אתגר מהיר: מה תענו לו?!

[dLive]

הסיפור היה גם היה, הדבר היחיד שלא היה הוא המפגש הזה.
כבר יצא לי לפגוש הרבה במצב הזה באמת, אם כי לא בגיל הזה. אבל בעצם מה ההבדל?
אלו דברים בסיסיים שחובה ללמוד, ומי שלא לומד אותם יפגש בתחושה הזו - ולא משנה באיזה גיל.

 

[יונתן1]

אני הייתי עונה כך:

משל למה הדבר דומה, לאדם שהתבקש להכין תוכנית עבודה לפרוייקט מסוים, והובטח לו שאם יכין תוכנית מוצלחת, גם אם הפרוייקט יכשל לבסוף - הוא יקבל בונוס גדול.

אם הוא יכין תוכנית שכבר נכשלה בעבר, או יתייאש מראש מלהכין תוכנית כלשהי, ייצא בלי כלום. אם הוא יכין תכנית טובה, מובטח לו רווח גדול גם אם הפרוייקט יכשל.

הנמשל ברור: הכנת התוכנית - עבודת אלול, הפרויקט - התנהלות רוחנית טובה במשך השנה, והבונוס - מחילת כל העוונות שכבר היו. אם הוא מתכונן לשנה החדשה עם תוכנית מוצלחת (ומתחרט על העבר), הוא כבר זוכה למחילת עוונות, גם אם התוכנית תיכשל לבסוף.

 

[נתין]

פעם קראתי בעלון מטעמים שהחגים זה כמו להבריג בורג, הסיבוב כל פעם הוא אמנם אותו סיבוב, אבל זה נכנס יותר עמוק...

 

[ד שכטר]

הנה קישור לכמה דפים מתוך הספר 'בעצתך תנחני - דרך מעשית להתעלות מתוך הכרת המציאות' (על ר"ה ויו"כ). הוא עונה בצורה נפלאה ומועילה ביותר על כל השאלות דלעיל. מומלץ מאוד (כל הספר).
https://drive.google.com/open?id=0B05NnMVyiRBaNm5TQUVNRWE1eTg

 

[משויטט]

אני מודה לכל העוזרים והמסייעים וכו', נקודות טובות בהחלט (הרעיון של הבורג - נפלא), יש"כ וח"ח.

לסיכום העניין, אני חושב שהנקודה המהותית שעשויה להיות התשובה על תהייתו של אותו יהודי - היא דווקא מינוף נמיכות הרוח שלו.
כי חשבתי על זה ובאמת עיקר הסליחות שאנו אומרים - מתמקדים על אודות היותנו דלים ורשים, עניים ודלפונים, אומללים חסרי כל הדופקים בפתח בלב מלא חשש ובשפלות גדולה. אנו מכים על חטא בשפיפות קומה ונמיכות רוח, מתוודים על כל העוונות והפשעים ברוב בושה וכלימה.
מרבית הסליחות מוקדשות לתיאור גודל חטאינו ומיעוט זכויותינו, ומנגד - את חסדו הגדול וטובו האינסופי של הבורא הטוב שמוכן לסלוח לנו למרות ועל אף הכל.
וברור שאם נבוא לפני הבורא בהתפארות במעשינו וב'דרישה' לשנה טובה ומתוקה בזכות ולא בחסד, גם אילו התקדמנו הרבה ובאמת היינו מלאי מעשים טובים כשאיפתנו, הן מי יצדק לפניו בדין?! אפילו יעקב אבינו, בחיר האבות, ביקש רחמים שיצילו ה' מיד אחיו מיד עשיו, ולא סמך על צדקותו מחשש שמא יגרום החטא. מה נאמר ומה נדבר אנו? ברור ופשוט שאנו זקוקים, איך שלא יהיה ומה שלא יקרה - לנהרות של רחמים ושיטפונות של חמלה ומחילה.
ההבנה הזו, שאין לנו מנוס ואנו מוכרחים להגיע אל חמלתו של אבינו מלכנו, דווקא בגלל שאנו באים בידיים ריקות, ודווקא משום שאיננו רואים בעצמינו זכאים לשוב ולהתקבל, היא זו שתעורר את הלב שיפעיל את הרוח ותגרום לאדם שיחוש כמו ילד קטן שסרח, שקלקל, אבל בסופו של דבר הרי אין לו באמת לאן לברוח אלא לשוב בחשש מהול בביטחון ולהתחפר בתוך אמו בבכייה וחרטה, ולייחל לרחמיה ולרגשי אהבתה הטבעיים שיכסו על כל פשעים.
אלו בעצם מילותיו המרטיטות של רבי שלמה אבן גבירול בפיוט נורא ההוד "כתר מלכות" שאומרים הספרדים בתפילת ערבית של יוה"כ:
אלוקי,
אם עווני מנשוא גדול,
מה תעשה לשמך הגדול.
ואם לא אוחיל לרחמיך,
מי יחוס עלי חוץ ממך.
לכן אם תקטלני -
לך אייחל.
ואם תבקש לעווני -
אברח ממך אליך,
ואתכסה מחמתך בצילך;
ובשולי רחמיך אחזיק -
עד אם רחמתני,
ולא אשלחך -
כי אם ברכתני...
ולצד ההבנה החשובה הזו, כמובן העניין שדובר כאן - השפעות הימים הללו על האדם, גם אם אינו מבחין בהן בעיניו, אבל ברור שהן קיימות ומשפיעות עליו שלא יתרחק עוד, ושיהיה קשור בקשר של קיימא אל מקור הרחמים והחסדים, החיים והטוב. וכי לולי הימים הגדולים הללו, והעבודה הגדולה הזו, מי יודע כמה רחוק היה מוצא עצמו ביום פקודה.
וגם, מחווה לכל המתעקשים, הרי בכל זאת היה שיפור משנה שעברה. בכמה תחומים ובכמה אופנים האדם גדל במהלך השנה, החכים, התעלה, והפעם בוודאי יבוא מוכן ומזומן יותר ליום הדין.
בקיצור, יש תכלית עצומה בעבודה הקדושה והקשה, יש שכר לפעולות ויש תקווה.
יש סיבה!