הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
כמה שצפתה לו, למלאך השחור, סירב הוא לפגוש אותה. כמה שכמהה לראות את המוות, להרגיש שהכל נגמר, לא בא קיצה. היא צפתה לו, האמינה שהנה הנה, הדלקת ריאות הזאת תגמור אותה. אך לא. שוב פקחה עיניים, שוב מלמלה "מודה אני" שוב התאכזבה שהאמין בה, והשיב בה נשמה.
כמה דברה על הסוף, על איך יקברו ומי יספיד, כמה אהבה את הפרטים הטכניים של הלוויה תצא מבית נעוריה ובאיזה חלקה תיקבר. ראתה בעיני רוחה את המנחמים עולים לדירתה, מספרים על הנחת, על ארבעה דורות.
כמה יחלה שיגמרו ייסוריה, העין הדומעת מהקטרקט שנכשל, הרגל הנפוחה משנים וריאות לא משהו, הלב שפעם בקצב משלו וכרישי הדם במח. כמה נמאסו עליה החידלון וכהות החושים, הכח ההולך ואוזל, חירותה ההולכת ונמוגה וגופה הבוגד בה שאוסר אותה בתוכו.
האמינה שיש גם יש ייאוש, האמינה שלא נשאר עוד שבב של אור, לא חלמה שמישהו מבין אותה, את כאביה, את ראשה הצלול למחצה. את אכזבותיה, את רצונותיה של אישה בת תשעים וחמש.
התגעגעה להוריה, פעמים חשבה כי עודם בדירתם בתל אביב ממתינים לבואה, פעמים בקרעי צלילות ידעה שמנוחתם עדן, רצתה לנוח עימם. חלמה על אחיותיה שהבינו לליבה וידעו שיחה מהי, ביקשה את אחיה שחכמים היו, ואינם עוד.
כאבה דור שאבד. דור שדיבר את שפתה, שידעה את מושגיו וחלומותיו. כאבה דור חדש שקם ולא ידע אותה.
כך היא קמה בוקר ועוד בוקר, ישובה על כיסא הגלגלים של "יד שרה", מדפדפת בסידור עמוד אחר עמוד, מתפללת שחרית, ממשיכה למנחה, לערבית, לשחרית של שבת, לברכת המזון. עד שבאה אישה שלא הכירה וסגרה את סידורה, הגישה לה ארוחת בוקר.
סביבה הסתובבו אנשים, טענו לקרבת משפחה, קראו לה "סבתא" אמרו לה שהם הבנים של ההיא, הבנות של ההוא. היא לא זיהתה איש מהם. ישבה עמם לסעודות שבת ולא ידעה אם אכן שבת היום, או שמא חג, או יום חולין. אהבה אותם, את חביבותם, את אדיבותם, אך לא זיהתה בהם נכדים. הלא ילדיה שלה – ילדים רכים היו בתודעתה.
כך העבירה את ימיה בהכרה חלקית, יודעת לא יודעת מה נעשה עימה, זוכרת ולא זוכרת, חיה בעבר בעולם של הווה. מבולבלת. עלובה. כמהה לסיים תפקידה בעולם תוהו.
ואז הוא בא.
זקנו צמח והאפיר. היא זוכרת אותו בן שש לכל היותר.
"אמא? מה שלומך?" הוא שואל וחיוך תחת שפמו הצהוב מעשן סיגריות.
מבטה תוהה עליו, על הסבא הצעיר שיושב מולה ומספר לה שהוא בנה הקטן. העיניים אותן עיניים, ניצוצות של זהב בתוך חום. והגומה בלחי שמבצבצת מבעד לזקן. אינה בטוחה בזהותו. אך הדמיון מבטיח לה ילד שגדל.
והם יושבים, והם מדברים וצוחקים ומעלים זיכרונות שהיא בעצם חיה עכשיו.
הוא מזדעזע מאירוע מוחי שלקח לו את אימו יולדתו, העלים עבר קרוב, הביא עבר רחוק לקדמת האונה. כואב את האישה היושבת חסרת פעילות בכיסא גלגלים נצרכת כל כך לשירותיו. רוצה לבכות ילדות שעוד מפעמת בו. רוצה לצרוח רצון נואש לאם שתאחז בידו ותאמר "יהיה בסדר, ילד." רוצה לשבת לידה, להביט בעיניה הצלולות ולספר לה על השידוכים של גרשון, ועל בתיה שלו שמחכה לילדים, לדבר פוליטיקה. אך עיניה עכורות מדלקת מתמשכת, והוא צוחק לה צחוק נבוך.
והיא – לחצי שעה של ביקור של הילד שלה, שגדל לה ככה פתאום, שמספר את חייו ולא מתעקש על חייה, לחצי שעה, היא – רוצה לחיות.
כמה דברה על הסוף, על איך יקברו ומי יספיד, כמה אהבה את הפרטים הטכניים של הלוויה תצא מבית נעוריה ובאיזה חלקה תיקבר. ראתה בעיני רוחה את המנחמים עולים לדירתה, מספרים על הנחת, על ארבעה דורות.
כמה יחלה שיגמרו ייסוריה, העין הדומעת מהקטרקט שנכשל, הרגל הנפוחה משנים וריאות לא משהו, הלב שפעם בקצב משלו וכרישי הדם במח. כמה נמאסו עליה החידלון וכהות החושים, הכח ההולך ואוזל, חירותה ההולכת ונמוגה וגופה הבוגד בה שאוסר אותה בתוכו.
האמינה שיש גם יש ייאוש, האמינה שלא נשאר עוד שבב של אור, לא חלמה שמישהו מבין אותה, את כאביה, את ראשה הצלול למחצה. את אכזבותיה, את רצונותיה של אישה בת תשעים וחמש.
התגעגעה להוריה, פעמים חשבה כי עודם בדירתם בתל אביב ממתינים לבואה, פעמים בקרעי צלילות ידעה שמנוחתם עדן, רצתה לנוח עימם. חלמה על אחיותיה שהבינו לליבה וידעו שיחה מהי, ביקשה את אחיה שחכמים היו, ואינם עוד.
כאבה דור שאבד. דור שדיבר את שפתה, שידעה את מושגיו וחלומותיו. כאבה דור חדש שקם ולא ידע אותה.
כך היא קמה בוקר ועוד בוקר, ישובה על כיסא הגלגלים של "יד שרה", מדפדפת בסידור עמוד אחר עמוד, מתפללת שחרית, ממשיכה למנחה, לערבית, לשחרית של שבת, לברכת המזון. עד שבאה אישה שלא הכירה וסגרה את סידורה, הגישה לה ארוחת בוקר.
סביבה הסתובבו אנשים, טענו לקרבת משפחה, קראו לה "סבתא" אמרו לה שהם הבנים של ההיא, הבנות של ההוא. היא לא זיהתה איש מהם. ישבה עמם לסעודות שבת ולא ידעה אם אכן שבת היום, או שמא חג, או יום חולין. אהבה אותם, את חביבותם, את אדיבותם, אך לא זיהתה בהם נכדים. הלא ילדיה שלה – ילדים רכים היו בתודעתה.
כך העבירה את ימיה בהכרה חלקית, יודעת לא יודעת מה נעשה עימה, זוכרת ולא זוכרת, חיה בעבר בעולם של הווה. מבולבלת. עלובה. כמהה לסיים תפקידה בעולם תוהו.
ואז הוא בא.
זקנו צמח והאפיר. היא זוכרת אותו בן שש לכל היותר.
"אמא? מה שלומך?" הוא שואל וחיוך תחת שפמו הצהוב מעשן סיגריות.
מבטה תוהה עליו, על הסבא הצעיר שיושב מולה ומספר לה שהוא בנה הקטן. העיניים אותן עיניים, ניצוצות של זהב בתוך חום. והגומה בלחי שמבצבצת מבעד לזקן. אינה בטוחה בזהותו. אך הדמיון מבטיח לה ילד שגדל.
והם יושבים, והם מדברים וצוחקים ומעלים זיכרונות שהיא בעצם חיה עכשיו.
הוא מזדעזע מאירוע מוחי שלקח לו את אימו יולדתו, העלים עבר קרוב, הביא עבר רחוק לקדמת האונה. כואב את האישה היושבת חסרת פעילות בכיסא גלגלים נצרכת כל כך לשירותיו. רוצה לבכות ילדות שעוד מפעמת בו. רוצה לצרוח רצון נואש לאם שתאחז בידו ותאמר "יהיה בסדר, ילד." רוצה לשבת לידה, להביט בעיניה הצלולות ולספר לה על השידוכים של גרשון, ועל בתיה שלו שמחכה לילדים, לדבר פוליטיקה. אך עיניה עכורות מדלקת מתמשכת, והוא צוחק לה צחוק נבוך.
והיא – לחצי שעה של ביקור של הילד שלה, שגדל לה ככה פתאום, שמספר את חייו ולא מתעקש על חייה, לחצי שעה, היא – רוצה לחיות.
