שיתוף - לביקורת בתפריט: מורה ממולאת. לאכול בלי מלח.

[בואו נעצב את זה ביחד]

תהיי חזקה, את פשוט צריכה להאמין בעצמך. מי שמאמין בעצמו אחרים מאמינים בו.

פתחתי את הדלת המעוטרת בשאריות דבק סלוטייפ תוך מלמול משפטי חיזוק לא יעילים
זה רק מילוי מקום פשוט לכיתה ו' בבית ספר אורות רחל. שיננתי לעצמי ופסעתי פסיעה ראשונה לתוך הקראוון הישן.

''המורה איזו חסידה את?''

אה?

לא תכננתי את השאלה הזו.

דווקא אני בן אדם מאוד מתוכנן באופי שלי, תכננתי להגיע לכיתה, להסיט את הפוני בפאה בתנועה מורתית, ואז להסיט אותו עוד פעם כדי שלא ישארו שערות מעצבנות כאלו בין העינים, כי כשהייתי תלמידה כשהיו למורה כאלו שערות זה היה מעצבן אותי מאוד ולא הייתי מצליחה להקשיב ורק הייתי מנס..

''המורההה איזו חסידה את?''

התלמידה הזו עקשנית, הגעתי למסקנה. תמיד ידעתי שהמרוקאים עקשנים מאוד! עכשיו אני מבינ...

''המורה נו למה את לא עונה לי!''

היא צודקת, המרוקאית. אני צריכה עכשיו לענות ולא לבהות בתלמידות ולהחזיק את התיק שלי כאילו דודי יצא משם ויחזיר אותי הביתה.

''שלום לכיתה ו החמודה'' פתחתי בניסוח הכי לא מקורי שהצליח מוחי החלוד לאלתר ''אני המורה דרמברמדיקר ואני אהיה הממלאת מקום שלכן'' צחקוקים חנוקים קטעו את הפתיחה המאוחרת שלי

''חחח המורה ברמדקיביגר תהיה המורה שלנו! חח איזה שם מצחיק'' צווחה בת אחת מגו'ננג'נת עם קוקו מעניין בו הושחלה גומיה כל כמה סנטימטרים ויצרה כמין דבר מעניין המזכיר עמוד שדרה רק עם חוליות יותר גדולות. לכאורה היא המצחיקה של הכיתה, הנהנתי לעצמי בהבנה

'' די זה לא יפה! אתם לא יודעות שזה היה השם של הרב מברדיצ'וב? זה עבירה לצחוק על זה!''

לפני שהספקתי להכניס את הנמוכה עם הצמה לרשימה על תקן הצדיקה, הספיק האוירון הראשון להתקפל, להמריא, לעוף, ולנחות. ישר על הבנד הסגול שלי.

זה כנראה החלק שבו התלמידות מגדישות את הסאה. לתובנה הזו הגעתי ממש בקלות. ועכשיו, אני כנראה צריכה להגיב. פתחתי את פי תוך כיווץ גבות והנחה דרמטית של התיק הבז' על השולחן

''מי עשתה את זה??''

אופס, דווקא תחילת המשפט יצא מאיים כיאות, אבל הסוף התרומם לצווחה צרודה ומביכה.
שקט ענה לקריאה החינוכית שלי, הוחמאתי. אני כנראה יודעת להיות מורה. עובדה. יש פה שקט!

''כולן יושבות במקומות. אני סופרת עד שלוש ומי שלא יושבת, אני...'' אני מה באמת? ניסיתי לחשוב בקדחתנות איך לסיים את המשפט, ראיתי מספר דמויות מתחילות להתנועע ונחרדתי

''המורה?'' זו המרוקאית, יושבת שלובת ידיים ומתעלמת לחלוטין מהיקום כולו

''כן''? עניתי תוך שליחת מבטים מזהירים לכמה מוקדים עיקריים, בייחוד לזו שעמדה קודם על השולחן ושיחקה בתריסי המזגן ועכשיו נותרה לעמוד עליו, מביטה בי ובמרוקאית בעניין

''המורה איזו חסידה את''?

אוף.

 

[מה שניחשת]

אוץ'. אני מרחמת על המורה הזו..

 

[חיה כל רגע מחדש]

וואו כמה שהזדהיתי...


[שאלה [אמיתית] שאפשר להוסיף לקטע - המורה בת כמה את?]

שיעורים של ממלאות מקום זה חומר לספר שאני מתלבטת אם הוא יהיה יותר כואב, או יותר עצוב...

 

[אליש:)]

תהיי חזקה, את פשוט צריכה להאמין בעצמך. מי שמאמין בעצמו אחרים מאמינים בו.

פתחתי את הדלת המעוטרת בשאריות דבק סלוטייפ תוך מלמול משפטי חיזוק לא יעילים
זה רק מילוי מקום פשוט לכיתה ו' בבית ספר אורות רחל. שיננתי לעצמי ופסעתי פסיעה ראשונה לתוך הקראוון הישן.

''המורה איזו חסידה את?''

אה?

לא תכננתי את השאלה הזו.

דווקא אני בן אדם מאוד מתוכנן באופי שלי, תכננתי להגיע לכיתה, להסיט את הפוני בפאה בתנועה מורתית, ואז להסיט אותו עוד פעם כדי שלא ישארו שערות מעצבנות כאלו בין העינים, כי כשהייתי תלמידה כשהיו למורה כאלו שערות זה היה מעצבן אותי מאוד ולא הייתי מצליחה להקשיב ורק הייתי מנס..

''המורההה איזו חסידה את?''

התלמידה הזו עקשנית, הגעתי למסקנה. תמיד ידעתי שהמרוקאים עקשנים מאוד! עכשיו אני מבינ...

''המורה נו למה את לא עונה לי!''

היא צודקת, המרוקאית. אני צריכה עכשיו לענות ולא לבהות בתלמידות ולהחזיק את התיק שלי כאילו דודי יצא משם ויחזיר אותי הביתה.

''שלום לכיתה ו החמודה'' פתחתי בניסוח הכי לא מקורי שהצליח מוחי החלוד לאלתר ''אני המורה דרמברמדיקר ואני אהיה הממלאת מקום שלכן'' צחקוקים חנוקים קטעו את הפתיחה המאוחרת שלי

''חחח המורה ברמדקיביגר תהיה המורה שלנו! חח איזה שם מצחיק'' צווחה בת אחת מגו'ננג'נת עם קוקו מעניין בו הושחלה גומיה כל כמה סנטימטרים ויצרה כמין דבר מעניין המזכיר עמוד שדרה רק עם חוליות יותר גדולות. לכאורה היא המצחיקה של הכיתה, הנהנתי לעצמי בהבנה

'' די זה לא יפה! אתם לא יודעות שזה היה השם של הרב מברדיצ'וב? זה עבירה לצחוק על זה!''

לפני שהספקתי להכניס את הנמוכה עם הצמה לרשימה על תקן הצדיקה, הספיק האוירון הראשון להתקפל, להמריא, לעוף, ולנחות. ישר על הבנד הסגול שלי.

זה כנראה החלק שבו התלמידות מגדישות את הסאה. לתובנה הזו הגעתי ממש בקלות. ועכשיו, אני כנראה צריכה להגיב. פתחתי את פי תוך כיווץ גבות והנחה דרמטית של התיק הבז' על השולחן

''מי עשתה את זה??''

אופס, דווקא תחילת המשפט יצא מאיים כיאות, אבל הסוף התרומם לצווחה צרודה ומביכה.
שקט ענה לקריאה החינוכית שלי, הוחמאתי. אני כנראה יודעת להיות מורה. עובדה. יש פה שקט!

''כולן יושבות במקומות. אני סופרת עד שלוש ומי שלא יושבת, אני...'' אני מה באמת? ניסיתי לחשוב בקדחתנות איך לסיים את המשפט, ראיתי מספר דמויות מתחילות להתנועע ונחרדתי

''המורה?'' זו המרוקאית, יושבת שלובת ידיים ומתעלמת לחלוטין מהיקום כולו

''כן''? עניתי תוך שליחת מבטים מזהירים לכמה מוקדים עיקריים, בייחוד לזו שעמדה קודם על השולחן ושיחקה בתריסי המזגן ועכשיו נותרה לעמוד עליו, מביטה בי ובמרוקאית בעניין

''המורה איזו חסידה את''?

אוף.

הנאה צרופה כל רגע של קריאה
בתור מ"מ כמה פעמים בחיי מוצאת את עצמי מזדהה בייחוד עם הקטע :


''כולן יושבות במקומות. אני סופרת עד שלוש ומי שלא יושבת, אני...'' אני מה באמת? ניסיתי לחשוב בקדחתנות איך לסיים את המשפט, ראיתי מספר דמויות מתחילות להתנועע ונחרדתי

תודה על זה

 

[בואו נעצב את זה ביחד]

אתם רוצים את המשך קורותיה של המורה הממולאת?
לא כתבתי בינתיים... אבל אפשר, אם יש ביקוש.

 

[אליש:)]

אתם רוצים את המשך קורותיה של המורה הממולאת?
לא כתבתי בינתיים... אבל אפשר, אם יש ביקוש.

כן!!!!