הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
שאלו אותה כמה אנשים למה היא מתחפשת השנה. היא לא הייתה צריכה לחשוב הרבה, למרות גילה המבוגר, היתה לה תשובה מוכנה מראש. השנה אני מתחפשת לכלה.
לכלה? הם הרימו גבה?
הם הרימו גבה והיא הורידה, ידעה את התשובה, כן לכלה. לכלה, עם שמלה לבנה מנופחת ויפה. שנים על גבי שנים ראיתי את השמלה הזאת. שנים חלמתי עליה, ושנים רציתי אותה.
בגיל 4, כשהגיעה לגן עם תחפושת ענקית של מנהלת חשבונות מוסמכת, עם מחשב ופנקס קבלות, הרגישה חשובה ומכובדת, הגננת זרחה מהתלהבות ואמרה שיש לה אמא יצירתית ומוכשרת. הכל היה שמח ומאושר, עד, עד שנכנסה הכלה הראשונה לגן עם שמלה לבנה מנופחת וגדולה, היה לה טול ארוך ויפה, עם כתר מוכסף על הראש, וזר שושנים ביד, והיא הביטה בה נכנסת, ובעוד אחרות כמוה שנכנסו זו אחר זו, לא ראתה יותר כלום מלבד חלום מתוק, ששנה הבאה גם היא רוצה להיות כלה!
שנה הבאה הגיעה, אך הכלה בוששה לבוא. הגיעו כולם, אבל לא כלת החלומות שלה... היא ניסתה להתנחם שכנראה בגלל שלא גדלה עדיין, וכשתגדל עוד טיפה תזכה להיות כלה... אבל... היא גדלה וגדלה וגדלה... ולא זכיתה עד היום להיות כלה.
כולם כבר היו כלות – גם בתחפושת וגם במציאות. החברות מהבי"ס, החברות מהשכונה, בנות הדודות, ולאחרונה, אפילו האחייניות שלה... הן היו לבושות כל אחת בשמלה אחרת, וכל אחת מהן בחרה זר פרחים מיוחד אחר, היו יפות יותר, והיו גם פחות, אבל כולן היו כלות, יפות, לבנות, מאושרות, מרוגשות. מגשימות חלום.
כל שנה הייתה אוספת לה ערמה של דוגמאות מתוך האוסף, למי אני רוצה להיות דומה שנה הבאה. וככה רגע לפני פורים בהתרגשות מוציאה את האוסף, מדפדפת בהנאה ושמחה כל כך, איזה חלום. אולי השנה אהיה כלה?!
באמת היה חלום. כל כך רצתה, כל כך בקשה. אבל אמא שלה לא אהבה. אמא שלה אמרה, שזה לא מתאים וזה פשוט מידי ובכלל לא מקורי. לאמא שלה היו חלומות הרבה יותר גרנדיוזיים להלביש את הילדה שלה. פורים זה היה היום המיוחד של אמא להעביר בו את מחשבותיה לעולם דרכה. כמו למשל, להתחפש לגזברית צדקה, למנהלת בית ספר, לשרה שנירר, לאשתו של הגאון מוילנא, לשרה אמנו, ואם לא זה ולא זה – אז לפחות לרבנית קדושה בת דורנו. זה מה שהיא רצתה, וזה מה שהיא גם עשתה. בכל פורים מחדש, הייתה יוצאת החוצה עם קילו אביזרים ביד וקילו הנחיות ואמירות בראש, מסע כבד שהיה משא כבד... כמובן, שכולם נעצרו לידה, השכנים, הדודים, המורות, החברות. התחפושת שלה תמיד הייתה אטרקציה, וכולם, כולם התלהבו מהמקוריות שלא מאכזבת כל שנה מחדש ושאלו ונהנו והתענינו כל פעם מחדש... מי עשה, ולמה התכוון המשורר ומאיפה הרעיון המיוחד ואיזו יצירתיות וכו' וכו'... והיא שם, בתוך התחפושת הגדולה, לא הרגישה בכלל את ההתפעלות הקולנית והמחמאות הנרגשות והתמונות שהנציחו אותה למזכרת. היא רק הייתה מסתכלת בקנאה על כל הכלות סביבה, שהיו רבות, ומתחננת בלי שאף אחד ידע, להחליף עם אחת מהן רק לדקה.
מה שלא ידעה אז עדיין – זה את מספר השנים, שהחלום הזה ימשיך ללוות אותי. ולהישאר חלום. עד היום, 34 שנים מאז חלום הכלה הראשון שלה בגיל 4.
בפורים היא כבר מזמן לא מתחפשת, אמא שלה כבר לא בוחרת לה מה ללבוש ולמה להתחפש, אבל על אוסף הכלות שלה היא עדיין שומרת חזק, מחכה ליום המיוחל לבחור את השמלה, השמלה הלבנה עם הכתר ולצעוד תחת החופה
מצד שני, המצווה חלה על כולם, לא?!
