מה שכן, ב15% האחרונים של הספר השמאלץ הדביק עובר כל גבול, וחשתי שאני אוחז ספר ברטלרי אסתר קוויני חוה רוזנברגי קלאסי. הרבה יותר מייד שמאלץ מטופש ודביק, נאלצתי לרפרף בדילוגים ואז לגלות לקראת הסיום שהכל נופת צופים וששון ושמחה והכל מסתדר כולל מוישה ואיידי הטיפשה (אליבא דהספר) שבונים זוגיות מחדש, אמין.
אני מאד אהבתי את הסיום.
יענקל לא התעורר, אבל היתה שם תפנית מדהימה שהותירה אותי עם הרבה הרהורים ופתח לדמיונות מרתקים (אז מעכשיו אפשר לתקשר איתו? גם מהבית או שכל פעם יצטרכו MRI? אולי הוא סתם ישאר צמח אבל יתחילו לדבר איתו ?) זה סוף שמשאיר אותי עם טעם טוב, אבל בלי קיטש.
איידי ומוישה עבדו על זה קשה, בהמון דמעות ויזע, ובסוף , קצת התקדמו , אל תחשוב שמהיום הזוגיות שלהם תהיה כמו של אפרת ובעלה (מה שמו? חזקי זה הבן) אבל הם מסוגלים ללכת לכותל , עם קצת דיבורים , לפחות יש בסיס לעבודה הלאה...
ושורי רק קלטה , שהחיים לא בשליטתה, כמו רוב הגיבורים שם , ולמרות , או אולי דווקא בגלל זה אפשר לחיות בטוב.
אני אוהבת סופים טובים , ופה היה אחד כזה, אבל הגיוני, ובלי קיצורי דרך ניסיים. אהבתי מאד.
בכלל מוישה ואיידי נגעו לליבי , העלאה מדהימה של נושא שנוגע לכל כך הרבה אנשים ונשים (האנשים רק יותר מדחיקים, ביננו

) וכמעט לא עלה על השולחן קודם.
כמו תמיד בספרי רותי קפלר, הסכמתי עם המסר בעומק של העומק , וכמו שאני הבנתי אותו :
לא תמיד יש מה לעשות, לשנות ,להלחם, ולהפוך , אבל תמיד אפשר לפתוח את הלב ולהרגיש.
בקטנה, כי אי אפשר בלי ביקורת

לשורי והפינגוינים שהיו חלק די מרכזי בעלילה , לא מספיק התחברתי.
היה שם הרבה מלחמות , תסכולים ונסיונות שינוי, שזה היה מענין, אבל גם פחות חלק כיפי לקריאה, למרות שזה חלק מהמסר והכל.
ועוד משהו שהפריע לי - שהאברך החסידי לא רצה לומר "אשתך" נשמע לי מופרך , (אבל אני אישה, אז אולי זו הבעיה?)
גם הקטע שלא רצו לשלוח את הבחורים לעבור בבתים , פחות מובן לי , אבל אני מבינה שאני ספרדיה בענין
