פרק א'.
תמיד אמרו לי שהילדים שלי יהיו כמוני. תורשה וכל זה. ואם לא, הם יהיו בדיוק הפוכים, כי אני אשגע אותם כבר בגיל שלושה חודשים שיהיו להם חברים. אתרגל איתם כישורי חברה מגיל שנה. לא הקשבתי לכל האומרים למיניהם, הם לא יודעים הכל. אני אדאג שבסוף הם לא יהיו כמוני, נקודה.
אבל בסוף, כמו תמיד, טעיתי.
לכן הלב שלי התפוצץ משמחה כשדיתי נכנסה הביתה בצעדי ריקוד בלתי אופייניים בעליל והודיעה לי שיש לה חברה חדשה. "קוראים לה איטי, שזה חרוז של דיתי, ואנחנו חברות הכי טובות!"
אוף, כיתה ד'. תסביך "החברות הכי טובות".
"איזה יופי, דיתי!" חייכתי אליה ומזגתי לה כוס מים קרים. "איטי מה?"
"מושקוביץ. את לא מכירה אותם," דיתי עיקמה את אפה במתיקות. "היא עברה דירה בתחילת השנה, והיום ישבנו ביחד והיה כיף!"
חייכתי אליה וניגשתי לכיור. בכל מקרה אי אפשר כרגע להציג סצנה תיאטרלית של אמא מול בת בשיחה מרגשת, כי דיתי קפצה סביב המטבח ולא נחה לרגע, שיכורת חברות.
"ועשינו ביחד את הדף-עבודה בחשבון, והיא נורא חכמה, אמא," היא הנמיכה את הקול שלה.
הסתובבתי אליה. "גם את נורא חכמה, דיתי!"
"טוב," היא הסכימה איתי. "אה, ושכחתי להגיד לך שאנחנו מסיימות מחר מוקדם כי יש… אממ… משהו של המורות."
הלכתי לתיק שלה לחפש את ההודעה. לא ששעת השחרור תשפיע עליי, אני עובדת מהבית ואהיה פה גם אם היא תחזור ב-9 בבוקר, אבל תמיד טוב לדעת. לפתע צלצל הטלפון.
קמתי מהתנוחה השפופה מעל הילקוט. "הלו?"
"שלום וברכה!" הקול נסוך הביטחון הפתיע אותי. "מדברת, פייגי, אמא של איטי. שמעתי מהבת שלי שהיא התחברה עם הבת שלך היום."
אהה. "נכון, דיתי כל כך שמחה, הבת שלך נשמעת ילדה טובה ואיכותית." החמאתי לה. העיקר שדיתי שמחה. לא צריכה יותר מזה.
"ברוך השם. אז תשמעי, הבנתי שהבנות מסיימות מחר מוקדם…"
המהמתי בתגובה. ו…?
"שכנה שלנו גיטלר אמרה לי שאת עובדת מהבית." אוי, לא. רק לא זה. "ורציתי לבקש שאיטי תחזור עם דיתי מחר, אקח אותה כשאני חוזרת מהעבודה. את מבינה, אני עדיין עובדת ליד הבית הקודם שלנו, זו נסיעה ארוכה ואין לי אף אחד בבית במשך היום."
איזה קונפליקט מצוין להתחיל איתו קשר. ואני אפילו לא יכולה לנסות עליה את האסרטיביות החדשה שהתאמנתי עליה בשבוע שעבר, אני בקושי מכירה אותה. טוב, נו, כפרת עוונות.
"האמת שאני עובדת בזמן הזה, לא נופשת בבית," הפתעתי את עצמי. מה יש לי כלפיה שהגבתי ככה?
אמא של איטי צחקה, ולא הצלחתי לקלוט אם היא סתם חלקה וזורמת, או שלא נעים לה ממני. "ברור, לא חשבתי אחרת. אני בטוחה שהבנות ישחקו יפה ולא יפריעו לך."
"אז כן, בשמחה." פתאום שמתי לב שזה לא שקר. אני שמחה שיש לדיתי חברה, ועוד יותר שהיא תבוא לשחק איתה מחר.
האישה שמעבר לקו לא שמה לב לשינוי שעבר עליי והמשיכה לדבר. "את ממש מצילה אותי, תודה רבה! פשוט אני לא יכולה להגיד לה לחזור לבית ריק, כשהיא עדיין לא מכירה את האזור מספיק. ואין מצב שאספיק לחזור הביתה מנווה כרמים עד 12:00, עד שאגיע לשם, אצטרך לחזור… את מבינה?"
"נווה כרמים?" השתנקתי.
"מְהְמ… יש בעיה?"
"אני גדלתי בנווה כרמים." ולא הייתי חוזרת לשם בעד כל הון שבעולם.
"גם אני! איך קראו לך לפני החתונה?"
"כהן," לחצתי את הטלפון לאוזן. מי זאת? מי זאת? נווה כרמים הוא יישוב קטן, איך אני לא יודעת מי זו?
אמא של איטי צחקה שוב. למה היא כל כך מאושרת? אולי כי היא לא ידעה שעוד רגע היא תטיל עליי פצצה. "היו בערך שמונה כהן ביישוב, סורי… אבל את בטח מכירה את המשפחה שלי. קורנווסר."
פתאום הבנתי את ההסתייגות שלי מהדמות הנחמדה של אמא של איטי. פייגי קורנווסר. השם, תעזור לי לא לנתק עליה בלי מילות סיום נימוסיות לפחות. אני כבר לא בכיתה ח'.
"טוב, אז אנחנו נשמח לארח את איטי מחר, אני חייבת ללכת, תודה רבה, יום טוב." אספתי מילים מרחבי הראש המסוחרר שלי וניתקתי.
פייגי קורנווסר. איזה כיף לי.
המשך יבוא בעז"ה...
הנושאים החמים
