הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בס’’ד
הלילה היה אפל. נותן תחושה של משהו גדול, שנעלם ממנו.
הוא התהפך שוב במיטה. השקט היה מצמרר. הקור היה מקפיא.
הוא הידק את שולי השמיכה, מנסה להרגיע את הרעד שעבר בו. רוחות עזות נשבו בחוץ, מנגנות מנגינה שאת פשרה לא הבין.
הוא הרגיש שמשהו חומק ממנו. כאילו הוא נוגע- לא נוגע- מול תעלומה, שהסוף שלה קרוב, אבל רחוק שנות אור. בערך כמו החלומות שלו, מהמציאות.
הרוחות פסקו לרגע. הוא נשם לרווחה. מאזין לדממה. היא נקטעה באחת. רחש של דלת נטרקת הקפיץ אותו.
הסקרנות גברה מהפחד, בשעה שהוא קם חרש, נועל את נעליו.
לפני שהוא ירד לקומה התחתונה של הבית, הוא שלף מקופסא בינונית, בקצה המסדרון, מקל עץ, משונן בקצה קודקודו. ליתר ביטחון.
הוא נזף בעצמו, לאורך כל גרם המדרגות, שהסקרנות שלו, עלולה עוד להרוג אותו. הוא צחק. בחיים לא היה מאלו הפחדנים.
הצחוק שלו התגבר, אל מול זכרונות- לא בוגרים במיוחד- שצפו בראש.
׳תתאפס!׳ קול צרח לפתע בתוכו. מה אתה נזכר עכשיו במעשים שעשית בעבר, בשעה שההווה לוט בפניך??
הוא נשם עמוק. נעמד מטרים מול דלת הכניסה. מקלו בידו, ועיניו סוקרות את החלל שמולו.
הוא נרתע לאחור. המחזה הבעית אותו. מסקרן, ומבהיל כאחד.
דלת הבית חרקה שוב קלות, גורמת לו לנזוף בעצמו ששכח לתקן אותה. ואז להבין שנס שהוא לא תיקן אותה, כי אם היה מתקן אותה, כנראה היה ממשיך לספור כבשים בקומה העליונה, לא מודע למה שמתחולל בקומה הראשונה בביתו.
׳די!!!׳ שוב צרחה מרתיעה בתוך מוחו. ׳תפסיק לחשוב. מה יהיה איתך??׳
הוא התאפס, זורק את כל רגשותיו ותחושותיו הסוערים למיטתו, מכסה אותם בדמיונו בשמיכת צמר רכה. משאיר איתו את הסקרנות, הפחד מהבאות, וזוג עיניים משתאות.
יונה לבנה, צחה כשלג, נחתה ברכות בפתח ביתו. מסתננת מבעד הדלת הפתוחה למחצה.
הוא ספר שלוש שניות, לאחריהם, חץ בעל חוד משונן, דומה לשפיץ מקלו, שהיה זרוק על רצפת החדר, חדר גם הוא דרך הפתח, פוגע בציפור שמולו. קול צווחה חלושה נשמעה, ולאחריה דממת מוות. ואולי, כי זה מה שזה היה. דם הכתים את הכנפיים הלבנות, זולג על הנוצות הרכות.
׳אז זה מה שחשבתי׳ הוא אמר לעצמו חרש, מבועת. הדלת נטרקה שוב. דם לא שלו, היה מרוח על האדמה, ואוירה כבדה שמלאה את אותו הלילה. לא סתם הוא היה אפל.
במו עיניו, הוא צפה בטקס, שאחדים רואים. סוד שלוקחים איתם לקבר.
בלב כבד, הוא עלה חזרה על מיטתו. נותן ללילה לנגן את אותה המנגינה. והפעם, היא קיבלה משמעות חדשה.
הוא התהפך במיטה, מנסה לעצום את עיניו, שהתעקשו להישאר פתוחות. לבהות בציפור לבנה, שרוח חיים אין בה. ובו, יש את ההרגשה, שהסקרנות שלו, באמת הובילה אותו כמה צעדים קדימה, אל המוות.
מהרגע בו איש יתוודע ממנו למה שראה הלילה, החץ הבא שיעוף, יהיה לכיוונו.
ולו, לא יהיה מה לעשות עם זה. את הטעות שלו, הוא כבר עשה.
…..
אשמח לערוך איתכם סוג של סיעור מוחות.
אוקיי. אז קראתם את הקטע. ו...?
מה הרגשתם לגביו?
מתח? סקרנות? מין-משהו-לא-מספיק-מובן-עדיין?
האם זה נראה כמו אמצע של ספר? התחלה? או אולי כריכה?
והדמות? כמה אתם מכירים אותה בעקבות הקטע הזה? תרצו לשמוע עליה עוד? ( מצטערת שכל הזמן כתוב רק ’הוא’ ולא שם פרטי. זה חלק מהקטע כרגע.)
האם הקטע הזה נראה לכם בסיגנון תקופתינו? או דווקא דמיוני/ פנטזיה?
זרקתי פה כמה שאלות כלליות. תתפרעו עם התשובות וההרגשות שלכם על הקטע.
תודה רבה מראש לכל המשיבים!
הלילה היה אפל. נותן תחושה של משהו גדול, שנעלם ממנו.
הוא התהפך שוב במיטה. השקט היה מצמרר. הקור היה מקפיא.
הוא הידק את שולי השמיכה, מנסה להרגיע את הרעד שעבר בו. רוחות עזות נשבו בחוץ, מנגנות מנגינה שאת פשרה לא הבין.
הוא הרגיש שמשהו חומק ממנו. כאילו הוא נוגע- לא נוגע- מול תעלומה, שהסוף שלה קרוב, אבל רחוק שנות אור. בערך כמו החלומות שלו, מהמציאות.
הרוחות פסקו לרגע. הוא נשם לרווחה. מאזין לדממה. היא נקטעה באחת. רחש של דלת נטרקת הקפיץ אותו.
הסקרנות גברה מהפחד, בשעה שהוא קם חרש, נועל את נעליו.
לפני שהוא ירד לקומה התחתונה של הבית, הוא שלף מקופסא בינונית, בקצה המסדרון, מקל עץ, משונן בקצה קודקודו. ליתר ביטחון.
הוא נזף בעצמו, לאורך כל גרם המדרגות, שהסקרנות שלו, עלולה עוד להרוג אותו. הוא צחק. בחיים לא היה מאלו הפחדנים.
הצחוק שלו התגבר, אל מול זכרונות- לא בוגרים במיוחד- שצפו בראש.
׳תתאפס!׳ קול צרח לפתע בתוכו. מה אתה נזכר עכשיו במעשים שעשית בעבר, בשעה שההווה לוט בפניך??
הוא נשם עמוק. נעמד מטרים מול דלת הכניסה. מקלו בידו, ועיניו סוקרות את החלל שמולו.
הוא נרתע לאחור. המחזה הבעית אותו. מסקרן, ומבהיל כאחד.
דלת הבית חרקה שוב קלות, גורמת לו לנזוף בעצמו ששכח לתקן אותה. ואז להבין שנס שהוא לא תיקן אותה, כי אם היה מתקן אותה, כנראה היה ממשיך לספור כבשים בקומה העליונה, לא מודע למה שמתחולל בקומה הראשונה בביתו.
׳די!!!׳ שוב צרחה מרתיעה בתוך מוחו. ׳תפסיק לחשוב. מה יהיה איתך??׳
הוא התאפס, זורק את כל רגשותיו ותחושותיו הסוערים למיטתו, מכסה אותם בדמיונו בשמיכת צמר רכה. משאיר איתו את הסקרנות, הפחד מהבאות, וזוג עיניים משתאות.
יונה לבנה, צחה כשלג, נחתה ברכות בפתח ביתו. מסתננת מבעד הדלת הפתוחה למחצה.
הוא ספר שלוש שניות, לאחריהם, חץ בעל חוד משונן, דומה לשפיץ מקלו, שהיה זרוק על רצפת החדר, חדר גם הוא דרך הפתח, פוגע בציפור שמולו. קול צווחה חלושה נשמעה, ולאחריה דממת מוות. ואולי, כי זה מה שזה היה. דם הכתים את הכנפיים הלבנות, זולג על הנוצות הרכות.
׳אז זה מה שחשבתי׳ הוא אמר לעצמו חרש, מבועת. הדלת נטרקה שוב. דם לא שלו, היה מרוח על האדמה, ואוירה כבדה שמלאה את אותו הלילה. לא סתם הוא היה אפל.
במו עיניו, הוא צפה בטקס, שאחדים רואים. סוד שלוקחים איתם לקבר.
בלב כבד, הוא עלה חזרה על מיטתו. נותן ללילה לנגן את אותה המנגינה. והפעם, היא קיבלה משמעות חדשה.
הוא התהפך במיטה, מנסה לעצום את עיניו, שהתעקשו להישאר פתוחות. לבהות בציפור לבנה, שרוח חיים אין בה. ובו, יש את ההרגשה, שהסקרנות שלו, באמת הובילה אותו כמה צעדים קדימה, אל המוות.
מהרגע בו איש יתוודע ממנו למה שראה הלילה, החץ הבא שיעוף, יהיה לכיוונו.
ולו, לא יהיה מה לעשות עם זה. את הטעות שלו, הוא כבר עשה.
…..
אשמח לערוך איתכם סוג של סיעור מוחות.
אוקיי. אז קראתם את הקטע. ו...?
מה הרגשתם לגביו?
מתח? סקרנות? מין-משהו-לא-מספיק-מובן-עדיין?
האם זה נראה כמו אמצע של ספר? התחלה? או אולי כריכה?
והדמות? כמה אתם מכירים אותה בעקבות הקטע הזה? תרצו לשמוע עליה עוד? ( מצטערת שכל הזמן כתוב רק ’הוא’ ולא שם פרטי. זה חלק מהקטע כרגע.)
האם הקטע הזה נראה לכם בסיגנון תקופתינו? או דווקא דמיוני/ פנטזיה?
זרקתי פה כמה שאלות כלליות. תתפרעו עם התשובות וההרגשות שלכם על הקטע.
תודה רבה מראש לכל המשיבים!
