סיפור בהמשכים אם בארזים נפלה קצפת

[בונבוניירה פיקנטית]

אז עם כל הזעזוע שבדבר, כדאי שתתארי את הנפילה לפרטי פרטים ולא רק מלמעלה' החלקה, כמה שמיניות ונחיתה..
אנחנו צריכים להגיש את החיכוך השורף של המדרכה בלחי, ואת העיפור והבוץ מסביב לעיניים, פה מלא דם.. בעעעע
והפאה החדשה--או המטפחת, הו, מה קרה לה??

הוספתי.

 

[מגבת]

אוף!
מכורה לסיפור שלך,
איך שאני רואה צלצול, עוזבת הכל והולכת לקרוא...

 

[שואפת ליותר]

את כותבת מקסים! כיף לקרוא!!
אולי בפרק הבא תתני לנו קצת רחמים עליה?

 

[אשר שרבר]

מעולה, האומץ שקיבלת לתת טוויסט, חד, חזק. מברוק!

צלצול

עוד יש מי שזוכר איך קוראים לזה...

 

[אנטיפטרוסה]

שאת צריכה את השלומיאליות שלה?

מה שהכי צריך-ומה שהפרק הזה מזמין, זה קצת הזדהות והגנה מצד הבעל האדיש והאנטיפת!
יראה אותה בלי הכרה, ומיד יתעורר מצפונו מתנומתו התמידית...

 

[הנף מקלדת]

מה שהכי צריך-ומה שהפרק הזה מזמין, זה קצת הזדהות והגנה מצד הבעל האדיש והאנטיפת!
יראה אותה בלי הכרה, ומיד יתעורר מצפונו מתנומתו התמידית...

מה פתאום, זה יעורר אמפתיה ממקום של היא 'דפוקה' באמת.

 

[בונבוניירה פיקנטית]

לבן מסנוור אותי, הבזק שחור ושוב לבן.
אני מנסה לפתוח את העיניים, ממצמצת, מצליחה, הן כבדות העיניים, כאילו הנחתי עליהם משקולות.
"אלישבע?" קול דאוג נשמע לימיני, אני לא צריכה להסתובב כדי לשייך אותו לבעליו, אלחנן, הבעל הטוב שבעולם.
"אלישבע? אני..." הוא מתגמגם כגבר שאשתו אינה מרגישה טוב, מתחשק לי לחייך, אולי לצחוק, סיטואציה מוזרה, בעל נבוך ואשה ששמחה מכך? "אני נבהלתי כל כך" זה יוצא לו בסוף, רק מה? ובשטף, כמעט נשי.
"הפלאפון שלי לא היה מחובר וכשהודיעו לי את זה - תפסתי מיד מונית ות'אמת? נראה לי שאפילו לא שילמתי לה, רצתי בכל המסדרונות - עד שמצאתי את החדר שלך, ואת נראית..." לא צריכה תאורים, מרגישה לבד.
"את בסדר?" הוא שואל אותי, ארשת אכפתית על פניו, מתעניינת, משתתפת "כמו שאתה רואה..." אני מחייכת בחצי פה, נאנחת, כואב לי, נורא, אני מסתירה את הכאב, מעדיפה לדבר, לשמוע, לנשום.
הוא מתיישב על הכיסא שבראש המיטה, עד עכשיו עמד, כנראה שהוא באמת לא 'עמד' במצב. "מה עשו לי?" אני שואלת אותו כשאני ממששת תחבושת שעוטפת לי את הלחי, הסנטר, והעין אחת.
הוא נראה כמו אחד שעומד להנחית בשורה לא נעימה, אבל המראה הזה שובר לב, מכמיר, פתאום אני מרחמת עליו, לא יודעת למה: "אני בסדר, רק תגיד לי מה קורה איתי, אתה יודע", אני מנסה לגחך: "משהו מסובך מידי זה לא יכול להיות...בסך הכול נפלתי..."
"נפלת???" הוא נעמד פתאום, מזנק, "ואני הייתי בטוח שנפגעת מרכב!"
"איזה רכב?!" אני מאנפפת לו "מרצדס בשם מדרכה. לא גלגלים ולא נעליים, רק נפלתי, החלקתי מהבוץ או משהו, מיהרתי הביתה" מעדיפה לא להיזכר למה, העיקר עכשיו הכול טוב.
"וואו" הוא אומר לי. "וואו וואו" הוא מנגן בטון בלתי מפוענח, וכיון שאני לא מבינה למה הוא מתכוון אני מהנהנת אחריו: "באמת וואו".
"רוצה לאכול משהו?" הוא מחייך, אבל משהו עיניו מושפלות, הוא מתחמק. אני בולעת את רוקי: "אני רוצה לאכול, בוודאי , מי יודע כמה זמן לא אכלתי? אבל לפני זה" הוא מרים לי עיניים חטופות, "לפני זה - אני רוצה שתגיד לי מה בדיוק צריך לעשות לי!"
"כלום" הוא מבטיח, "ממש כלום, ואין שום סיב להבל! באמת" אני מאמינה לו, כמעט "אל תיקחי את זה קשה כי זה ממש קלי קלות, אולי קוראים לזה בשם מפוצץ כי ככה הרופאים אוהבים, אבל בררתי וזה ממש לא רציני".
זה כל כך לא רציני, שמשום מה, ככל שהוא מרגיע יותר - אני נעשית שלווה פחות ופחות, מעניין למה.

 

[.כותבת.]

פרק מהמם!! השיח והתחושות ביניהם גאוניים כרגיל,
אבל למה המתח הזה!!! ועכשיו נחכה עוד שבוע וחצי במקרה הטוב?? לא יפה!

 

[אשר שרבר]

כותבת צודקת בעיקר בחלק הראשון על השיח והמתח. אבל גם בחלק השני..

 

[עט להשקיע]

תיקון קטן

שום סיב להבל!

סיבה להבהל

 

[בונבוניירה פיקנטית]

תיקון קטן

סיבה להבהל

מאוחר מידי מבשביל לשנות.

 

[בונבוניירה פיקנטית]

"ניתוח?" אני שואלת, כל התמיהה שבעולם מתקפלת לתוך המילה הקטנה הזו, לשלושת ההברות שלה.
"לא מסובך" אלחנן כבר לא מסיט ממני עיניים, כבר לא מתחמק, אולי עכשיו מתחשק לי שהוא כן יהיה כזה קצת.
"למה ניתוח בעין?, מה קרה?" אלחנן מחייך, "נפלת, לא? נכנסו לך שבי זכוכית מאנ'לא יודע איפה - לעין - חוששים להוציא אותם כדי לא לפגוע בקרנית, זה לא ניתוח מסובך, חצי שעה-שעה ואת אחרי" אחרי. איך בכלל הגעתי ל'לפני' הזה?
דמות נוספת בפתח, אמא שלי, הטובה. שמעה מה קרה, עזבה הכול - ורצה אלי, עם ערימת שוקלדים כמו הייתי חולה מסוכנת חלילה, גלונים של אהבה, שקים של נוחם ותקווה.
"אתה יכול ללכת" היא אומרת לאלחנן שקם מהכסא, "או דווקא להישאר, מה שנוח לך, מה שטוב לך". אלחנן לוחש תודה. "אני אצא לעשות כמה טלפונים" הוא ממלמל לי, וזה שהוא מחכה לאישור ממני - שווה יותר מכל הארסנל של אמא שלי.
"מותק, את בסדר?" היא שואלת אותי, מתיישבת, מדברת, שטף של מילים שמנסות להסיח את דעתי - נופל עלי "אמא!" אני מנסה לעצור, מצליחה אך בקושי: "אני צריכה לעבור ניתוח". בטוחה שהיא כמעט תתעלף לי כאן אמא שלי ההיסטרית. אבל היא נשארת לשבת ברוגע. "אני יודעת חמודה. אבא עכשיו מברר מי הרופא שינתח אותך, אם יש צורך נפעיל עסקנים. זה לא אמור להיות ניתוח מסובך - אבל את יודעת, עם העיניים לא לוקחים סיכון".
בטח שלא לוקחים סיכון, רק כולם ידעו לפני שאני צריכה ניתוח, ומה, ומתי, וכמה, טוב שנזכרו להודיע לי. סך הכול שעתיים הייתי לי בשקט מנומנם - מעורפל - וכבר יודעים מה הכי טוב עבורי. נחמד מאד.
איך אמא שלי תמיד מבינה אותי? "אני לא צריכה לדבר בכלל, המחשבות שרצות לי בראש - כמו עוברות אליה בסרט נע, שקוף, מתפתל: "את לא צריכה להרגיש לא נוח שביל'ה, ככה זה כשבן אדם לא מרגיש טוב, אין לו ברירה אלא להרפות, לדעת שכולם מסביב דואגים לו, ועכשיו התפקיד שלו - לנוח, ולקבל את כל מה שמרעיפים עליו" נינוחות מתפשטת בי. לא צריך להרגיש רע אלישבע, הכול בסדר, המצב בשליטה. דואגים לך, מאד. אל תפרשי את זה אחרת!
אלחנן נכנס, אמא שלי מפנה את השטח בטקט "קולה או מיץ תפוזים?" היא זורקת לי, יודעת מה אבח: "קולה" "ושיהיה קפוא-קפוא" אנחנו משלימות ביחד, צוחקות.
אלחנן מתיישב על הכסא, שמרגיש לו כמו מוצב בהצגה, זנוח, גולמי, אבל נמצא, תמיד: "אמא שלי רוצה לבוא לבקר" הוא מודיע לי. רוצה. לבוא. לבקר.
"לא כל כך נראה לי!" אני מעזה, ככה זה, אני לא מרגישה טוב, פצועה קלות, מתפנקת לי, מנצלת את רגעי החסד.
"זה אמא שלי" גם אלחנן נחרץ, "מה אני אגיד לה? שלא מתאים לך? והאמת? לה עצמה יש טקט. היא הציעה שתבוא רק אחרי הניתוח" הוא מבסוט מהטקט של אמא שלו, אני מאוכזבת בגללו.

 

[אשר שרבר]

נפלא!!
הפער בין אמא שלה לאמא שלו, וחוסר הטקט שלו מובע מעולה.
הדיבור שלהם לפני כן מעל הראש שלה, מעולה ומתסכל.
הוא עצמו נע בין להיות ילד קטן חסר טאקט, שמסביר את התסכול וחוסר האונים שלה. לבין אחד שאמור לבצע את תפקיד הגבר והוא הופך להיות סוג של אבא/מחליט עליה, מה שמקטין אותה כל כך.

 

[בונבוניירה פיקנטית]

נפלא!!
הפער בין אמא שלה לאמא שלו, וחוסר הטקט שלו מובע מעולה.
הדיבור שלהם לפני כן מעל הראש שלה, מעולה ומתסכל.
הוא עצמו נע בין להיות ילד קטן חסר טאקט, שמסביר את התסכול וחוסר האונים שלה. לבין אחד שאמור לבצע את תפקיד הגבר והוא הופך להיות סוג של אבא/מחליט עליה, מה שמקטין אותה כל כך.

טוב שמישהו הגדיר את זה יותר טוב ממני...

 

[בונבוניירה פיקנטית]

גלוווווללל.
גוררים אותי כאילו ה' ישמור אני איזה חולה מסוכנת. יומיים הייתי צריכה להמתין לניתוח המטופש הזה. יומיים של שטטוש ותחבושות, כאב וערפול. ואמא ואלחנן שלא עזבו אותי לרגע. רק בלילה, אלחנן ירד לישון בלובי, אמא הלכה הביתה, עם צרור הוראות ומטעמים שהשאירה, כאילו הייתי מסוגלת בכלל לטעום משהו.
גוווווווווווווול. הבריון הזה שמחזיק את המיטה - עגלה כאילו נמצאת בה תרנגולת מובלת לשחיטה ממש לא מוצא חן בעיני! אני רואה אותו רק בחצי עין, כלומר חצי משני עיניים, כי עין אחת עטופה בתחבושות שמגינות עליה מזיהום. בבוקר בדקו אותי שאני באמת רואה, ברוך השם, ראיתי, אבל כל כך כאב לי שלא מספיק הצלחתי להודות על זה. אחרי הניתוח, אשורר שירה, הודיה.
אני נוחתת. אמא ואבא שלי, אלחנן. עומדים בפינה. הבריון הלך לו לדרכו, ומשיירי הערפול אני תוהה - למה אין מקצוע פסיכולוגי של "הובלת חולה לחדר ניתוח"? קצת רגישות, אמפטיה, סבלנות, ושיהיו גם מותאמי מגזר ומגדר, שיוכלו לומר איתי פרק תהילים, להזכיר לי בידי מי אני.
שפתיים ממלמלות מולי, אני שוקעת ברעיונות שווא, לא שומעת את מה שאמא לוחשת: "אל תדאגי מותק, יעבור מהר" ואבא, שקט ומחייך כתמיד, מזכיר לי את מה שהיה אומר לי תמיד לפני טיפולי השיניים והפחד הנצחי שלי מכאבים: "סופרים אחד, שתיים" אני משלימה ביחד איתו: "בשש כבר לא מבינים למה חשבנו שיכאב". מעווה את פני לחיוך, שיהיה.
עכשיו תור אלחנן, לפי פניו הדרמטיות והעגומות נראה כי אני מובלת לצניחה חופשית מגובה שמונה מאות מטרים, ולא לניתוח פשוט עם הרדמה חלקית. אבל ניחא, טוב שיש מישהו שדואג יותר ממני, ועוד יותר טוב שהוא אומר לי את המילים הנכונות: "אני לא אפסיק להתפלל עלייך, את חשובה לי".
די לפרדות נרגשות, בכלל, יש פה מידי דרמה. סך הכול ניתוח קטן. מה, נולדתי אתמול? אבל איכשהו כיף לי כל ההתעסקות הזו סביבי, אני מצליחה לחוש בתחושה הנעימה שמזדחלת בי, חדה יותר אף מהכאב והערפול.
גבר כתום שיער מתקרב אלי, הוא נראה ליצן רפואי בדימוס, הוא המנח, ככה הוא אומר לי, נעים להכיר. עוד חמור סבר עם משקפיים חסרי מסגרת מתקרב, הוא וודאי העורך דין מהסיפורים, אי אפשר לדמיין טוב יותר כיצד עורך דין נראה. אבל לא,, כמה סרקזי, הוא המרדים.
ושוב בריון אחר מוביל אותי, חדרי הניתוח נפתחים, דמויות הקרובים לי הולכות ומטשטשות. גם עיניי. דומעות, רטובות.

 

[ש' קנר]

וואו, מדהים!

 

[מגבת]

נשמתי לרווחה,

חשבתי שהוא יגיד לה
"אני מקווה שיעבור לך מהר כי את לא נראית טוב"
או משהו כזה...
טוב שנכנס לסיפור קצת חמצן מצדו...

 

[בונבוניירה פיקנטית]

נשמתי לרווחה,

חשבתי שהוא יגיד לה
"אני מקווה שיעבור לך מהר כי את לא נראית טוב"
או משהו כזה...
טוב שנכנס לסיפור קצת חמצן מצדו...

דוקא תכננתי.
אבל ריחמתי על אלישבע, כמה היא יכולה כבר לעבור???

 

[+shira]

דוקא תכננתי.
אבל ריחמתי על אלישבע, כמה היא יכולה כבר לעבור???

יכולה, יכולה.
תהיי אכזרית, אני מבקשת.

 

[דוכסוסטוס]

האפיון של הכלה לרפו"ש בתושח"י מפורט להפליא, בחורה נחמדה ומוצלחת שנחרדת מסביבה פרפקטציונרית.
השתיקות המביכות שלה מעידות על בעיית תקשורת קשה.
בעלה ככל הנראה לא חכם גדול או שלא הודרך דיו, אבל בזכות זה גם ממהר לשכוח את סימני השאלה שסביב השגיאות שלה (תזכורת: היא חזרה הביתה ב5 בבוקר בלי להסביר מאיפה).
מי שלא ברור כל כך זו היא החמות הנכבדת, היא אשה מושלמת ורבת-שם, אבל מדברת עם כלתה הראשונה בתוקפנות לא ראויה.

נשמע שהכלה והחמות נפגשו לראשונה באותה שבת אומללה תקופה אחרי החתונה ודילגו על כל השלבים הקודמים. הם חסידים שלא נפגשים בטרם החתונה?

הצפי שלי לפרקים הבאים: הבעל מגיע למסקנה שהווידוי האישי לביטוח לאומי היה אכן של אשתו.