- הוסף לסימניות
- #1
מיותר לציין: שאשמח מאוד מאוד על כל ביקורת בכללי ובפרטי.
היום יום שני בשעה 7:32 בבוקר זה קרה.
אני יוצא מהמקווה, פאותיי נוטפות מי טהרה, מטהרות את הרצפה שמתחתיי. המגבת, תלויה על כתפי הימנית. כך אני נכנס לביהמ"ד, פונה אל מקומי הקבוע, מתכוון להתחיל לברך את ה' על התורה הנפלאה שהוא נתן לנו, להתפלל עליי, על ילדיי ועל תלמידיי שהם כבניי.
לפתע פונה אלי 'דָּוִד שמואל' העסקן הרפואי הגדול, שזה עתה סיים את תפילתו, ואומר: "יענק'ל יש לך בשבילי שתי דקות, נכון?" אני מחייך ועונה: "בטח בטח."
דוד שמואל מתיישב, מסתכל עלי חצי מתוסכל, חצי עוד יותר מתוסכל ואומר: "תשמע, זה כבר לא יכול להמשיך ככה! אין לי כבר כוח! שימי, לא מפסיק לעשות לי בושות, כל התפילה הוא עומד בחוץ ומדבר, כל החברותות שלו לא רוצים להמשיך אתו – חוץ ממך – באמת יפה מצידך. אני כבר מיואש ממנו לגמרי. מה יהיה אתו למען ה'???
אני מביט בו בהבנה ושואל: "דוד שמואל, אני מרגיש שמשהו מיוחד קרה אתמול. אני צודק, או טועה?"
דוד שמואל מופתע מהשאלה, עונה: "נכון, בטח קרה משהו. לא אתמול, אלא בשבת. פשוט קלטתי, שהבחור לא עושה כלום במשך השבת. קם מאוחר, הולך לביהמ"ד מדבר ומדבר, כשבאמצע גם מתפלל. מגיע הביתה, אוכל בלי הפסקה וללא מעצורים, ובין לבין רב עם האחים שלו. לא לומד, לא אומר איזה ווארט על השולחן. בקיצור: בבית, הוא עושה לי בושות ליד חתניי, ובביהמ"ד ליד חבריי."
"וואו!" אני מגיב בהשתתפות "וכתוצאה מההבנה הזאת עשית לו משהו, אמרת לו משהו?"
"לא!" עונה דוד שמואל בהחלטיות. "אבל שיהיה ברור" מוסיף בהחלטיות יתר "שימי ראה והרגיש שאיני מרוצה מההתנהגות שלו. אל תחשוב שאשיב לו אהבה על השנאה שהוא מפגין כלפיי".
"אין לי כבר כוח לסיפור הזה", אני חושב לעצמי, ומחליט: "הגיע הזמן להסביר לו בדיוק מה קורה כאן - להעמיד את הדברים על דיוקם".
"ר' דוד שמואל" אני קורא לו בנועם, "אשאל אותך שאלה קטנה, התסכים?"
"כן, ברור!" משיב דוד שמואל בקוצר רוח, שרק רוצה לשמוע שהוא הוא הצודק ואין בלתו.
אני שם את ידי על ידו ושואל אותו בשקט: "אתה הרי עסקן רפואי גדול, הפעולות שלך חובקות עולם, יש לך קשרים עם כל הרופאים למיניהם, ועם כל בתי החולים לסוגיהם. מה היה קורה לו היית מתוודע שלשימי שלך יש מחלה קשה?"
דוד שמואל נבהל: "חס וחלילה! אל תקלל אותו ואותי. שלא תבין אותי לא נכון, זה שיש לי טענות עליו ועל התנהגותו, לא אומר שאיני רוצה אותו חי." הוא מצטדק.
"ברור שלא, ולא חשבתי כך לרגע ח"ו" אני מרגיע אותו. "אבל, אני שואל אותך תיאורטית, מה אתה העסקן הגדול היית עושה במצב כזה?" אני מראה לו עם היד לשתוק עד שאגמור את השאלה, "והאם היית עוזר לגידול לו היא היתה נמצאת בראש, להתפשט לכל האיברים, לזהם את הגוף שלו?"
"מה השאלה בכלל???" הוא צועק עלי בקול שקט, "ברור שהייתי הופך את כל העולם לעזור לו להתרפאות. וקל וחומר בן בנו של קל וחומר שלא הייתי נותן לזה להתפשט לכל האיברים. מה השאלה?"
"יפה מאוד!" אני אומר לו.
אז למה אתה עושה בדיוק הפוך ממה שאתה לבד מתאר שהיית עושה??? למה אתה כן נותן לגידול שבראשו להתפשט לכל האיברים, ובפרט ללב שלו. למה? אני שואל אותו בצער ובכאב.
"מה?" הוא נבהל, "יש משהו שאני לא יודע? אתם מסתירים ממני דברים, ועוד כאלה קריטיים???"
"הירגע ר' דוד שמואל, הירגע! גוף הבן שלך בריא ושלם ב"ה. אבל הנפש שלו, לצערי לא כל כך".
ואני ממשיך: "כן. יש לו גידול נפשי בראש, ששולח לו כל רגע חיצים, עם מסרים על כמה הוא לא שווה, וכמה הוא חסר ערך. כמה אף אחד בעולם לא אוחז ממנו, וכמה הוא לא חסר לאף אחד. החיצים האלו, רוצים להגיע ללב שלו, לייאש אותו ולהרפות אותו מלעשות את מה שהוא צריך לעשות בכדי לגדול ולפרוח."
"ואתה ר' דוד שמואל" אני מסיים את נאומי הקצר "לא רק שאינך מרפא ועובד בכדי להסיר את הגידול מהראש שלו, אלא אתה מסייע לה. במעשיך אתה עוזר לחיצים שלה להשלים את ייעודם, להיכנס ללב שלו, לייאש ולהרפות אותו מלעבוד לגדול ולפרוח."
דוד שמואל שותק, לראשונה זה זמן רב. לאחר כחצי דקה, הוא שואל בשקט: "אבל למה הוא מבייש אותי, למה אין שימי חס על כבודי כלל וכלל?"
אני מביט לתוך עינייו, ועונה: "כי כך מגיבים במקרה של התקפה - מתגוננים מול האויבים. כן!"
"מה? וכי אני האויב שלו" שואל ר' דוד שמואל בעלבון לא מוסתר.
"לא. בהחלט לא!" אני עונה לו, "אבל המסרים שלך – מה שאתה משדר, לו ולכל הבית סביבו עליו, הם הם האויבים שלו. ומולם הוא חייב להילחם על נפשו".
היום יום שני בשעה 7:32 בבוקר זה קרה.
אני יוצא מהמקווה, פאותיי נוטפות מי טהרה, מטהרות את הרצפה שמתחתיי. המגבת, תלויה על כתפי הימנית. כך אני נכנס לביהמ"ד, פונה אל מקומי הקבוע, מתכוון להתחיל לברך את ה' על התורה הנפלאה שהוא נתן לנו, להתפלל עליי, על ילדיי ועל תלמידיי שהם כבניי.
לפתע פונה אלי 'דָּוִד שמואל' העסקן הרפואי הגדול, שזה עתה סיים את תפילתו, ואומר: "יענק'ל יש לך בשבילי שתי דקות, נכון?" אני מחייך ועונה: "בטח בטח."
דוד שמואל מתיישב, מסתכל עלי חצי מתוסכל, חצי עוד יותר מתוסכל ואומר: "תשמע, זה כבר לא יכול להמשיך ככה! אין לי כבר כוח! שימי, לא מפסיק לעשות לי בושות, כל התפילה הוא עומד בחוץ ומדבר, כל החברותות שלו לא רוצים להמשיך אתו – חוץ ממך – באמת יפה מצידך. אני כבר מיואש ממנו לגמרי. מה יהיה אתו למען ה'???
אני מביט בו בהבנה ושואל: "דוד שמואל, אני מרגיש שמשהו מיוחד קרה אתמול. אני צודק, או טועה?"
דוד שמואל מופתע מהשאלה, עונה: "נכון, בטח קרה משהו. לא אתמול, אלא בשבת. פשוט קלטתי, שהבחור לא עושה כלום במשך השבת. קם מאוחר, הולך לביהמ"ד מדבר ומדבר, כשבאמצע גם מתפלל. מגיע הביתה, אוכל בלי הפסקה וללא מעצורים, ובין לבין רב עם האחים שלו. לא לומד, לא אומר איזה ווארט על השולחן. בקיצור: בבית, הוא עושה לי בושות ליד חתניי, ובביהמ"ד ליד חבריי."
"וואו!" אני מגיב בהשתתפות "וכתוצאה מההבנה הזאת עשית לו משהו, אמרת לו משהו?"
"לא!" עונה דוד שמואל בהחלטיות. "אבל שיהיה ברור" מוסיף בהחלטיות יתר "שימי ראה והרגיש שאיני מרוצה מההתנהגות שלו. אל תחשוב שאשיב לו אהבה על השנאה שהוא מפגין כלפיי".
"אין לי כבר כוח לסיפור הזה", אני חושב לעצמי, ומחליט: "הגיע הזמן להסביר לו בדיוק מה קורה כאן - להעמיד את הדברים על דיוקם".
"ר' דוד שמואל" אני קורא לו בנועם, "אשאל אותך שאלה קטנה, התסכים?"
"כן, ברור!" משיב דוד שמואל בקוצר רוח, שרק רוצה לשמוע שהוא הוא הצודק ואין בלתו.
אני שם את ידי על ידו ושואל אותו בשקט: "אתה הרי עסקן רפואי גדול, הפעולות שלך חובקות עולם, יש לך קשרים עם כל הרופאים למיניהם, ועם כל בתי החולים לסוגיהם. מה היה קורה לו היית מתוודע שלשימי שלך יש מחלה קשה?"
דוד שמואל נבהל: "חס וחלילה! אל תקלל אותו ואותי. שלא תבין אותי לא נכון, זה שיש לי טענות עליו ועל התנהגותו, לא אומר שאיני רוצה אותו חי." הוא מצטדק.
"ברור שלא, ולא חשבתי כך לרגע ח"ו" אני מרגיע אותו. "אבל, אני שואל אותך תיאורטית, מה אתה העסקן הגדול היית עושה במצב כזה?" אני מראה לו עם היד לשתוק עד שאגמור את השאלה, "והאם היית עוזר לגידול לו היא היתה נמצאת בראש, להתפשט לכל האיברים, לזהם את הגוף שלו?"
"מה השאלה בכלל???" הוא צועק עלי בקול שקט, "ברור שהייתי הופך את כל העולם לעזור לו להתרפאות. וקל וחומר בן בנו של קל וחומר שלא הייתי נותן לזה להתפשט לכל האיברים. מה השאלה?"
"יפה מאוד!" אני אומר לו.
אז למה אתה עושה בדיוק הפוך ממה שאתה לבד מתאר שהיית עושה??? למה אתה כן נותן לגידול שבראשו להתפשט לכל האיברים, ובפרט ללב שלו. למה? אני שואל אותו בצער ובכאב.
"מה?" הוא נבהל, "יש משהו שאני לא יודע? אתם מסתירים ממני דברים, ועוד כאלה קריטיים???"
"הירגע ר' דוד שמואל, הירגע! גוף הבן שלך בריא ושלם ב"ה. אבל הנפש שלו, לצערי לא כל כך".
ואני ממשיך: "כן. יש לו גידול נפשי בראש, ששולח לו כל רגע חיצים, עם מסרים על כמה הוא לא שווה, וכמה הוא חסר ערך. כמה אף אחד בעולם לא אוחז ממנו, וכמה הוא לא חסר לאף אחד. החיצים האלו, רוצים להגיע ללב שלו, לייאש אותו ולהרפות אותו מלעשות את מה שהוא צריך לעשות בכדי לגדול ולפרוח."
"ואתה ר' דוד שמואל" אני מסיים את נאומי הקצר "לא רק שאינך מרפא ועובד בכדי להסיר את הגידול מהראש שלו, אלא אתה מסייע לה. במעשיך אתה עוזר לחיצים שלה להשלים את ייעודם, להיכנס ללב שלו, לייאש ולהרפות אותו מלעבוד לגדול ולפרוח."
דוד שמואל שותק, לראשונה זה זמן רב. לאחר כחצי דקה, הוא שואל בשקט: "אבל למה הוא מבייש אותי, למה אין שימי חס על כבודי כלל וכלל?"
אני מביט לתוך עינייו, ועונה: "כי כך מגיבים במקרה של התקפה - מתגוננים מול האויבים. כן!"
"מה? וכי אני האויב שלו" שואל ר' דוד שמואל בעלבון לא מוסתר.
"לא. בהחלט לא!" אני עונה לו, "אבל המסרים שלך – מה שאתה משדר, לו ולכל הבית סביבו עליו, הם הם האויבים שלו. ומולם הוא חייב להילחם על נפשו".
נערך לאחרונה ב:
הנושאים החמים