סיפור בהמשכים דמעה דוממת - אשכול המשך

[shevi123]

בהמשך לאשכול דמעה דוממת הוותיק שננעל , כאן יתפרסמו פרקי ההמשך בס"ד.

לפרקים קודמים -

סיפור בהמשכים - דמעה דוממת

בס"ד פרק א צינת לילה עטפה אותה. מרעידה את גופה המצונף. אינסטנקטיבית, שלחה ידה למשוך את שמיכת הפוך שנשמטה לה. ידה המגששת נתקלה בבד מחוספס, דק. כמעט ולא מיטיב עמה. מנסה איכשהוא להתכרבל, אך הקור הצורב לא מרפה, לא מתרשם מהאופציות הדלות. באנחה כבדה, בעיניים עצומות למחצה, קמה במאמצי על. מנסה לגשש...

www.prog.co.il

 

[shevi123]

בס"ד

פרק ס"ח

"מה קורה?", גם מתוך שינה הייתי מזהה אותה. אתי. חברה לעבודה כבר מהפעם ההיא, לפני שנים. "תגידי, זה אמיתי שאת מתפטרת?".

איך שמעה זאתי, שתהיה בריאה. "כן", אני מבליעה בשקט. מכניעה ראש למטח שאלות נמרץ.
אני ממלמלת משהו על כאבים לא ברורים ובירור רפואי. זה הכי קרוב לאמת שיכולתי.


"אז מה? בגלל זה עוזבים עבודה? את יודעת כמה קשה למצוא היום משהו נורמלי. ופה יש לך עבודה טובה וצוות מהמם ובוסית שאת יודעת בעצמך כמה היא נדירה. אז ככה לעזוב? לא הייתי מאמינה עלייך, אפי".

אני שותקת. נותנת למילים לשטוף.
בסוף זה נגמר כשאתי נזכרת לברר אם אני בסדר עם הבירורים וכל זה.
"יהיה בסדר", אני מבליעה עוד אנחה. מבריחה תמונות מבעיתות של צוות שפולש לחיי.

"העיקר שתרגישי טוב", היא נזכרת פתאום להיות חברה, "ונהיה בקשר, כן? אל תיעלמי לי פתאום. תזכרי שסיכמנו לצאת מתי שהוא, אז אולי עכשיו זה הזמן. ככה תתאווררי מכל העניינים...".
בטח. מובן מאליו. מה השאלה בכלל.

השיחה הסתיימה והותירה אותי עם מחשבות על ה"בירורים" שלי. בלילה הסיוטים פוגשים אותי, ביום הם פולשים לכל רגע פנוי.


אני עוצמת עיניים בכניעה, נשענת על גב הספה והכול עולה לי. דמויות עוטות חלוקים לבנים מסתובבות סביבי, בוחנות אותי מכל עבר. מטרידות בשאלות ומקשות בהנחיות. ובתוך כל זה מסתובבים האוצרות שלי. שימי נועץ עיניים זועפות בדמויות הבלתי קרואות. אילה ואלישבע מנסות למצוא חן בעיניהם. ורק יוני מקפץ להנאתו ומצחקק לעברם.

"לא נשמע לי כל הדבר הזה", אני מתקשרת לארי בלחץ. "כל הבית יהפוך לחגיגה ולבית משוגעים אמיתי. לא חושבת שזה נכון ומתאים לנו".

ארי נאנח את אנחת ה – "שוב פעם..." המוכרת.
"נראה לי שאת הולכת רחוק מדי. כבר דיברנו על זה. נסכם איתם שיבואו בשעות הבוקר, כשהבית ריק. ואם זה לא יסתדר נראה כבר מה לעשות. הבית לא יהפוך למחול שדים ולא יתקרב לזה, תשאירי לי לדאוג לזה, בסדר?".

אני משחררת אנחה קטנה.

"בינתיים אנחנו כמה שלבים קודם. בואי נראה מתי אנחנו מקבלים אישור מהקופה. אני עובד על זה מול מתאם קשרי לקוחות כדי לזרז, אבל את יודעת, יש להם את הזמן".
רציתי לומר לו שגם לי יש את הזמן, ומבחינתי שימשיכו לקחת אותו בכייף.
"אז נדבר, אפי", הוא מסיים. "החברותא מחכה לי פה. תיהני בינתיים מהחופש".

ליהנות מהחופש. אני מהדהדת לקירות. אז זה הזמן להתרגל לרעיון. את מובטלת. הבית שקט ונקי ולכי תחפשי לך תעסוקה. הסיטואציה מוזרה בעיניי. מצאתי את עצמי במטבח, עורכת ספירת מלאי. מצילה ירקות ברגע האחרון והופכת אותם למטעמים. היה נחמד למדי.

בימים הבאים היה קצת פחות, חמישים גוונים של אפור צבעו לי אותם. לאט לאט התמקדו בכהים יותר, נשקו לשחור.
ורגע לפני ששקיעה הטביעה חותם, הגיע הטלפון.

"תרימי", נלחץ ארי.
אני לא יכולה. אמרו לו העיניים. לא יכולה ולא רוצה.
הוא נעץ בי מבט בלתי מתפשר והושיט את הנייד הרוטט.
"אפרת הופמן?", קול בעל מבטא שלא הצלחתי לזהות, "כאן יאנה מחברת מעוז, אני פונה אלייך בנוגע לבקשה לאשפוז בית שהגשת".

"כן", אני מוצאת את קולי האבוד.
"אשמח לשאול אותך מספר שאלות, כדי שנוכל להתקדם".
ומשהו בקול שלה ריכך במקצת את החומות שבי.

היא בררה האם יש בן זוג בבית שיוכל להיות איש קשר, פרטים טכניים.

"אז ככה, מחר בשעה 11:00 יגיע האח, וביום שלישי תגיע הרופאה בשעה 9:00 בבוקר מתאים לך?"

"כן", אני נושמת בקושי. "אני באמת מעדיפה שזה יהיה בשעות הבוקר כשהילדים לא פה".

"אנחנו לא יכולים להתחייב אבל נשתדל, תביני שמדובר במספר אנשי צוות עם אילוצים. אבל אני מציינת כאן את העדיפות. בואי תרשמי את הפרטים של האח והרופאה, תוכלי להיות איתם בקשר 24/7 וכמובן גם אתנו במוקד".

אני רושמת בצייתנות. פותחת דף חדש לתקופה מעורפלת. תקווה קטנה מנצנצת. קטנה מכדי שאתן לה מקום. אבל היא דואגת שלא אעצום עין מול נצנוציה.

 

[Chaya Lea]

וואו פרק ממש יפה, נותן תקווה.
אני ממש שמחה שאת ממשיכה את הסיפור
ומרשה לעצמי לפתח ציפיות

 

[.חיה פ]

לא כדאי להוסיף תקציר?

 

[shevi123]

לא כדאי להוסיף תקציר?

צודקת.
לצערי אין לי כבר אפשרות לערוך את ההודעות הקודמות...

 

[shevi123]

בס"ד

פרק ס"ט

הדפיקות בדלת התחרו עם דפיקות הלב שלי. נעמדתי קרוב וחיכיתי לארי שיפתח. הידיים שלי היו מיוזעות מדי. עצמתי עיניים לרגע, דמיינתי אח קשוח במדים לבנים שמפר את שלוות הבית השקט. נס שהוא שקט באמת. לא היו חסרות פה עוד כמה עיניים קטנות וסקרניות.

פקחתי עיניים בדיוק כשהדלת נפתחה. מקווה שגם לא פערתי פה. איש ממוצע עמד בפתח, אין זכר למדים. רק תיק קטן ליווה אותו, כזה שלא מסגיר כלום. כבר התחלה טובה.

"אז איפה את מעדיפה שאשב?" הוא מתעניין, כאילו זה משמעותי. אני מחכה שיסתדר, אבל הוא ממתין לתשובה.
אני מחווה על הכיסא ממול. ארי מתיישב בראש השולחן, שולח מבט מרגיע. אני מנסה להתאפס.
"שמי ערן", הוא מציג את עצמו, "אני אח פסיכיאטרי ואני אלווה את האשפוז שלך. בכל שאלה או בעיה תרגישי חופשי לשאול, להתקשר, מה שצריך. בסדר?"
נשמע סביר. אני מהנהנת.

"אז בואי תספרי לי מה הביא אותך לאשפוז".
מה הביא אותי. אני נלחמת בדמעות שמציפות אותי. תוהה מהיכן להתחיל.
"תתחילי מהתחלה", הוא ממליץ. משלב ידיים בנינוחות.
אני מתחילה, מספרת על נערה בת שבע עשרה שצוללת לדיאטה אכזרית מדי, מתארת את הדיכאון הקשה שמגיע בעקבותיו. את המאניה שמגיעה לביקור בהמשך. הוא רוצה לדעת מה היה שם. אני מפרטת. ממשיכה לנישואין. מקומות עבודה. שינויים הורמונליים של הריון ולידות. ורכבת הרים שמשתוללת בין לבין. אני מסמיקה, דומעת, מחווירה, מגמגמת. ובסוף נגמרות לי המילים. והאוויר.

"ומה קרה עכשיו?" הוא ממוקד.
"עד לפני שבועיים כנראה הייתי במאניה, כעת כבר הספקתי לשכוח ממנה. מרגישה שהדיכאון מתגבר מיום ליום".
הא רצה לדעת במה זה מתבטא. במה התבטאה המאניה. הנהן לעצמו כמו רושם במוחו את הנקודות העיקריות.
"ומה עם הטיפול התרופתי? את לוקחת מסודר?"
אני נושכת שפתיים. לא יכולה לשקר. "יש פספוסים", אני מודה. "אני מנסה אבל לא מצליחה להקפיד במאה אחוז".
"הבנתי", הוא פותח את התיק, שולף דף מתיקיה. "מכירה את הקלמר הזה?".
בטח. קלמר תרופות של מבוגרים. מה זה קשור אלי?
"אני רוצה שתקני אחד כזה. מחולק לימים ומפוצל לבוקר צהריים וערב. תסדרי שם את התרופות פעם בשבוע וכך יהיה לנו מעקב על סדירות לקיחת הכדורים".
אני מאדימה. מרגישה קצת ילדה קטנה. מבינה שאין לי ברירה.

"סיכמנו?", הוא מבחין בהתנגדות הקטנה שלי. "מחר תפגוש אותך הרופאה, נגבש תוכנית פעולה ונתקדם. כרגע אני אגיע פעמיים בשבוע, נקבע ליום רביעי באותה שעה, מתאים לך?".
"כן", ארי יצטרך לבזבז עוד בוקר. אבל אין מה לעשות. לפחות בהתחלה אני חייבת אותו.
"אז בינתיים סיכמנו על הקלמר. אני ארצה לבדוק אותו בפגישה הבאה". ככה מרגישים בכיתה א'? אבל כנראה שאין ברירה. יש דברים שצריך לבלוע, חוץ מהכדורים.
הוא כיתף את התיק. נפרד ויצא.

"נו, איך היה?" שואל ארי.
"מביך וקשה", אני מודה. "ככה הם יתחילו לשמור עלי?"
"אני לא באמת יודע. אבל נצטרך לזרום בשביל התוצאות. וזה שווה הכול, לא?".
"מקווה שכך". אני מתגעגעת למיטה ולשקט שלי. קצת לנשום פרטיות לפני המפגש הבא.

"היי, אני ד"ר יעל ואשמח להכיר אותך", העיניים שלה שידרו אימון והחיוך שלה היה אמיתי. היא התיישבה בנינוחות לא לפני שביררה היכן אני מעדיפה שתשב. כנראה זה חלק מהנוהל אצלם.
שחזרתי שיחה שהתנהלה רק אתמול. זו הייתה הרגשה מוזרה ככה לחזור על עצמי שוב. הד"ר הנהנה, שאלה, הקלידה במחשב הנייד במהירות ואז הגענו שוב לחלק השנוא עלי.

היא בררה מה אני לוקחת. דקלמתי את הרשימה שאני אמורה לקחת.
"ואת לוקחת את הכדורים בצורה מסודרת?" היא נועצת בי מבט.
"לא ממש, לצערי", אני משפילה מבט. מאדימה. למה הם לא מסונכרנים ביניהם, למען השם.
"אני מבינה", היא אומרת. "אז קודם כל נעבוד על לקיחה מסודרת של התרופות, נעשה בדיקת דם ונראה מה קורה. כרגע אין טעם לשנות או להוסיף. ערן דיבר איתך על קלמר?"
"כן" אני שוב מסמיקה, "עוד לא הספקתי לקנות אבל אני אעשה את זה".

"אז אני רוצה שזה יקרה היום ממש בהקדם. חבל על כל רגע" היא מבהירה, "בואי נסכם שזה הדבר החשוב ביותר כרגע. אם תהיינה לך שאלות או תרגישי צורך בעזרה אני פה בשבילך. צרי קשר עם המוקד והם יקשרו בינינו. תרגישי בנוח גם אם יש לך ספק. בשביל זה אני פה. בסדר?". היא אורזת בזריזות את המחשב, משגרת חיוך רחב ונפרדת.

אני שולחת יד לבקבוק השתייה, לוגמת עמוקות. ככה ארגיש סחוטה אחרי כל פגישה? מקווה ומאחלת לעצמי שזה ישתפר בהמשך. שולחת את ארי לקנות את הקלמר המדובר.

בלילה, אני מרוקנת בצייתנות את תא יום שני – לילה, בולעת כדור אחר כדור ונכנסת למיטה. חצי שעה אח"כ תוקפת אותי בחילה איומה. אני מספיקה לרוץ לאמבטיה לפני שאני מקיאה את נשמתי.
שוטפת פנים. שותה קולה. מצחצחת שוב שיניים. מנסה להבין מה עובר עלי.
משחזרת אחורה וקולטת, זה קרה אחרי שלקחתי את הכדורים. אולי זו התנגדות של הגוף שלי אליהם? אולי התנגדות של הנפש שמוצאת דרך גופנית להתבטא? ופתאום נופל אסימון נוסף. אם הכול יצא כ"כ מהר, אז אולי לא נשאר זכר מהכדורים שלקחתי?

השעה כבר די מאוחרת. אבל במוקד הבטיחו לי עזרה 24/7. אני מתקשרת לערן. מנסה כמה צלצולים, ורגע לפני שאני מתייאשת הוא עונה. אני מתנצלת על השעה. הוא מבטל ושואל מה קרה.
"יכול להיות שזו תגובה רגשית", הוא מהורהר, "תני לי לבדוק עם ד"ר יעל ואחזור אלייך".

ופתאום אני מרגישה קצת יותר בטוחה, קצת יותר אסופה, קצת יותר מוגנת.
פתאום ים של משקולות שסחבתי לבד, נוטש אותי. אני מנסה להתרגל למציאות החדשה הזו, מציאות של אוזן ומענה לכל שאלה. מציאות שאני כבר לא צריכה לקרוס כדי לקבל עזרה. אולי יצא מהאשפוז הזה משהו טוב ואולי אפילו לטווח ארוך. אולי. מי יודע

אני מציצה בדף הפגישות המתוכננות ומבינה שמשהו בחיים שלי הולך להשתנות מהותית. רשימה מכובדת של אנשי צוות שאני אמורה להכיר, עובדת סוציאלית, דיאטנית ומרפאה בעיסוק. לא ממש הבנתי מה קשורות שתי האחרונות לבריאות הנפש? דיאטה לא תזיק לי, אבל היא גם לא דחופה לי כרגע. ומרפאה בעיסוק? זו לא אחת שעובדת עם ילדים או מבוגרים?
'הולך להיות מעניין אפי' לוחש לי קול צוהל מדי, 'כל יום פגישה אחת או יותר והלו"ז שלך כבר לא משעמם. מה את יכולה לבקש יותר מזה?'.

 

[נ. גל]

"שמי ערן", הוא מציג את עצמו, "אני אח פסיכיאטרי ואני אלווה את האשפוז שלך. בכל שאלה או בעיה תרגישי חופשי לשאול, להתקשר, מה שצריך. בסדר?"

מדובר באישה חרדית. למיטב ידיעתי, אפשר לבקש שאנשי הצוות תהיינה נשים בלבד (ברוב המקומות בארץ).
אני טועה או שהיו אילוצים?

הא רצה לדעת

הוא.

אולי. מי יודע

נקודה בסוף משפט.

'הולך להיות מעניין אפי' לוחש לי קול צוהל מדי, 'כל יום פגישה אחת או יותר והלו"ז שלך כבר לא משעמם. מה את יכולה לבקש יותר מזה?'.

אאוצ'. צובט בלב.

תודה רבה על ההמשך, תודה על אפי ועל השיתוף הנפלא הזה.
עוקבת, כמובן.

 

[נ. גל]

צודקת.
לצערי אין לי כבר אפשרות לערוך את ההודעות הקודמות...

אפשר לבקש ממנהלי הפורום שיערכו עבורך.

 

[shevi123]

מדובר באישה חרדית. למיטב ידיעתי, אפשר לבקש שאנשי הצוות תהיינה נשים בלבד (ברוב המקומות בארץ).
אני טועה או שהיו אילוצים?

היו אילוצים. הייתי צריכה להדגיש את זה. (אנסה להכניס את זה בהמשך).
תודה על התיקונים שנשמטו.

תודה רבה על ההמשך, תודה על אפי ועל השיתוף הנפלא הזה.

תודה לך
מחמם את הלב וכייף לשמוע