שיתוף - לביקורת גם הנפש צריכה מיגון

[חנה ש.]

ב"ה

מה המלחמה עושה לנו?

נדמה לנו שהמלחמה היא זו שמוציאה אותנו משלוותנו. אבל הרבה פעמים אלה דווקא הדברים הקטנים שהיא גוררת אחריה.

יש מי שלחוץ מזה שהבת הנשואה נמצאת אצלו, כי אין ברירה, והמון מהעול נופל עליו. יש מי שלחוץ מזה שהבן המתבגר, שאמור לעזור בניקיונות, התחיל לדבר בחוצפה, משהו שמגיע עם הגיל. זאת אומרת, ככל שהגיל עולה כך השכל מתקטן בהתאמה. ויש מי שלחוץ מזה שכל האוכל נגמר בשניות והמקרר תמיד חצי ריק.

לא תמיד מה שמציק הוא האזעקות והטילים שעפים באוויר. לפעמים מה שמציק הוא חוסר סדר יום, רוב המקומות שהיינו רגילים לצאת אליהם סגורים, וצריך לארגן מחדש את החיים בבית. אמא לילדים קטנים נדרשת להיות זמינה נון־סטופ, ואמא למתבגרים נדרשת לאורך רוח בכל הנוגע להחלטות היציאה של הילדים.

ולכן כדאי לשים לב: לכל אחד מאיתנו יש משהו קטן שמלווה אותו ביום־יום, משהו שדורש עוד הקשבה, עוד שימת לב, עוד סבלנות, עוד מאמץ ועוד מחשבה. הדבר הזה הוא הטריגר שגורם לנו להיות מתוסכלים דווקא בזמן מלחמה.

זה לא המלחמה. זו המציאות שלנו, שנשארה איתנו בדיוק כמו קודם, רק שעכשיו היא נכנסת ויוצאת איתנו מהמקלטים. וכמו לעג לרש, דווקא כשאנחנו זקוקים ליותר סבלנות, דווקא אז הסבלנות כבר נמצאת על הקצה.

אז מה אפשר לעשות? קודם כול לזהות את הקושי שלנו. כן, גם אם אנחנו כבר מכירים אותו, לקרוא לו בשם. כי כל קושי גורר איתו קושי נוסף, ואז הכול יחד מרגיש כמו טיל מצרר: דבר אחד מפעיל דבר נוסף, ופתאום הכול יחד קשה מדי לעיכול.

אם נגיד לעצמנו שעכשיו אנחנו לא מתעמתים עם העקב אכילס שלנו, הרבה מהשרשרת הזאת פשוט לא תתחיל. כך נקטין את אזור החיכוך, נקטין את הלחץ, ונקטין גם את הסיכוי לאיבוד הסבלנות ולהתפרצות פנימית או חיצונית.

אז ניתן לעצמנו להבין: זה לא זמן רגיל. וכמו שסיר לחץ רותח ברגע, כך גם הקשיים שלנו מבעבעים הרבה יותר בזמנים כאלה. ולכן ניתן לעצמנו את המקום שמגיע לנו, רוגע ושלוות נפש. כי זה לא זמן רגיל, ובזמנים כאלה צריך יותר חסד עם עצמנו.

לא בגלל המלחמה, אלא דווקא בזכותה.