דיון החוק לכתיבת ספר

[א. פרי]

לפני מספר רב של שנים עבדתי אצל אישה מבוגרת מטעם חברת מטב.
היא היתה אישה קשת יום שעברה ועודנה עוברת וראתה בי ידידה.
יום אחד היא חייכה אלי בעיניים בורקות ואמרה לי שהיא רוצה לשתף אותי בסוד.
היא הובילה אותי לארון כתר פשוט, פתחה אותו ושלפה ממנו ספרון קטן.
את הכריכה אינני זוכרת. הספר הכיל שירים.
'אני כתבתי' היא סיפרה לי בהתרגשות ובגאווה ותלאותיה הנרגנות נעלמו למספר רגעים ארוכים.
התלהבתי כנדרש. לא סיפרתי לה שגם אני כותבת שירים אלא שקעתי בעיון ובקריאה בספרון.

שאלתי אותה:
מכרו את הספר בחנויות?
איך הדפסת?
יש לך עוד עותקים?

העברית שלה היתה מעט עילגת.
היא סיפרה שהיא הדפיסה בדפוס בעיר מגוריה הקודמת.
שהיא חילקה את העותקים למכריה הקרובים והרחוקים.
ולא, הספר לא נמכר בחנויות.

לא שיתפתי אותה (אולי כן, לא ממש זוכרת...) בחלום הבלתי מציאותי שלי דאז להוציא לאור ספר.

התרשמתי עמוקות מהאומץ של אשה פשוטה כביכול שיש לה סיפור מורכב, היא דלת אמצעים או קשרים וגם לא יודעת לדבר עברית תקנית, להוציא לאור ספר שירים משלה.
השבוע כשחשבתי עד כמה כל אדם חייב לכתוב או לבקש ממשהו לכתוב עבורו ספר, על פי חוק.
נזכרתי באשה הזו.
הגיבורה.

תארו לכם שהיה חוק כזה שכל אדם מחויב לכתוב ספר. אמנם 'מחויב' זו לא הגדרה נכונה. אולי כל אדם שיכתוב ויוציא לאור ספר במימון המדינה יקבל מלגה.

אפילו 3 ספרים:

עד גיל 20 (ואת המרץ של גיל הטיפש עשרה הם יוכלו להשקיע בחיפוש רעיונות על מה לכתוב את הספר!) לקראת גיל 40, ובגיל הפנסיה.

כך היינו מצדיקים את הכינוי 'עם הספר'.
היינו מתפתחים אז באופן לא פרופורציונלי.
היו שיתופי פעולה בין כותבים לציירים או צלמים ועוד...

ולא צריך להדפיס הרבה עותקים אלא מספיק שכל אחד ידפיס כמה עותקים ויגיש באתר יעודי מטעם המדינה אפשרות להזמנה והדפסה למתעניינים.

תחשבו על התמורה הרגשית לכולנו: אנשים כותבים הם אנשים רגועים יותר.
הכתיבה מרפאת ומעבירה מידע.

תחשבו על התמורה הכלכלית והמדינית: הספרים ימכרו ברחבי העולם
תחשבו על התרומה הכלכלית שוב: יהיו אלפי עבודות במשק לעורכים ובתי הדפוס וכו'
תחשבו על הערך העצמי של כל אחד מאיתנו

ועל כמויות הידע הזמין: ההיסטורי המדעי הפילוסופי והסיפורי.
ועל מגוון הסגנונות שהעולם יזכה להנות מהם:
ספרי ילדים, אגדות, בדיחות, ספרי בישול שונים, ביוגרפיות, תמונות מעניינות, קומיקסים, ספרי מדע, עצות, ראיונות ועוד.. השמים הם הגבול.
ולגבי הסופרים - ספריהם יוכלו להימכר בחנויות, ומידי פעם יכנסו לחנויות גם ספרים שיצאו לאור בחסות החוק לכתיבת ספרים.

*

ואם חשבתם -
האם מדובר בחלום או בדמיון - הרי מדובר ברעיון לא מציאותי כרגע.
התשובה היא:
נכון, כרגע מדובר בחזון לא ריאלי.
אבל הוא יוכל להיות ריאלי אם יקראו את הדברים אנשים שמקורבים למקבלי ההחלטות,
ויעזרו לסייע לחוק כזה לעבור, וגם כמובן לבצע אותו.
אפשר לבקש ממשרד התרבות לקחת חסות על המיזם המשמעותי הזה.
אמנם התכתבתי בעבר עם משרד התרבות, הם חמודים ממש אבל לא עזרו לי בבקשה הספציפית שלי (כמדומה לי שהבקשה היתה לקחת חסות על אחד הספרים שלי...) אבל במשרדי הממשלה יש אנשים נדיבים וטובים, ואם מישהו כאן מוכן לנסות לקדם את הענין זה יהיה לתועלת כולם.
אומנם מרבית הדברים לא מתקדמים בד"כ כמו שרוצים כי העמל חשוב ולא התוצאה - על זה נאמר - יגעת ומצאת - תאמין.
שנזכה לכתוב דברים טובים, קודם כל לתועלת עצמינו אבל גם לתועלת הכלל כמובן.

 

[יוסף יצחק פ.]

חוק כזה שכל אדם מחויב לכתוב ספר. אמנם 'מחויב' זו לא הגדרה נכונה. אולי כל אדם שיכתוב ויוציא לאור ספר במימון המדינה יקבל מלגה.

קטסטרופה.
שלא ישתמע לא נכון, אני מעודד כתיבה, אבל לא שכל האנושות תתחיל להוציא ספרים.

עד גיל 20 (ואת המרץ של גיל הטיפש עשרה הם יוכלו להשקיע בחיפוש רעיונות על מה לכתוב את הספר!) לקראת גיל 40, ובגיל הפנסיה.

נשמע לי קצת מוגזם. גם רוסיה (הסובייטית) שכל כך השקיעה בפיתוח כישרונות (נגינה, רפואה, אומנות, ציור, פיזיקה, וכד', ובעצמה מימנה ופיתחה (אמנם היו לה אינטרסים, אבל בכל זאת)), לא הגיעה לכאלו רמות, לפחות ע"פ הידוע לי.

תחשבו על התמורה הכלכלית והמדינית: הספרים ימכרו ברחבי העולם
תחשבו על התרומה הכלכלית שוב: יהיו אלפי עבודות במשק לעורכים ובתי הדפוס וכו'
תחשבו על הערך העצמי של כל אחד מאיתנו

תחשבו על התחרות הקשה עד הבלתי אפשרית שתהיה בשוק. למה לי לקנות ספר, כשיש לי עוד מיליוני ספרים - בשנה אחת! - נוספים?!


זה בסדר ואף רצוי לעודד כתיבה, אבל לא לכפות. לכתיבה יש הרבה צדדים טובים ורפואיים, אבל הכל במידה הנכונה. אני חושב שכדי לכתוב ולהוציא ספר, צריך לאהוב את זה באמת ולהיות משוגע לעניין. הרבה סופרים מוציאים ספרים בגלל האהבה שלהם לכתיבה, ולא בגלל רצון להתעשר...
לגבי מימון כספי, אני חושב שיש למדינה דברים יותר חשובים להשקיע בהם (אני לא יודע אם הם עושים את זה, אבל הם יכולים). ספונסרים תמיד קיימים, ואפשר לבקש חסויות או מימון מעוד מקומות, לדוגמא 'גיוס / מימון המונים' - דבר שדי התקבע לפחות בהו"ל אצל הציבור החילוני בשנים האחרונות.

 

[פירי]

אי אפשר להכריח אנשים איך לחיות את חייהם
אם המטרה היא לטובת האדם הכותב - יש כל כך הרבה דברים שאנשים יכולים לעשות ולשפר את איכות החיים.
תארו לעצמכם חוק שקובע את התפריט היומי של כל אדם.
תארו לעצמכם חוק שקובע מינימום של כושר לכל אדם.
תארו לעצמכם חוק שיכריח כל אחד להתפלל.
תארו לעצמכם חוק שיכריח כל אחד לישון מינימום שש שעות ביממה.

אנחנו חיים בעולם עם בחירה חופשית.

 

[יוסף יצחק פ.]

תארו לעצמכם חוק שקובע מינימום של כושר לכל אדם.
תארו לעצמכם חוק שיכריח כל אחד לישון מינימום שש שעות ביממה.

דווקא יכול להיות לא רע...
אגב, גם למשבר כתיבה, חוק שיכריח אותו לכתוב יכול להיות נהדר.
אבל בכל מקום שיש חוק, יש גם את אלו שעוברים על החוק. ובכלל, מי יאכוף את החוק? מה תהיה התגובה למי שהפר את החוק? (הוא יוכל לישון ללא הגבלה או לאכול כל מה שבא לו?).

 

[פירי]

אבל בכל מקום שיש חוק, יש גם את אלו שעוברים על החוק. ובכלל, מי יאכוף את החוק? מה תהיה התגובה למי שהפר את החוק? (הוא יוכל לישון ללא הגבלה או לאכול כל מה שבא לו?).

הוא יצטרך לישון במקום העבודה ויקוזזו לו השעות מהמשכורת

איך אפשר לאכוף כתיבת ספר?
אפשר לקשקש מילים חסרי קשר ביניהם ולומר שזה המיטב, אפשר לבקש מבינה מלאכותית. ומה יעשו למי שלא כתב?
פותחת האשכול דיברה על עידוד ומלגות, אבל גם זה, עדיין במקום אחורי מאד ברשימה של מה שצריך לעודד.
שלא לדבר על איך יראו מדפי הספרים אם כל אחד ואחד יוציא ספר. ועוד לפני גיל 20.

 

[תמרוז]

אין מצב שהמדינה שלנו ששקועה בחובות תתן לכל סופר מתחיל להוציא ספר. זה המון כסף.
גם מה יעשו עם כ"כ הרבה ספרים?
מה שכן יותר הגיוני, מי שיש לו ספר רציני שיתרום למדינה ואזרחים, שיעזרו לו, לרציניים בלבד.
הרעיון חמוד.

 

[הודיה לוי.]

תארו לכם שהיה חוק כזה שכל אדם מחויב לכתוב ספר. אמנם 'מחויב' זו לא הגדרה נכונה. אולי כל אדם שיכתוב ויוציא לאור ספר במימון המדינה יקבל מלגה.

אני הייתי מצביעה נגד. מהסיבה הפשוטה שאין עניין שמי שלא אוהב לכתוב, ואין לו את הכישרון הדרוש לכך - יאמלל את הקוראים.

וגם מי שכן אוהב לכתוב צריך לחשוב עם עצמו מהיכן נובע החלום להוציא ספר. האם כל מי שאוהב לשיר שר בשביל להיות זמר? האם כל מי שאוהב לצייר מצייר בשביל להיות צייר בינלאומי?

הייתי ממליצה לכל כותב לשאול את עצמו ממה נובע החלום להוציא ספר. האם בשביל פרסום? האם בשביל כסף? או האם בגלל אהבה לכתיבה? אם הסיבה העיקרית היא פרסום או כסף, הייתי ממליצה לחשוב שוב. יש מקצועות אחרים שמניבים קצת יותר מתחום הכתיבה.

כמובן שאפשר לכתוב בשביל "גם" "וגם" אבל חשוב להבין מה המניע העיקרי. אני מאמינה שמי שכותב בשביל לכתוב יצליח בסוף.

 

[א. פרי]

חוק - הכוונה שיחייב את הממשל ולא את האזרחים.
הרי זה ברור שאף אזרח לא יכנס לכלא או יקבל קנס אם לא ירצה לכתוב ספר.

זה יהיה בכיוון של עידוד לכתוב באופן של נתינת מילגה לכותבים ועזרה בשיווק של הספרים. וכמובן מימון של ההוצאה שלהם לאור.

לגבי הצפת השוק בספרים - הספרים יוצגו באתר מיוחד ויוצעו שם למכירה ולא יציפו את השוק. ברגע שנבין שכשאנחנו כותבים ומציעים את הספר שלנו לעולם אנחנו לא חייבים שמישהו יקנה או יקרא את הספר - נצליח להגיע ליצירה שאין בה תסכול למה לא קוראים את הספרים וכו'.
זה מקום מעניין ומתבקש.

גדלנו לתוך אמונה שאם אנחנו או היצירה שלנו פופולרים אנחנו חשובים.
האמת היא שאנחנו נהיה בעלי ערך בכל מקרה, כי לכל אדם יש ערך קבוע שלא יכול להשתנות בעקבות טריגרים חיצוניים.
כדאי לנו להגיע ליצירה כדי למלא את הרצון של הנשמה שלנו ששואפת לבוא לידי ביטוי. אנחנו לא חייבים להתפרסם.
כבר שמעתי או קראתי מישהו שאמר: מוטל עלינו לפעול וליצור - אם הדברים יתפרסמו ומתי - זה כבר בידיו של הבורא יתברך.

ולגבי המימון - לתחזק אתר עם מליוני כותרים, לשלם לכותבים מלגה, לסייע בהפקת ספרים - כולל תשלום לאיור, עימוד וכו' זה לא סיפור גדול. אין הכוונה בסיוע של המדינה להדפיס כמויות של ספרים - אלא בכתיבת הספרים.
הכותבים לא חייבים לכתוב סיפור או שירים, הם יכולים להפיק כל ספר - הדרכה, ביוגרפיה של מישהו אחר (למשל נכדים יכתבו על הסבא) ספר תמונות או ציורים. כל כותב יקבל נניח 10 כרכים מודפסים, ואת השאר אפשר להזמין מהכותב דרך אתר הספרים.

 

[פירי]

גם ככה יש הרבה ספרים שמוטב היה אם ירדו מהמדפים
במקום לדבר על חוק, אולי אפשר לכתוב מאמר על התועלת של כתיבה אישית וכל אחד יחליט אם זה מה שחסר לו כרגע בחייו

 

[נ. גל]

רעיון מעולה לספר בדיוני. אם זה יהפוך לסיפור בהמשכים על אוטופיה/דיסטופיה שבה כתיבה מעוגנת בחוקה, זו תהיה ארספואטיקה מרתקת.

במציאות? פחות, מכל הסיבות הטובות שכבר עלו כאן.

גדלנו לתוך אמונה שאם אנחנו או היצירה שלנו פופולרים אנחנו חשובים.
האמת היא שאנחנו נהיה בעלי ערך בכל מקרה, כי לכל אדם יש ערך קבוע שלא יכול להשתנות בעקבות טריגרים חיצוניים.
כדאי לנו להגיע ליצירה כדי למלא את הרצון של הנשמה שלנו ששואפת לבוא לידי ביטוי. אנחנו לא חייבים להתפרסם.
כבר שמעתי או קראתי מישהו שאמר: מוטל עלינו לפעול וליצור - אם הדברים יתפרסמו ומתי - זה כבר בידיו של הבורא יתברך.

בפסקה הזו ישנו מיצוי מעולה של כל טענות הבעד ונגד בנושא.
האמת היא שאנחנו נהיה בעלי ערך בכל מקרה.
ולכן מצד אחד - אין צורך לכתוב ולפרסם, צריכים רק עבודה פנימית כדי להכיר בכך. הקרובים אלינו חולקים איתנו את החיים גם בלי ספר במדף הספרים, קוראים לזה "קשר אנושי".
ומצד שני - כן, לכל אחד יש מה לומר. חכם או פחות, עמוק או פחות.

ערכו של האדם לא יכול להשתנות בעקבות טריגרים חיצוניים.
נכון, אם כך - למה לנו ליצור טריגר חיצוני, ממשלתי, שינסה להעלות את הערך הזה?

אנחנו לא חייבים להתפרסם.
וגם לא יכולים. החלום להיות מפורסמים אף פעם לא יוכל להתממש על ידי כל מי שחולם אותו, פשוט כיוון שבמקרה כזה - רוב האנושות תהיה מפורסמת, ורק מיעוטה יהיה אנונימי.

עלינו מוטל לפעול וליצור, השאר בידיו של הבורא יתברך.
אמת, אך לכל אחד יש את דרך היצירה האישית שלו.
וכאן, אולי, נקודת המחלוקת המרכזית.
גם אדם שעובד במסעדה יוצר ארוחות עבור אנשים אחרים ופועל בעולם. יתכן שהוא כלל אינו יודע קרוא וכתוב, אך הוא פועל בהחלט, ולא ניתן להפחית מערכו של אוכל ביחס למילה הכתובה.
ישנה יצירה וישנם שינויים חובקי עולם שאינם מותנים דווקא ביצירתיות או באומנות.
וטוב שכך.
כך נוצר גיוון בעולם.

 

[נ. גל]

ועל כמויות הידע הזמין: ההיסטורי המדעי הפילוסופי והסיפורי.
ועל מגוון הסגנונות שהעולם יזכה להנות מהם:
ספרי ילדים, אגדות, בדיחות, ספרי בישול שונים, ביוגרפיות, תמונות מעניינות, קומיקסים, ספרי מדע, עצות, ראיונות ועוד.. השמים הם הגבול.

אגב זה:
העולם מלא מידע, בספריות ובאינטרנט.
אחרי שנגמור את כל המידע שכבר זמין לנו, אני אהיה הראשונה לתמוך בעידוד של למידת ידע נוסף.
והעובדה שעולם הספרות החרדית מצומצם כיום, איננה טענה לוגית ביחס למדינה כולה.
הספרות בעולם ב"ה מפותחת מאוד, וגם אצלנו אט אט נוצר גיוון.
אם כבר?
צריכים לדאוג לגיוון בתוך החברה החרדית, שתאפשר גיוון גם בספרים ובחומרי הבידור שלנו.
לא לדאוג לגיוון בעולם כולו.

 

[יוסף יצחק פ.]

לגבי הצפת השוק בספרים - הספרים יוצגו באתר מיוחד ויוצעו שם למכירה ולא יציפו את השוק.

א. עדיין הבעיה עדיין נשארה, יהיה מבחר עצום של ספרים. זה כמו לחפש משהו בגוגל ולראות מיליוני תוצאות. זה קצת מסחרר.
ב. למה למנוע פרנסה מחנויות שמוכרות ספרים, רשתות, עצמאיים ?.

ברגע שנבין שכשאנחנו כותבים ומציעים את הספר שלנו לעולם אנחנו לא חייבים שמישהו יקנה או יקרא את הספר - נצליח להגיע ליצירה שאין בה תסכול למה לא קוראים את הספרים וכו'.
זה מקום מעניין ומתבקש.

אני מסכים מאוד עם מה שפירי כתבה:

במקום לדבר על חוק, אולי אפשר לכתוב מאמר על התועלת של כתיבה אישית וכל אחד יחליט אם זה מה שחסר לו כרגע בחייו

ההחלטה לכתוב, ליצור, או לעשות משהו נובעת מרצון. אם הממשלה תכפה את זה, אז כדאי להגדיר את זה 'כפייה' או אפילו 'שטיפת מוח', או משהו אחר, העיקר לא רצון.
כשאני מתחיל לכתוב משהו, ואני מסמן לעצמי יעד של 100,000 מילים, אני לא חושב 'האם זה יתפרסם?', 'אולי אני סתם כותב את זה...', 'אני סופר גרוע' (טוב, אני כן חושב את זה לפעמים, והדבר הכי טוב במצבים האלו, הוא להתנער, להירגע, ולשכוח מהמחשבות המורידות האלו), אני כותב בשביל הכיף שלי, בשביל ההנאה שלי, ואם 'על הדרך' אני יכול לתת לעוד אנשים ליהנות מהיצירה שלי, בכיף.
אני כותב וכתבתי כל מני דברים שלא בהכרח יתפרסמו, וחלקם לא התכוונתי שיפורסמו. ואני מדבר על דברים רציניים, כמו ספר של 400 עמ' שהדפסתי לעצמי. מבחינתי הגשמתי את החלום שלי להוציא 'ספר'. היעד הגדול הוא כמובן 'לחשוב בגדול', אבל לאט לאט.

אני מבין את הכוונה הטובה, אבל אני לא יודע אם זה התפקיד של המדינה (אגב, בתור סופר בכיף הייתי רוצה את כל ההטבות הללו, אבל אני מנסה לחשוב קצת ריאלי), יש עוד דרכים ושיטות, לדוגמא תחרויות כתיבה (יש בתדירויות קבועות, בארץ), השתתפתי בכמה מהן, לא זכיתי, וזה גם חלק מהעולם - כי אני לא חושב שהמדינה צריכה 'לרפד' כל קפיצה למים של הכתיבה, כל המפורסמים התחילו כשהם אנונימיים ולא מוכרים.
אני מסכים שזה יהיה נחמד אם כותבים לא יהיו מתוסכלים שספרים לא נמכרים (ח"ו), אבל פחות התחברתי לרעיון הכללי.

סליחה אם קצת נסחפתי בתשובות...

צריכים לדאוג לגיוון בתוך החברה החרדית, שתאפשר גיוון גם בספרים ובחומרי הבידור שלנו.
לא לדאוג לגיוון בעולם כולו.

יש כמה דברים, הם לוקחים זמן...

 

[א. פרי]

אכן, כנראה אכניס את הרעיון הזה לספר הצעה לסדר 3.

יש לי הרבה מה להגיב לכל התגובות, אבל נראה לי מיותר לכתוב מגילות ארוכות, וגם בגלל
שאני לא פונקציה כאן. זה רעיון מעניין שקשור לכולנו, אני בסך הכל העליתי אותו...
וכל דעה חשובה ומגוונת את הנושא

אילו הייתי בעמדת מקבלי החלטות הייתי מנסה להסביר את ההיגיון מאחורי הרעיון (שיתכן שיש לו חסרונות)

רק אציין: רוב האנשים כנראה יעדיפו לא לכתוב ספר ולוותר על המילגה, אלו שיפיקו ספר יהיו
האנשים שיש להם מה להציע לעולם.
אנחנו, כחברה, חייבים לאפשר לכל אדם לצאת לאור.
הייתי שמחה לפרט אבל מדובר בצורך שמקיף את כל תחומי החיים.

ההצעה הזו באה מתוך זווית ראיה גבוהה שרואה את התכלית.
התכלית היא - לא שיהיו ספרים טובים, זה זניח כי כל אדם יעדיף לקרוא סגנון אחר.

התכלית היא שכל אדם יזכה לקבל את המקום שלו בעולם...

יתכן שאדם כלשהו יכתוב ספר על "איך לבנות ולפרק בניין לגו בחצי שעה". סתם לצורך הדוגמה - מדובר באדם
שהתחביב שלו זה בניית מגדלי לגו ועמידה בזמנים. הוא יפיק ספר על התחביב שלו - יקבל הכרה בו
ובמומחיות שלו.

ואגב - אם הרבה אנשים יצאו לאור אז העולם יתפתח בגלל מגוון סיבות-
ובהחלט שווה מאוד למדינה שהאזרחים יתפתחו.
מעניין למה אף אחד לא מנסה לסייע בנושא הזה, ולמה ההתנהלות מתעקשת להשאיר את האזרחים בלי חזון לשאוף אליו, ובלי יכולת ממשית להגיע להגשמה עצמית.

כאמור, הרעיון לא שייך אלי אלא אני מאמינה שצריך לחשוב בגדול כדי שהעולם יתקדם.

תחשבו על זה: את מגיעה לבקר קרובת משפחה מבוגרת, היא מוציאה לך ספר, 'את זה אני כתבתי'. אתן יושבות, משוחחות על הספר, על התהליך של הכתיבה שלו. אם זה ספר על החיים שלה יש בזה ערך נוסף.

לכל אדם יש אמירה, ולכל אדם מגיע מקום.

 

[mic003]

מצחיק. בדיוק היום חשבתי על חוק הפוך לגמרי.
אני באופן כללי, משקיע את רוב זמן הכתיבה שלי בכתיבה תורנית (אני לא מתמקצע בזה, רק כותב לעצמי ולחברים שממש אוהבים). אני חייב לומר שבמקום לפנטז על עולמות דיסטופיים (אמרתי את זה טוב?) שבהם כולם כותבים ספרים, אפשר פשוט לעבור על רשימת הספרים המודפסים מדי יום ביומו בבתי דפוס או מכונים שמתעסקים בזה.
מה אומר לכם? - המצב נורא.
ישנם מאות אברכים, שבאמת ובתמים הם תלמידי חכמים מופלגים, ויש להם חידושים מסעירים, אבל מה לעשות... אין כושר ביטוי, אין יכולת הנגשה, אין היכרות עם שפה תורנית תקינה ואפילו לא עם עברית תקינה.
אבל הם בטוחים שהדרך להתפרסם היא לכתוב את הספר שיסעיר את עולם התורה...
וכך נוצרות ערימות ספרים שאין להם דורש, כולם נראים אותו דבר - כתובים אותו דבר, ולכולם יש פרסומת מרובעת על לוח המודעות בשטיבלאך שפותחת בקלישאה ׳עוד לא בא כהבושם הזה׳ או לחילופין ׳עולם התורה כוסס את ציפורניו׳.
וחלילה, אין לי שום כוונה לזלזל באותם אברכים. אבל מי שאין לו יכולת הבעה בכתב, פשוט לא יכול להסביר חידושים מורכבים. זה פשוט לא מובן. אני יכול לכתוב כאן אלפי מילים על לשונות של ראשונים וכמה הן מדוקדקות בתכלית הדקדוק.
ומסיבה זו, יש שפע עצום שבולע לתוכו כל יצירה תורנית שנכתבת.
ומי מפסיד?
אלו שבאמת יש להם מה לתרום. אלו שבאמת יכולים להנגיש את מה שטעון הנגשה. אלו שבאמת יכולים לגרום לקוראים ליהנות מהלימוד, להתחבר, להבין טוב יותר.
וכשאני רואה את המציאות הזו אני חושב לעצמי: אולי עדיף היה שיהיה חוק הפוך. חוק שאומר שכולם מחוייבים לאיזשהו רף עליון, שסביר שגם אני לא עומד בו, אבל לפחות כך תהיה איזו שהיא שליטה על הכמויות.
ומסיבה זו, נתינת עט בידו של כל כותב, ועידוד סופרים לכתוב ככל העולה על ליבם - נראה לי מוביל אל ההפך מן השלמות.

 

[א. פרי]

ראשית כל, כתיבת ספרי קודש זה ענין בפני עצמו, שאין לי ידע בו אבל בהחלט אפשר לכלול אותו בחוק לכתיבת ספר.

העובדה שיש הרבה אנשים שכותבים ספר היא לבד הוכחה שצריך חוק כזה,
כי דברים קורים מכיוון שיש צורך בהם.

בגלל הצורך להגיע ממקום למקום התפתח הגלגל ומאוחר יותר המכונית.
כנ"ל גם כאן.. אם יש צורך של אנשים לצאת לאור אז המדינה (כי יש לה סמכויות ותקציבים) צריכה לתת לזה ביטוי.

זה נראה לנו קטסטרופה: אם יהיו הרבה ספרים מי יקנה? מי יקרא?
האמת היא שרק הסופרים הפופולאריים זוכים לקוראים רבים או לקבל שכר על עמלם.

אנשים כמוני למשל (במידה שאני לא סופרת פופולארית, אין לי מושג... אבל אם לא הרווחתי כ"כ כסף כנראה שאני לא), אז אנשים כמוני כותבים כי צריך לכתוב. כי יש להם משהו להעביר הלאה וכו' ולכן פחות מעניין אם מישהו קורא(למען האמת זה כן מעניין שיש קוראים - אבל רק באופן חיצוני, כי בעומק האמיתי של העניין מספיק שנוציא לאור ונתרום לסיפריה - אין לנו צורך יותר מזה), יותר חשוב שהדברים שאנחנו כותבים זוכים לבוא לידי ביטוי ואולי לבוא במקום הנכון ובזמן הנכון לאדם שצריך לקרוא את הדברים.

וכאמור הרעיון הוא להדפיס כמות מועטת ואת השאר ניתן להזמין דרך האתר.

ברור לי שמדובר ברעיון בלבד,
אבל כל דבר טוב מתחיל ברעיון שאדם כלשהו הגה פתאום.

לפני שיצאתי לאור - הייתי אישה מתמודדת ומסכנה מאוד.
אם גב' מייזליק לא היתה שליחה טובה של הבורא - הרי שלא הייתי מוציאה לאור בדרך הטבע את הספרים שלי, כי שום הוצאה לאור לא ענתה לי תשובה חיובית.
אני חושבת שיש כמוני כותבים רבים. כאלה שקיבלו תשובות שליליות והתייאשו - או כאלה שלא מעיזים בכלל לחשוב על הכיוון הזה.
מחובתנו כחברה לאפשר לכל אדם לממש את עצמו ולשם כך צריך להסכים עם העובדה שהמצב בו יש אנשים שלא זוכים לצאת לאור - הוא מצב לא נכון ולא בריא.
לכל אדם מגיע לחיות בבריאות נפשית מול עצמו ומול החברה סביבו.
כל אדם צריך שתהיה לו יכולת לבטא את עצמו, להצליח בחייו, להגיע למצב כלכלי טוב, וכמובן לזכות לחיים תקינים.
אסור להסכים למצב בו אנשים יכולים להגיע לשולי החברה ולהישאר שם.
אגב, האנשים המוכשרים והעמוקים גדלים דווקא במקומות נעדרי כסף או כבוד. הקושי ואתגרי החיים גורמים פעמים רבות לאדם להתבונן על החיים ממבט עמוק ואחראי. צריך לשים לב שלכל אדם (כולל לנו עצמנו) תהיה את היכולת להגיע להצלחה ולמימוש עצמי.
זה מסע מאתגר, אבל חשוב לכולנו, כחברה ששואפת להיות תקינה, וכאנשים יחידים שרוצים גם לחיות ביציבות וגם כמובן להצליח ולהתקדם.

 

[הגיבן (ת)]

יפה כתבת! זה נשמע רעיון חלומי. ממש אוטופיה. ואיזה אשכול מסקרן גררת עם הרעיון שלך

הרעיון של הוצאה פוטנציאלית, שתודפס רק עבור המזמינים שמעוניינים בספר זה גדול! וחסכוני מאוד.

לכל אדם יש אמירה, ולכל אדם מגיע מקום

נכון, וזה התפקיד של סופרים לדברר את זה. לכתוב על כל אדם ולתת לנו מקום. אני חושבת שעלית על התכלית לצריכה של סיפורים, ולא לכתיבה.

כמו שאמרו כאן, תנאי חשוב בסיפור מוצלח הוא רצון כל כך גדול לשתף, שהסופר מצליח להתגבר על המניעים שעומדים בדרכו. טוב שיש מניעים, ואמנם בעלי כישרון גדול נכנעים מאחוריהם, וזה מצער. אבל זה כורח המציאות. כדי להצליח, צריך לעבוד, להתגבר, ולצמוח. (ורוב המניעים מדומיינים בכל מקרה, די קל להוציא ספר אם רוצים) ומי שיסתפק ב"יציאה לאור" בעזרת התמיכה והעידוד של גופים ממשלתיים ואחרים, למרות שאין לו רצון בקוראים, ואין לו יכולת לעבוד קשה כדי לפתור את האתגרים שעומדים בפני סופר, הרי שהוא רק כותב לעצמו, ולא עבור אחרים. הסיפור שלו לא מעניין אותי, בגלל זה. אני רוצה לקרוא דברים שנכתבו עבורי, עבורנו. לא דברים שנכתבו בשביל הפורקן האישי של הסופר.

(אמנם ייתכן סיפור שהוא גם וגם, גם על הסופר, וגם מדברר אותנו, אבל נראה לי שמיקוד מופרז ותומך שכזה, דרישה מכל אדם שיחפש בעצמו סיפור, לא יעניק לנו מגוון, אלא תופעה חברתית של המתמסכנות והתקרבנות, כשכל אחד יתחיל לחפש בעצמו סיפור ויהיה בטוח שיש לו מרחב ציבורי לפורקן אישי )

 

[2u2]

תארו לעצמכם חוק שיכריח כל אחד לישון מינימום שש שעות ביממה.

אני זקוק נואשות למשהו כזה.

או לחילופין ׳עולם התורה כוסס את ציפורניו׳.

נהדר.

חוק שאומר שכולם מחוייבים לאיזשהו רף עליון, שסביר שגם אני לא עומד בו, אבל לפחות כך תהיה איזו שהיא שליטה על הכמויות.

יציל את המחברים מעוגמת נפש, ואת חברי הכולל מלהחזיק עותק אחד בבית.

הרעיון של הוצאה פוטנציאלית, שתודפס רק עבור המזמינים שמעוניינים בספר זה גדול! וחסכוני מאוד.

קיים בחו"ל, אבל כרגע המשלוחים יקרים מאד.
בארץ המודל לא עבד.
אבל ספרים דיגיטליים בציבור הכללי נושם ובועט.

 

[הגיבן (ת)]

קיים בחו"ל, אבל כרגע המשלוחים יקרים מאד.
בארץ המודל לא עבד.
אבל ספרים דיגיטליים בציבור הכללי נושם ובועט.

אני חשבתי יותר על הרשתות החברתיות, שמעודדות את המשתמשים להפוך את עצמם לסיפור, בעבור "הקוראים" שמתעניינים הסיפור שלהם. מאגר ענק של "דמויות" שנכתבו עבור הרשת, כאשר רק אם זה צובר עניין זה מזכה את "היוצר" בתמורה. כל אחד יכול להשתמש במערכת הזו, וכל אחד יכול לזכות בשכר שהיא מציעה. בפועל זה מעודד אנשים להפוך את עצמם לקורבנות מסכנים של החברה, או גיבורים נערצים, בגלל סיבה מדומיינת כזו אחרת, תוך עיצוב החיים שלהם לסיפור מיופה שאמור להעניק להם את הזכות למקום בעולם.

היה אפשר להגיד שהרשת היא מצע מעולה להצעה שכאן... אבל בפועל מה שקורה זה דבר חיובי?

למה זה גרוע שקשה להשיג דבר, ושרק מעטים מצליחים בזה?

 

[א. פרי]

בעקבות התגובות כאן השוללות את הרעיון לחוק הנ"ל, החלטתי לשאול את הסביבה שלי.

התגובות היו זהות לתגובות כאן:' לא היינו כותבים ספר אם היה חוק כזה'.
'זה כמו עבודת בית ספר'
'מה פתאום שאכתוב ספר?'
ועוד תגובות שנתנו הרגשה כאילו הרעיון נועד להפריע את שלוותם של האנשים חלילה.

ההסבר שלי: כמו שיש חוק פיקדון של קצבת ילדים חודשית של 50 ש"ח שאפשר לקחת את הכסף, אבל אף אחד לא מוכרח ליטול את הכסף ואפילו יש בירוקרטיה מסוימת לקחת את הפיקדון
ככה חוק כזה יסייע לאנשים שמעוניינים להוציא לאור ספר, אבל אין להם אפשרות מעשית.

יתכן שהרעיון הזה נובע מהאישיות המסוימת שלי, והדרך הספציפית שעברתי.
כמו שיש אדם שמאוד רוצה לאכול שוקולד אבל אסור לו סוכר, ואז פתאום הוא משיג שוקולד ללא סוכר.
הוא יוצא בהצהרה שצריך להוציא חוק שבכל סופר ימכרו שוקולד בלי סוכר, ותינתן לכל אזרח אפשרות לקבל שוקולד ללא סוכר חינם... וכל האנשים צוחקים עליו: אף אחד לא רוצה שוקולד בלי סוכר...

אני כותבת את הדברים כאחת שעברה מסע לצאת לאור ויודעת שאילו לא היתה לי סיעתא דשמיא זה לא היה קורה.
האם צריך להסתמך על הנס שכל כותב יצליח לממש את עצמו או שהחברה שלנו צריכה לתת לכל אדם הזדמנות שווה?

חשוב לי לציין משהו נוסף. שלא יובן ממה שכתבתי שבלתי אפשרי להוציא לאור ספר כי דווקא ההוצאות לאור מעוניינות להוציא לאור ספרים וזה לא כזה מסובך.

לי היה קשה בגלל התוכן של הכתיבה שלי. אני רוצה לכתוב כתיבה ייחודית ובה בעת שוללת את הכתיבה של עצמי... קשה לי לדעת מה טוב ומה פחות. כיום השתפרתי מאוד ב"ה אבל הקושי להוציא לאור ספר היה בגלל הבנה שאי אפשר להוציא לאור ספר בלתי מושלם אבל מה לעשות שאני הייתי בלתי מושלמת וכל מה שניסיתי לכתוב לא היה מתאים.
לא היו לי כלים להבין שאם מתמידים ומשתדלים אפשר להשתנות ולהתקדם גם בכתיבה.

בכל מקרה אם מישהו רוצה ייעוץ בהו"ל וכתובות מיילים של הוצאות לאור או עצות כיצד לצאת לאור ניתן לפנות אלי במייל או בפרטי.

אגב @הגיבן (ת) ציינת שספר שלא נכתב עבור הקוראים זה לא ספר טוב.
- את הספר "במה ללא קהל" התחלתי לכתוב בשבילי, והוא זכה לתגובות מצוינות.

ונראה לי ששמעתי פעם שגם מיה קינן כתבה את "איסתרק" לעצמה, והוא הגיע ממש רחוק. כך שזה הכי טוב לכתוב לעצמנו, בלי לחשוב על הקוראים.

ויתכן שיש פלוס מסוים בקושי להוציא לאור ספר, כי ככה התוצאה מתייקרת בעינינו, אבל שזה יהיה אפשרי, ולא עם גבול בלתי עביר.
כך שאשמח לסייע בעצות טובות למי שרוצה להוציא לאור ספר.
ואני בהחלט מקווה ומתפללת שיום יבוא והמדינה או גורם רשמי יכיר בעמל של הסופרים ויתן להם תמלוגים/מילגה,
ואגב, בציבור הכללי המצב לא טוב יותר וסופרים מדווחים על שיווק עצמי ועל רווח של שקלים בודדים שהם מקבלים ממכירת כל ספר בחנויות.
נקווה שיהיה שינוי במצב.

 

[הגיבן (ת)]

ציינת שספר שלא נכתב עבור הקוראים זה לא ספר טוב.

למען הדיוק: לא אמרתי שזה "אינו טוב". אני לא מאמינה שיש למישהו מונופול על מהו ספר "טוב". אמרתי שספר כזה אינו מעניין אותי, לכן לא אתרום לזה את כספי המיסים שלי.

אני מזדהה עם מה שתיארת. הרבה מהמפריעים הם עצמאיים, והטריק שתיארת הוא כדי להתגבר על המחשבה המפריעה "מה יגידו". וזה טריק מוצלח, למרות שכולנו מודעים שבסופו של דבר, על סיפור להיות מסופר..

אבל כשהיוצר מספיק נחוש כדי לעבור את זה, וזה מספיק מושך כדי שהקוראים ירצו את זה, זה בעיני סיפור מוצלח, בין אם הוא סיפור "טוב" או לא. יוצר שהתגבר על המפריעים בתהליך היצירה, וקהל שרוצה לשמוע.

אני מאמינה שתמיכה שלי תפריע ליוצר לתרום את חלקו ביצירה שמוצלחת בעיני: יצירה שהתאמצו עבורה.