בשעון, יש עוד שעה וחצי עד שאלחנן יחזור וברוריה אומרת שהשעה בה תהיה אצלי שווה את הדרך של רבע השעה.

היא נוחתת אצלי עם מילקשייק ורדרד וקוראוסון מדיף ניחוח טרי. עורכת את השולחן עם כלים חד פעמי מאולתרים ומקנחת בכדור גלידה בטעם קפוצ'ינו, כמו שאני הכי אוהבת. למרות שלא מתחשק לי לטעום גם דובדבני קצפת – המסירות שלה מטעימה לי והאוכל מצליח להחליק בגרון.

היא לא אומרת לי "שום דבר לא קרה" או "מה את לוקחת קשה? אפשר לחשוב..."

רק נותנת את כולה, בלי עצות משפטים או יומרות, במילקשייק קריר וקוראוסון חם.

ורק לפני שהיא יוצאת, עם שקית מלאה בשאריות הארוחה המאולתרת לאשפה היא מחזיקה לי את הידיים חזק ולוחשת "אלישבע ,היום זה נראה לך נורא, בעיקר כי את מבלבלת, מבוהלת, לא יודעת מה יהיו ההשלכות פוחדת שלא יאמינו לך ולא מעזה לדבר אפילו, אבל לדעתי, בדברים מסובכים כאלה – הדרך הישרה והישירה היא המוצלחת ביותר, תרימי טלפון לשוויגער, תגששי אם היא שמעה ופשוט תאמרי לה את האמת, עם ראש זקוף וחיוך מרפרף" והיא סוגרת אחריה את הדלת, שובל מילותיה ממלא את הבית בנצנץ קסום ומנחם.
 
נו... ועכשיו אנחנו בהמתנה להתרה
האם תאמין השוויגער המוקפדת והמושלמת, זאת'י שלעולם לא טועה, לוידוי כן מלב אל לב?
 
מממ
ואיך כל זה קשור לקונפליקט העיקרי שסביבו סובב הסיפור: אלישבע ואלחנן, אלישבע והמשפחה שלו, אלישבע ועצמה?
התרת הסיבוך הטכני הזה תפתור, או לפחות תיגע - גם בהם?
מעניין.
 
וואו. פרק יפה ממש!
מחכים להמשכים טובים לפחות כמו הקודמים...

אפשר ביקורת פיצפונת?
כל הפרקים כתובים בסגנון מאוד מסויים; מעבירים את החיים כמו שחיים, בצורה האמיתית, היפה והכואבת. (וזו חתיכת מומחיות...)
היא מחזיקה לי את הידיים חזק ולוחשת "אלישבע ,היום זה נראה לך נורא, בעיקר כי את מבלבלת, מבוהלת, לא יודעת מה יהיו ההשלכות פוחדת שלא יאמינו לך ולא מעזה לדבר אפילו, אבל לדעתי, בדברים מסובכים כאלה – הדרך הישרה והישירה היא המוצלחת ביותר, תרימי טלפון לשוויגער, תגששי אם היא שמעה ופשוט תאמרי לה את האמת, עם ראש זקוף וחיוך מרפרף"
הקטע הזה של 'מחזיקה לי את הידיים ולוחשת' קצת מידי... איך לומר? פתטי? ציורי? בקיצור- לא מתכתב עם הסגנון.
ואולי תתמהי- מה אני מתנפלת על קטע קצר בסופו של פרק?
בדיוק בגלל שזה בסופו של פרק, אנחנו (הקוראים) יותר זוכרים אותו.

את יכולה חופשי להתעלם מההערה, ייתכן וזה נטו ראיה שלי.
 
וואו. פרק יפה ממש!
מחכים להמשכים טובים לפחות כמו הקודמים...

אפשר ביקורת פיצפונת?
כל הפרקים כתובים בסגנון מאוד מסויים; מעבירים את החיים כמו שחיים, בצורה האמיתית, היפה והכואבת. (וזו חתיכת מומחיות...)

הקטע הזה של 'מחזיקה לי את הידיים ולוחשת' קצת מידי... איך לומר? פתטי? ציורי? בקיצור- לא מתכתב עם הסגנון.
ואולי תתמהי- מה אני מתנפלת על קטע קצר בסופו של פרק?
בדיוק בגלל שזה בסופו של פרק, אנחנו (הקוראים) יותר זוכרים אותו.

את יכולה חופשי להתעלם מההערה, ייתכן וזה נטו ראיה שלי.
תודה על ההערה.
היה נראה לי מתבקש מדמותה של ברוריה והקשר של עם אלישבע, אבל כמובן ייתכן שטעיתי.
 
מממ
ואיך כל זה קשור לקונפליקט העיקרי שסביבו סובב הסיפור: אלישבע ואלחנן, אלישבע והמשפחה שלו, אלישבע ועצמה?
התרת הסיבוך הטכני הזה תפתור, או לפחות תיגע - גם בהם?
מעניין.
הו הו.
זה רק קצה הקרחון של ההסתבכות.
מרחמת על אלישבע על מה שהיא הולכת לעבור, אבל טוב, זה הכבר ספוילר...
 
משהו לא ברור לי, וגם אם אלישבע הייתה בדיכאון, בגלל זה מגיע לה יחס מנוכר מחווה, ועוד שמקום העבודה הוא עמותה שכזו?
 
משהו לא ברור לי, וגם אם אלישבע הייתה בדיכאון, בגלל זה מגיע לה יחס מנוכר מחווה, ועוד שמקום העבודה הוא עמותה שכזו?
מקום העמותה הוא לא כזה אבל את צודקת.
בהמשך מקוה שיתבהרו הדברים.
 
האצבעות שלי רועדות על המקשים. אפס, חמש, ארבע. שלוש. אחת. חמש. שש. אחת- מפסיקה.

אלחנן יחזור עוד מעט, וזה אמא שלו, בכלאופן. האם יהיה זה הוגן שלא יהיה שותף?

ציפור קטנה ודורסנית לוחשת לי –שלא שותף יהיה לי, אלא עוד זירה להילחם בה, אבל אני הודפת אותה במהירות, אלחנן הוא בעלי, לפני ואחרי הכול, ואסור לי לשכוח את זה.

ארוחת ערב, יש חיה כזו, שפעם שכחתי להכין אותה. והיום? היום אין לי כוח.

אסור לי, ברור. השיש מביט בי בשתיקה נוזפת, וזכוכית השולחן משתקפת עלי בתמיהה, ומילא הם, לא יכולים לדבר ולנאום לי כמה זה לא בסדר, שאני לא ממלא את תפקידי, בשלמות מדופלמת. אבל אלחנן? אלחנן לא ישתוק.

שלווה מוזרה ממלאת אותי, הבית כבר חשוך, אני לא טורחת להדליק את האור, העמימות מתאימה לי עכשיו, זהה לליבי. רגיעה הלא מובנת מטפסת בי, מן השלמה של מי שנפל עמוק, וטוב לו שם, לא מחייב, משחרר, אחחח.

הנה, המפתח מסתובב, לא זוכרת בכלל שנעלתי, האור נדלק, אני יושבת, על הכיסא, מחייכת, לא כלום, רק מחייכת, חיוך לא מטופש, אומרת שלום, וזהו, לא כלום.

"מה נשמע?" בדרך כלל זו אני ששואלת, ואלחנן עונה, מששמטתי תפקידי – לוקח אותו אלחנן בזרועות פתוחות, מחייכות, הוא מתיישב מולי, לא שואל כלום על האוכל, עדיין.

"איך היה בכולל?" בינתיים הכול רגיל, כאילו, שאלות של סתם, פינג פונג מובנה וקבוע, הפצצה תגיע עוד מעט, לאט, לאט.

"היה מצוין, גישמאק". אני מחייכת בגאווה, ולרגע אנחנו זוג צעיר, קסום כזה, זוהר.

"ממממ.." אלחנן מתחיל, אני רואה את גלגלי מוחו נעים בחיפוש אחר המילים המתאימות לשאלה, איך הוא ינסח אותה הפעם? "מה עם ארוחת הערב?" או "מה קרה הפעם?" ואולי בוטה ותמציתי יותר – "מה עובר עלייך?"

אבל הפעם הוא דווקא עדין ומנומס "לא הכנת ארוחת ערב" הוא אומר, "אני רעב" הוא לא מתבייש להודות – ואני, כגמלונית, במקום לשמוע את ההמשך, קוטעת אותו, לא רוצה לשמוע "לא היה לי כוח להכין!"

מרגישה מטופשת, ילדת גן שרוקעת ברגל כדי שישימו אליה לב, ואולי זה מה שאני? או כולנו? ילדים קטנים בלבוש של גדולים.

אלחנן עדיין לא שואל מה שמתבקש ממנו, הוא דווקא בסדר כשהוא אומר "לא נורא, נראה כבר מה נאכל" וקצת פחות בסדר שהוא מסביר את עצמו בטוב טעם "פשוט, אצל אמא שלי, אממ.. זה אף פעם לא היה קורה"- עד שאני תוהה לחשוב, איך הבנאדם החכם הזה לפעמים כל כך טיפש?

הוום, והוא עדיין לא יודע שלהזכיר את אמא שלו עכשיו – זה כמו מטפחת אדומה מול שור זועם, חבל בביתו של תלוי, שוויגער בביתה של כלה, מסובכת.

אני שורטת קלות את שולחן הזכוכית, המתח משאיר חריצים, אני מתחילה לדבר, בהתחלה בשקט מגומגם, וכשאני נזכרת בביטחון של ברוריה – שאמנם יועד במקורו אל השוויגער אבל עוזר לי גם כעת, להרצות, בביטחון, בשטף, נטולת אשמה, מספרת דברים כהוויתם.

העיניים שלי מושפלות כשאני גומרת לספר, לא בבושה, במבוכה, אבל מכשאני מסיימת את המונולוג הארוך ועוברות דקות ארוכות של שתיקה – אין לי ברירה אלא להרים אותם, לפגוש בים התכול בעיניו של אלחנן, ובזיק – שאני עדיין לא מצליחה להבין.
 
ווואו! פרקים נפלאים!
לא הייתי כאן קצת זמן, והרווחתי לקרוא עכשיו חמישה פרקים ברצף.
מזכיר את החוויה של לקבל ערימת עיתונים משכנים ולפתוח את כולם באותו סיפור בהמשכים :)

מרגישה שוני קל באווירת הכתיבה בין הפרקים שהיא בעבודה או עם ברוריה לבין הפרקים עם אלחנן. משהו בדינמיקה ביניהם מוציא ממך כתיבה אותנטית במיוחד. סתם אומרת...
 
את השיחה הזו לא אשכח לעולם.
גם כשאהיה בת מאה ועשרים, עם עדת נכדי נינים וצאצאים בלי עין הרע, את השיחה הזו – לא אשכח.
גם מים שיזרמו בירדן, הסכמי שלום שיוחתמו וספיקו להיפרם – לא ירחיקו ממני את הזיכרון החי, הלוהט, שמידי פעם צורב בי, ובעיניי. בשקט.


"אז את אומרת בעצם שעכשיו אמא שלי חושבת עליך כל מיני דברים מעניינים" הוא כאילו קובע, והטון ששלו יבש כזה, כאילו הוא מקריין את מזג האוויר, ואני לא סתם מצב רוח, אני אשתו.
"משהו כזה" אני אומרת, לא מצליחה להסביר אפילו לעצמי את התסכול שנושך בי, מחולל בי שמות נסתרות.
שקט לא ברור יורד בינינו, ריחוק שלא היה אמור להיות, אני לא חושבת שאני צריכה לשבור את הדממה הלא מובנת אבל מכיון שמקשי הטלפון מדגדגים באצבעותי אני מנפצת אותה, בכוח "אולי אני אתקשר אליה?" אני שואלת אותו, רק אני שמה לב לנימת התחינה שיוצאת ממני?
"ומה זה יעזור?" הוא מקשה בנימה למדנית משהו, אני רוצה שהוא גם יענה על שאלתו, שיקשה וישיב, אבל ציפיותי נשארות דוממות מול משיכת כתפו הבלתי מחייבת, אני לבד במערכה, וכמה שזה קלישאתי זה כואב, זה נוקב.
"אתה רוצה שאשים על רמקול?" אני מנסה כמוצא אחרון, מנסה לגרד שיירים של שותפות, הזדהות, ניצוצות של הבנה או חמלה, אבל מבעו אטום כשהוא אומר לי "כן, בטח!" ומשום מה אני מרגישה שלידי נמצא כלב שמירה, לא תומך ומגן.
מאוחר מידי, הצעתי – אז הצעתי, לא יכולה להתחרט. כמו דז'ה וו האצבעות שלי שוב רועדות על המקשים, גם הרגליים מתנדנדות יותר מידי ועווית בלתי רצויה חולפת בפני, עכשיו אני לפני השיחה, מושפלת, נבוכה, איך אראה אחר כך?
השוויגער דוקא עונה מהר, והמח מאכל בי בקצות אצבעותי, היא מדברת רגיל, וגם אני, אנחנו מפטפטות על הא ודא בנאלי ואני ממש לא יודעת איך להתחיל.
מה חשבתי לעצמי? שהיא תתחיל מעדנות לחקור אותי לפשר השמועה שהגיעה אליה ואני אצטרך 'רק' להסביר את עצמי?
שהיא תאמר לי בחום 'אלישבע, לרגע לא האמנתי לחוה, את כלתי האהובה, ואף שמועה מסתורית ובלתי מבוססת לא תצליח להפריד בינינו!'
או לפחות היתה באה ככה, ישירות – ושואלת: 'אליייישבע (מתנגן כזה) מה אני שומעת עליך?' ולא אכפת לי שאפילו תצעק ותנזוף, העיקר שיתנו לי פתח, כחודו של קיסם, שאוכל ליטול קורה מבין עיני.
אבל השיחה השגרתית שתופסת אותנו עכשיו גרועה יותר מכל תרחיש שלא דמינתי, כאילו כלום, כאילו. לא צריך אוזן חדה מידי לשמוע רתיעה מרוחקת שדוקרת בלי מילים.
"אז דיברת עם חוה לאחרונה?" אני שואלת, ומרגישה טיפשית למדי, ממתי כלה מתערבת במערכת החברותית של השוויגער? ועוד בבוטות בלתי מסתתרת כזו? אבל השוויגער כביכול משתפת פעולה, וחבל "אני מדברת איתה כל יום אלישבע" הטון לא נוזף, אבל נחרץ, והמילים שאי פעם היו לי נאבדות.
"אממממ..." אני מתגמגמת, מקוה שמישהו יוציא אותי מהבוץ שאני על סיפו, שולחת לאלחנן מבט מתחנן, לא מתביישת בדמעות שמציפות את עיניי, אבל הוא? כאילו לא מבין מה אני רוצה ממנו, חומה מתגבהת בעיניו, אטימות בצורה.
"אז כשדיברת איתה בפעם האחרונה" אני מוציאה שברי מילים מתוך הגמגום "היא...היא אמרה לך משהו????"
השתיקה שבקו לא שקטה, אלא זועקת, וכשעובר רגע ארוך עד שהשוויגער עונה "היא אמרה הרבה דברים, אני לא יודעת לאן את מכוונת! " הסכנה מצלצלת באזני, צריכים להיות חרשים בשביל לא לשמוע אותה, לחוש בה.
 
נערך לאחרונה ע"י מנהל:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה