סיפור בהמשכים אשם ודאי? תלוי...

  • הוסף לסימניות
  • #1
ב"ה.

מגישה בפניכם סיפור בהמשכים, בן חמישה פרקים.
כולם כתובים, אפשר להירגע, אבל ע"פ הביקורת שתתנו לי (בתודה מראש), אבצע שינויים.
בכתיבת הסיפור הזה התמקדתי יותר במבנה ובדמויות (זה לא קטע קצר שגולש מהלב למקלדת, אלא קצת יותר מורכב), ופחות בעלילה (לא מדובר בדרמה משפחתית סוחטת דמעות, או סיפור מתח מפעים).
אשמח ביותר לביקורת, או לפחות שתגידו אם מעניין אתכם לקרוא את ההמשך.
בס"ד מתחילים...
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
פרק א'.

תמיד אמרו לי שהילדים שלי יהיו כמוני. תורשה וכל זה. ואם לא, הם יהיו בדיוק הפוכים, כי אני אשגע אותם כבר בגיל שלושה חודשים שיהיו להם חברים. אתרגל איתם כישורי חברה מגיל שנה. לא הקשבתי לכל האומרים למיניהם, הם לא יודעים הכל. אני אדאג שבסוף הם לא יהיו כמוני, נקודה.

אבל בסוף, כמו תמיד, טעיתי.

לכן הלב שלי התפוצץ משמחה כשדיתי נכנסה הביתה בצעדי ריקוד בלתי אופייניים בעליל והודיעה לי שיש לה חברה חדשה. "קוראים לה איטי, שזה חרוז של דיתי, ואנחנו חברות הכי טובות!"

אוף, כיתה ד'. תסביך "החברות הכי טובות".

"איזה יופי, דיתי!" חייכתי אליה ומזגתי לה כוס מים קרים. "איטי מה?"

"מושקוביץ. את לא מכירה אותם," דיתי עיקמה את אפה במתיקות. "היא עברה דירה בתחילת השנה, והיום ישבנו ביחד והיה כיף!"

חייכתי אליה וניגשתי לכיור. בכל מקרה אי אפשר כרגע להציג סצנה תיאטרלית של אמא מול בת בשיחה מרגשת, כי דיתי קפצה סביב המטבח ולא נחה לרגע, שיכורת חברות.

"ועשינו ביחד את הדף-עבודה בחשבון, והיא נורא חכמה, אמא," היא הנמיכה את הקול שלה.

הסתובבתי אליה. "גם את נורא חכמה, דיתי!"

"טוב," היא הסכימה איתי. "אה, ושכחתי להגיד לך שאנחנו מסיימות מחר מוקדם כי יש… אממ… משהו של המורות."

הלכתי לתיק שלה לחפש את ההודעה. לא ששעת השחרור תשפיע עליי, אני עובדת מהבית ואהיה פה גם אם היא תחזור ב-9 בבוקר, אבל תמיד טוב לדעת. לפתע צלצל הטלפון.

קמתי מהתנוחה השפופה מעל הילקוט. "הלו?"

"שלום וברכה!" הקול נסוך הביטחון הפתיע אותי. "מדברת, פייגי, אמא של איטי. שמעתי מהבת שלי שהיא התחברה עם הבת שלך היום."

אהה. "נכון, דיתי כל כך שמחה, הבת שלך נשמעת ילדה טובה ואיכותית." החמאתי לה. העיקר שדיתי שמחה. לא צריכה יותר מזה.

"ברוך השם. אז תשמעי, הבנתי שהבנות מסיימות מחר מוקדם…"

המהמתי בתגובה. ו…?

"שכנה שלנו גיטלר אמרה לי שאת עובדת מהבית." אוי, לא. רק לא זה. "ורציתי לבקש שאיטי תחזור עם דיתי מחר, אקח אותה כשאני חוזרת מהעבודה. את מבינה, אני עדיין עובדת ליד הבית הקודם שלנו, זו נסיעה ארוכה ואין לי אף אחד בבית במשך היום."

איזה קונפליקט מצוין להתחיל איתו קשר. ואני אפילו לא יכולה לנסות עליה את האסרטיביות החדשה שהתאמנתי עליה בשבוע שעבר, אני בקושי מכירה אותה. טוב, נו, כפרת עוונות.

"האמת שאני עובדת בזמן הזה, לא נופשת בבית," הפתעתי את עצמי. מה יש לי כלפיה שהגבתי ככה?

אמא של איטי צחקה, ולא הצלחתי לקלוט אם היא סתם חלקה וזורמת, או שלא נעים לה ממני. "ברור, לא חשבתי אחרת. אני בטוחה שהבנות ישחקו יפה ולא יפריעו לך."

"אז כן, בשמחה." פתאום שמתי לב שזה לא שקר. אני שמחה שיש לדיתי חברה, ועוד יותר שהיא תבוא לשחק איתה מחר.

האישה שמעבר לקו לא שמה לב לשינוי שעבר עליי והמשיכה לדבר. "את ממש מצילה אותי, תודה רבה! פשוט אני לא יכולה להגיד לה לחזור לבית ריק, כשהיא עדיין לא מכירה את האזור מספיק. ואין מצב שאספיק לחזור הביתה מנווה כרמים עד 12:00, עד שאגיע לשם, אצטרך לחזור… את מבינה?"

"נווה כרמים?" השתנקתי.

"מְהְמ… יש בעיה?"

"אני גדלתי בנווה כרמים." ולא הייתי חוזרת לשם בעד כל הון שבעולם.

"גם אני! איך קראו לך לפני החתונה?"

"כהן," לחצתי את הטלפון לאוזן. מי זאת? מי זאת? נווה כרמים הוא יישוב קטן, איך אני לא יודעת מי זו?

אמא של איטי צחקה שוב. למה היא כל כך מאושרת? אולי כי היא לא ידעה שעוד רגע היא תטיל עליי פצצה. "היו בערך שמונה כהן ביישוב, סורי… אבל את בטח מכירה את המשפחה שלי. קורנווסר."

פתאום הבנתי את ההסתייגות שלי מהדמות הנחמדה של אמא של איטי. פייגי קורנווסר. השם, תעזור לי לא לנתק עליה בלי מילות סיום נימוסיות לפחות. אני כבר לא בכיתה ח'.

"טוב, אז אנחנו נשמח לארח את איטי מחר, אני חייבת ללכת, תודה רבה, יום טוב." אספתי מילים מרחבי הראש המסוחרר שלי וניתקתי.

פייגי קורנווסר. איזה כיף לי.

המשך יבוא בעז"ה...​
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #4
כתיבה זורמת ונעימה.
טוב שהכותרת היא 'סיפור בהמשכים'...
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
בדרך כלל אין לי סבלנות לעקוב כאן אחר סיפורים בהמשכים, אבל את שלך הרגשתי שאני חייבת לקרוא... וחוץ מזה, הבטחת קצר, אז זה בסדר ;)

התחלה מבטיחה, פתיח מצוין שמיד זורק לתימה המרכזית של הסיפור, כתיבה זורמת וחלקה.
מעט הפריע לי המשפט הזה:
לפתע צלצל הטלפון.
לדעתי עדיף כמה שיותר לוותר על תיאורי הפתעה, ולתת להפתעה לקרות בעצמה, בלי לתת לקורא מידע: "כאן צריך להיות מופתעים".
אפשר למשל לכתוב: "הטלפון צלצל כשראשי היה טמון בתוך הילקוט", או משהו כזה.
מחכה להמשך!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
בטח, חייבים המשך! מרתק ומסקרן
כתיבה יפהפיה
כתיבה זורמת ונעימה.
טוב שהכותרת היא 'סיפור בהמשכים'...
אין כאן אפילו שאלה, ברור שאנחנו רוצים את ההמשך!
אהבתי את הקטע, חלק וזורם.
תודה רבה!

בדרך כלל אין לי סבלנות לעקוב כאן אחר סיפורים בהמשכים, אבל את שלך הרגשתי שאני חייבת לקרוא... וחוץ מזה, הבטחת קצר, אז זה בסדר ;)
איזו מחמאה שווה, תודה!
מעט הפריע לי המשפט הזה:
לדעתי עדיף כמה שיותר לוותר על תיאורי הפתעה, ולתת להפתעה לקרות בעצמה, בלי לתת לקורא מידע: "כאן צריך להיות מופתעים".
אפשר למשל לכתוב: "הטלפון צלצל כשראשי היה טמון בתוך הילקוט", או משהו כזה.
תודה על ההערה ובמיוחד על ההצעה לשיפור! שיניתי אצלי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
ב"ה.

פרק ב'.

עמדתי במטבח, מול השניצלים המיטגנים. "אתם צריכים לצאת טעימים, לכבוד הבת של פייגי," הסברתי להם את המעמד החריג של טיגון במקום אפייה. דיתי תהיה כל כך מופתעת.

בשעה שתים עשרה ורבע, שתי הבנות נכנסו הביתה, מחזיקות ידיים במחוות ידידות אמיצה. בהיתי בילדה שעמדה ליד הבת שלי, עם ילקוט על הכתפיים וחיוך של מי שמבקרת לראשונה בבית של חברה שלה. ועוד כשאמא של החברה סורקת אותה מכף רגל ועד צמות, בחוסר נימוס משווע.

השם, היא כל כך דומה לפייגי! איך אני אשרוד את הביקור הזה?

"שלום, דיתי מתוקה, שלום איטי. אתן רוצות לשתות משהו?" דיתי הראתה לחברתה איפה להניח את הילקוט, והן נכנסו למטבח. בעצת דיתי הן ויתרו על כוסות המים שהצעתי להן, וקיוויתי שפייגי לא תתבע אותי על הזנחה. בעצם, יש לה דברים יותר גדולים לכעוס עליי בגינם.

הבנות הלכו לחדר לשחק. הכנסתי את השניצלים למקרר והתיישבתי לעבוד קצת. כאילו שיכולתי להתרכז עם המחשבות על הבת של פייגי שמסתובבת אצלי בבית. אחרי טחינת המחשבות בפעם העשירית, קלטתי שבעצם היא לא יודעת שאני - אני. שרי כהן, שם נפוץ למדי.

"אמא, משעמם לנו." המשפט נאמר בטון שונה כל כך מהנדנוד הרגיל של "אמאאא, משעמםםם לנווו!!!", שלא קלטתי בהתחלה שאני האמא שצריכה למצוא להן תעסוקה.

"רוצות להכין עוגיות?" שאלתי. גם ככה אני לא מצליחה לעבוד עכשיו.

"רוצה?" דיתי שאלה את איטי, שפירגנה לנו הנהון קלוש. "אז כן. אבל עם שוקולד צ'יפס, טוב?" כך המפונקת שלי.

נכנסנו למטבח. הוצאתי קמח, סוכר, ביצים, מה שצריך. חיטטתי בארון, ואז בשקיות מהסופר שהתעצלתי לסדר אתמול בלילה. אין שוקולד צ'יפס.

"נכין עוגיות שוקולד רגילות, בסדר?"

"אנחנו יכולות לקחת מווייס. את מרשה, אמא?" דיתי ביקשה. "אני ואיטי רוצות עוגיות שוקולד צ'יפס."

אני ואיטי. והחיוך שלה כל כך גדול ושמח. הסכמתי.

הן יצאו ביחד, שתי ילדות גדולות בכיתה ד'. לקומה למטה, ללוות חבילת שוקולד צ'יפס. השארתי את המצרכים המוכנים על השיש וחזרתי למחשב. הרמתי את הפלאפון כדי לבדוק שיחות שלא נענו. לא היו. אני לא חסרה לאף אחד.

כנראה שכן, כי מישהו התקשר באותו רגע. מישהי, יותר נכון. עליזה קלמנוביץ'.

"שלום עליזה, מה שלומך?" התעניינתי ביראה ופחד. הלקוחה הכי מאיימת שלי כרגע על הקו, לא ארעד?

"שרה." הקול שלה ירה חיצים שנונים. "לא שלחת לי את התיקונים שהבטחת אתמול בלילה." היא הדגישה את שתי המילים האחרונות בטון נוזף.

נכון! הבטחתי לה אתמול בלילה לתקן כמה דברים במודעה החדשה. רשמתי את הסעיף הזה בראש הרשימה שלי, עם שני קווים מתחת. מה קרה?

"טוב שאת מזכירה לי," עניתי בדיפלומטיות. לא לוקחת את האשמה עליי, עברתי את השלב הזה. טוב, לפחות ברוב המקרים. "אני יושבת על זה עכשיו. אשלח לך עדכון במייל בהקדם."

"פעם אחרונה שזה קורה, שרה." ראשונה, רציתי לתקן אותה. סיימנו את השיחה ופתחתי את הפרויקט שלה. להזיז פה, להקטין שם, לשנות גוון. עבדתי ככה ברצף, מומרצת על ידי הקול המאיים של עליזה שהדהד לי בראש.

ותאמינו לי, אני לא חסרת אחריות. אני לא. לא!

אבל אחרי שלושת רבעי שעה של עבודה, נעמדתי, התמתחתי, וקלטתי שהבנות עדיין לא חזרו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
יפה ממש.
בייתי וחמים אבל כל כך לא רגיל.
מיוחד!
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
  • הוסף לסימניות
  • #12
ב"ה.

פרק ג'.

נווה כרמים, לפני 16 שנה

"יש לי היום חתונה של בת דודה שלי רבקה, אז אני משתחררת מוקדם," סיפרתי לפייגי בהפסקה, כשישבנו מתחת לעץ הגדול בחצר.

פייגי פערה עיניים. "של רבקה?! מהצד של אבא שלך?"

"כן," הנהנתי ומשכתי כמה גבעולים מהאדמה הלחה. "למה?"

"את לא זוכרת? המורה שטיינברג תהיה שם!"

ההתלהבות שלה לא הדביקה אותי, לצערה. התזכורת על נוכחותה העתידית של דודתי מירה שטיינברג דווקא הטרידה אותי קצת. אין לי חשק לדבר על הנושא שהולך יד ביד עם הדודה הלזו - קבלה לסמינרים.

פייגי משכה בכתפיה באדישות מעושה. "טוב, אז אל תשתמשי בפרוטקציה שלך כדי להכניס אותנו לסמינר בעיר. יותר כיף להישאר כאן, ביישוב, נכון?"

"אני לא יכולה לעזור בכל מקרה, כבר הלכנו לראיונות," אמרתי בלי לחשוב על ההיגיון שבתירוץ, או היעדרו.

"תמימונת אחת," היא מרפקה אותי בחיוך, אבל עיניה היו רציניות, מודעות לסיכויים הפעוטים שלה להתקבל לסמינר של שטיינברג. "דווקא עכשיו, אחרי הראיון. תגידי לשטיינברג כמה מילים טובות עלינו, והיא תדאג להכניס אותנו. בעצם, את בטח התקבלת כבר. אבל אני..."

הצלצול גאל אותי מהלחצים שלה. לא רציתי להתערב בהחלטות של הסמינר לגבי פייגי, וגם לא לדבר עם דודה מירה עליה. ידעתי שיגידו שאני לא נורמלית, שיש לי פרוטקציה אצל הסמינר בעיר ואני לא מנצלת אותה בשביל חברה שלי. אבל משום מה, בטעות שעוד אתחרט עליה, לא היה אכפת לי. עד החתונה.

כי אז, פתאום נהיה אכפת לי.

"שרי!" דודה מירה קידמה אותי בשמלה שחורה די פשוטה וערמת דפים בידה. סביבה התהלכו נשים הדורות ומאושרות, כמו שמצופה מכאלה שמשתתפות בחתונה. אבל דודה מירה דווקא הייתה נראית כאילו שלפו אותה מהמשרד שלה בסמינר והניחו אותה באולם.

טוב, זה מובן. אמצע עונת הרישום, אין לה שנייה לחשוב על שום דבר אחר חוץ משמות של בְנות 14 שעוברות תחת שבטה.

"את בכיתה של פייגי קורנווסר, נכון?" השאלה שלה הפתיעה אותי.

"כן," עניתי. לא מבינה עדיין לאן היא חותרת. אולי אם הייתי מקשיבה לפייגי בהפסקה היום, הייתי קולטת לפני שהיה מאוחר מדי.

"מקסים. אז ספרי לי עליה. היא מתאימה לסמינר שלנו?"

"ברור!" עניתי מהר. המוסיקה הלמה באוזניי. מה אני עושה בשיחה המוזרה הזאת? "היא ילדה טובה. מאוד. אני חברה שלה."

"באמת?" למה היא לא נראית מרוצה? "מה עוד?"

"אממ… היא צדיקה. מתפללת שתי תפילות ביום." הרגיש לי כל כך לא נכון לדבר ככה על חברה שלי. אבל דודה מירה רושמת. ואולי זה יעזור לה. "ו…"

"מה עם המשפחה שלה?" דודה מירה חייכה חיוך מוזר.

אוף. לא הכינו אותי לשיחות בירורים. אנחנו עדיין לא בשידוכים, למיטב ידיעתי. מה אני אמורה להגיד עכשיו? "הם משפחה טובה," זה נכון, בערך. "אבא שלה אברך," זה באמת נכון. "וזהו." לא רציתי להסתבך. וזה מה שהיה קורה אם הייתי ממשיכה לדבר.

"זהו? טוב, תודה, שרי. אני אמשיך לברר על מה שאמרת, את יכולה ללכת. מזל טוב." הטון שלה היה כל כך קודר והחלטי, שמצאתי את עצמי זועקת, "לא!"

"לא?"

"תקבלו אותה, בבקשה! היא בעצמה טובה, מגיע לה להתקבל. בבקשה." אופס, זה לא היה המשפט המתאים לסיטואציה.

דודה מירה צקצקה. "אמרתי לך, יקירתי. אמשיך לברר עליה. אל תדאגי."

דאגתי.

המשך יבוא בעז"ה...​
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
ב"ה.

פרק ד'.

"אבל אני לא מבין למה היא עשתה את זה!" הקול של אבא הקפיץ אותי מהמיטה. אבא אף פעם לא צועק ככה. אף פעם.

רצתי למטבח, לא מתלבטת אם זו חוצפה או לא להתפרץ להורים שלי לשיחה.

"אבא, מה קרה?" נשענתי על השיש, מבוהלת.

אבא הסתכל עליי בתמיהה, אחר כך הבנה חדרה למבטו. "אני מספר לה. מחר יש לה לימודים, היא לא יכולה לא לדעת." הוא מולל בידו מעטפה קרועה.

אמא פתחה את המקרר וסגרה. "אז אולי היא לא תלך מחר? יום אחד יותר, יום אחד פחות, זה לא משנה. ממילא כבר יש את זה." היא החוותה לעבר המעטפה.

בלילה של החתונה ישנו בירושלים, ביום אחר כך לא הלכתי לבית-ספר כי היה יום קצר והייתי עדיין עייפה. היום היה לנו חופש. ומחר?

"זה יהיה יותר חשוד. כאילו היא בורחת." אבא הסביר. לא הסביר.

"לכי לישון, שרי'לה. נחליט כבר בבוקר." אמא דחפה אותי בעדינות לכיוון הפתח.

נשארתי נטועה על מקומי. היסטרית. "אבא, אמא, אני לא מבינה מה קרה! במה מאשימים אותי? ממי אני בורחת?"

הם החליפו מבטים. הרגשתי כאילו אני בסיפור מתח, בו ההורים מחליטים לספר לילדה סוף סוף שהיא מאומצת או משהו. אבל למה בשעה כזו?

"טוב, אין לי כוח לא להגיד," אמא נאנחה והתיישבה. "בסוף זה יתפוצץ בכל מקרה. בואי שרי, שְבי."

התיישבתי וליטפתי את הבד של הפיג'מה בידיים קרות.

"את זוכרת שבחתונה דודה מירה דיברה איתך?"

"איך את יודעת?"

"עכשיו התקשר אליי אבא של פייגי," אבא המשיך אותה. כאילו בלי קשר. "אמא של פייגי דיברה עם הסמינר היום והם אמרו שפייגי לא התקבלה."

"לא!" זעקתי.

אבא התעלם. "אמא שלה שאלה למה. הם לא הסכימו להסביר, רק אמרו שהמורה שטיינברג דיברה עם חברה שלה והם הגיעו למסקנות שלהם."

"מה?!"

"ההורים שלה חשבו קצת, איזו חברה של פייגי הייתה יכולה לדבר עם המורה שטיינברג," אמא התפרצה, קולה היה מריר. "והבינו שזו את. אז אבא של פייגי התקשר, נסער כולו, פגוע, לשאול את אבא איך היית יכולה להגיד להם לא לקבל את פייגי."

"אבל אני לא אמרתי להם את זה!" לא היה לי אכפת להעיר את האחים שלי, אפילו את השכנים. "לא אמרתי שום דבר רע עליה!"

"שום דבר?" אבא הטיל בי מבט ספקני.

זהו, ברחתי מהחדר. לא יכולתי לשאת את המבט של אבא, את זה שהוא לא מאמין לי. נפלתי על המיטה ושכבתי ערה כל הלילה, בוכה וכועסת לסירוגין.

בבוקר, פייגי נכנסה לחדר שלי. בהתחלה, לפני שהרכבתי משקפיים, חשבתי שהיא באה לדבר איתי על השטויות שכולם מספרים. שהיא לא התקבלה לסמינר בגללי, מי הבנאדם המוזר שהמציא את השמועה הזו בכלל. נצחק ביחד, כמו תמיד, על הרעיונות שיש לאנשים. אבל אחרי שהיטבתי את המשקפיים וראיתי את המבט שלה שנע בין כעס לאי אמון לפגיעה עמוקה, הבנתי שפניה לא לשלום.

"אני לא מאמינה שעשית לי את זה. אני לא אסלח לך בחיים."

ואז היא הסתובבה ויצאה מהחדר.

המשך יבוא בעז"ה...​
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
יפה, עלי והצלחי!
קונפליקט מעניין.
אך לעניות דעתי הקונפליקט הנוסף הוא גם היחסים בין שרי לבין דודה שלה שבחרה לעסוק בדיני נפשות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
יפה, עלי והצלחי!
קונפליקט מעניין.
אך לעניות דעתי הקונפליקט הנוסף הוא גם היחסים בין שרי לבין דודה שלה שבחרה לעסוק בדיני נפשות.
תודה!
כתבתי בהתחלה שהסיפור יהיה קצר (הפרק הבא הוא פרק הסיום), אבל נתת לי כמה רעיונות יפים להמשך.
אם בעתיד אחליט לכתוב פרקים נוספים, אכניס בעז"ה את הכיוון הזה.

@ליאורהA זה כתוב מדהים!
מיסתורין השיחה של האבא והאמא והתגובה של פייגי. ממש מכניס לי גוש בגרון לקרוא את זה
תודה רבה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
  • הוסף לסימניות
  • #19
לפני שאתקדם הלאה בקריאה (כבר הרבה זמן לא ביקרתי פה, אם פספסתי ככה את ההתקדמות...) אני רוצה שוב להודות לך על הסיפור הנוגע הזה, וכבר אני מחכה במתח להמשך.
הצעה קטנה לשיפור במשפט מסוים:
הלקוחה הכי מאיימת שלי כרגע על הקו, לא ארעד?
אולי כדאי איכשהו "להחביא" את העובדה זו. לא צריך לומר בפירוש שהיא הלקוחה הכי מאיימת - אפשר לקרוא את זה בין השורות של השיחה ביניהן. וכאן אפשר אולי לכתוב משהו כמו: "שוב עליזה. ולמה אני רועדת ככה מלקוחה?" או משהו אחר כיד דמיונך וכתיבתך.
אצה להמשיך לקרוא...
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
כתבתי בהתחלה שהסיפור יהיה קצר (הפרק הבא הוא פרק הסיום)
אוי... עכשיו אני מאוכזבת! ;)
דווקא נתת פה כיוון טוב לעלילה שיכולה להתפתח מאוד, ולהסתעף לעוד הרבה קונפליקטים.
אני אפילו הייתי משלבת לסירוגין את סיפורי העבר וההווה, כשדברים שקורים בהווה "זורקים" את הגיבורה לזיכרונות לעבר. וכך לאט-לאט נרקמות שתי העלילות, עד שלבסוף עלילת ההווה מצליחה לפתור את הקונפליקט מהעבר.
זו רק הצעה, כמובן. בכל אופן, מחכה לפרק הסיום!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה