האתגר הדו-שבועי ***השראה ומונולוג***

[חישוקים]

גם אני כבר לא מאמינה שהגענו הלום...

אני מתכבדת להגיש לפניכם את אתגר "השראה ומונולוג".
שקלתי, יצקתי, בחשתי וחשבתי, עד שהתקבל לו אתגר ספרותי מאתגר במיוחד, גדוש השראה, ואפילו- נושא פרסים!!!

הכללים להשתתפות באתגר:
א. כל משתתף רשאי להעלות יצירה אחת בלבד.
ב. אין להגיב כאן על האתגר בשום פנים ואופן.
תגובות תתקבלנה בברכה רק בנספח האתגר.
http://www.prog.co.il/showthread.php?t=225001
ג. היצירה חייבת להיכתב ע"י הניק המעלה אותו.
ד. האתגר יהיה הפעם דו-שבועי, (כדי לאפשר לכל הלומי בין הזמנים להתאושש ולהתאפס...) ויינעל ביום ראשון ט"ו באלול, בשעה 24:00 בדיוק. התוצאות תפורסמנה אי"ה ביום -יומיים הסמוכים.

ולנושא האתגר:
הפעם קיבלתם את ההשראה, צבעונית ומלאת קסם, כאן על המסך.
את הציורים המופלאים הללו ציירה *לאה, אמנית העל של פרוג...
הביטו בהם, שאפו אותם אל תוככם, הינשאו על כנפיהם וספרו לנו על המקום אליו הגעתם.

מה בעצם עושים?
כתבו קטע/ שיר/ סיפור/ הגיג, באורך שלא יעלה על 150 מילים, כשרוח הציור מלווה אותו (אין צורך לאזכר את הציור עצמו).
אבל, שימו לב: הז'אנר מוגבל למונולוג או סיפור אישי בלבד!
הקצפת: שלושת היצירות המשובחות ביותר יזכו בצלצולי פעמונים ובהכרזה רשמית על במת הפורום.
והדובדבן העסיסי: המנצח עטור התהילה יקבל את הזכות לבחור את אחד מציורי האווירה כמתנה!!!
ולהגשה מושלמת- פיקצ'ר פרפקט, חברת הפקות הדפוס והמסגור הייחודית, תדפיס ותמסגר לזוכה את הציור הנבחר!

(הצעת הגשה: עוגת קצפת עם דובדבנים )

תשובות לשאלות שיישאלו:
* ניתן לבחור בציור אחד, או לשלב בין השראת שלושת הציורים או שניים מהם, כרצונכם.
* אם הזוכה יהיה מעוניין בציור אחר, יהא רשאי לבחור לו ציור מתיקיית הפרחים של לאה.
* את היצירה שלי אעלה מאוחר יותר, כדי להשאיר לכם את מלוא המרחב והדמיון...

אז...
צאו לדרך!!!
אף אחד לא נשאר בבית...
יצירת הפאר של לאה בשיתוף פיקצ'ר פרפקט ממתינה לכם

 

[רוצה טוב]

האתגר הזה הקפיץ לי את הדם.
ולקחתי את אצבעות ידי אל המקלדת, הם זזו, קיפצו להם, וזה מה שיצא.
בהשראת שלושת הציורים הנ"ל.

----

תספר לי, מן המעט, קצת, התחנן ר' זונדל, כשראה את שכינו הוותיק יושב "מהורהר" על הספסל בחצר.
זלמן הרהר קמעה, לאחר מכן הנהן בראשו לאות הסכמה, והחל לספר לו, את קורותיו, את חייו, את מה שעבר עליו, מאז...ועד היום.

וכה סיפר...

רומניה, גרוסוורדיין, ויזניץ,
בעל אהבת ישראל...

טאטע, זיידע, מאמע,
המלמד רבי ישראל...

טרנסניסטריה, יאשי, אושויץ,
געגועים לארץ ישראל...

שלזיה, אקסודוס, קפריסין,
התקרבנו לאדמת ישראל...

וסוף סוף...
הגענו, נכנסנו, חרשנו, השתקענו, נישאנו, הולדנו, עבדנו, עבדנו ועבדנו...

אבל...
שכחנו, הזנחנו, מעדנו, בכינו, כשלנו, מאסנו, התייאשנו, התייאשנו והתייאשנו...

אבל דע לך זונדל, תשמע זונדל, גם ממרום גילי, שערי המאפיר, פני הקמוטות, שיני הנוקשות, עדיין אני יודע, איך וייס, שאפשר גם אפשר...

 

[inspiration]

מביט אני בכם ממרומי גילי. המאפיר. היגע. וליבי יוצא אליכם. צעירי הצאן, נערי החמד הצועדים בגאוות יחידה שבים לתלמודם. מלווים לכם רגשי כמיהה, ציפיה, ואולי גם מקנן בליבכם חשש מהעתיד החדש וממה שהוא צופן בחובו.
כולכם חדורים ברצון עז להצליח, לכבוש. יש בכם אהבה לדבר הנצחי ביותר שלנו כעם. כאומה. תורת הנצח. שלא יכלו לה פרעות, שואת עולם, ומלחמות חרב.
מביט אני, צופה. וליבי יוצא מגעגוע. געגוע לימים אחרים. טובים יותר, מלאי שמחה ומשובת נעורים בשטעטל, בפולין. גם אני נופפתי לשלום מחלון רכבת לאם דומעת, בדרכי לישיבה רחוקה. ומאז לא ראיתיה לעולם. גרוני צורב, אך לא נותרה בי לחלוחית לדמוע. הלב הוא שבוכה בלי קול. עיני צופות בכם, בגאווה, ברטט וברגשי כבוד. עלו והצליחו בני החיל! המשיכו לקיים את עם ישראל הנצחי. המרומם. השורד.

 

[♦ברכי קעניג♦]

חישוקים- השם של האתגר קצת מרתיע
אבל השתכנעתי לקרוא את הכללים וסחפתי בכתיבה
רציתי בעצם לכתוב משהו אחר וזה מה שיצא (עם השראה לא מתווכחים)
וגם אין לי זמן לשבת יותר מחמש- שש דקות שנחה הרוח
אשמח להערות הארות בנספח אפשר ביקורת
אמ... חרגתי בשמונה מילים- זה בסדר?

רגל ימין, יד על מזוזה, והלב שלי נאנח.
אנחת רווחה.
פתאום מרגיש באי של שלווה. אי קסום ונורמלי.
המזוודה חורקת ונכנסת מתחת למיטה הזקנה והחלודה.
יד עוברת על עיניי העייפות, מנסה למחוק כביכול, את כל הסופות שראיתי ופשוט למחוק אותן עם 'נעגל וואסער' שיוריד את כל הטומאה הזאת.
כל הטומאה שמחוץ לאי הזה.

פתאום שקט באוזניים, שקט שאפשר לממש, להרגיש וגם סוף סוף לאהוב.
ואני מתמכר לשקט הזה... עוצם עיניים, ומאזין לה , לדממה- היפה שבקולות.

לאט לאט אני חש משהו כבד יורד מהלב, לא לגמרי. לא לתמיד.
כי אני יודע, שבלילה, יחד עם צללי החשכה- הכל יחזור...
הטעות... השטות... הבלבול.... אי הגבול... הבושה ...הקדושה.
הכל אז ידפוק לי במוח, לעיסה דביקה מגעילה של ייאוש מסובך.
אבל כשאני יודע את זה-
זה לא נראה כל כך קשה.
כי אני מגיע למלחמה הזאת מוכן, האי הזה מכין למלחמות כאלו.
***
הלילה היה סוער וכשכל קולות הבלבול נדמו
השמיים היציבים שבחלוני גורמים לי ללחוש להם ולכוכבים:
"טוב לחזור לישיבה"

מוקדש בחום לאלו שהישיבה מצילה אותם מפגעי הזמן ומפגעי בין הזמנים

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

אם אתה שואל למה אני יושב כאן, אתה מצטרף לשאר האנשים שאין לי חשק לדבר אתם - החטטנים, שמשפתותיהם הלהוטות לדבר ניתזים רסיסים של שמחה לאיד.
אני מרשה לשמוח לאיד, אני אדם נדיב. לא חושב שזה משהו מיוחד, נולדתי עם זה, גדלתי עם זה, אני אמות עם זה.
נראה שקל לי לשבת כאן?
במקום לספור כסף אני סופר עופות מים, עננים בשמים, אני מתחיל להרהר שוב בעתיד הזוהר שתכננתי, הוא נראה בדיוק כך - בוקר בנמל, צהרים על הספסל, לילה בדיור המוגן.
אבל כשאתה מפורסם זה אחרת.
מי שחולף על פני מעיף בי מבט, שואל אותי מאיפה אני מוכר, משיב לו בנימוס, מתלהב ולוחץ לי את היד.
מישהו שאל אתמול "איך גן העדן?"
אין לי תשובה עד שאני אהיה שם, אבל מה שבטוח הוא לא נראה ככה.
פתאום מצטער שאין נכדים, צריך קצת מהדבר שקוראים לו נחת.
לא יודע אם זה טוב, אבל אני מקנא בנחת.
לי כבר לא תהיה.

 

[עובד אלוקים]

זה אני, זלמי, בנכם - אהוב ליבכם.
יושב על שפת הנהר כותב אליכם.
*
ליבי שותת, עיניי מצטעפות.
בינות משקפיי העגלגלים דמעותיי זולגות.
בעיניו אלו שלושה ברווזים כשלג צחים.
ברוחי שלי, אני צופה בכם הוריי היקרים.
*
ליל בלהות שלעולם לא אשכח.
הרגע בו נפרדו דרכינו לנצח.
הנאצים פרצו לבית בשטייטאלע.
"שנעל, שנעל", יידישע אינגאלע.
*
מימיני ומשמאלי אחוז בכם.
בני, בני, אל תלך בדרך איתם.
זלמי, מיין איינציג ליבע קינד.
געדענק! די ביסט אייביג א איד.
*
כפוף קמעא, ראשון צעדתי.
אחריי מאמי, ולבסוף טאטי.
המסע האחרון – 3 ברווזים.
נהר גדול, מים שוצפים.
*
קשה לי, קשה מאוד.
מבטיח אני: לא עוד.
טאטע, לא! לא אלך.
יהודי אני, בן של מלך.

 

[עדיאל]

במבט עייף, מצועף
ניד עפעפתי
כיום אתמול חלף

שבעים שנה אחורה
כשלא הבנתי
עד-כמה זה-נורא

תחת השיח השמור
לעצמי הבטחתי
ליד אגם הברבור

הררי אושר
ציפיתי וייחלתי
לשעת הכושר

מהורים דואגים
התעלמתי ולעגתי
למוסר ומונולוגים

כה-היה קורץ
כה-תמים הייתי
להחריד, להתפרץ

בשורת הציונות
איך-כה האמנתי
לנציגי הסוכנות

האושר, המתנה
ממתין, חשבתי
מעבר לפינה

חומרי הסברה
איתי באמתחתי
הרחק מעין-חֶברה

והגיע היום
להורי נפנפתי
מבטם, אָיום!

ים-דמעות זולגות
כל-כך התרחקתי
שגיתי במשוגות

תילי תילים
כולי הובטחתי
באניית המעפילים

אחורי גווי
כה שוכנעתי
הנצר לבית-לוי

לזנוח יראָתי
הוסברתי
שזה כה-גלותי

ולמול גלים גועשים
סהרורי הסתובבתי
בין אנשים

סיפורי קיבוץ
באזני שמעתי
על-דרגש רבוץ

ומזוך התואר
אז התערטלתי
אוי, הטוהר

לטובת המעדר
הכל זנחתי
פרשתי מהעֵדר

והיום אני-הגלמוד
נשארתי
זקוק לסיעוד

ונכדי באמריקה
לועג-למשבתי
"הכל פוליטיקה"

"מתה הציונות"
בגסות, לשאלתי
עונה בעצבנות

ואני לבד
ויללתי
חוזרת עם הד

"אתם שקרנים"!
התקוממתי
אך-כבר-אין-עונים - - -

 

[שרה'לה]

כל עוד אני יכול...

בס"ד
בעיה, שאפשר לעלות רק יצירת אחת. כי לכל תמונה אלף פנים.

זו היצירה שלי:

נאומו של זלמן:

הרי אני כבן שבעים,

קצת פחות, קצת יותר...

והחיים שלי, אהובים

מה שבהם מסתתר...

לשונות של אש

במים סוערים

יום שמתחדש

בשמחת נעורים

אני ילד. עדיין

כל עוד אני חי

והשנים רק משביחים היין

לעולם לא אומר: די.

השיער מאפיר

אבל הלב עוד מתלהב

אני צעיר גיבור ככפיר

כל עוד אני אוהב

תחת זגוגיות מגדלת

אני רואה, וחי ומשתוקק

כל עוד אני מביא תועלת

ואת נכדיי מחבק.

כי החיים...

יאמר לכם כל זקן-

הם חיים...

כל עוד אתה יכול לתקן.

 

[שירי א]

פעם חשבתי שאני יודע
שיש לי מה להגיד,
היום אני מעדיף להחריש
לתת לימים להעיד

פעם שאפתי לגדול
להשיג, להצליח, להוביל,
היום אני מכיר בחלום
שמונח בצידי השביל

פעם הרחקתי נדוד -
לתת בשקי זכרונות,
היום אני כאן כדי ללמוד
למלא לי דקות אחרונות

 

[תהילה חזקיאן]

מי אמר שלברבורים אין זכות בחירה?!

רגליי מאליהן הילכו סביב אגם הברבורים וסערות הימים האחרונים לא נראו על פני המים.
סערות מבית, סערות מחוץ. הבריאה יפה, כמו תמיד. מהרהרת.
וכל משפטי הסער שנאמרו, נצעקו, נלחשו והוטחו בלילות חסרי סהר חוזרים ומסתחררים באוזני רוחי:
"יש לך זכות בחירה" אמר אבא. דמעות בעיניו.
"כמו לכל אדם" שפתי אמא נעות. קולה בקושי נשמע.
"כך ברא אלוקים את העולם. יש בחירה רק לבני אדם. לא לחיות. ויכולים לבחור. בין טוב ובין רע. והלוואי ישכילו" סבתא סורגת מילים וידיה נעות.
ואני – מול אגם וברבורים. מתלבטת.
בין טוב – ישן. שגרתי. מוכר. בטוח ו... קצת מאוס.
לבין רע – ("זה רע!" אומר השכל הישר.), קורץ. קסום. מרתק ומלהיב.
ולפתע – ברבור אחד נרעד. פרש מן החבורה. פניו ומקורו אל נעליי שחרטומן נוגע בשולי המים. ומשך בשולי חצאיתי והצטנף.
וילכו שניים מן הברבורים אחריו וידברו אליו בשפתם. וימשכוהו בנוצותיו אל המים. והוא – מתנער. מרחיק חברתם מעליו. נצמד.
על הספסל הסמוך, ברבור רטוב בזרועותיי, בחרתי.
בחרתי בטוב - הישן והטוב.
וברבור אחד – לימדני - בחירה, מהי?

 

[נוי]

כזה פרס שווה? רצתי אל המקלדת.
קבלו את המונולוג הטרי:

יש משחקים שאי אפשר לזנוח עם השנים.
קמת עם שיר על השפתיים? העולם מלא שמש ואור. רוצה לחבק את כולם. יוצא לשוק.
השוק אפור, זועם, ולא רואה את הגרניום הורוד שנשפך מסביב.
לא מגיע לו.
אתה מחביא את החיוך בזדוניות, מקמר גבות, מזעיף פנים, וכל הסביבה הקדחתנית עוברת לדום ולרצינות תהומית.
כמה קל לילל את הקהל, ועד כמה מורכב להביא אותו לידי חיוך?
ואם תרצה להזעים אותו? אוהו, זעם ההמונים מתלקח הרבה יותר בקלות מזרדים יבשים.
רק נזרוק פה מילה לאמנון מהפלאפל על הממשלה, וכל השוק יבער.
הרי לכם שעשוע!
מישהו מתקרב, הוא מסוכן. הוא נראה ציד חיוכים מקצועי.
אתה קורץ לו מהר קריצת חברים, אחרת יתפוס אותך בדש המעיל בתרועת: "הכול טוב?"
המשחק כמעט נגמר, רק עוד הזעפה קודרת מונצחת אל ההוא העומד שם עם המצלמה.
קליק.
הצחוק יוצא ממאסר, מתפשט ונשפך:
איי, מי יודע איזה קינות יכתבו אחר כך על הפורטרט הזה?
איך סבתא הייתה אומרת? "בנדיט!"

 

[Ruti Kepler]

אני נמצא בתמונה, אבל לא רואים אותי. אני מתחת לפני המים.
ככה זה, כבר התרגלתי. עשרות שנים שככה זה: אנשים אוהבים לראות ברבורים.
אנשים לא אוהבים לראות היפופוטמים.
היפופוטם, לדעתם, זה דבר גמלוני ומעצבן, והוא גם בצבע של בוץ.
אנ'לא יודע למה כולם החליטו שברבורים זה יפה והיפופוטמים לא
אבל מהרגע שהם החליטו את זה, אני נמצא למטה. מתחת לפני המים
ולא נושם
ולא נושם
רק בלילה, כשאף אחד לא מסתכל על התמונה, אני מוציא את האף מהמים כדי להכניס קצת אויר
ומהר-מהר מחזיר.
חסר לי שמישהו יראה אף חום רחב מציץ מהאגם. אף אחד לא יקנה את התמונה והציירת תכעס עלי.
אנשים לא רוצים תמונות של אגם עם אף של היפופוטם מציץ.
הם רוצים תמונות רק של ברבורים.
וזה מה שהם מקבלים: תמונות יפות, של כל מה שאמור להיות: אצילות ורוך וקסם.
הם לא יודעים שמתחת לפני השטח נחנק היפופוטם שמן ומכוער אחד
שכל כך רוצה שמישהו אחד, רק אחד, יתלה גם תמונה שלו בסלון

וההיפופוטם הזה הוא אני

 

[סטודיו מיתר]

מונולוג


הנה הם, הצעירים, חושבים שאיני מבין דבר,

אני מבין ועוד איך, מביט בכם ומבין הכל ,

מבין שאתם מזלזלים, באדם זקן עם צעיף וקסקט,

מביט בכם ומצטער , לו ידעתם כמה כוחות נפש גיליתי בשנותי הצעירות,

לו שאלתם והייתי מספר לכם על עוז רוחי הנדירה שעדיין מפעפעת בי

נמשלים אתם בעיני כברווזים השטים במים ,יפים,רעננים,
נדים עם הזרם,

נראים כתמונה יפה אבל חסרי יציבות , וכח להלך נגד הזרם,

זה הכח שלי, זה היתרון שלי, ואני רוצה שתעריכו אותי על כך,

אינני סתם זקן עם קסקט וצעיף

 

[nechamizak]

הרשו לי, אמנם אין קורלציה מלאה בין כללי האתגר לבין התוצר, אולם לא הצלחתי להתאפק:


לכבוד גברת לאה הציירת,

תראי, אני המנהל הראשי של הבסטה של התבלינים "ממזרח באהבה" בשוק מחניודה. כן, התבלינים הכי משובחים בעולם, באמונה! קיבלתי את התפקיד מאבא שלי זכרונו לברכה. מגיל חמש הייתי עוזר לו לסדר ת'צנצנות כשהריח של הזעתר והכמון היה מדגדג לי באף ועולה לי לראש, והסומאק היה צובע לי את החולצה באדום סגול כזה. כשאבא שלי הזדקן נכנסתי חזק לעניינים, והוא היה יושב לידי בגומחה הצרה ליד הבסטה, נותן לי הרבה עצות וחוזר על פה תהילים ומשניות עד שנפטר בשיבה טובה, זכותו תגן עלינו אמן!

עכשיו מה, יש לי חבר צייר, והוא פתאום מספר לי שראה ציור של אדם שדומה מאוד לאבא שלי. הוא אמר לי איפה לחפש ואני מסתכל ולא מאמין. זה אבא שלי יושב שם בגומחה עם המשקפיים שקניתי לו ב"אופטיקה ציון" והצעיף מהבזאר בעיר העתיקה!

האמת, בהתחלה נורא כעסתי עלייך. באיזה רשות ככה ציירת אותו ופרסמת את התמונה שלו? ועוד עושים על זה תחרות כתיבה, ואני בכתיבה לא משהו... אבל אחר כך התרגשתי מאוד. הוא היה שוב חי וקרוב אלי כל כך, ואת יודעת מה? בואי נעשה הסכם. את שולחת לי עותק של התמונה ככה יפה על קנבס, ואני מוחל לך ומסכים לך לפרסם אותה, הא?

תביאי את התמונה לשוק, תשאלי איפה הבסטה של התבלינים הכי טובים. כולם ידעו לכוון אותך.

על החתום, רוברט בן לולו, מנהל ראשי של הבסטה של התבלינים "ממזרח באהבה" בשוק מחניודה.

 

[חישוקים]

וזה שלי

החלטתי לכתוב לך, אבא.

הזזתי הצידה את ספל הקפה ששיירי ארומה ואדים עוד עולים ממנו, דחקתי כמה פירורי קורנפלקס, מחברת שנשכחה וכפתור אחד שנשר מהחולצה בדיוק טרם נלבשה, והנחתי על השולחן את ליבי.
לפעמים אני חושבת, אבא, כמה מוזר להיות שתולה כאן.
למטה עוברת סמיטריילר ברעש, הרמזור מתחלף לאדום ואנשים רצים, לא יודעת לאן.
למקרר מוצמדת התראה מחברת חשמל, הפלאפון משמיע יללה דורשת הטענה ועל השיש מפשירה חבילת שניצלים בשקט.
אבא, אני מחפשת אותך.

יום אחד עוד אמצא. כשאשב בתוך השקט ורק המייה מפכפכת תמלא את אוזניי.
אעצום אז עיניים מול קרן שמש וליטופה העדין, אנשום את יצירת הבראשית הקסומה שלך בלגימות ארוכות, אטבול כף רגל מהססת בשטיח התכלת הזך שפרשת, ואז אמצא אותך. נכון, אבא?

אני הולכת לפרוש שניצלים על קרש החיתוך ולחבר את הפלאפון לקיר. מצאתי אותך, אבא'לה. כאן במטבח.
בוקר טוב.

 

[ללי 1]

וזו היצירה שלי.
סליחה מראש

התייעצות

היי מירי מה קורה?
שמעת שזכיתי באתגר של פרוג?

היה אתגר מיוחד, בנושא הגנת הסביבה, והכרזה שלי זכתה במקום הראשון.

אבל אני בדילמה קשה כרגע, אולי את תוכלי לפתור לי אותה.

הזוכה המאושרת יכולה לבחור פרס מדהים, ציור מיוחד של ציירת מוכשרת.
ניתנה לי האפשרות לבחור בין שלושה ציורים, אבל אני לא יודעת באיזה ציור כדי לי לבחור?

הציור הראשון הוא פורטרט יפיפה, של זקן משוק הפשפושים,
הציור מקצועי, ואני נורא מתחברת אליו,
אבל מצד שני נראה לי שקצת מצחיק לתלות ציור של זקן זר בסלון,
וגם עלולים לחשוב שזה אבא שלי או הרב שלי.

והציור השני הוא של אגם ברבורים נפלא, שנותן לך השראה מיוחדת של רוגע ושלווה,
אבל אני מסתפקת אם לקחת אותו, כי אגם ברבורים זה קצת נדוש.

הציור השלישי זה ממש ציור מטורף! מדובר בציור של גלים בים שנראה כאילו צויר ע"י פיקאסו,
אבל הוא נותן לי קצת השראה דיכאונית כשאני מתבוננת בו.

אז מה את אומרת מירי במה כדאי לי לבחור?

 

[שמואל גרינשטיין]

איך אפשר

מאה. וחמישים.

מה אפשר להספיק במאה וחמישים מילה? מנין החכמים לבד עולה כמה אלפים. כך היה שגור על לשונו של ריבי מכלוף שבבית מדרשו למדתי, מאות רבנים וחכמים קדושים וצדיקים. זוהי מרוקו.

והם מבקשים מאה וחמישים מילה.

על מופתיו ונפלאותיו של ריבי מכלוף, יכולתי לדבר מאה וחמישים יום, ועדיין לא התחלתי. מור אימי עליה השלום אמרה לי פעם: יא איבני, זכית ללמוד אצל החכם במראקש, זכה את יולדתך במופתיו. בפסח זה היה. סיפרתי על האלמנה שבעלה נרצח בלא עדים, ואז נזכרתי בקמיע שציווה לשים על מזוזת הבית, ואבא מרי הוסיף גם משלו, והאורחים שסעדו על שולחננו הוסיפו משלהם, עד ששמעון אחי אמר בצחות, הגיע זמן קריאת שמע של ערבית.

והם מגבילים אותך במאה וחמישים. מילה.

אתמול אחרי ברכת הלבנה, שלש שעות ישבנו, ונזכרנו בעליה לישראל, במחנה במרסיי, בהלוויה של מאיר אחי, ובצעקותיה של מור אימי: אלקא דמאיר ענני. שלש שעות דיברנו. פסקנו בשביל אמירת הסליחות.

והם רוצים במאה וחמישים?!

 

[ריפקא]

אמרו לי אתגר.
אתם יודעים מה זה אתגר?
אתגר זה להסתכל לבוס בעיניים, להגיד לו "אדון, אני לא בא מחר לעבודה" ולשמור שבת- בצפרניים.
אתגר זה לעזוב את הבית הטוב והקהילה החמה בבוכרה ולעלות לכאן, לארץ הקודש. להתחיל מאפס ולא להפסיק להודות.
אתגר זה לגדל שמונה בנים ובנות בשני חדרים בדירה שקבלנו מהסוכנות אי שם בסמטות שמואל הנביא, ללכת בראש של כל ילד וילדה שלך, להבין אותם ולדחוף להם כמה גרושים לכיסים שציונה תפרה באהבה.
כשגדלו ועזבו אותנו- לנסוע אליהם לתל אביב או לאיפה שבחרו לגור, לחכות להם בשמש בתחנת מרכזית ולתת בחיוך כמה סלים מלאים- לנשמה.
אתגר זה לאהוב את הבורא ישתבח גם כשאמר לי "לא" כשלקח לי את ציונה, להמשיך לעבוד אותו גם כשהרסו לי את החנות בבוכרים ולהודות לו גם בשעה שהילדים שלך שוכחים לעשות את זה.

זה אתגר.

 

[רבקה מ]

כנראה שזה מוכר אני לא בדיוק זוכרת איך כתוב בדיוק אבל הרעיון של התמונה של הזקן שמתבונן:
מה אמסור לדור הבא:
"אלא קורות חיי":

במה אתחיל אהה כמובן
אני נזכר בימי הילדות
בכפר הנידח שבפולין
האחים ההורים והסבים
וכל המאורעות המשפחתיים
מריבות ותעלולים כמו כל הילדים

ילדות רגילה ולא מיוחדת
אז אולי נעבור לימי הבחרות

כן אני נזכר החברים, והויכוחים
וכן הלאה פשוט אין לי כוח לכתוב ........

וגם זה מזכיר לי את השיר והוא סיפר לבנו......

 

[רבקה מ]

"אלא קורות חיי":

כנראה שזה מוכר אני לא בדיוק זוכרת איך כתוב בדיוק אבל הרעיון של התמונה של הזקן שמתבונן:
מה אמסור לדור הבא:
"אלא קורות חיי":

במה אתחיל אהה כמובן
אני נזכר בימי הילדות
בכפר הנידח שבפולין
האחים ההורים והסבים
וכל המאורעות המשפחתיים
מריבות ותעלולים כמו כל הילדים

ילדות רגילה ולא מיוחדת
אז אולי נעבור לימי הבחרות

כן אני נזכר החברים, והויכוחים
וכן הלאה פשוט אין לי כוח לכתוב ........

וגם זה מזכיר לי את השיר והוא סיפר לבנו......