אני מסתכלת על כל ההסטוריה סביב שרה שנירר כהערצה לאישה שחשה כי צריך לעשות מעשה, ופשוט עשתה אותו.
בתור תלמידה קצת כעסתי עליה ועל היוזמה ששלחה אותי מדי בוקר לבית הספר. אבל היום כאמא אני מודה לה מאד
.
אצלנו בבית הספר ובסמינר העריצו אותה על היוזמה, אף אחד לא דיבר על עצם היותה אישה משכילה או לא. זה לא היה הנושא.
וכשפרפר בך חלום תמים,
ולא ידעת עדין איזה,
האם ידעת שיבואו ימים
כמו היום הזה,האם עלתה כזו תמונה, בדמיונך,
בקרקוב .כשילדה ראשונה,
פסעה אל תוך חדרך.
לכן אני לא ממש מבינה את הזעם.
נכון שהיום אישה כמותה לא היתה מקבלת מקום מלכתחילה. מקסימום היו מפיצים עליה פשקווילים, אבל אני רואה אצלה חכמה. היא לא פעלה לבד אלא חיכתה לאישור מגדולי ישראל.
שלא נתנו לה אותו מיד.
והיה עליה לשכנע.
היא לא פרסמה פוסט בפייסבוק, או פעלה בינתיים לבד. אלא הבינה שעליה לקבל אישור ולכופף את הראש. לשכנע, להסביר את עצמה.
ובכל זאת היא דבקה במטרה, והחליטה שחייבים לעשות מעשה.
איפה היום האשה הזו שתדבק במטרה ותלך איתה עד הסוף?
זו דמותה של שרה שנירר בעיניי, ועל כך יש להעריץ אותה.
מכיון שהיא לא מודל בשבילי לדמות תורנית לחיקוי, אלא לדמות יוזמתית לחיקוי,
לא ממש מעניין אותי אם היתה נשואה או עם מטפחת או פאה.
וצריך לזכור שבדור ההוא ההשכלה פשטה ברחובות.
זה לא כמו היום שאיזה מישהו מעז ללכת לצה"ל ומעיפים אותו מבית הכנסת וקוראים לו חרד"ק.
זו היתה תקופה מאד לא קלה.
אשה שהתחתנה ושמה כיסוי היתה צדיקה מעבר.
הרבה נשים לא הלכו עם כיסוי ראש.
ושרה שנירר בזכות היוזמה שלה הצליחה להכניס לציבור הבנות השכלה תורנית.
המטרה שלה היתה רוחנית, והיא לא בחלה בשום דרך.
הכניסה מרצים מלומדים כדי להצליח לשכנע הורים,
היא ראתה את הילדות שזקוקות לחינוך והולכות לאקדמיה ומנעה את זה.
מה היתה הדרך שלה? היא פעלה לפי פגעי התקופה.
ויש דברים שהיום אים לנו כלים להבין אותם, אז למה צריך להתחיל ללמד עליהם?
אני חושבת שמה ששרה שנירר נתנה לדור הזה, זה בדיוק את הדרך הזו שבעטיה לא מפרסמים עליה ועל כל דבר ושומרים חזק על המסגרת.
ובזה מנפנפים בבית יעקב.
(יש כאלו שעושים את זה בצורה מעצבנת, אבל זה כבר נושא אחר).
הנושאים החמים
