~~ אתגר חודש חשוון ~~

[רוצה טוב]

"פרו-מה?" - - -
"פרוג" היא חזרה, לאט, ובהברה ברורה, גולדי מהבנין השני, "פרוג" קוראים לזה.
"פרוג"?
"לא שמעת על פורום פרוג"?
היא הביטה עלי במן מבט כזה, נימה של בוז מבצבצת שם, אני בטוחה. איך לא? השכנה הפרימיטיבית, שלא יודעת מה זה פרוג...
'פרוג', הלם במוחי השם, 'פרוג', ולנגד עיני דמותה של גולדי השכנה, המשכילה והנבונה, המוכשרת והיודעת-הכל, שיודעת מה זה פורום 'פרוג'.
הגעתי הביתה, חדורת מטרה.
וזה לא היה כל כך קשה, להשיג גישה נאותה. ולהרשם.
שם משתמש?
'נבונה'! איך לא?
תחומי מקצוע?
אני מרפרפת על הרשימה, מחפשת אוטומטית את ה'עקרת בית' ומיד מתנערת, פונה לעבר התחומים הנחשקים, מסמנת לי מספר תחומים קוסמים, סופרות וכתיבה, צילום, עיצוב גרפי...
ומאז. החיים שלי השתנו.
5 שנים שאני שם, משכילה, מחווה דעה על לוגואים, מייעצת לגבי שירים, מעבירה ביקורת על צילומי ניו בורן, מכריעה בוויכוחים בקופירייטינג. מלהגת, ומרגישה ממש 'נבונה'. מתייעצת ומייעצת לגבי קניות ב'נקסט'.
ואף פרוגיסט, מ26,156 הפרוגיסטים, לא יודעים, שמה שאני, זה עקרת בית, ובחצי שנה האחרונה, כשהמצב הכלכלי התחיל להלחיץ, אני גם חצי משרת קופאית במכולת בשכונה, ודודה שלי שולחת לי בגדים מילדיה שבגרו...
ועוד משהו, שבחיים שלי לא לחצתי על כפתור ה'תשלום' בנקסט...

 

[שפריץ]

לא סיפרתי מעולם. מעולם.


היא חלמה חלום. כך היא סיפרה לי. חלום בלילה.
שני הקטנטנים שלך עומדים במרפסת בלי מעקה, משחקים בלגו.
תיזהרי! היא צועקת. היא סבתא שלהם, פוחדת.
ואת, כך היא סיפרה. ישבת שם, אדישה, ואפילו לא ניסית להכניס אותם הביתה
בתיה מעדה ונפלה, ובנס שקיים רק בחלומות, חזרה אל המרפסת.
ואת? כך היא סיפרה, וצעקה בקולה. ישבת שם, ואפילו לא שמת לב.
זה החלום. תיזהרי. צריך להזהר.
איזה קטעים, צחקתי. ביטלתי. ניתקתי.
ואז נשארתי עם הסיפור הזה, החלום שאני מרגישה שהוא משל לחיים שלנו. הסכנה הזו שלופתת.
פותחת את פרוג, מסה להתנער. אבל לא. לא מצליחה.
זה אמיתי. והתחושה הקשה חונקת עוד יותר.
אל תלכו, ילדים שלי, אל תפלו.
אני חושבת ורק מביטה בהם משחקים בלגו, בסלון.
לא יודעת מה, אבל אעשה הכל.
בשבילכם.

 

[מרמורשטין]

הוא יושב לי על קצה הלשון, לשון הרע עסיסי ונוטף.
כבר מזמן רציתי לספר לך אותו, לצחוק יחד אתך לטיפשותה של רב... הי!!!
זה סיפור כזה, מצחיק ושנון עם המון פלפל חריף. מעשיה אמתית לחלוטין שעדיין לא שמעת עליה. סיפור שוודאי תיהני לשמוע ולנתח. אחר כך תרוצי לספר אותו לחצי עולם והחצי הזה יצחק יחד אתנו ויספר לחצי העולם שעדיין לא שמע.
יש בזה מן החוויה, לא? מה נחמד יותר מלדוש בבשרו של השני? במיוחד אם הוא טיפש וחסר מזל בצורה יוצאת דופן.
בינתיים, אני לא מצליחה ליהנות מהעסיס הזה. הוא רק מציק לי כמו גוש ענק וקוצני בתוך הפה שאני רוצה לפלוט החוצה ולהשתחרר ממנו אבל לא מעזה.
כי כשאספר לך את הסיפור הזה, לא יהיה לי עוד לשון הרע אחד נוסף להתגאות בו, שאותו עדיין לא סיפרתי.





רותי, אם אני זוכה, אולי אספר לך את הסיפור הזה.
כמובן, רק אם תרצי שכל העברות של המדוברת יעברו אליך. נתחלק בהם שווה בשווה.

 

[Ko]

מתארגנת ליציאה אל הקרב הקטן
בעצם, מחכה לי ברית של אחיין
חמושה בחיוך XXL וציפורניים לכסוס
כשבלב יתחיל לו ה"משהו" לתסוס
- מה שלומך, מתוקה? נו, יש חדש?
- השגתי לך שם של רופא מבוקש...
- שתי הלכות ביום – זה בדוק!
- אולי היא נפגעה אז, המורה לדקדוק?
- למקובל X יש איזה קמיע...
- בשורות טובות בקרוב, ולהשתמע
- הנה זאת'י שאין לה ילדים...
- על הסגולה הזו הם כבר יודעים...
- 10 שנים??? היא נראית צעירה!
- נארגן 40 יום של פרק שירה...
- היא נראית עליזה, ממש מתאמצת
- תגידי, למה היא לא מאמצת?...
לא, אלוקים, רק לא לבכות
זה מספיק קשה, להמשיך לחכות
כולם מדברים רק מתוך אהבה
אז למה אני מרגישה עלובה
ולא צורחת עליהן – פשוט לשתוק
רק ממשיכה מבחוץ לחייך ולצחוק...

 

[גלבוע]

דלת החדר שלנו נפתחת.
אני קופץ בבהלה, ולוחץ על ה- X האדום בראש החלון.
היא לא ראתה כלום, אני בטוח, אבל אני מרגיש רע.
'יהודה, מה קרה, לא נרדמת?' אני בולע גוש גדול ובלתי נראה, ומשתדל לענות בפרצוף סתמי.
"לא, כואב לי הראש. נראה לי שישנתי מדי הרבה בצהרים".
"כוס תה?", היא שואלת, וניגשת לקומקום בלי להמתין לתשובתי.
כוס תה היא מציעה לי.
אחרי שהיא הספיקה לעבוד היום בשתי משמרות, במשרד ובבית, לטפל בילדים ולהשכיב אותם לישון במאור פנים.
ואני? אני הספקתי 'לישון מדי הרבה בצהרים', ועל השאר - - -
עדיף שלא נדבר.

אני יודע שאני לא בסדר.
לא כלפי שמים, ולא כלפיה.
בחיים לא דמיינתי את עצמי ככה. אבל האמת - שאין לי מושג איך לצאת מזה.

הלוואי שהייתי יכול לפנות למישהו. למישהו אמיתי, לדמות תורנית כלשהי.
אני חי בגהינום.

 

[וויני פו]

כל השטויות האלה שמוכרים בסופר, מרעילים את האנשים, אני אומרת לכם. בורקסים נוטפי טראנס. פחמימות בלי כיסוי, זבל תעשייתי צבוע בנפט זרחני. אין כמו סלטים חיים, וצבעי מאכל טבעיים שהשם ברא: עגבניות ירוקות (שמיטה, מה לעשות), תפוזים כתומים ישר מן השירים, חצילים שחורים כמו במבליק ופלפלים צהובים כאילו ריססו אותם בטרטרזין. מיליון יופי וטעם. תראו איך הילדים שלי מתנפלים על מקלות גזר וקולרבי כאילו היו חמצוצים בטעם צ'ילי או הביסלי של החרדים - ותסכימו אתי. אלה חיים ברמה אחרת, רגיעה נפשית ואנרגיות הגובלות בהיפראקטיביות. חוויה רוחנית ממש.

רק בלילות, כשהעולם ישן סופית, יוצא מיסטר הייד מן המאורה.
הוא מטפס בנעלי הבית שלי מן הכסא אל השיש אל הארון העליון. שם, הסליק הסודי מלא סודות אפלים:
שוקולד שוויצרי 72%, שוקולד חלבי במילוי קרם תות, מרציפן מצופה, גליליות במילוי אגוזים...
רק קוביה! אני צורחת אחריו בלחש. קוביה זה לא נורא. נוגדי חמצון אחדים.
ובשקט! אנשים ישנים.
הענין הוא שזה נגמר מהר. אין להאשים אותי. חפיסת שוקולד היא לא גזר. גזר הוא ארוך מדי, וקראנצ'י במובן הלא חיובי. כמה קשה לחסל גזר אחד בהשוואה לשלוש חפיסות שוקולד.

אחר כך, כשאני לא נרדמת בשל עודף רגשי מצפון או קפאין או תיאוברומין, אני מבינה פתאום שזה עניין של צורך. יש מי שגופו זקוק לויטמינים, ויש מי שזקוק להמון טריגליצרידים ונוגדי חמצון בצבע חום.




גילוי נאות: אני לא ממש חברה של שוקולד.
גילוי נאות ב': שונאת שוקולד חלבי במילוי תות.
גילוי נאות ג': מתה על קינואה ברוטב אסאי ומיץ עשב חיטה.
גילוי נאות ד': כשאין שוקולד נורמלי, גם צמקאו עובר.

.

 

[אספרה]

לימדו אותו לצעוק סיסמאות. אז הוא צעק. לא סתם צעק, צווח עד שפקעו מיתרי קולו.
חינכו אותו שזאת הדרך ואין אחרת. אז הוא האמין בה, האמין באמת.
ישב על המעקה עם שאר בני הנוער, עישן בשרשרת, וטחן עם כולם את המצב.
בסתר הם היו רוקמים תוכניות, מדמיינים איך יום יבוא והם יצטרפו אל השמות הגדולים. מנסים לבנות דרכי פעולה ועיניהם נוצצות. גם עיניו היו מתכסות בברק הזה, כך לימדו אותו שצריך.
לפעמים הם היו מרשים לעצמם להתאמן ממש. הביצועים שלו היו תמיד טובים, אבל אחרי כל פעם כזאת היה הפחד מטלטל הלוך ושוב את ליבו, ולא מניח לו להרדם בלילות.
זה היה הסוד שלו, אפילו לעצמו הוא לא גילה את סודו. זה היה סוד שאסור לחשוב עליו, כי במשפחה שבה נולד ובשכונה שבה גדל, לא היה אחד שלא הצהיר שהוא רוצה להיות שאהיד.
ורק הוא פחד למות.

 

[הגשש]

סודן של דמעות

השמים אז היו בהירים
וליבי מפורק לרסיסי שברים
משני צידיי עמדו ההורים
ופשוט בכינו בכי תמרורים

והחיים כמו נעצרו מלכת
למרות שצריך להכין מערכת
ואת פניי רוצה לטמון בפרוכת
למרות שעדיין רחוקה התסבוכת

ואחריי אחים שיתעכבו כתוצאה
וסודי יילחש על אוזנם בהסוואה
למה אחותם בבית כלואה
כל כך צדיקה ולא חטאה

השנים חולפות מתקדמות
עוד מעט נכנסת לרשומות
ואבא ואמא לא רוצים לרמות
פוכרים ידיים בתנועות תואמות

דמעות חמות בחדר הרב
זולגות דולפות צריך שרברב
והרבנית ביציאה מכינה מארב
מבקשת לחזק לפני הקרב

ובכיתה מתחילים לדבר נכבדות
והורים מתקשרים שואלים אודות
על לימודים חברה התנהגות ומידות
ומתחילים ריקודים לכלות אחדות

וסבתא עליזה תשיא עצה
ודודה מרים תקים מועצה
ובליבי הולכת ונבנית מחיצה
בפני מילים ומבטי נעיצה

ובמשפחה עדיין לא יודעים
מברכים מהלב בקול נעים
לי הם נשמעים אנשים רעים
כי בתוכי נקרעת קרעים קרעים

ואני רוצה לצעוק, יהודים
זאת גזירה מדן יחידים
זה סודי חסַר התקדים
לעולם לא יהיו לי ילדים

 

[קריאייטיבית]

תמיד היו האשמות
"היא קבלה יותר מדי....."
או, "היא סתם עצלנית"
"עוד אריסטוקרטית שלא נאה לה"

ורק אני עמוק בלב ידעתי את הסוד
הסוד שילווה אותי עד היום האחרון בחיי

היה יום גשום, והייתי ילדה קטנה,
עם מטריה ישנה ושבורה ביד
ותיק קטן על הבטן, מתנדנד מצד לצד.
רצתי לגן, ואיש נמוך וחייכן עצר אותי
שאל אותי כמה שאלות, ונתן לי סוכריה
הוא היה נראה כמו דוד טוב,
ונתן לי לחסות תחת המטריה הגדולה שלו.


אבל מאותו יום, לא הייתי יותר אותה ילדה קטנה
השמחה בליבי הושבתה. התמימות נלקחה ממני לצמיתות
והאימון שהיה בי, כמו פרח ונעלם לו...

האיש נתן לי סוכריה. הוא לקח ממני את כל מה שהיה לי.
וזה מה שלא סיפרתי לאיש מעולם.
לא סיפרתי מי הרס לי את החיים.


הערה קטנה: הסיפור מבוסס על אשכול שנפתח כאן בעבר, אך הינו בדוי מליבי.

 

[ריפקא]

ללא מילים.

בעצם, מדוע?
מדוע לא סיפרתם מעולם ש-
קשה לכם/רע לכם/שמח או עצוב לכם?
אתם מרגישים בודדים/ דחויים/מאוימים?
רק נעלתם את הכל, עטפתם בנייר ו- זרקתם את המפתח, עמוק עמוק.
מדוע?
נכון , גם אני--
מעולם לא סיפרתי שקוראים לי דובי.
אף פעם לא דברתי על הקשיים שעברתי ועל הנסיונות.
לא אמרתי שאני אוהב לקרוא, לצייר ולכתוב.
לא סיפרתי מעולם, וכנראה שגם לא אספר.
אלוקים נתן לי במתנה עיניים כדי אוכל לראות, אף להריח, אוזניים להאזין (מעט...), וידיים כדי להרגיש.
ארבעה חושים נתן לי באהבתו, ואני מודה עליהם בכל יום, שעה שעה.
ארבעה חושים שלח לי, ולא חמישה.
את אותו המפתח שזרקתם באבחת יד, אני לא קיבלתי מעולם. את אותה היכולת שנטשתם, כמה ליבי לרכוש.
ליבי ליבי, שפתו היא שפתי.
ובשפה הזו אני פונה אליכם, ורק באמצעותה, כי אין לי מילים.
לכו, חפשו את המפתח שזרקתם, פתחו את הסוגר, דברו, שתפו.
כי דאגה בלב איש ישיחנה.

ואני, לבנתיים, אשיח דאגתי לפניו,
הוא שאני מודה לו יום יום, ללא מילים.
,

 

[♦ברכי קעניג♦]

הנה....
רגע, שניה....
או! הנה שלי

***
סוד? סוד? מצחיק.

שאני אכתוב סוד? אפילו בחלומות הכי סודיים זה לא קורה.

ונראה לכם שעכשיו אני אגלה, פתאום אומר לכם דברים שלא אמרתי לאיש?! דברים שאפילו מתחת לשמיכה לא לחשתי...

אז עכשיו, בשביל ספר שכבר קראתי אני אפתח את המחסן הצפוף שלי ואשלוף ממנו סוד. זה ממש מגוחך.

הסודות שלי, הם הכי מעלים אבק. הם ישנים עם זקנים ארוכים שממש מדגדגים בלב. אבל לי זה לא אכפת, את הסוד שלי, אני לא מגלה.

אתם פשוט עם מוזר, ככה שולפים סודות?

ככה מגלים אותם בפרהסיה ציבורית עד שתסמק תנוך אוזנכם?


אז למה קוראים לזה סוד?

 

[רחלשקרקה]

שערוריה! זו אפליה! זעקה הכותרת, ואותי הזעקה מאוד מקוממת,
הכצעקתה? האם עיוותים היא חושפת?

ולא גיליתי לאיש, ולא סיפרתי כי חששתי מעסק ביש, מדוע הוספתי נופך לתרחיש,
איך יצאתי מהשורה לחשוד שזהו קמפיין מכוער של יחיד של איש.

זכרתי היטב את הפעם הראשונה, כשהאש הייתה בשיאה ולכל עבר התעופפו גיצי שנאה, והעזתי לבקש מבן שיחי המגדף שיחדל מלדבר על משפחתי הלבנה, והושפלתי וחטפתי מנה הגונה.

ומאז ועד היום כשהכותרות נצבעות באדום, אצלי הן מעוררת רגשות כבוד ולא ידום, ואבחר לשתוק כי אם אגלה שהכותרת נכונה ורק הכתובת לא נכונה, אולי אקבל סיבה נוספת לישב בדד וידום.

בהרבה מהמקרים זו אפליה מתוקנת, זו גדר ששומרת שלא נראה בסוף אחרת, שלא נשתנה לבלי הכר ונצטדק שזו אותה הגברת רק בשינוי אדרת.

אך לא גיליתי ולא אגלה כי כבר אין איש שיאמר חשבתי, רק סיסמאות קלישאות וסלוגנים בקירבתי, הכרזות ריקות מתוכן נקלטות אצל בני עדתי, ואין מי שיאמר ניחמתי.

(מאת: האיש שאיתי. שהתאתגר. טרו-סטורי)

 

[הדס3]

בקופסה של גילה חברתי לעבודה יש סוד ענק על בית של חולים ותרופות וטיפולים.
במיכל של רינה אחותי אנקדוטות בלי סוף על בית בלי יונה, שכמעט בוכה עליו שכינה.
הצנצנת של בת הנעורים גדושה בחיבוטי נפש והרבה סיפורי רגש.
בסל של השכנה כעסים ואי הבנות שנוצרו עם החמות.
בארגז של אבא צער על בן שסרר ועל חוב שנצבר.
ובמחסן שלי בלב סדורים להם כלים, הוא אוצר ומכיל את כולם, ולא סיפרתי לאיש מעולם.

רק עכשיו.

 

[inspiration]

אני אוהבת אותך. שירה שלי. אוהבת כל כך.
מהיום ההוא בו קראת לי "אמא" ליבי התרחב לרגעים, ונצבט.
יש לי לב ענק. רק בשבילך. מלאך.
מתי תפסיקי לשאול שוב ושוב "אמא, מתי יהיה לי עוד אח??"
יעברו עוד הרבה שנים עד שאומר לך שאני בכלל לא אמא שלך...

 

[ANONYMUS]

הדבר שלא סיפרתי לאיש מעולם....

היא אמרה לי שזו לא בעיה. והיא עשתה את זה הרבה פעמים.
אני לא האמנתי. זה גדול עלי. זה משהו של אלופים.
ואני, מאיפה בכלל היא מאמינה שאני יודעת לעשות כאלו דברים?

היא אמרה לי "תנסי. את בטוח תעשי זאת שוב ושוב"
פחדתי. יש צעדים שצריך ידע בשבילם...
הרי אנשים לומדים זאת שנים, ואחר כך משתלמים בזה שוב ושוב.

הדבר שלא סיפרתי לאיש מעולם...

בסוף, הגיע היום. עם מכונה של אוסטר, שיער שגדל, ספר שהלך הביתה, ובעל מתחנן,
ביום אחד זה קרה....
סיפרתי לאיש אחד את שיער ראשו.

 

[א-ירושלמית]

אני לא חושבת שצריך לספר. אני רוצה שתבינו לבד.

אתם מכירים אותי, אפילו שאני לא רוצה לספר לכם מי אני.
אפילו שאתם רואים אותי כל יום. רצינית, גב זקוף, הולכת בנחישות האופיינית לי. נראה מאד שאני יודעת את אשר לפני.
אתם מפנים לי את הדרך במן יראת כבוד, ואני ממשיכה, ולא תמיד שמה לב בכלל שמישהו זז הצידה.
אבל אני רוצה לספר לכם על עוד משהו...
אתם יודעים שאני דואגת? כן, דואגת. דואגת מהמחר, דואגת מהמינוס בבנק, דואגת מהילד הקטן שלי שבכה בלילה ואין לי מושג למה.
אתם יודעים שאני שונאת? כן, שונאת! שונאת הפתעות של שוויגער שמגיעה פתאום, שונאת שמבקשים ממני משהו ואין לי יכולת לומר 'לא' אפילו שאני יודעת לסרב, שונאת שדוחקים אותי לקיר.
אתם יודעים שאני מרחמת? כן, מרחמת. על החתולה הקטנה שנתקעת ומייללת בתוך הסדקים של גדר האבנים, מרחמת על הילדה שלי שהתעצלה אתמול לחזור לקראת המבחן והיום היא לא תדע, מרחמת על בעלי שהאוטו 'נדפק' לו בצד, למרות שהוא אשם, ומרחמת גם על עצמי שאני הכי מסכנה בעולם.
אתם יודעים שאני אוהבת? אוהבת שוקולד, אוהבת תוכניות יפות, אוהבת את גיסתי הגדולה אפילו ששאלותיה חופרות לי בחיים.
אתם יודעים שאני מתוסכלת? כן, מתוסכלת מעצמי שאין לי אפשרות להעמיד כמה דברים שמציקים לי במקום הראוי להם, וזה גורם לי להרגיש שאני מסכנת העולם.
אתם יודעים שמתחת להליכה המהירה שלי יש אשד מחשבות, נהר זורם וחי? אני לא מגלה לכם, אני מצפה שתבינו לבד שמה שאתם רואים - זה תמיד לא מי שאני באמת.

 

[קוצקער]

לקחתי את קולמוסי בידי, הקרבתי את הנייר הוירטואלי, והחלטתי, שכעת ברגע זה, אפתח את סגור ליבי, ואני אוציא החוצה - את הסוד האפל, שהולך עימי שנים כה רבות.

הדבר שלא סיפרתי לאיש מעולם

___ ____ ____ __ ___,
_______ ____________ ______:
____ _____, _______ ______.

________, ______ ___________ ___________"?
____: "_______ _______, ______"!
____ ____ _______, ____ _____.
__________________ ____.

_____ _______ _____________!!!

אך גם הפעם, גם על במה מכובדת זו, לא הצלחתי, לא מצאתי את המילים ואת העוז, לספר את הסוד שמעולם לא סיפרתי לאיש...

 

[בתוכנית-מרחב אונליין]

לא אוכל לומר לך. כנראה לעולם.

אני נכנסת שוב לבקר אותה. מתבוננת בבת הדודה שכה אהבתי השוכבת במיטה, והקולות היחידים שעולים מהאזור, הם קולות המכשירים המצפצפים מונוטינית.
פעם בשבוע חוק בל יעבור אני יושבת לידך ומדברת אתך.
אני מספרת לך את כל מה שאני חושבת שהי-ה מעניין אותך בימים כתיקונם, בהם היית את הדוברת ואני המאזינה. את הכריזמתית ואני השקטה וחסרת המעוף.
בתחילה, הייתי נרתעת לדבר מול זוג עינים פקוחות המתבוננות בקו ישיר לתקרה. אח"כ, למרבה הצער התרגלתי, והיום אני עושה את זה בטבעיות.
פעם אחת הי-ה נראה לי שהצלחתי לשמח אותך אבל אין לי הוכחות לכך..
תביני, לא כל דבר אני יכולה לספר לך, כי אחרי הכל, כבר 5 שנים שאת לא מחוברת לציוויליזציה, ויש לי חשש רציני שאת עשויה לחשוב שאני מדמיינת או שחלילה השתבשה דעתי.
לפני שנכנסתי לכאן, דברתי עם הרופאים בקשר למצבך. הפרופסור הי-ה מעודד, הוא אמר שבקרוב תתכן תפנית לטובה.
הוא אמר עוד משהו, שאותו לא אוכל לומר לך. כנראה לעולם.
-150 מילים-

 

[ש. צ. וינמן]

העיניים שלך גדולות וחודרות,
האוזנים שלך חדות שמיעה,
אין נסתר מנגד עיניך, אומרים
איך את רואה את הכל???
אינך מפספסת שום דבר,
שמה לב לפרטים, ולפרטי הפרטים ולפרטי פרטי הפרטים.
לא חודרת חלילה, לא מתערבת, מה פתאום.
עושה מה שצריך וממשיכה הלאה.
אני מחייכת, כזה חיוך עדין, מלא ענווה והצטנעות...
ואומרת,
כזו אני, נו באמת כל אחד והאופי שלו, זה מולד.
ובתוכי אני צורחת,
- והיום גם לכם.
ד י, עד מתי אראה כל כך הרבה מחוצה לי
ד י, עד מתי אשמע כל כך הרבה אחרים
די די די
עד מתי אהיה כל כך מעורבת בתוכי על מה שמחוצה לי.
מתי יבוא היום ויביטו עיני לליבי, פנימה?
היבוא יום ואקשיב לרחשי מעשי, מחשבותי ודיבורי,
אעשה מה שצריך, אחשוב מה שצריך אדבר מה שצריך והמשיך הלאה
אולי מהיום,
כי נגלה לו הסוד???
אלי...

 

[מרכז שטרן להורות קלה]

אין בנכתב משום כוונה לדמות מסוימת. לכולנו יש משהו מזה. לדעתי.

כפתורים.
שנים מקדימה, שנים מאחורה.
מחופים.
קרע ארוך מאחור, קצת אחרי האמצע לכיון מטה... פראק.

ובתוכו - אני.

אני, עם הזקן שמאפיר קלות בצד, וקצת באמצע.
אני, עם המשקפים שלקח ימים ושבועות למצוא אותם. משקפים כאלו של פעם, אבל גם קצת של היום. 'א נכבדות'.
אני, עם העניבות הכהות שלעולם לא ינצצו משום זוית. ניט שייך.
אני, עם החוילם המודגש גם כשמדברים על האירוע הבטחוני בחברון.
אני, שעמלתי קשות להשיג את הש' השורקת, כדי לדבר כמו משגיח אמיתי.

כן, אני. הדמות ההירואית משהו, המדוברת והידועה, החשובה והמכובדת.
כבר שנים שאני אוחז בשטעלע הזאת.
שנים.
שנים.
שנים - שאני, ממש לא אני.
ולצערי, לעולם גם לא אהיה...

אבל את זה - - - לא אספר, כנראה, לעולם!