הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
היא בסך הכול ביקשה קצת לשבת בשלווה.
סוף־סוף, אחרי שנים רבות וחסכונות שנאספו בעמל, הם הצליחו לקנות את דירת חלומותיהם. בשכונה נידחת, קצת הרחק מכל המוסדות שליוו אותם כל ימי חייהם המשותפים, בקומה גבוהה מדי, לא מאוד גדולה – ובכל זאת שלהם. כל־כך שלהם.
ובכסף שבקושי נותר היא יצאה, ביצעה כמה רכישות נצרכות לדירתם, כדי להופכה מדירה לבית, ושבה כשהיא עמוסה בידיים ועמוסת־אושר בלב.
סוף־סוף יש להם בית. סוף־סוף קצת נחת.
בועת החלומות התנפצה בשיחת טלפון מהרב של אליסף.
"גברת טוקר? מדבר מנחם מאור. כן, הרב של אליסף. תוכלו בבקשה להגיע בדחיפות בימים הקרובים לשיחה בתלמוד תורה?"
הם הגיעו, ולאורך כל השיחה לא הצליחה לשבת בשלווה. אליסף שלה, ילד הנחת הבכור שלהם – שבר משקפיים לחבר מהכיתה? ניפץ חלון במשחק כדור מכוון היטב? התחצף למורים שונים? שבר את האמון שתלתה בו לאורך כל השנים...
"תשקלו ריטלין, אבא ואמא של אליסף," היטב הרב מאור את משקפיו שלו, שעדיין נותרו שלמים.
והיא – עם התנפצויות החפצים בת"ת, התנפץ כל עולמה, טבע בתוך ביצה ריטלנית עכורה.
יצאו מהת"ת, גוויהם שחוחים, פניהם חפויות. שותקים.
הטלפון צלצל, מפלח את אוויר הבוקר הצלול מדי שהקיף אותם.
"גברת טוקר? זו המזכירה מבית הספר. יהודית, הבת שלך, כאן אצלי. מהבוקר היא לא מפסיקה להקיא."
הבוקר החל רק לפני שעתיים. רק לפני שעתיים צעדה הילדה בעליזות לבית הספר, כילקוטה מתנדנד על גבה.
עשו פניית פרסה, הובילו את רגליהם הרחק מתחנת האוטובוס, באו בשערי בית הספר של הבת. יהודית, חיוורת וירוקה גם יחד, המתינה להם ביחד עם שקית רווית מיצי מרה. מבט בפנים שלה בישר לה לא טוב.
איכשהו עלו על מונית. איכשהו הגיעו הביתה. איכשהו קבעו תור דחוף במרפאה החדשה שלהם, שעדיין לא הכירו מספיק כדי לסמוך על רופאיה. איכשהו אספו את הקטנים מהגנים בבוא השעה שתיים. איכשהו הצליח שימי הקטן להחליק על שלולית מים ששפך בעצמו כמה רגעים קודם לכן.
ושוב פנים חיוורות. ושוב ביקור דחוף במרפאה. ונסיעה דחופה למיון, במונית שגזלה עוד קצת מהמשכורת שלהם. וגבס שעיטר את רגלו של בן הארבע ביחד עם אזהרה ברורה: אין לדרוך על הרגל בשום פנים במשך שלושה שבועות.
ובבית נותרה יהודית המקיאה. ובבית הצטרף אליסף לחגיגה – ופתאום קיבלו כל הדיבורים מהשיחה בבוקר שם וצורה, כשהילד לא פסק מהתרוצצותו, הציק לאחותו החולה, דפק על הגבס של אחיו הקטן, הרים את אחותו התינוקת בצורה מסוכנת – כמעט גרם להם לבלות במרפאה בשלישית לאותו יום.
ובלילה, כשנדנדה לשווא את עגלתה של בינה הקטנה (מה קרה לה היום? בדרך כלל היא נרדמת מהר... אולי בכל זאת הזיק לה אליסף בתנועותיו הפזיזות?) – היא חשה שלבה קורס.
מה כבר ביקשה. לשבת בשלווה?
ולמה קפצו עליה רוגזיהם של כל אלה.
ולמה היו עליה כולנה.
הבוקר פגש אותה, ישנה בישיבה על הספה. שלווה כלשהי ננסכה בגופה. אפילו בינה נרדמה.
אליסף האריך לישון. היא לא ניסתה להעירו. שיישן קצת. שיקום מאוחר. שיישאר היום בבית, ביחד עם החגיגה של שאר הילדים. אולי תצליח להכניס שיחה רצינית אִתו במהלך היום. טוב שהיום החופשי שלה הוא זה.
הטלפון צלצל, גרם לעצמותיה להתקפד.
הרופאה מהמרפאה החדשה התקשרה. אמרה שהגיעו התוצאות מבדיקות הדם הדחופות שערכו אתמול. ברוך ה', מדובר רק בווירוס חריף מאוד, שעתיד לחלוף מעצמו. "תקפידו על הרבה שתייה, כן?" גלגלה במבטאה הכבד, גרמה לה להנהן בלי להשמיע קול. ברוך ה', אבן אחת נגולה, בקלילות שכזו, כאילו זרת נגעה בה.
אל הסלון דידה שימי, על רגלו וגבסו. היא מיהרה לקום אליו, להושיבו על הספה, להבטיח לו מיני מתיקה אם רק ישב בלי לזוז. ברוך ה', מדובר רק בגבס. גם זה עתיד לחלוף.
נאנחה כשחלפה על פני חדר הבנים, רפרפה את מבטה על בכורה הישן. כה תמים הוא נראה בשנתו, כמו אותה תמימות נלהבת שהייתה בו אז במחנה הקיץ שלהם, כשבנו ביחד את האוהלים לשינה.
אולי אין הריטלין רעיון רע כל־כך. כמובן, לא ככה, לא מיד. הם יבררו. הם יבדקו. הם ייפנו למי שצריך. רופאת הילדים במרפאה החדשה דווקא נשמעת נחמדה. היא תדע לאן להפנות אותם, כדי להעניק לו אבחון כמו שצריך לפני שיחליטו מה נכון לו.
חזרה לסלון, הניחה את הקערה והנטלה המלאה ליד שימי העליז שלה. נטלה את ידיו, הוסיפה גם את ידיה של בינה התינוקת, שהתעוררה משנתה בלי זכר לטרדנות של אתמול.
ואחרי שפיטמה את שניהם בביסקוויטים ואת מצפונה בהרגעות של "די, בסיקוויטים זה לא נורא כל־כך" – הרשתה לעצמה שוב להתיישב על הספה.
לשבת בשלווה.
רצתה לשבת בשלווה, על הספה הישנה בביתם החדש.
והנה לה השלווה מסוג חדש. שלווה של חיים, שלווה של עומסים, שלווה של ריצות מבתי ספר למרפאות. שלווה שיש בה ילדים.
והיא רצתה בה. רצתה לישב בשלוות הנצח הזו. בשלווה האמתית של חייה.
מנסה לכתוב סדרה חדשה של סיפורים, שרעיונותיהם מבוססים על פרשת השבוע. היא תצטרף בעזרת ה' לסדר שכבר כתבתי, על סיפורים על פי הפרשה עצמה.
סוף־סוף, אחרי שנים רבות וחסכונות שנאספו בעמל, הם הצליחו לקנות את דירת חלומותיהם. בשכונה נידחת, קצת הרחק מכל המוסדות שליוו אותם כל ימי חייהם המשותפים, בקומה גבוהה מדי, לא מאוד גדולה – ובכל זאת שלהם. כל־כך שלהם.
ובכסף שבקושי נותר היא יצאה, ביצעה כמה רכישות נצרכות לדירתם, כדי להופכה מדירה לבית, ושבה כשהיא עמוסה בידיים ועמוסת־אושר בלב.
סוף־סוף יש להם בית. סוף־סוף קצת נחת.
בועת החלומות התנפצה בשיחת טלפון מהרב של אליסף.
"גברת טוקר? מדבר מנחם מאור. כן, הרב של אליסף. תוכלו בבקשה להגיע בדחיפות בימים הקרובים לשיחה בתלמוד תורה?"
הם הגיעו, ולאורך כל השיחה לא הצליחה לשבת בשלווה. אליסף שלה, ילד הנחת הבכור שלהם – שבר משקפיים לחבר מהכיתה? ניפץ חלון במשחק כדור מכוון היטב? התחצף למורים שונים? שבר את האמון שתלתה בו לאורך כל השנים...
"תשקלו ריטלין, אבא ואמא של אליסף," היטב הרב מאור את משקפיו שלו, שעדיין נותרו שלמים.
והיא – עם התנפצויות החפצים בת"ת, התנפץ כל עולמה, טבע בתוך ביצה ריטלנית עכורה.
יצאו מהת"ת, גוויהם שחוחים, פניהם חפויות. שותקים.
הטלפון צלצל, מפלח את אוויר הבוקר הצלול מדי שהקיף אותם.
"גברת טוקר? זו המזכירה מבית הספר. יהודית, הבת שלך, כאן אצלי. מהבוקר היא לא מפסיקה להקיא."
הבוקר החל רק לפני שעתיים. רק לפני שעתיים צעדה הילדה בעליזות לבית הספר, כילקוטה מתנדנד על גבה.
עשו פניית פרסה, הובילו את רגליהם הרחק מתחנת האוטובוס, באו בשערי בית הספר של הבת. יהודית, חיוורת וירוקה גם יחד, המתינה להם ביחד עם שקית רווית מיצי מרה. מבט בפנים שלה בישר לה לא טוב.
איכשהו עלו על מונית. איכשהו הגיעו הביתה. איכשהו קבעו תור דחוף במרפאה החדשה שלהם, שעדיין לא הכירו מספיק כדי לסמוך על רופאיה. איכשהו אספו את הקטנים מהגנים בבוא השעה שתיים. איכשהו הצליח שימי הקטן להחליק על שלולית מים ששפך בעצמו כמה רגעים קודם לכן.
ושוב פנים חיוורות. ושוב ביקור דחוף במרפאה. ונסיעה דחופה למיון, במונית שגזלה עוד קצת מהמשכורת שלהם. וגבס שעיטר את רגלו של בן הארבע ביחד עם אזהרה ברורה: אין לדרוך על הרגל בשום פנים במשך שלושה שבועות.
ובבית נותרה יהודית המקיאה. ובבית הצטרף אליסף לחגיגה – ופתאום קיבלו כל הדיבורים מהשיחה בבוקר שם וצורה, כשהילד לא פסק מהתרוצצותו, הציק לאחותו החולה, דפק על הגבס של אחיו הקטן, הרים את אחותו התינוקת בצורה מסוכנת – כמעט גרם להם לבלות במרפאה בשלישית לאותו יום.
ובלילה, כשנדנדה לשווא את עגלתה של בינה הקטנה (מה קרה לה היום? בדרך כלל היא נרדמת מהר... אולי בכל זאת הזיק לה אליסף בתנועותיו הפזיזות?) – היא חשה שלבה קורס.
מה כבר ביקשה. לשבת בשלווה?
ולמה קפצו עליה רוגזיהם של כל אלה.
ולמה היו עליה כולנה.
הבוקר פגש אותה, ישנה בישיבה על הספה. שלווה כלשהי ננסכה בגופה. אפילו בינה נרדמה.
אליסף האריך לישון. היא לא ניסתה להעירו. שיישן קצת. שיקום מאוחר. שיישאר היום בבית, ביחד עם החגיגה של שאר הילדים. אולי תצליח להכניס שיחה רצינית אִתו במהלך היום. טוב שהיום החופשי שלה הוא זה.
הטלפון צלצל, גרם לעצמותיה להתקפד.
הרופאה מהמרפאה החדשה התקשרה. אמרה שהגיעו התוצאות מבדיקות הדם הדחופות שערכו אתמול. ברוך ה', מדובר רק בווירוס חריף מאוד, שעתיד לחלוף מעצמו. "תקפידו על הרבה שתייה, כן?" גלגלה במבטאה הכבד, גרמה לה להנהן בלי להשמיע קול. ברוך ה', אבן אחת נגולה, בקלילות שכזו, כאילו זרת נגעה בה.
אל הסלון דידה שימי, על רגלו וגבסו. היא מיהרה לקום אליו, להושיבו על הספה, להבטיח לו מיני מתיקה אם רק ישב בלי לזוז. ברוך ה', מדובר רק בגבס. גם זה עתיד לחלוף.
נאנחה כשחלפה על פני חדר הבנים, רפרפה את מבטה על בכורה הישן. כה תמים הוא נראה בשנתו, כמו אותה תמימות נלהבת שהייתה בו אז במחנה הקיץ שלהם, כשבנו ביחד את האוהלים לשינה.
אולי אין הריטלין רעיון רע כל־כך. כמובן, לא ככה, לא מיד. הם יבררו. הם יבדקו. הם ייפנו למי שצריך. רופאת הילדים במרפאה החדשה דווקא נשמעת נחמדה. היא תדע לאן להפנות אותם, כדי להעניק לו אבחון כמו שצריך לפני שיחליטו מה נכון לו.
חזרה לסלון, הניחה את הקערה והנטלה המלאה ליד שימי העליז שלה. נטלה את ידיו, הוסיפה גם את ידיה של בינה התינוקת, שהתעוררה משנתה בלי זכר לטרדנות של אתמול.
ואחרי שפיטמה את שניהם בביסקוויטים ואת מצפונה בהרגעות של "די, בסיקוויטים זה לא נורא כל־כך" – הרשתה לעצמה שוב להתיישב על הספה.
לשבת בשלווה.
רצתה לשבת בשלווה, על הספה הישנה בביתם החדש.
והנה לה השלווה מסוג חדש. שלווה של חיים, שלווה של עומסים, שלווה של ריצות מבתי ספר למרפאות. שלווה שיש בה ילדים.
והיא רצתה בה. רצתה לישב בשלוות הנצח הזו. בשלווה האמתית של חייה.
מנסה לכתוב סדרה חדשה של סיפורים, שרעיונותיהם מבוססים על פרשת השבוע. היא תצטרף בעזרת ה' לסדר שכבר כתבתי, על סיפורים על פי הפרשה עצמה.
