~~~ אתגר חודש כסלו - שלב ב' ~~~

[רוצה טוב]

כל אחד מן הניקים שעלה לשלב ב', יצטרך לכתוב שיר קצר שמתמצת את יצירתו, או כל יצירה אחרת מאשכול האתגר.
אתם יכולים לבחור כל יצירה שתרצו מאשכול האתגר שלב א', ולכתוב שיר על נושא היצירה.

1. כל ניק מעלה לבד את יצירתו.
2. בהעלאת השיר נא לצטט את היצירה שעליה נכתב השיר.
3. האתגר ינעל ביום שני הבא.

בהצלחה.

רשימת הניקים שעלו לשלב ב' מופיעה כאן.

תגובות יתקבלו בנספח

 

[mig]

כל אחד מן הניקים שעלה לשלב ב', יצטרך לכתוב שיר קצר שמתמצת את יצירתו, או כל יצירה אחרת מאשכול האתגר.
אתם יכולים לבחור כל יצירה שתרצו מאשכול האתגר שלב א', ולכתוב שיר על נושא היצירה.

1. כל ניק מעלה לבד את יצירתו.
2. בהעלאת השיר נא לצטט את היצירה שעליה נכתב השיר.
3. האתגר ינעל ביום שני הבא.

בהצלחה.

רשימת הניקים שעלו לשלב ב' מופיעה כאן.

תגובות יתקבלו בנספח

יצירתי!!

 

[♦ברכי קעניג♦]

צריך לצטט או שמא מספיק קישור?

 

[mig]

עד אותו היום הייתי ציפור דרור, טוב לא ממש עד אותו יום אלא עד כמה חודשים קודם לכן...

אכלתי כשרציתי וכשלא, סתם נישנשתי.
קראתי כשרציתי וכשלא סתם רפרפתי על רשימות רכיבים וכתובת אזור התעשיה.
ישנתי כשעייפתי וכשלא סתם נחתי לי באוויר הצח או האביך...


הדברים השתנו בהדרגה, שוב לא הייתי עצמאית כבתחילה, שוב לא היו עיתותי רק בידי, הפעילות הפיננסית הפכה למשותפת וכשרציתי משהו הייתי צריכה לספק גם הסבר הגיוני מדוע... אומנם פעלנו בשיתוף פעולה ואינטראקציה מושלמת אך זה דרש התפשרות מסוימת פה ושם אם בענייני זמנים או סתם עניינים של טעם וריח ושאר דברים שדעותיהם של בני אדם עלולות להיות חלוקות בהם.


אך מאותו רגע בו בקעה היבבה ועלתה אל מעל לכל שאר הקולות המרוגשים שרחשו בחדר, השתנו חיי באחת!

הפכתי לאם!

ומאז אין לי לא זמן אכילה ולא זמן שינה, לא שיקול כלכלי ולא שיקול פרקטי, ואין לי בעולמי אלא זערור התלוי בי ואני כולי שלו.

נערה צעירה,
בכנפיים חגורה,
זקוף צווארה,
מעול התנערה,
הכרית שמורה,
השעון חברה,
דעתה עשירה,
רצונה לא ממרה,
קלוריות ספרה,
אחת מהחברה.

ואז המוצלחת,
ביבבה חדה אחת,
הושלכה לקלחת,
בין פליטה למקלחת.
המיטה נאנחת,
העייפות מתאזרחת.
יתומה בצלחת,
ארוחה מצוברחת.
עם העולל מתייפחת,
הפוכת המטפחת.
והעיקר לא שוכחת,
מתפללת לנחת.

 

[עדינה הלפגוט]

הכל השתנה בבת אחת.

יום אחד זה קרה, אמא לא הגיעה לקחת אותי מהגנון, במקומה הגיעה השכנה. קצת בכיתי, אבל לא נורא, שחקתי במשחק חדש וגם קבלתי במבה.

אחר כך, הייתי אצל סבתא. ספרו שיש לי אחות, תינוקת חדשה וקטנה. אני יודע מה זה תינוקת, אבל מה זה אחות?

אחרי כמה ימים אמא חזרה, התגעגעתי אליה נורא, אבל עשיתי פרצוף חמוץ ולא הסכמתי לגשת אליה, למה היא הביאה לכאן את התינוקת הזאת?

אמא חיבקה אותי חזק, נכון אתה שמח יוסי? תראה את אסתי, תראה איזו בובה...

לא נכון, היא בכלל לא בובה, היא תינוקת, וצריך להחזיר אותה לבית חולים.

אבל אבא ואמא החליטו שאסתי תשאר כאן. והיא נשארה.

ומאז לא הייתי התינוק הכי מתוק של אמא. היתה לה כבר את אסתי מהבית חולים

ואפילו שאסתי צרחה המון, אמא לא הסכימה להחזיר אותה.

כשהיתה נרדמת סוף סוף, דווקא אז, גם העיניים של אמא היו נדבקות פתאום ולא יכולות לראות אותי בכלל.



עברו ככה הרבה ימים. יום אחד אבא אמר: מזל טוב! אסתי היום בת חודש. הייתם מאמינים? נראה שנולדה אתמול...

נגשתי לי לעריסה שלה,

הסתכלתי על הפה הקטן, על העיניים שאין להם שום צבע. ניסיתי לקרוא לה בקול חלש, אסתי... אסתי... והיא הסתכלה עלי.

נגעתי לה בגומה שבסנטר ופתאום הפנים שלה השתנו, היא חייכה אלי.

מאז אני לא מסכים שיחזירו את אסתי לבית חולים, אני אוהב אותה.

בס"ד

כעור הצבי
וכארץ המובטחת,
אהבה שבי
היום נמתחת.

ואתה-
עודך פעוט
ועתה-
בין ריסיך דמעות.

-------

את ליבֶּך
כבשתי אמא,
זה מכבר.

ואיך ,
חדר פנימה,
פולש זר?

הגם לכבוש
עימי בבית?
ואיככה אוכל?

ובשארית כוחי הדל
אני זועק-
סקנדל!!!

 

[מלכי A1]

אליך, הבחור שבתחנה,
אל תראה אותי כך ותשפוט על מראה, פעם הייתי שונה ישיבה בוחר'ל עם טוהר על הפנים וחן יהודי ממש ממש כמוך,אבל חלפו שנים, וזה היה בשכבר הימים..
כתם שחור של חשד שדבק בי על מאום, זה החותם שהותיר בי מום לא נתנו לי את הפתח להצטדק ולהסביר היתה השיטה- יד קשה, אוי לה לאותה הבושה
אחר כך הגיעה ההתנצלות אבל הרכבת כבר נסעה, לא ניתן היה לעוצרה.
ואז כבר הייתי במקום אחר, דומה היה לי שאין משם דרך חזרה באותו הרגע שדרכה רגלי על הגדה השניה- נשרף לו הגשר אליה ונותרה רק אדמה חרוכה.
היום אני כבר בצד השני, כבול בכבלים לחברה האחרת, למשפחה, לחויות ולעבודה, משקיף עליך בחור, אולי במבט מתנשא וליבי בל עמי.
ולעד ישאר בלוח השנה, חרות בדם ליבי ובאש להבה "היום שסולקתי מן הישיבה"

התעטף בשריון, בשכבה וקליפה
לא הביט לאחור, הסיר כיפה.
ופנים עדינות, זוך ותום
ולב שלא ידע מעולם לשטום


השכל הבין הלב פחות
טעות מצערת, כתם, דמעות
ארז מזוודה טעונה וכבדה
עמוסה בתחושות, רגשות ובגידה


עומדים הם קרובים אך אוקיינוס מפריד
שני אחים לאותו עם יחיד
געגוע צורב ולב שנכרך
חממה שעזב לעולם לא ישכח.

 

[רותי פרוטי]

אפרפר ורדרד
זה הצבע שראיתי-
החולצה הצחה לשעבר של בעלי.
עוד פריט ועוד פריט נשלפו מהמכונה-
והערמה השחורה רק גבהה.
לבסוף נמצאה הגרב הסוררת.
ולי נהיה שחור בעיניים....


ומאז הכל השתנה....

התחלתי להקפיד למיין הכל באובססיביות בלתי פרופורציונלית בעליל.
מיינתי כלים לפני הדחה.
ומיינתי טישו לפי צבע
מיינתי נמלים על השיש לפני ששטפתי אותן בצונאמי קטן אל תוך הכיור
ומיינתי אשפה
מיינתי טיטולים לפי יציאות
ומיינתי אנשים בהמתנה לרמזור-את מי לעקוף ואת מי לא
מיינתי מצוות
ומיינתי עברות
מיינתי ומיינתי ומיינתי.

אפרפר ורדרד-
זה הצבע שפגשתי.
שוב
החולצה החדשה של בעלי.
עוד פריט ועוד פריט נשלפו מהמכונה-
והערמה השחורה רק גבהה.
לבסוף נמצאה הגרב הסוררת.
ולי נהיה שחור בלב.

מאותו רגע חיי השתנו באחת

הבנתי שלכל גרב יעוד משלה
ואין לי שליטה על הכל או על כלום
והשתדלות היא רק השתדלות-
ומה שיהיה או יקרה כבר לא בידיים שלי.
ואז,פשוט-
הרמתי ידיים
תרתי משמע

שחור ולבן
ורוד עם חרדל
נראה לי שאני מתמוטטת.

סריג עם אריג
כאן כתם חריג
עוד רגע אני מתעלפת.

מבוקר עד ערב,
מחולצה ועד גרב
נמאס לי כבר לכבס.

ונמאס למיין
ונמאס לקטלג
ונמאס להכניס
לתבנית.

שחור לא ידור
עם לבן צמרירי
ואסור להשוות
בין אחות
לגיסה.

ולא להכין
כי זה לא מכובד
שניצל
ליד הקציצה.

וחסיד גור
שלא יגור
ליד ליטאי במקרה.

ובארון חובה
להפריד ממגע
תה או סוכר
וקפה.

עד שיום אחד
הגיעו מים עד נפש
ושחרחר נצבעה הכביסה.

ואני החלטתי
שיותר לעולם
לא אחרוץ ואשים
נקודה

 

[♦ברכי קעניג♦]

2 יצירות מרכיבות את השיר שלי, יצירות לא שלי.

יצירה א'

סיפר לי חבר:

זה התחיל כיום רגיל לחלוטין. עשיתי את דרכי בשעה הקבועה אל האוטובוס שמוביל אותי מדי יום אל מקום עבודתי, אולם הספקתי לראות את זנבו מפליג מהתחנה בעננת עשן. המשמעות היתה ברורה: איחור לעבודה, על כל הכרוך בכך... הייתי מתוסכל ומאוכזב, ולא הצלחתי להבין: "למה, ריבונו של עולם? באמת, למה?".

כמחצית השעה מאוחר יותר, קיבלתי טלפון מחבר שנסע באותו האוטובוס שהפסדתי. התברר, שהאוטובוס ההוא, בו הייתי אמור ליסוע – הגיע ליעדו בשלום. הוא לא היה מעורב בתאונה, ולא אירע בו פיגוע חלילה. כל הנוסעים הגיעו אל מחוז חפצם בדיוק בזמן.

חוץ ממני.

מאותו הרגע, חיי השתנו באחת.

באותו הרגע הכתה בי ההכרה, שאין לי סיכוי להבין את השיקולים של מלך העולם, ואין לי גם את הזכות לצפות להבין אותם. אני פשוט צריך לסמוך עליו – בלב שקט. כי הוא יודע מה הוא עושה, גם אם שכלי הדל אינו מסוגל להבין זאת...

באותו הרגע, הפסקתי לנסות להבין.

ומאז, אני מאמין באמת.

יצירה ב'

אפרפר ורדרד
זה הצבע שראיתי-
החולצה הצחה לשעבר של בעלי.
עוד פריט ועוד פריט נשלפו מהמכונה-
והערמה השחורה רק גבהה.
לבסוף נמצאה הגרב הסוררת.
ולי נהיה שחור בעיניים....


ומאז הכל השתנה....

התחלתי להקפיד למיין הכל באובססיביות בלתי פרופורציונלית בעליל.
מיינתי כלים לפני הדחה.
ומיינתי טישו לפי צבע
מיינתי נמלים על השיש לפני ששטפתי אותן בצונאמי קטן אל תוך הכיור
ומיינתי אשפה
מיינתי טיטולים לפי יציאות
ומיינתי אנשים בהמתנה לרמזור-את מי לעקוף ואת מי לא
מיינתי מצוות
ומיינתי עברות
מיינתי ומיינתי ומיינתי.

אפרפר ורדרד-
זה הצבע שפגשתי.
שוב
החולצה החדשה של בעלי.
עוד פריט ועוד פריט נשלפו מהמכונה-
והערמה השחורה רק גבהה.
לבסוף נמצאה הגרב הסוררת.
ולי נהיה שחור בלב.

מאותו רגע חיי השתנו באחת

הבנתי שלכל גרב יעוד משלה
ואין לי שליטה על הכל או על כלום
והשתדלות היא רק השתדלות-
ומה שיהיה או יקרה כבר לא בידיים שלי.
ואז,פשוט-
הרמתי ידיים
תרתי משמע

השיר שלי


מה לך להוביל,
כשבראו לך שביל?
מה לך לרוץ בדרכים,
שיש מתכנן מהלכים?
למה קפוצה ידך הצנומה,
ואין בה שמץ עוצמה...
הרי אין לאל ידך
להביא לגמר הצלחה.

בוא נשמוט מושכות.
חבל על מאמצים וכוחות.
נעצום עיניים בתום ואמונה.
למרות בלבול וחוסר הבנה.
גם כשלא תמיד לנו נראה.
מעשיו הסתומים של הבורא
צריך לב, להטות בכניעה
לקבל מרות, דרכי שכינה

נצלח גלות ארוכת דרך
בהורדת ראש, בכיפוף ברך
הוא, ישלם על כך שכר.
לא היום, אך ודאי שמחר.
כי כל כניעה בגללו, למענו.
נרשמת באותיות זהב במעונו.
וכשמבינים, שכלום לא מבינים
אזי ממתיק הוא, חריפות דינים.

 

[אשכולית]

תקווה חדשה​

מדי יום אנו מבקשים: ''ולמלשינים אל תהי תקווה''. מעולם לא תיארתי לעצמי, שהלשנה אחת, היא זו שתחזיר את התקווה לחיי מחדש.
בשמלת כלולות לבנה ובוהקת, נכנסתי לגיהינום שחור. אז, לא ידעתי זאת. זו הייתה יקיצה משמיכת חלומות ורודה, יקיצה אכזרית, איטית, ועקבית.

הפחד, ההשפלה, חוסר האונים, הבדידות, החשש המצמית מ''מה יגידו'', הפכו את חיי להישרדות. לא ריאליטי נודף סטייל, מלא תהילה וקסם, אל מול המצלמות, אלא מציאות עם ריח של ייאוש, עם מאמץ עליון להסתיר, ומבלי שאיש ידע.

וביום סגריר השתנו חיי באחת.
סופת רוחות עזה ופתאומית, ניפצה את דלת הזכוכית של המרפסת, והזגג הבטיח שיבוא מיד על הבוקר. לא הוא ולא אני ידענו מה יקרה, ואת מה שקרה ידעו באותו ערב כל השכנים.
רב השכונה והרבנית הגיעו עם שחר, עם כל הכלים והנחישות לחילוצי ממנהרת האופל, ולסלילתה של דרך חדשה.

אומרים שאלוקים לא סוגר דלת, לפני שהוא פותח דלת חדשה. אני למדתי שלפעמים ד' שובר דלת, כדי להחדיר בעדה תקווה חדשה.

אז לפעמים יש הזדמנות שניה לתקן רושם ראשוני...

בקטע ''תקווה חדשה'' רציתי להביע את המסר שגם במצבים שנראים ללא מוצא, יכול להיות פתח של תקווה, ועם התערבות נכונה וטיפול יסודי והולם- ייתכנו חיים מאושרים גם למי שהתחילה את חייה בגיהנום שחור, כמעט בעודנה בשמלה לבנה.

הקטע עבר קיצוצים ב''מיטת סדום מילולית'', כדי שלא יחרוג ממכסת המילים, ולכן היו שחשבו כי הקטע מוביל לגירושין, ולא לטיפול שלבסוף סייע, והעלה את הבית למסלול חדש וטוב.

עכשיו, בשלב ב', היתה לי ההזדמנות להבהיר את המסר שרציתי להעביר.


שִׂמְלָה לְבָנָה, שׁוֹבָל, הִנֻמָּה
פְּנִינִים נוֹצְצוֹת וּפְרָחִים אֲלֻמָּה
רֶטֶט הִתְרַגְּשׁוּת בְּכֹל נְשִׁימָה
וְהַלֵב דּוֹפֵק, מַחְסִיר פְּעִימָה
מְהַדְהֵד בַּרָמָה עוֹד יִשָׁמָע
עָתִיד וָרֹד מַמְתִּין לְהַגְשָׁמָה---


לֹא יוֹנָה לְבָנָה שָׁם הוֹמָה
בְּאַחְוַת בְּנִיָה נִרְגֶּשֶׁת, תָּמָה
חֲלוֹמוֹת מִתְנַפְּצִים חֶרֶשׁ דְמָמָה
בַּלַיִל לֹא תִּתֵן עַיִן תְּנֻמָּה
נִפְרֶמֶת אַט אַט הַרִקְמָה
יוֹרֶדֶת תִּקְוָה, נִכְזֶבֶת, מְעִם הַבָּמָה---


וְיֵשׁ שָׁם חֲשָׁש, בגֵיהינוֹם הַשְׁמָמָה
הַיְדִיעָה לְזָרִים, אֲסוּרָה, חֲסוּמָה
עַל כָּתֶף צְעִירָה רוֹבֶצֶת אַשְׁמָה
שֶׁמָא פָּעֲלְתִּי לֹא בְּחֹכְמָה
וּמָה אִם יָחוּשוּ בּוּז, מַשְׂטֵמָה
שֶׁלֹא צָלְחָה בְּיַדִי הַמְשִׂימָה---


בַּנִיגוּן הַעָנֹג רָק זִיּוּף וּצְרִימָה
עַד עַלְתָה שָׁוְעָה לִפְנֵי יַד רְחוּמָה
מִמָרוֹם נִשְׁלְחָה הַדֶרֶךְ לִתְקוּמָה
סְעָרָה שֶׁנִפְּצָה הַדֶלֶת בְּחֵמָה
וְקוֹלוֹת שֶׁדָלְפוּ בְּאֵין אֲטִימָה
הַלְשָׁנָה שֶׁהֶבִיאָה בִּכְנָפֶיהָ יֹזְמָה---


דְּמוּת שֶׁהָפְכָה לְמִישׁוֹר הָעֲקֻמָּה
טִפְּלָה בְּשֹׁרֶשׁ פְּגִיעַת הַנְשָׁמָה
לִיוְתָה בְּשִׁינוּי, עֵצָה וְדֻגְמָה
יָצְקָה מְחָדָשׁ אֶבֶן וְאָמָה
נִיצָנֵי אֹשֶר הִגְבִּיהוּ קוֹמָה
וְהַתִּקְוָה, שׁוּב עָלְתָה עַל בָּמָה---

 

[נחמדת]

עוד פעם ברחתי מהגינה. עשיתי סיבוב ענק. כל הילדים מנוזלים שם, לא בשבילי.
אתמול באוטובוס, תינוקת בכתה כל הדרך, זה היה נורא. שעה שלמה לשמוע אותה צורחת! אם אני הייתי אמא שלה, אם.
לפני שבועיים ילד קטן ממש הלך ברחוב לבד. בוכה. שלושת רבעי שעה לקח עד שאיתרנו את אמא שלו. אם אני הייתי אמא שלו, אם.
וכל לילה אני טורקת את החלון בחדר שלי, התינוק של השכנים בוכה חצי לילה. זה מפריע לי לישון. נורא.
ובשבת גיסתי לא גמרה להתבכיין, כמה קשה לה, עם השובבים האלו המחבלים הקטנים. גם לי קשה לשמוע אותה כל היום מתלוננת, ואותם כל היום משתוללים. קשה לי.
ומאותו רגע, השתנו חיי. זה לא קרה באחת, זה לקח תשעה חודשים.
אבל הפכתי להיות אמא. אחרי שש שנים.
והתינוקת שלי בוכה באוטובוס, וזה מדהים. אני אמא שלה, אני.
והילדים שלי בגינה מנוזלים לפעמים, זה בשבילי.
וכל לילה הקטן צורח בלילה, וזה מפריע לי לישון, זה מדהים כמה שזה כייף.
ובשבת ישבתי עם גיסתי ולא גמרתי להתכיין, כמה שהילדים שלי שובבים...מדהים כמה מהר שכחתי כמה שזה מדהים!

חנוכה, בית סבא וסבתא, תשע"ד

המולה מסביב
שמחה וששון
מפגש חנוכה זה עתה.
ואני בלבי
צער ויגון
מצפיה ממושכת ומרוטה.

פניי אז עוטות
חיוך מלבב,
להסתיר את תחושות האמת.
ושפתי רוחשות
תפילה בכאב
שנזכה עוללינו לשאת!!!

הן רק אתמול
כ"קוואטר" תפקדנו
בברית של שכן של אחיין...
והיום ממרקחת
מסוגלת טעמנו,
בחוסר רצון ועניין.

תהילים החיד"א,
ושיר השירים
מארגנים כבר שנים עבורינו.
פרק שירה
ואלפי מזמורים
נאמרים בדבקות לכבודינו...


חנוכה, בית חולים, תשע"ה

המולה מסביב
שמחה וששון
קול בכי נשמע זה עתה!
ואני בלבי,
נרגשת המון
ממשאלת לב- והתגשמותה!

חנוכה, בית סבא וסבתא, תשע"ו

המולה מסביב
שמחה וששון,
מפגש חנוכה זה עתה.
ואני מודה
על זה השאון
לו ילדי שותף מעתה!

 

[imagine]

היצירה המקסימה של חייקי:

כן, זו היתה אראלה.

"רונית?" היא שאלה בקול מתקתק. "היי, כאן אראלה ממפעל הפיס".

"אראלה!" שאגתי. "את לגמרי אמיתית?"

"כנראה", היא צחקקה קלות.

באותו רגע חיי השתנו באחת:

קוטג' בן 3 קומות, עוזרת צמודה 24 שעות, ארוחות גורמה באדיבות שף הבית, כובסת, מקפלת ומגהצת. וכמובן כורסת עור מפנקת עם כוס קפה ועוגת גבינה 3 שכבות.

"רונית?" היא אמרה שוב, "את איתי?"

"לגמרי", עניתי בקול הכי שופע שיכולתי

"אני משערת שרצית לספר לי משהו, אראלה?" סדרתי את מטפחתי השמוטה.

"לספר?" לא הייתי אומרת.

"להודיע?" ניסיתי לעזור לה.

"לא מדויק..." היא כחכחה.

"לבשר!" זו המילה, תמיד ידעתי שאני טובה בהגדרות.

"ניגש לעניין", היא ניסתה לקצר את התהליך, נימת קולה התחלפה ודימיתי לשמוע בה חגיגיות מה.

"בוודאי שמעת, רונית, על מפעל הפיס, יצא לך לרכוש פעם כרטיס?"

'היא לא רוצה שאבהל מהבשורה' תקפה אותי ההבנה.

"אראלה זה בסדר", אמרתי לה בחביבות. "אני מותרת על ההקדמות".

"אוקי, מצוין", קולה הפך עניני. "אז תני לי בבקשה את מספר האשראי שלך, אני תכף מפרטת לך מה כוללת חבילת הכרטיסים ומאחלת לך שתזכי"...

שוב השתנו חיי באחת.

או שמא מעולם הם לא השתנו?!...

ולכבוד שבת, השיר שלי בס"ד:

דרה בארמון
או מהלכת בין המון,
באמתחתך "ירוקים"
או כיסיך ריקים,
..........זה לא באמת משנה - - -
שכבות לך בעוגתך
או טובל בחומץ פיתך,
טסה במחלקה ראשונה
או שוב לאוטובוס ממתינה,
...........זה רק לרגע נדמה - - -

כי מה שעושה את ההבדל -
זה כמה טוב לך בפנים.
..........לא עוד אלפי מזומנים...

ומהפך מתחולל -
כשהחיוך על הפנים,
...........לא תלוי בכמה מיליונים...

בפיס הינך זוכה,
כשבחלקך את שמחה.
ושביעות הרצון,
היא לך – פרס ראשון!

וזו את שמשתנה
באותו רגע של הבנה:
כל עוד על שפתי - שירה
אין כמוני - - - - - עשירה!!!

 

[מירי ב]

זה לא רק אלכסנדר שהיה אלכסנדר של פעם ושל היום, זה גם העציצים השכוחים באדנית, וארונות המטבח המעוכבשים, שלפתע השתנו חייהם.

הווילונות הישנים מעל לתנור המטבח היו אפורים ודביקים פעם, כמו בבוקר שהסיט אותם, והימים כולם היו ריקים וחלקים, כאילו שתל אותו מישהו בתוך לוח שנה מסודר כיתובים וחסר אוזני חמור. וככה הוא עשה, וככה הוא היה. סדר יום מסודר מידי, ניקיון מועט מידי, ופח שלכבוד שבת אפשר לקחת לטיול סובב שכונה , סתם טיול לנשמה.

ככה יום ועוד יום, בכל יום.

עד הבוקר ההוא- הבוקר של שימשי ,

ופתאום היה בשביל מי להסיט ווילונות ולפתוח את החלון , כמו שלאה אהבה.

פתאום הייתה סיבה לרדת למכולת כל יום, ולהכין אמרה לפרשה.

פתאום שמחה הגלדיולה , וצהלה הרצפה.

שימשי ששינה את חייו.



הוא אפילו לא יודע את זה , הילד החמוד מהדירה ממול,

לא מתאר לעצמו עד כמה השתנו חיי –

מאז שהוא התחיל לאמר לי שלום.

שמש שוקעת ושמש זורחת
למה זה בכלל משנה?
לקום שחרית, לדדות בערבית
בסוודר מעט משונה?

יום נדבק בלילה חלק
הפה עקום כלפי מטה
הלוואי שרק יהיה לו חיידק
או קוץ או חמור או בטטה

הדוקטור יביט מישהו יסיט
עיניו יפגשו בעיניים
והוא יהיה ולא רק יבהה
בכל ההולכים פה על שניים

צועד לבד לאט ובצד
פתאום מפסיק ללכת
לבו נדם עמד נדהם
מול ילד יושב במרפסת

והוא מסתכל והוא מתבלבל
הינוקא מושיט לו מוצץ
בלי שיניים (וגרב או שתיים)
"קח!" הוא לא מתלוצץ

"שלום" הוא אמר, ולא גמר
הילד חובט לו כפיים
אז הוא בנקל נוקש במקל
והוא מנפנף ברגליים

שמש שוקעת ושמש זורחת
ויש למה לצפות
כי יש לו קיום בתוך היקום - - -
ילד אחד לפחות

 

[imagine]

-----

 

[אסתי3311]

פתאום ראיתי שלאנשים יש גבות מעל העיניים.
פתאום הבחנתי בנקודות מתחת לאותיות, בספר שדוד שלי קנה לי.
אני גם גיליתי, שעל העגולים הכחולים והמשולשים האדומים בכביש, יש ציורים נחמדים, פעם חשבתי שזה סתם קישקושים לבנים.
לסבתא שלי ראיתי נקודת חן מתחת לשפתיים, ולאח שלי, הכי מתוק בעולם, יש כתם לידה ליד האוזן. ככה אמא שלי אמרה שקוראים לסימן האדום הזה.
פעם גם חשבתי שלכל הנשים יש מטפחת חלקה, כל אחת בצבע שהיא אוהבת, היום אני רואה שיש מלא דוגמאות. לגננת שלי, יש פסים אפורים כמו כביש על המטפחת.

ואתם יודעים גם איך קרה הנס הזה, שכל יום אני פתאום מגלה דברים חדשים?



כי אמא שלי קנתה לי משקפיים,

נעים מאד,
משקפופר חדש
זה לי היום הראשון.

אף פעם לא שערתי,
שעולם של ממש
שוקק לי כאן מול האישון.

מלנטות דברים,
כלל לא ידעתי
קימים להם בעולם.

פתאום מתחברים,
ויוצרים לי בעין
פאזל חדש ומושלם:

לבובה של במבה,
צמחו שתי שינים
ולאבא הלבין הזקן

ספרתי כבר ארבע
שאריות ציפורנים
שכסס חברי לשולחן.

לאמא של מוטי,
בלחי, יש חור,
שנכבה ונדלק עם כל צחוק.

פתאום גיליתי,
במכנס השחור
פסים בצבע ירוק.

לציפי יש נמש,
מדויק ועגול
בדיוק מתחת לאף.

הוא היה שם כבר אמש,
אך ביום האתמול
עוד לא היה לי משקף...

רק חבל עדשתי,
לא יודעת סנן
היא רואה ממש את הכל.

הנה צף לבשתי,
קשקושון קצת מסכן,
במחברת הקשר, בשמאל...

 

[קברניט]

זו היתה תרומתי הצנועה לתחרות:

קצות אצבעותיה של רבקי, הבכורה שלי, הלבינו.
הן אחזו בחוזקה במבחן החשבון שלה.
אולי אפילו קיוותה שלא אבחין בציון שהתנוסס, ולא לתפארה.
"איזה יופי", אמרתי בקול חלש, "כמה התאמצת".
משהו בתוכי התכווץ.
דור שני לחולשה, חשבתי ללא קול. הגנים החלשים שלי בטח עברו אליה.
למה היא צריכה לסבול בגללי? שאלתי את עצמי.
*
קצות אצבעותיי הלבינו.
הן אחזו בחוזקה בסיכום תוצאות האבחון שעברתי.
רונאל, הפסיכולוג התעסוקתי, ישב מולי מחויך.
"אתה מדהים".
"מכל החרדים שעברו כאן את האבחון, אתה הגעת לציון הגבוה ביותר".
מאותו רגע, חיי השתנו באחת.
אמונות עתיקות התנדפו. אוקיינוסים של נחיתויות התייבשו.
משהו בפנים התרומם, שלא על מנת ליפול.
*
קצות אצבעותיה של רבקי, הבכורה שלי, אחזו בקלילות במבחן האנגלית שלה.
"גם השבוע הוצאתי מאה", הפשילה לי באדישות.
נו, בטח, התרחב משהו בתוכי.
עם אבא אינטליגנט שכזה, ברור שזה קורה.
ופתאום, הסיטואציה ההיא, מלפני חודש, היכתה בזכרוני.
פתאום קלטתי כמה השתניתי.
פתאום הבנתי כמה קל לשנות חיים ברגע.

משימות, מיילים, עבודה,
פניות, לחצים, אוטוסטרדה.
תוצאות, יעדים, אסטרטגיה,
תוכניות, בריפים, תכנון מדיה.

זפזופ בפרוג ומשהו חדש מהבהב
תחרות כתיבה, סתם למען השעשוע
ואני מתאהב ברעיון, אפילו מתלהב
מרפה, ונותן לאצבעות להריץ ביצוע

בסוף רואה ת'עצמי בחמשה-עשיריה הפותחת
ואז מגלה הפתעה לא נעימה באמתחת
שיר, ז'וז'ו, תכתוב שיר, מילים תפורר
יען כותב, משמע משורר

ואני עומד ושואל: למה מה?
מהקשר בין שירה לכתיבה תמה?
ומה התחום הבא אותו יקשרו לתחרות?
שמא צילום, ציור, ניגון, גינון, או בכלל נגרות?

(ותודה לאתר חרוז.קום, שהביא את המילה האחרונה בכל שורה שניה עד הלום..)

 

[ללי 1]

אני יורד במדרגות הבניין שתיים שתיים, בדרך אני רואה את מיכאל. אתמול הוסיפו לאשתו את השם חיה.
הוא תולה חיוך כמו חולצה על קולב. "יהיה בסיידר, אה?!"
נפרדנו באנחה. הוא למעלה ואני למטה.
מתי ה'בסדר' יגיע?

דלת השכנים פתוחה, דור עומד שם ונועץ בי מבט. מאחוריו מתעופפות מילים של שדרן רדיו. אני רואה איך הוא מגביר את הטון. עכשיו גם אני מצליח לשמוע כמה מילים: 'שוויון בנטל', 'פרזיטים' ו'סחטנים'...
שיבוא כבר. שיבוא.

לוקח נשימה ויוצא לרחוב. אשתי ניסתה לשכנע אותי לקחת גז מדמיע. "אליהו, לא בטוח בחוץ" היא לחשה. אני רק בהיתי בחליפה שקנינו לחתונה של שלום והברשתי את הכובע. "את תראי, הרגע לא רחוק!"

בחוץ חולפות על פני דמויות מטושטשות. בוהות במסכים. מנותקים.
אני משפיל את עיני ומפלס לי דרך.
"די!! עד מתי?"

כבר חשבתי להיטמע בהמון...
כשלפתע---
קול שופר הולך וחזק עוצר אותי.
אני קופא במקום ומביט אל השמיים.
אור זורח מאיר את היום.
עיני דומעות.
הגיע הרגע.

הימים קשים...

אוזן ערלה מלשמוע מוכיח
יראי אלוקים במיעוט זניח.

השכן פרצופו אלי מקשיח
איננו רוצה עמי להשיח.

השדרן ברדיו מסית ומדיח
דברים ביראי אלוקים מטיח.

לפרנס ביתי אינני מצליח
מחכה לימים שבהם נרוויח.

ובליבי התקווה...

שהוא יבא בקרוב המשיח
עוד מעט אלינו יגיח.

מאלוקים הוא יהיה שליח
כי כך לאבותינו הבטיח.

יראה ואהבה בנו יפיח
את הצרות מאיתנו ישכיח.

 

[רוצה טוב]

ראשית תודה רבה לכל מי שהשתתף וכתב לאתגר - בשלב א' ובשלב ב'.
היה מרתק ומעניין.

השירים נשלחו לשני סופרות וסופר, וע"פ הדירוגים שקיבלתי + התחשבות ביצירה שנכתבה לשלב א' נקבעו התוצאות.

במקום הרביעי אשכולית

במקום השלישי מולטימדיה ה

במקום השני חייקי

במקום הראשון רותי פרוטי

ואלו התגובות שקיבלתי ליצירותיכם מסופר מוכשר.

אשכולית.
חריזה נפלאה - המחשה אמיתית וקולעת, לסיפור של תקוה והתחלה חדשה.

מולטימדיה ה.
לקחה את הקטע, והמחיזה אותה במוחשיות, הרגשתי את עצמי, או, יותר נכון - את ילדיי הקטנים בקטע. הכניסה אותי - מעבר למקצועיות ולחריזה המדהימה - אל נבכי הנפש של ילדתי הקטנה. מעתה אבין יותר טוב מה עובר עליה כשהיא רואה אותי מחבק את הפעוט.

חייקי.
החריזה המשלבת מקצועיות והומור, מניחה זרקור על אנדוקטות שביום יום נראים לנו כה מובנים מאליהם, כל אחד מאיתנו יודע להודות על הראיה שלו. כמה מאיתנו זוכרים את זה בכל פרט שרואים מדי יום, כן, בקשקושון הקטן במחברת?!

רותי פרוטי.
הצליחה להמחיש את האין-אונים בצבעים כל-כך חדים, שזה פשוט וואוו.

רותי פרוטי אני מאחל לך שתצליחי ותהני בניהול האתגר הבא.

 

[רותי פרוטי]

היו באתגר הזה על שני שלביו כל כך הרבה יצירות מרגשות, שנונות וסוחפות, אחת אחת. כך שאפשר לומר שדי הופתעתי לראות שאני הזוכה

תודה לרוצה טוב על ניהול האתגר ועל הנושא המקורי והיפה שבחר שזיכה את הפורום בהרבה יצירות יפות ומרתקות. למעשה, נראה לי שהוא ניהל את האתגר בכזאת יעילות שרק מן הצדק שהוא ינהל גם את האתגר הבא, כי בסטנדרטים כאלו קשה לעמוד...

תודה לכל אלו שטרחו וכתבו. היה כיף!

רעיונות, הארות והערות לניהול האתגר הבא, יתקבלו בברכה!

 

[מה הענינים]

תודה לרוצה טוב על ניהול האתגר ועל הנושא המקורי והיפה שבחר שזיכה את הפורום בהרבה יצירות יפות ומרתקות. למעשה, נראה לי שהוא ניהל את האתגר בכזאת יעילות שרק מן הצדק שהוא ינהל גם את האתגר הבא, כי בסטנדרטים כאלו קשה לעמוד...

נכון מאד!

 

[מריומה~]

רותי פרוטי , רגע לפני , יש לך רצון לנהל את האתגר הבא?
אני חוששת שאולי את מתביישת לבקש את זה חזרה וזה שלך.
מה איתך?

תציצי לקישור..
http://www.prog.co.il/showthread.php?t=248222