איזה מטעמים עשו כאן, כמה אמוציות!
תרשו לי לומר 2 נקודות לעניות דעתי:
1.
מצד "הטרמפיסטים":
תהיו בני אדם. ככה פשוט. אצלנו אין מצב לעלות לטרמפ ולא להשתתף בהוצאות הנסיעה. יודעים מראש כמה עולה הדלק, מתחלקים בערך בחצי ממחירו (תלוי כמובן בכמות המצטרפים וכו', אבל בערך. ולא מתקמצנים), מוסיפים עוד כמה שקלים בשביל התחושה הנעימה. מביאים בסוף הנסיעה, בלי לשאול או להציע, פשוט "נסענו אתכם, היה מקסים, זה העלויות של הנסיעה".
אם אנחנו רעבים נורא ולא אכלנו לפני הטרמפ, מביאים רק אוכל לא מלכלך, לא שומני, ולא מריח. לדוג': סנדוויץ' בשקית. ומביאים לנהג שוקולד או משהו. מה, שיתגרה מאיתנו?
כשנכנסת שיחה לנהג, אנחנו פשוט לא כאן. אנחנו בוהים בנוף היפה, מוציאים את הפלאפון או אומרים תהילים. משתדלים להתעלם וכמובן לא להתערב. כנ"ל בויכוחים אישיים וכל ענין אישי אחר שמתעורר בנסיעה.
מודים, מודים, מודים. לפני ואחרי. מבקשים את הטרמפ בעדינות, בלי ללחוץ, מתוך הבנה לצרכים של השני.
2.
מצד הנהגים:
בואו נאמר שזאת בעיה שפוגשים אותה בהרבה צמתים אחרים. הזכירו כאן כבר בקשות לדירה, וכל אחד מאיתנו יוכל להביא אינספור דוגמאות כאלו, בהן מישהו לוחץ עלינו לבצע משהו שפוגע לנו בפרטיות, בכסף, בזמן, בנוחות וכדו'- ו"אין לנו כוח" לריב איתו.
כמובן- כשזה מגיע למשפחה הבעיה מתעצמת (כמו תמיד
)
מסתבר שהפתרון הוא פחות עצות מעשיות לבעיה X
אלא פיתוח אסרטיביות, יכולת לשקול מה עדיף לי עכשיו על פני מה: לסבול את אי הנעימות מהאח שסירבתי לקחת אותו לחתונה, כי רציתי כמה שיחות אישיות בדרך, או להישאר ער שעה נוספת כי לקחתי את אחי לחתונה.
מה שכן, אם אתם כבר אחרי הבחירה- תעשו אותה בשמחה. בלב פתוח, מפרגן. לא נעים להרגיש נצלנים, סחטנים.
מקסימום, אם יהיה קשה, בפעם הבאה תבחרו בצד השני.
שניסע בדרכים ישרות!
הנושאים החמים
