ב"ה.
פרק ה'.
בהווה
טסתי במדרגות הבניין. למה הן תקועות אצל ווייס כל כך הרבה זמן? הלמתי על הדלת שלהם, משוגעת שאני. סך הכל אם הצלחתי לשכוח מהבת שלי והחברה שלה, אולי אני באמת משוגעת.
ווייס לא פתחו. מה אני אעשה, מה? הטלפון רטט בידי. התעלמתי. איפה דיתי וחברה שלה? איפה?! הסתובבתי סביב עצמי, מתיישבת ונעמדת חליפות. לאן הן נעלמו? איך להתחיל בכלל לחפש אותן? הצלה, לא צריך עדיין. אני מקווה. אבל אני צריכה להודיע לאמא של איטי. זו גם הבת שלה.
"אני לא אסלח לך בחיים!"
והנה לך עוד סיבה לא לסלוח לי. עוד אשמה אחת ואבדתי. למה? למה מכל האנשים בעולם, אני צריכה להסתבך דווקא איתה, שוב?!
ירדתי לדפוק אצל ווייס עוד פעם. חסרת אונים. לא פתחו שוב. עמדתי בדרך ללא מוצא. דאגה סחררה אותי וסיטואציות מאיימות רצו לי בראש, אמא חרדתית שאני. יצאתי מהבניין והבטתי ימינה ושמאלה. הלכתי כמה פסיעות לכל כיוון, אבל לא ראיתי קצה של אזכור לשתי בנות בכיתה ד' שהלכו ללוות שוקולד צ'יפס מהשכנים.
חזרתי הביתה בידיים ריקות. הטלפון שבידי צלצל שוב. מספר חסוי. עניתי.
"שרי," הקול היה חם, מהסס. "זו פייגי."
"פייגי!" כל הפליאה שבעולם התנקזה לשתי ההברות הללו. למה היא מתקשרת דווקא עכשיו? היא יודעת מה קרה עם הבנות? ו… היא יודעת שאני - אני?
"שרי, הבנות אצלי. בעלי יחזיר את דיתי הביתה בעוד כמה דקות. ואני ארד בתחנה שלך מייד בחזור מהעבודה, אני רוצה לדבר איתך."
"באמת?!" אנחת רווחה פרצה מפי. ההקלה שטפה אותי גלים-גלים. הבנות, תודה השם. "רגע!" קראתי, אחרי צפירת הרגעה מערכתית. שתגיד לי מה קרה להן! שתגיד אם היא זיהתה אותי! שתיתן רמז על נושא השיחה העתידית שלנו! משהו! אבל היא כבר ניתקה.
שתי דקות אחר כך, דיתי דפקה בדלת. נכנסה. "שלום! איפה היית?!" דרשתי.
"זו לא אשמתי!" היא צעקה, ברחה לחדר. וגם טרקה את הדלת, לקינוח.
רצתי אחריה לחדר. היא התחפרה מתחת לשמיכה, מתנשפת. אדים של כעס עלו מהמיטה, מבשרים לי שזה לא מצב אידיאלי של "סוף טוב הכל טוב". הילדה שלי בבית, לא משוטטת ברחובות העיר עם הבת של פייגי, אבל משהו פה לא בסדר. ואם החברות שלהן כבר "לשעבר" בגלל עוגיות שוקולד צ'יפס חסרות תכלית...
"אני לא אסלח לה בחיים!" היא העיפה את השמיכה וזינקה למצב ישיבה. כמעט נפלתי אחורה מעוצמת הדה ז'ה וו. הפנים האדומות, המבט הפגוע. הושטתי יד ללטף את הלחי הרטובה, אבל היא התחמקה ממני. סירבה לרחמים, לרצון לתקן את המציאות. לניסיון שלי לגרש את האשמה, ממני, מכולם. התעלמה מהתחינה שאף אחד לא יעבור את מה שאני עברתי.
איך המשפחה של פייגי העזה להאשים אותי, בלי עדויות, בלי הוכחות, בלי כלום? ייתרו את כתב האישום של הבת הגדולה שלהם, זו שבשלה הסער הגדול. הצמידו לי טענה בלי תירוץ, כתב אישום בלי היגיון.
כתב אישום שבגללו סבלתי עד שברחתי מהיישוב, מאימת השכנים והחברות שחשדו בי על כל מילה. מלשנית. מאז לא מצאתי חברה אחת טובה, באשמת התקווה שהיא תהיה החברה הבאה שאאלץ להיפרד ממנה. והאשמה שלקחתי על עצמי כבדה פי כמה מהתיק שתפרו לי, עדיין כורעת תחת הנטל. נושאת, שנים.
המיטה חרקה תחתיי, מודיעה לי שנמאסה על ביתי השכיבה חסרת המעש, עם אמא חולמנית שלא שמה ליבה לסערה ולגורמיה. התנערתי, עוד שק מלא אשמה מתווסף לכבודה שלי. "דיתי'לה, אני איתך. מה קרה עם איטי?"
"אוף! לא רוצה לדבר עליה!" חתמתי את פי בתגובה להצהרתה, מחכה להסבר שבוא יבוא. מכירה את הבכורה שלי לא מהיום. וצדקתי. "מה הקשר ללכת לבית שלה?! ברור שהיא לא תדע איך להגיע לבית שלה אם הם הרגע עברו דירה! ולא ידענו איך לחזור הביתה! היא אפילו לא זכרה מה הכתובת שלהם, אוף!" הדמעות פרצו שוב.
הסיפור התחיל להתחבר לי בראש, חתיכה אחר חתיכה. קליק. הושטתי יד שוב, והפעם היא נענתה. קרסה לחיקי. שתקתי, אמא רעה. לא יודעת איך להרגיע את הבת שלי. מתרכזת בעבר שלי במקום בהווה שלה. הייתי איתה, אמא טובה. מרגיעה את הכאב הפרטי שלי, בן כמעט עשוריים, שעולה על גדותיו ומאיים להטביע. מדחיקה אותו לרגעים, מתרפאת.
הורדתי את העיניים אל ביתי, מוכנה להרגיע, לפשר, להשלים, להסביר. אבל העיניים העצומות שלה בישרו לי שאין עם מי לדבר. ליטפתי את שערה, מעבירה אליה את כל מה שרציתי להגיד לה באותו רגע. מעכלת אותו בעצמי. שכל כך רציתי שהן ימשיכו להיות חברות. שהיא לא תכעס על איטי. שפייגי לא תכעס עליי. נזכרתי באורחת שלי שבדרך. ואיך אקבל אותה, ואני כל כך מוצפת.
"לפייגי אין סמינר," לחשה לי שכנה אחת, המעדכנת הרשמית שלי בענייני פייגי והסמינרים, פוסט עידן 'שרי ופייגי החברות הכי טובות'. "גם לא הסמינר כאן," דייקה למראה מבטי המשתאה. "את יודעת, הם מכירים יותר את המשפחות ביישוב. אי אפשר להסתיר מהם את זה
. ההורים שלה כועסים, את לא מבינה כמה. כל העתיד של פיי---"
"די! בבקשה," זעקתי, אשמה ממלאת כל פינה בישותי. "אני לא רוצה לשמוע יותר. לא מסוגלת!"
שאני אצליח להקשיב למה שהיא תגיד לי, בבקשה השם. העברתי בראשי את המפגש האחרון איתה. את רגע הפיצוץ. המתנתי לנקיפה השגרתית, ללב הקפוץ. לשווא.
דפיקות בדלת. הרמתי בעדינות את ראשה של דיתי והשכבתי בנוחות על המיטה. אחרי שהיא הייתה מכוסה ומוגנת, ללא סיכון שתשמע את השיחה שאני עתידה לנהל, רצתי לפתוח. אישה עמדה שם. וזו הייתה פייגי, ללא ספק. למרות שלא ראיתי אותה שנים. והאדום הכועס שצבע את לחייה אז, התחלף באדום נבוך של היכרות מחודשת.
"שרי, אני יודעת שאת… את." היא אמרה בסרבול. הבנתי.
היד שלי הזמינה אותה להיכנס. היסוס קל, והיא בפנים. יושבת על הספה. מסתכלת עליי במבט שלא הצלחתי לפענח.
"אפשר לדבר?" העיניים שלה סקרו אותי בחשש.
כל כך ריחמתי עליה באותו רגע. על סיפור בן 16 שמן הסתם מכביד עליה לא פחות מעליי. על סליחה שאני מצפה ממנה לבקש, ואולי לא אצליח לקבל.
"אני כל כך שמחה שמצאתי אותך, שרי. אני רוצה שנדבר על... על מה שקרה. את... מסכימה?" היא השפילה מבטה לרצפה. "אם לא, אני יכולה ללכת. פשוט..."
קפצתי ממקומי. "לא! תישארי." היא הסתכלה עליי בהפתעה. והבנתי, שאני רוצה. שאני מוכנה לשמוע אותה. ואולי, אולי לקבל.
"אני פה, מקשיבה. את יכולה להתחיל."
סוף, שהוא גם התחלה…
הנושאים החמים
