שיתוף - לביקורת גם הנפש צריכה מיגון

  • הוסף לסימניות
  • #1
ב"ה

מה המלחמה עושה לנו?

נדמה לנו שהמלחמה היא זו שמוציאה אותנו משלוותנו. אבל הרבה פעמים אלה דווקא הדברים הקטנים שהיא גוררת אחריה.

יש מי שלחוץ מזה שהבת הנשואה נמצאת אצלו, כי אין ברירה, והמון מהעול נופל עליו. יש מי שלחוץ מזה שהבן המתבגר, שאמור לעזור בניקיונות, התחיל לדבר בחוצפה, משהו שמגיע עם הגיל. זאת אומרת, ככל שהגיל עולה כך השכל מתקטן בהתאמה. ויש מי שלחוץ מזה שכל האוכל נגמר בשניות והמקרר תמיד חצי ריק.

לא תמיד מה שמציק הוא האזעקות והטילים שעפים באוויר. לפעמים מה שמציק הוא חוסר סדר יום, רוב המקומות שהיינו רגילים לצאת אליהם סגורים, וצריך לארגן מחדש את החיים בבית. אמא לילדים קטנים נדרשת להיות זמינה נון־סטופ, ואמא למתבגרים נדרשת לאורך רוח בכל הנוגע להחלטות היציאה של הילדים.

ולכן כדאי לשים לב: לכל אחד מאיתנו יש משהו קטן שמלווה אותו ביום־יום, משהו שדורש עוד הקשבה, עוד שימת לב, עוד סבלנות, עוד מאמץ ועוד מחשבה. הדבר הזה הוא הטריגר שגורם לנו להיות מתוסכלים דווקא בזמן מלחמה.

זה לא המלחמה. זו המציאות שלנו, שנשארה איתנו בדיוק כמו קודם, רק שעכשיו היא נכנסת ויוצאת איתנו מהמקלטים. וכמו לעג לרש, דווקא כשאנחנו זקוקים ליותר סבלנות, דווקא אז הסבלנות כבר נמצאת על הקצה.

אז מה אפשר לעשות? קודם כול לזהות את הקושי שלנו. כן, גם אם אנחנו כבר מכירים אותו, לקרוא לו בשם. כי כל קושי גורר איתו קושי נוסף, ואז הכול יחד מרגיש כמו טיל מצרר: דבר אחד מפעיל דבר נוסף, ופתאום הכול יחד קשה מדי לעיכול.

אם נגיד לעצמנו שעכשיו אנחנו לא מתעמתים עם העקב אכילס שלנו, הרבה מהשרשרת הזאת פשוט לא תתחיל. כך נקטין את אזור החיכוך, נקטין את הלחץ, ונקטין גם את הסיכוי לאיבוד הסבלנות ולהתפרצות פנימית או חיצונית.

אז ניתן לעצמנו להבין: זה לא זמן רגיל. וכמו שסיר לחץ רותח ברגע, כך גם הקשיים שלנו מבעבעים הרבה יותר בזמנים כאלה. ולכן ניתן לעצמנו את המקום שמגיע לנו, רוגע ושלוות נפש. כי זה לא זמן רגיל, ובזמנים כאלה צריך יותר חסד עם עצמנו.

לא בגלל המלחמה, אלא דווקא בזכותה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת יום של גשם
מִי יִתְּנֶנּוּ גֶּשֶׁם \ מִירִי וּסְטֶנְרַיְךְ⁠

בַּקַּיִץ אָמַרְנוּ מִי יִתְּנֵנוּ רוּחַ אֱלוּל,
וּבֶאֱלּוּל אָמַרְנוּ מִי יִתְּנֵנוּ הוֹד רֹאשׁ הַשָּׁנָה,
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אָמַרְנוּ מִי יִתְּנֵנוּ אֵימַת הַכִּפּוּרִים,
וּבְיוֹם כִּפּוּר אָמַרְנוּ מִי יִתְּנֵנוּ שִׂמְחַת סֻכּוֹת.

וְעַכְשָׁו אֲנַחְנוּ אוֹמְרִים מִי יִתְּנֵנוּ גֶּשֶׁם.

אֲבָל כְּשֶׁיָּבוֹא הַגֶּשֶׁם לֹא נֹאמַר דָּבָר.
נַעֲמֹד בַּחוּץ, יְחֵפִים,
תַּחַת טְפִיפוֹתָיו הָרוֹקְדוֹת
רֹאשֵׁנוּ שִׁכּוֹר מֵרֵיחוֹ⁠
נִלְחַשׁ לְעַצְמֵנוּ⁠
בְּרָכָה.

יש ימים שהגשם מזכיר לי את מה שאיבדתי.
לא כי הוא נופל, אלא דווקא בגלל מה שלא מצליח לרדת. יש משהו בטיפות המהססות האלה—אלה שמתנפצות על האוויר עוד לפני שהן נוחתות—שגורם לי לחשוב על כל הדברים שלא השלמתי איתם עד הסוף.
פעם הייתי חושבת שגשם הוא ודאות: עננים מתקדרים, הלב מתכונן, ואז הוא פשוט מגיע. היום אני כבר לא בטוחה. הגשם התחיל להתנהג כמו אנשים—מבטיח, נעלם, חוזר בלי אזהרה. לפעמים הוא מגיע רק כדי להזכיר לך שלא הכול בשליטתך; לפעמים הוא מתעכב כדי שתלמדי לחכות.
הגשם השבור הזה, זה שלא מסוגל להחליט אם הוא רוצה להיות סערה או דממה, גורם לי להתעכב על שאלות שלא קיבלו תשובה.
מה עושה אותנו שלמים? האם השלמות נמצאת ברגעים הגדולים, או דווקא בטיפות המאוחרות, הקטנות, אלה שנראות חסרות משמעות אבל מצליחות לגעת במקום שאף סערה לא נגעה בו?
ואולי אנחנו דומים לו יותר ממה שנוח לנו להודות. מתהלכים בעולם כמו ענן מלא—אבל לא יודעים איך להתחיל לרדת. מחזיקים דברים בפנים, עובדים שעות נוספות בלהסתיר. עד שמשהו קטן—ריח של אדמה רטובה, שורה משיר, איזו תנועה כמעט־לא־מורגשת של הלב—מזכיר לנו שהכול בתוכנו מבקש בסך הכול להישפך.
ובאמת, נדמה לי שכל ההתרגשות מהגשם היא קצת מוגזמת.
הוא יורד, הוא מפסיק, הוא שוב מתחרט—ולכולנו יש סבלנות אליו רק כי הוא גשם.
אם בן אדם היה מתנהג ככה, כבר מזמן היינו אומרים שהוא לא יציב רגשית.
אבל משום מה, כשזה הטבע ולא אנחנו, הכול נסלח.
אולי זה היתרון שלו: הוא לא צריך להיות שלם, לא צריך להסביר את עצמו,
לא צריך להתנצל על כל טיפה שנפלה עקום.
הלוואי שגם לנו היו מרשים ככה,
פשוט לרדת.
גם אם בגלל זה אנחנו קצת שבורים.
שיתוף - לביקורת גם זה יעבור
ב"ה

מונולוג.

מפריע לי.
עד כמה? אם נדרג מ-1 עד 10 – אז 20.
נכון, זה מחוץ לטווח, אבל גם ההפרעה הזאת חסרת פרופורציות.
כדי שתבינו עד כמה זה מפריע לי.

ויש משהו נוסף שמפלח: החוסר התחשבות.
האטימות, הפגיעה, ההתעלמות, כולן כלולות בחבילה אחת.
ולחבילה הזאת יש עוד “מתנות”, כמו למשל:
שגרמו לך נזק,
ואחר כך עוד האשימו אותך.

נניח לזה רגע, כי מה שמפריע באמת, מפריע.
למשל, ממש עכשיו בזמן שאני מנסה לנסח את מילותיי הכואבות,

פועל בבניין שלי חדר ג'ימבורי.
ממש בקומת הקרקע, מתחת לחלון ביתי.
אחד הילדים מסרב להירגע, אז המדריכה מנסה לשכנע אותו,
ובינתיים הוא צורח בכי עצבני.

אני כמובן לא יכולה לעשות דבר כדי להרגיע,
רק לחכות שהמדריכה או הילד יחליטו להמשיך
מה שיקרה בעוד כעשר דקות של בכי ממושך.

אבל כנראה שהיום לא היה יום קל שם בג'ימבורי,
כי גם הילד הבא שבא לצאת החוצה, בוכה נוראות.

אני לא אספר לכם שיש שם קבוצות־קבוצות של ילדים,
ושהפעילות נמשכת עד שעות הצהריים המאוחרות,
אבל לקראת הסוף
אז שהילדים יחכו כבר במדרגות. למה לא?

ואני גם לא אספר לכם שתלינו, כמה מהשכנים בבנין,
מודעה מנומסת שמבקשת יפה להתחשב בשכנים,
ומישהו עלום תלש אותה בחוסר לב.

ולמה אני לא אספר?
כי כשאין התחשבות, אז ממילא אין לקיחת אחריות,
אין כבוד, אין דרך ארץ.

וכשהדברים הללו חסרים,
אני לא רוצה לחשוב איזו חוויה הילדים עוברים בפנים.
מה גם שאני יודעת על חינוך של ממש לפראות,
וכמה שזה נשמע אולי תגובה מתלהמת,
האמת מתלהמת הרבה יותר.

אז אנשים מעלימים עין מעוול,
וגורמים נזק,
ולא לוקחים אחריות,
ופוגעים בחזרה.

ומה נשאר לעשות בכזה מצב?
להילחם כמובן,
או לא להילחם,
או ללכת.

כשמלחמה איננה אפשרות,
ועזיבה איננה אופציה,
נשארה רק הברירה לא להילחם.
אבל ההפרעה בעינה עומדת.

וכל פעם מחדש היא מציקה ומפריעה
עד גבול של כמעט איבוד עשתונות.
כי מילא תסתדרי עם הבלגן של עצמך, או שלא תסתדרי,
אבל גם אז תהיה לך שליטה מסוימת על מה שקורה ומתי.

אבל להסתדר עם צרחות שלא מקובלות על נפשך,
בכל שעה משעות היממה?
לנסות למנוע את הרעש הלא נעים,
לסגור חלונות,
ללכת לחדר הכי פנימי,
ולסגור דלת,
עד שתדמייני שאולי עכשיו כבר נרגע העסק.

אז ברור שזה מפריע,
ומפריע מאוד.
ובפרט כשאת חלשה, לא מרגישה טוב,
שאז בכלל אין לך טיפת סבלנות.
ובהחלט מגיע לך מעט מנוחה.

אבל שוב פעם,
אף אחד לא חושב שהמרחב הפרטי שלך הפך למרחב ציבורי,
למרות שהבניין הוא בניין פרטי,
ולמרות שאפשר בהחלט להבין שיש דרך ארץ
לא להרעיש במדרגות כדי להתחשב בשכנים.

אבל נעזוב את הקודים החברתיים,
נעזוב את ה"לבקש יפה".
ולמה?
כי זה פשוט לא קורה.

אז כשאת לא לגיטימית,
לא משנה כמה לגיטימית הבקשה שלך,
היא כבר לא.

וכל פעם מחדש המחשבה מנסה למצוא פתרונות לבעיה.
וכשלנסות להגן על עצמך לא עוזר,
וכשכבר נפלת כמה פעמים ונפגעת עוד כמה,
ואז כשאת קמה, את שוב מנסה לחשב מסלול מחדש.

והנה עוד מחשבה,
שלא בדיוק פותרת את הבעיה,
אבל מלמדת אותנו משהו על חיים.

וזו המחשבה שעלתה בי בעקבות ההתמודדות הארוכה והלא נעימה אותה אני חווה:

לפעמים היצר הרע מקבל כוח להפריע,
והוא אכן מפריע.
נכון שיש לו שליחים,
אבל בפועל, הכוח מגיע מכוחו של היצר הרע.

ועכשיו,
היצר הרע ימשיך להפריע.
הוא מגיע כדי לבחון אותנו.

עכשיו אם אנחנו מגיבים להפרעה,
זאת אומרת ממש מופרעים ממנה,
מגיע היצר ואומר:
"הנה, הצלחתי לשגע את הבן אדם".

וככל שנתייחס יותר,
כך היצר הרע ימשיך בהצלחתו.
ולמה לא להמשיך?
הוא מצא פינה להתגדר בה.
הולך לו שם.
וזה אכן תפקידו.

אבל ברגע שאנחנו נקבל החלטה
ש"שום דבר לא מפריע לנו",
למרות שזה נורא מפריע,
נקטין את ההפרעה.
נתייחס אליה בשוליות.

נמצא דרכים לעקוף אותה,
למשל להדליק מוזיקה,
או למשל לא לכעוס על האטימות,
כי היא ממילא שם,
והיא לא מתכוונת ללכת לשום מקום.

או לצאת למקום אחר, אם יש אפשרות.
וגם כשזה קורה,

אפילו אם פתחו לך ג'ימבורי רועש מתחת לבית,
והילדים קופצים וצועקים מהשעה שתיים עד שמונה,
ובשמונה בדיוק מתחיל סבב נוסף

עם מוזיקה רועשת וצעצועים מרעישים,
ואת עם חלון סגור ואין לך אפשרות לצאת,
והכול מלווה בצרחות בלתי פוסקות,
אפילו אז,
לנסות להעביר נושא בראש שלך,
ולנסות לא להיות מופרעת מהעניין...

נכון, לפעמים זה בלתי אפשרי.
אבל בכל זאת,
הרעיון הוא להקטין את רמת ההפרעה עד כמה שאת יכולה.

וכשאת לא מופרעת,
אז היצר הרע אומר לעצמו:
"היי, בשביל מה אני עובד?
חושב כל פעם מחדש איך לעצבן את הגברת,
זה כבר לא ממש מדגדג לה".
ואז הוא פשוט מעביר נושא.

כי זו לא מלחמה ביני לבין האחראים על הג'ימבורי.
זו לא תלונה על מוסד כזה או אחר.
זה מאבק איתנים, ביני לבין היצר הרע.
הוא משתמש באנשים, בסיטואציות, בצלילים, ברעשים.
אבל המאבק האמיתי מתקיים בתוכי:
האם אתן לו למשול בי,

או שאחליט בעצמי מה יפריע לי ומה לא.

וכך, בכל עניין ועניין,
מדברים קלים יחסית ועד דברים כואבים ועמוקים,
הוא שם. היצר הרע. מחפש פרצה.
ובכלל, מי באמת יכול להעריך עד כמה משהו מציק לנו בלב?
ועד כמה הוא חודר פנימה?

ובדיוק שם, במיוחד שם,
היכולת להרפות,
היכולת לומר "קיבלתי החלטה ששום דבר לא יפריע לי",
ולמצוא את הדרך לעמוד מאחורי ההחלטה הגורלית הזו,
זו יכולת ששמורה ללוחמים החזקים באמת.

והבשורה הטובה?
שמהשלב הבלתי אפשרי הזה,
אם עברנו אותו ,
לא רק ששום דבר לא יפריע לנו,
אלא שהדבר עצמו ,
כבר לא יהיה שם.

וזה כלל גדול לגבי כל דבר שמאוד מציק לנו:

אם עשינו הכול בעניין,
אם התפללנו וביקשנו,
אולי הגיע הזמן להרפות.

הרפיה שהיא הישענות על הבורא,

מה שקרוי – אמונה.

ואולי ההרפיה,
היא כל מה שאנחנו צריכים כדי להתקדם לשלב אחר.
שלב שלא יפריע לנו,
כי לא תהיה אפשרות להפריע לנו.
ובשלב הבא,
ההפרעה פשוט תיעלם לה.

זו מחשבה.
והיא גם עובדת.
זה בית ספר של החיים,
אבל עם לימודים קשים מאוד.
ואין שום הנחות.
וצריך לשנן את הלימודים שוב ושוב.

עד שיפסיק להפריע,
עד שיפסיק להרע,
ואני כבר הבנתי עם מי יש לי עסק
וההד חוזר כמו שב ואומר:
רע… רע… רע.

אז גם אם בנו לכם דירה ממש קומה מעל הראש,
וגם אם יש נזילה קבועה מהתקרה,
וגם אם אתם עומדים בפני משפט לא פשוט,
ואפילו אם מישהו פשוט לא דיבר אליכם יפה,
על הכול תנסו להעביר.

מה שנקרא:
"המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו."

עוד כמה תובנות על הדרך:

  • לעולם אל תבחרו להיות שליחים של כוח הרוע בעולם, אפילו לא לרגע, אפילו לא במעט.
  • תבדקו היטב אם לא גרמתם למישהו נזק. לפעמים מה שנראה לכם פעוט, הוא עול על לב של מישהו אחר.
  • אם מישהו מבקש מכם משהו, תכבדו. גם אם זה קטן, גם אם זה לא נוח, כי כבוד הדדי נמדד דווקא בפרטים האלה.
  • תעצרו רגע אחד ותחשבו: אולי גרמתם צער למישהו? אם כן, שירעד לכם הלב.
  • וכשאתם נותנים לעצמכם להיות מופרעים מהתנהגות רעה של מישהו אחר, אתם בעצם מאפשרים לו להצליח ברוע שלו.
שיתוף - לביקורת אל תשליכנו
ב"ה

האמת? רוב החיים זה התמודדות. פעם ככה, פעם אחרת.
ולפעמים הכי קשה זה פשוט לא להבין למה זה קורה לנו בכלל.
אנחנו מסתובבים בלי תשובות, מה עושים? איך מתמודדים?

ואז מגיע רגע כזה, פתאום אור קטן נדלק.
אנחנו מתחילים להבין מה לעשות, מה רוצים מאיתנו, איך להסתדר עם העניין
וזה הרגע שמקדם אותנו, לא רק להבין בראש, אלא גם לדעת מה לעשות בפועל.
דווקא מתוך הקושי, אנחנו באמת מבינים ומרגישים על מה מדובר.

יש ניסיונות מתמשכים, ולפעמים יש משהו שחוזר שוב ושוב.
אם זה עניין של אופי שתמיד מביא איתו היתקלויות,
אם זה חסר כלשהו,
או אם זה קושי ספציפי.

כך היה עם התמודדות רבת שנים.
לא אפרט, אבל מדובר במשהו ספציפי, לא מאוד קרוב, אלא ברמה של שכנים, אך מספיק נוכח כדי להציק.
כמה סבל היה שם, שוב אותן הצקות, שוב אותה אטימות, שוב אותה התעלמות.
וכמובן, מה שמציק הוא לא רק ההפרעה עצמה אלא גם האטימות והחוסר התחשבות הנוראה שמתלווה אליה.

ואז התפללתי. לא שיפסיקו להפריע לי, אלא פשוט: "ריבונו של עולם, תן לי להבין".
וברגע הזה נפתח לי שער חדש.

הרגע שבו מנצנצת הבנה, זהו רגע שאפשר לומר שהוא ההתחלה של הסוף.
גם כשהבעיה לא נעלמת, עצם ההבנה כבר נותנת כוח להמשיך.
הרבה מאוד תפילות ובקשות מובילות בדיוק לבקשה הזאת.

ותודה לך בורא עולמים על כך ששמת לי את המילים בפה.
כי ברגע שמגיע הרגע הנכון, כשמתמלאת סאת הצער, גם הדרך הופכת למפולסת.

באותו רגע נצנצה בי ההבנה: זה בכלל לא עליי, זה כעס ענק שבוער אצלם ויוצא החוצה.
זה כעס עצום, פנימי, שאין לו אוויר לנשום, אז הוא פשוט נשפך על אחרים, מי שקרוב ומי שרחוק.

כשהבנתי את זה, הבנתי שכמו ששאלה טובה היא חצי פתרון, כך גם תשובה טובה היא חצי פתרון.
עד עכשיו התייסרתי מכך שאנשים כל כך חסרי התחשבות, נוהגים בחוצפה ומנצלים.
ועכשיו הבנתי שהם מנסים להפיל עלי את הכעס הנורא שקיים אצלם.

הבנתי משהו חדש: אני לא חייבת לפענח אותם בכלל, כי מה שמניע אותם בכלל לא קשור אלי.
אני גם לא חייבת לקחת על עצמי את הכעס הזה.
ופתאום יש שקט בלב, אפילו מול כל ההצקות שהיו.

ההבנה הזו שחררה אותי.
לא חייבת לקחת על עצמי כעס שאינו שלי.
לא חייבת להסביר או להצדיק.

בימים אלו של סליחה ומחילה, כשאנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא ימצא לנו מחילה תחת כיסא כבודו ונוכל לשוב אליו בלב שלם.
אנחנו לא מבינים את דרכי ה' ולא מבינים את מעשי בני האדם.

אבל אנחנו יודעים בידיעה גמורה שכל מה שעברנו היה לטובה גמורה.
ועד אז ננסה להבין מה אנחנו צריכים לעשות, וכמה אנחנו לא מבינים.

ואם הצלחתי לעזור למישהו לראות טיפה מעבר,
להבין שלא תמיד נבין את העליות והמורדות,
זה מספיק.
כי תמיד, תמיד, אתה סיבת הסיבות.

* כשמישהו משליך עלינו כעס, אנחנו כמעט באופן אוטומטי מתחילים להרגיש אותו, כאילו הוא שלנו.
אבל האמת היא, זה בכלל לא שלנו.
הכעס הזה יכול לעבור דרכנו, להדביק אותנו, רק אם אנחנו מוכנים לקחת אותו פנימה.
וכשאנחנו בוחרים שלא, אז לא משנה כמה ישליכו לכיווננו, אנחנו פשוט לא שם.
ב"ה

אמא למתבגרים בתקופת מלחמת העולם השלישית


פעם אמרו שזה אתגר לגדל מתבגרים.
היום זה כבר לא אתגר, זה פשוט לא בידיים שלנו.
(לפי דעתם, כן?)

ההתמודדות כולה שלהם.
תנסי לבקש שייכנסו לממ"ד, הם יסבירו שאין בזה שום צורך.

אני אומרת להם: "יש אזעקה, תיכנסו לממ"ד."
והם עונים: "אמא, זה צבע אדום רק באזורים הפנימיים של אזור ג'.
אנחנו באזור ג'-מערב, וזה ממש לא אותו דבר."
ואני, רק רציתי שהם ייכנסו לחדר בלי לצעוק.

לא פלא שהם מעדיפים לא להישאר בבית.
בבית יש אזעקות.
ובית זה מקום שבו עוד חושבים שצריך להיכנס כשיש אזעקה.

פעם עוד האשימו אותנו בשקט, היום הם פשוט אומרים לנו.
ותוך כדי מלחמה את שואלת איפה הם,
"הלכתי לקנות פיצה. בעיר אחרת.
כי פה סגור.
אבל אל תדאגי אמא, אני עובר עוד מעט לעיר אחרת, שם יש מקלט".

חושבים לבד, הולכים לבד, שוכחים לעדכן,
אבל תמיד נזכרים לשלוח רשימת דרישות מהסופר.
"מים בטעם ענבים, לא אפרסק",
"ולקנות שוב את הסבון הזה שהיה פעם בירוק זוהר",
"ולמה אין שוקולד קפוא?"

אזעקה? לא דחוף.
אבל שנגמרו הצ’יפס בטעם ברביקיו?
זה כבר מקרה חירום.

וכמובן, תמיד יש תזמון מושלם:
דווקא כשאני רצה למקלט,
הטלפון רוטט עם הודעה דחופה:
"אמאאא, את יכולה לבדוק אם יש לי חולצה לבנה בחדר כביסה?
יש לי עכשיו משהו חשוב!"

ואני לא יודעת מה יותר מלחיץ,
אזעקה באמצע הבית,
או חולצה לבנה שאיננה.

ובדיוק אז יש אזעקה נוספת.
ואני לא בטוחה אם לרוץ למקלט או לארון.

ולמה אני לא מבינה שהעולם ממשיך, שיש אוטובוסים, שיש סטטיסטיקות,
ובסטטיסטיקה, דווקא העיר שלי לא מועדת לפורענות.

תוך כדי הטילים, גם בירורים על שידוכים.
טוב שלאנשים יש זמן לענות.
ואז החקירה שלי על "המועמד" מצטרפת לחקירות הכלליות על "מה קורה בעולם".

רק שעכשיו צריך גם למצוא מקום מוגן לפגישה.
צריך לדעת איך מגיעים, איך חוזרים, מי בדיוק עם מי,
ומי כבר אכל פיצה.

אה, ומה ענו לי על הטיל המיועד,
סליחה, המועמד המדובר.
הכול מתערבב כשאת הורה למתבגרים בימי לחימה.
טילים, שידוכים, אזעקות, בירורים,
העיקר לא להתבלבל ולשלוח את הבן לפגישה עם קסדה.
הגיוני להתבלבל כשאת אמא למתבגרים, לא?

אני עדיין לא יודעת מה בדיוק המשמעות של מלחמת העולם השלישית.
אולי תכף אדע.
ודיי לי במלחמות העולם הקטנות שאני מנסה להרגיע.
ודיי לי באווירה טובה,
ואולי, אולי זה כל מה שהעולם מבקש.
ב"ה

פחדים בתחפושת

הפחדים הגדולים שלנו – אלה עם הכובעים השחורים והכותרות המבהילות,
כבר הבינו שאם הם ייכנסו ככה בדלת הראשית, נברח להם מהחלון.
אז הם התחילו להתחפש.

פתאום זה לא "מה אם יפלו טילים?", אלא,
"מה אם בדיוק ייגמר הטישו כשאני בממ"ד?"
לא "האם המלחמה תימשך?", אלא,
"אם נדחה את הטיול השנתי – מתי נספיק לעשות שקופיות?"

והכי מפחיד:
האם אמא באמת תתעקש לשמור את כל השוקולד ל'שעת חירום'?
(וכולנו יודעים שהשעה הזאת מגיעה ברגע שמישהו משאיר כפכף באמצע המסדרון.)

הפחדים הגדולים התעייפו מלהפחיד בגדול,
אז הם התחילו לפחד בקטן.
בקטנות.
בקטנוניות.

שלא ייגמר החלב.
שלא נתקע במעלית בזמן אזעקה.
שלא נצטרך לשחק טאקי עם דודה רבקה עוד פעם.

ובינתיים, אנחנו עסוקים בלהתמודד עם הדרמות הקטנות,
כשהפחד הגדול יושב בצד, שותה תה,
ואומר:
"מצוין. תמשיכו ככה. אני לא צריך להתאמץ בכלל."

אז הנה,
רשימה ארוכה של פחדים קטנים בזמן גדול
(או: למה במלחמה דווקא הפחד הכי מלחיץ הוא שלא יהיה שוקולד…)

• "תפסיקו לשתות מים! אם תהיה הפסקת מים, מה תשתו??"
• "תשתו הרבה מים, שלא נתייבש מהלחץ!"
• "למה קניתם רק 12 חבילות פסטה? מה יקרה אם ניתקע פה חודשיים??"
• "למה קניתם כל כך הרבה פסטה? איפה אני אמורה לשים אותה?! גם אני צריכה חמצן!"
• "אני שומרת את העוגיות לאזעקות. רק לאזעקות!"
• (אחרי ביס חמישי) "טוב, זאת הייתה אזעקה פנימית. של העצבים."
• "אני לא ישנה. אני דרוכה. מישהו צריך להקשיב לחדשות!"
• (שעה אחרי): "מה? הייתה אזעקה? לא שמעתי, הייתי באמצע משבר לאומי, הקוטג’ נגמר במדפים."
• "אם הבית יהיה מבולגן ונצטרך לרדת למקלט, מה יחשבו עלינו השכנים?"
• "בבקשה, רק תסדרו את הסלון! לא אכפת לי מהטילים – אכפת לי מהבלגן!"
• "מי לקח את המטען של הפלאפון? אני שומרת אותו לזמן חירום!"
• (אחרי דקה): "מה זאת אומרת נשאר לך רק 4%? איך לא שמרת אותו לזמן חירום?!"
• "לא לגעת בשום דבר! אני מתעדת את המזווה, שאם תהיה קטסטרופה, נדע בדיוק מה היה!"
• "אל תשבו קרוב לקיר, אולי הוא יתמוטט."
• "תשב צמוד לקיר, מה אתה באמצע החדר?!"
• "אני שומעת את החדשות רק ברקע."
• (בפועל): "שקט כולם! אני מנסה להבין אם אמרו 'יירוט' או 'יריב'!"
• "תורידו ווליום באזעקה, היא מלחיצה את אבא."
• "תעלה ווליום, שלא נפספס עוד אחת!"
• "שמרתי לכם טונה ובמבה לימי חירום."
• (אחרי חמש דקות): "הילדים כבר גמרו הכול...
טוב, נצא למכולת, אבל רק לדברים חשובים,
טונה, במבה, ושוקו. ולחמניות. וחיתול.

ויש את הפחד הכי מוכר מכל,
שלא נצליח להרדים את הקטנים בזמן.

אנחנו משכיבים אותם בעדינות.
מניחים ראש על הכרית, לוחשים שיר ערש,
מסדרים את הדובי בזווית אסטרטגית,
נושמים נשימה של ניצחון,
ואז: אזעקה.

הכול מתחיל מהתחלה.
להרדים. שיר ערש.
"שכחתי לנשק את הדובי."
ואז שוב אזעקה.
בשלב הזה הילדים כבר שואלים אם יש טקס השכבה בהמשכים.

וההורים?
שומרים על קור רוח,
כי אם נבהל גם מזה, מי יכין את הקפה של הבוקר?

והפחדים הקטנים לא עוצרים שם.
יש להם תחפושות נוספות, מתוחכמות הרבה יותר.
הם יודעים להסתנן פנימה דרך הסדקים של העצבים המרוטים.

למשל:
– שאם לא נשתוק בדיוק עכשיו – יהיה פיצוץ (לא חיצוני).
– שאם מישהו שוב יגיד "מה קרה? הכול בסדר", לא נוכל להבטיח שנשיב תשובה רגועה.
– שאם הילד שוב ישאל "יש משהו טעים?" בדיוק כשנגמר הקפה – אולי נצעק עליו בטעות גם אם הוא רק בן ארבע.

ויש גם את הרגע שבו כולנו יודעים:
אין יותר גבול בין רוגע מתוח לבין מתח רגוע.

אנחנו שוטפים כלים כאילו מדובר בנשק להשמדה רגשית.
מנקים את הבית כאילו מישהו הולך להיכנס לבדוק אם טאטאנו מתחת לספה.

ואז, בין כותרת מבהילה למריחת שוקולד חשאית מהמגירה הסודית,
אנחנו נזכרים:
אה, נכון. הפחדים הגדולים שוב התחפשו.
והקטנים, שוב ניצחו אותם בנקודות.

ובינתיים, הפחד הגדול יושב לו בפינה, שותה תה בשקט,
מסתכל על הפאניקה הקטנה שעושה עבודה מעולה,
ואומר לעצמו:
"אני בכלל לא צריך לעבוד קשה.
הם כבר עושים את זה בשבילי."

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה