התייעצות הילדים שלכם קמים לכבודכם?

- מענין לענין באותו ענין -
יש הלכה חשובה (כן נוהגים אצל הספרדים) לנשק ידי אביו ובעיקר אמו בליל שבת קודש.
אצלכם מקפידים בזה?
לא מכירה את ההלכה אבל אחרי ברכת הבנים בליל שבת נישקנו את היד - בטבעי, יכול להיות שאבא שלי לימד אותנו כשהיינו קטנים לנשק דווקא שם בגלל ההלכה הזו.
גם הבן שלי מנשק את היד של בעלי בטבעי.
 
קראתי את התגובות לכאן ולכאן.
אני רק רוצה להתייחס לטענה שקימה לכבוד אביו או אימו מורידה מהחיבור הרגשי בין הורה לילדיו.
מעדות אישית - כשאני קם לכבוד אבי שליט"א - רגש הכבוד, האהבה וההערכה אליו רק גובר!!!! ואם זה בשבת אני גם אפנה אליו בברכת שבת שלום עם חיוך, וכשאני קרוב אליו זה ילווה גם בלחיצת יד חמה...
ואותו דבר כשאני נפרד מהם בדרכי לביתי - זה בדרך כלל ילווה בלחיצת יד חמה עם נשיקת פרידה !!!! נשיקה שמבטאת את התודה שלי אליהם, מעבירה את ההערכה שלי אליהם !!!
אני קם. אני מכבד. אני מעריך. - כי למה?
כי ככה אני מתחבר אליו !!!! ככה אני מבטא את האהבה שלי אליו !!!!
אני ממש לא מתרחק ממנו כשאני מכבד אותו - אני רק מתחבר אליו יותר ויותר !!!!
ואגב - ככה אני עושה גם לכבוד חמי שליט"א !!! לא כי אני מתרחק ממנו אלא כי אני מעריך אותו אז אני מכבד אותו !!!
וככה אני מעביר את התחושה בבית שלי... תכבדו כי ככה זה טוב ל-כ-ם !!! אני בהחלט אומר להם שיקומו לכבוד אמא שלהם - בלי הרבה להסתובב סביב זה - אמירה במקום באופן הכי פשוט וברור! ואם מישהו ידבר בצורה לא יפה לאמא שלו - אשתי שתחי' - אז אני הראשון שיזדעק על כך !!! והסיבה הראשונה שאני דורש מהם את זה - כי אתם תרוויחו מזה!!! מעבר לזה ש"אסור ככה לדבר לאמא"...
ומה התוצאה של זה??? שהם קרובים אלי באופן הכי ברור וחזק !!! הם מעריכים! הם מכבדים! הם אוהבים! הם מחכים להתייחסות כנה ואמיתית - שמתבטאת בשיחת התעניינות, בנשיקה על המצח כאות להערכה, בעצות ללבטים גשמיים ורוחניים כאחד... וכן על זה הדרך.
לצערינו אנחנו נמצאים כיום בדור שהרגש בכללותו הוא מושג שכביכול לא נעים להשתמש בו... לא נעים לדבר עליו... ע"ע בכיה בתפילה... ע"ע אמפתיה אמיתית לזולת... ע"ע הארת פנים לזולת... ע"ע פירגון לזולת... - במקום לפתח את הרגשות, בדור שלנו מדכאים אותם... וזה חבל!
הכבוד לא בא להדגיש את הגדלות של השני מול הקטנות שלי - אלא זה ביטוי ע-נ-ק להערכה שלי לשני !!!
כי אם אדם ילמד ל-כ-ב-ד את זולתו וכ"ש את הוריו - רק הוא ירוויח מזה !!! הוא יהיה מכובד בעיני עצמו וכולם יכבדו אותו !!!
 
אצלנו כשגדלים קמים להורים, לא שהם אמרו לנו אי פעם לקום להם, אבל זה פשוט קורה
והקשר שלנו איתם הוא הכי בריא וזורם
לקום להורים זה לא מורא, זה פשוט כבוד, זה ההורים שלי, ואין שום סיבה שזה יפגע בקשר שלנו
2025 זה לא סיבה לא לחנך את הילדים...
 
- מענין לענין באותו ענין -
יש הלכה חשובה (כן נוהגים אצל הספרדים) לנשק ידי אביו ובעיקר אמו בליל שבת קודש.
אצלכם מקפידים בזה?
אני מקטנותי הורגלתי לנשק את היד של אבא לאחר הברכה בליל שבת.
כשגדלתי יותר התחלתי לנשק גם את היד של אמא.
לא זוכר איך בדיוק חינכו אותי לזה, אבל דבר אחד ברור: אף פעם לא הרגשתי שזו חובה או הלכה.
פשוט הרגשתי שזה ביטוי לקשר עם אבא ואמא.
קשר בריא עם אבא ואמא הינו חברות מבוססת היררכיה.
והכל של אהבה!!!!
ולכן הנשיקות שלי להורים היו על כף היד שלהם, והנשיקות שלהם אלי היו על המצח שלי.
כי ככה צורת הקשר.
בין חברים שווים מתנשקים בהדדיות על הלחי. הורים זה קשר אחר.
הקשר חייב גם כבוד הדדי. וגם שם הכבוד הנדרש מהילד להורים הוא גם אקטיבי כמו לדבר יפה, לקום וכו',
והכבוד הנדרש מההורים לילד הוא יותר פסיבי כמו לתת אמון וכו'.
ילד צריך להרגיש שיש לו אבא ואמא ולא סתם עוד חברים וככה הוא יגדל בריא!!!
 
@כובע הנזיר
היום בבוקר שאלתי בהתענינות גרידא את הבן הגדול:
ש. למדתם בת"ת הלכות כיבוד אב ואם?
ת. כן
ש. למדתם את ענין הקימה להורים כשנכנסים הבית?
ת. לא זוכר אם למדנו בת"ת אבל אני זוכר שלמדתי את זה לבד..
ש. יפה, כל הכבוד.
ת. למה?
ש. חשוב שכשאמא נכנסת לבית לא דברתי כלום על האבא.. הילדים צריכים לקום לכבודה.
ת. צחוק מתגלגל הוא הבין את הרמז העבה :D

זהו יותר מזה לא אמרתי כלום.. שיעשה מה שהוא מבין אין ענין לכפות אותם זה יבוא עם הזמן בעז"ה. ואפשר לתת תזכורות מידי פעם.
למשל בסעודות שבת להכניס איזה סיפור מיוחד שראית "ממש השבוע" ממש.. איפה? בפרוג! בענין כיבוד ואם ואגב להזכיר את המעלה של זה לתזכר אותם להרגיל אותם זה מבורך וכך זה יטמע בהם וישתרש הלאה לדורות הבאים.
 
ושואל כדי להבין ולא להתריס או לקנטר חלילה.
כשמובא בהלכה חובה להניח תפילין, לשמור שבת, הדלקת נרות, שמירת כלל המצוות לאיש ואשה גם קשה לשמוע על זה ולחנך את הילדים לזה?
למה מה זה שונה?
כי אני צריך לומר לילדים לקום לכבודי? וכשהמורה/הרב לימד אותנו בכיתה א' לעמוד כשנכנס/ת זה בסדר?
כשהילד מתחצף להורה אנחנו זורמים עם זה כי... או מעמידים אותם במקום, "לאבא/לאמא לא מדברים ככה" זה מאוד ברור וחלק!
יש היררכיה ברורה בזה ואדרבה הבן לומד לכבד יתר על המידה.
אני אסביר את זה ממה שהבנתי מניתוח בין השורות של כל התגובות שטוענות להתנגד לזה.
כשאתה מבקש מבנך לקום לכבודך, אז חלק מהאנשים ירגישו "מה ? אני מישהו חיצוני ? רב שדורש כבוד ? רודן ?"
זה לא אותו הדבר כמו שמירת שבת, תפילין, או הדלקת נרות. כי יש לי בזה נגיעה אישית שכביכול קמים לכבודי ! הרגשת חשיבות כזו.
אם אדם ניגש לזה כמו שהצגתי, אז באמת יש אנשים שמרגישים ריחוק (על אף שאני לא מבין למה זה ריחוק ? הרי זה שיא הקירבה ! אני מכבד אותו, כי אני מעריך אותו ! אוהב אותו !)
אבל אם האדם היה ניגש לבקש מבנו לעמוד לכבודו לא בגלל שאני צריך כבוד, אלא זו מצוה, כמו מצוות תפילין ומצוות הדלקת נרות חנוכה ומצוות קריאת שמע
אז לא יפריע לנו לדרוש ממנו שיקום לכבודנו.
אף אחד אין לו ספק בכלל אם להזכיר ולדרוש מהבן/בת לקרוא קריאת שמע לפני הזמן ולהתפלל. כי אין בזה נגיעה אישית. זה לא בשבילי אלא מצווה של הבן שהקב"ה הטיל עלי לחנך אותו לזה.
כנ"ל כבוד להורים, זה לא נגיעה אישית בשבילי אלא מצוה שהקב"ה הטיל עלי לחנך אותו לזה
ועובדה, שגם אני מחויב בזה להורים שלי. זה לא שאני דורש ממנו משהו לעצמי ואני לא חייב בזה.
כך ההבנה שלי.
 
אני אסביר את זה ממה שהבנתי מניתוח בין השורות של כל התגובות שטוענות להתנגד לזה.
כשאתה מבקש מבנך לקום לכבודך, אז חלק מהאנשים ירגישו "מה ? אני מישהו חיצוני ? רב שדורש כבוד ? רודן ?"
זה לא אותו הדבר כמו שמירת שבת, תפילין, או הדלקת נרות. כי יש לי בזה נגיעה אישית שכביכול קמים לכבודי ! הרגשת חשיבות כזו.
אם אדם ניגש לזה כמו שהצגתי, אז באמת יש אנשים שמרגישים ריחוק (על אף שאני לא מבין למה זה ריחוק ? הרי זה שיא הקירבה ! אני מכבד אותו, כי אני מעריך אותו ! אוהב אותו !)
אבל אם האדם היה ניגש לבקש מבנו לעמוד לכבודו לא בגלל שאני צריך כבוד, אלא זו מצוה, כמו מצוות תפילין ומצוות הדלקת נורות חנוכה ומצוות קריאת שמע
אז לא יפריע לנו לדרוש ממנו שיקום לכבודנו.
אף אחד אין לו ספק בכלל אם להזכיר ולדרוש מהבן/בת לקרוא קריאת שמע לפני הזמן ולהתפלל. כי אין בזה נגיעה אישית. זה לא בשבילי אלא מצווה של הבן שהקב"ה הטיל עלי לחנך אותו לזה.
כנ"ל כבוד להורים, זה לא נגיעה אישית בשבילי אלא מצוה שהקב"ה הטיל עלי לחנך אותו לזה
ועובדה, שגם אני מחויב בזה להורים שלי. זה לא שאני דורש ממנו משהו לעצמי ואני לא חייב בזה.
כך ההבנה שלי.
יפה.
ושאלתי מה זה שונה מהחינוך שקבלנו בבתי הספר לקום בשעה שהרב או המורה נכנס/ת?
מה הם דורשים כבוד?
לא!
הילדים מבינים שיש היררכיה וזה הרב/המורה/אבא/אמא ויש לקום לכבודם. הם לא רואים בזה פחיתות כבוד.
אני יעשה ע"ז בל"נ שיעורי בית עם הילדים ונראה מה יהיו התגובות. לא כולם קטנים ואפשר לדבר איתם ע"ז בפתיחות

שוב, אני מעולם לא דברתי ע"ז עם הילדים שלי (רק היום בבוקר בעקבות האשכול וכדלעיל)
אבל אנחנו כן, הורגלנו לקום לכבודם וכן הגיסים גיסות משתדלים לקום כשנכנסים.
 
ושאלתי מה זה שונה מהחינוך שקבלנו בבתי הספר לקום בשעה שהרב או המורה נכנס/ת?
מה הם דורשים כבוד?
לא!
הילדים מבינים שיש היררכיה וזה הרב/המורה/אבא/אמא ויש לקום לכבודם. הם לא רואים בזה פחיתות כבוד.
אולי אפשר לומר בזה כמה סיבות.
א. זה כללי החיידר/הבית הספר
ב. הם דמות סמכותית וההורים לא סמכותיים אלא קרובים (לא שזה סותר אחד את השני, אבל אולי כך אנשים מבינים/חושבים)
 
זיכוי הרבים !
נתתם כיון בריא ומעשי למצווה חשובה .
מי שזכה לגדול במשפחה תורנית בריאה (אני יודעת על עדות המזרח)
ראה את ההורים קמים לקראת הסבים מנשקים את ידם וכו'
הענין מתחזק לאחר הנישואין שלא נפגשים על בסיס יומיומי.

בד"כ האם דורשת כיבוד אב
משגיחה שלא ישבו בכסא שלו ויקבלו את פניו כאשר חוזר הביתה.
שמחתי מאד שהאברך החשוב @מקצה הארץ-:) מחנך את ילדיו לכבד את אמא בפעולות מעשיות
אצלי היתה תקופה שבני נעורים בחורי ישיבה רציניים
החליטו לקום לכבודי והבכור היה אומר בזימון "וברשות אמי מורתי"
ישבתי עם הצעירים והודיתי להם מאד והודעתי שאני מוחלת .
ומאז הענין התאזן : קפיצה קטנה על הכסא ( נקרא "הידור" פעם ביום)
ובעיקר המון אהבה ושמחה ושיחות נפש ועזרה הדדית!
 
ובלי קשר צריך לקום בפני כל אדם מבוגר מעל גיל 70
לדעת האר"י ז"ל צריך לקום לכל זקן מגיל שישים,
וכתב הבן איש חי (כי תצא אות י"ב): "וצריך להיזהר בזה כי דבריו נאמנים ע"פ הסוד".
 
נערך לאחרונה ב:
ושאלתי מה זה שונה מהחינוך שקבלנו בבתי הספר לקום בשעה שהרב או המורה נכנס/ת?
בכך ששם מדובר בטקס רשמי, שלאו דווקא יוצר חיבור ואהבה, כי אם כבוד ומורא. בביה"ס עשוי להספיק, אבל בבית אנו רוצים מעבר לזה, חיבור אמיתי. התשובה בהמשך הפוסט.
כמו שמנשקים מזוזה בלי לחשוב
כמו שמנשקים את הסידור אחרי שסוגרים אותו
גם קמים לשניה כשאבא ואמא נכנסים לחדר ומיד חוזרים לספר/משחק/לא משנה מה
דווקא פה לדעתי פספסתם את הנקודה... נניח והילד עמד קודם? יצא ידי חובה?
ואם הוא מתוכנת לקום לשניונת בכל פעם שהדלת נפתחת? הושגה המטרה?...
הרי אין לנו ענין בעצם העמידה שלו, נכון?
הענין הוא השניה הזו, שבה הוא זונח את המשחק/ הספר המרתק, מתרומם ומכריז בכך שראה שבאת, שהוא מכבד את בואך, ונכנע לך. יש בעמידה הזו כ"כ הרבה משמעות , הן לילד והן להורה!
ומעבר לזה- אמא /אבא חזרו? בוא נמזוג להם כוס מים, נתעניין בשלומם, איך היה בעבודה וכו', וזו גם תגובה לכל החוששים מקשר מלאכותי- כשהילדים מתוכנתים לקום- עלול להפוך למלאכותי, אבל אם מחנכים אותם פשוט להפנות את תשומת הלב להורה שהגיע- הבעיה מתבטלת, ולהיפך... הקשר מתחזק. ולכן:
כל מי ש:
אני קמתי תקופה לכבוד ההורים שלי
והם ממש לא נהנו, אז הפסקתי
אל תתיאשו, נסו את הגישה האמיתית, לקום בטבעיות לשאול לשלום ולהתעניין, ההורים שלכם לא ידחו את זה. בוודאות!
ולמי ששאל:
עוד נושא שלא הבנתי זה מה החילוק בין אבא לאמא.
למה הרבה כתבו פה שלאבא קמים ולאמא לא.
יש בזה חילוק הלכתי? כי אני לא שמעתי.
אני דווקא כן שמעתי: כתוב "איש אימו ואביו תיראו", לעומת זאת- "כבד את אביך ואת אמך".
רש"י מסביר שבמורא הקדים את האמא, שבדר"כ המורא הוא כלפי האב, ובכבוד הזהיר על האב, כי בדר"כ מכבדים את האמא... וזה מחזק את דעתי לגבי הקימה- שעשויה להיות מורא, ואפשר להפוך אותה לכבוד אמיתי. תזכו למצוות!
 
בכך ששם מדובר בטקס רשמי, שלאו דווקא יוצר חיבור ואהבה

(על אף שאני לא מבין למה זה ריחוק ? הרי זה שיא הקירבה ! אני מכבד אותו, כי אני מעריך אותו ! אוהב אותו !)
כנ"ל גם בבית הספר או בחיידר (ונכון ששם יש כאלו שלא סובלים את המורה/מלמד שלהם. אבל זה לא בגלל הקימה)
הייתי בישיבה וראיתי שכל אלו שקמו לראש הישיבה או לרמי"ם אלו היו עם הכי קשר לצוות, וכל אלו שלא כלכך אהבו את ראש הישיבה או המשגיח וכו' גם לא קמו לכבודם כשעברו לידם
כך שאין קשר בין הקימה לחיבור ואהבה.
הקימה לא גורמת ריחוק, אלא הרגשת הלב. אם אני אוהב מישהו - הקימה והכבוד לא תגרום לריחוק אלא להיפך. ואם אני לא סובל מישהו - אז גם הקימה והכבוד יהיו מלאכותיים ולא יקרבו.
 
איך חונכתם/חינכתם לזה?
ובאיזה גיל?
חונכתי - ראיתי (וקיבלתי גערות...) מאחי הגדולים.
חינכתי - לבכור אמרתי בגיל שהתחיל להבין 4-5 "חמודי, כשאבא נכנס קמים" והוא כבר לימד את הבאים אחריו
 
לדעתי הסיבה שקשה לנו כהורים לדרוש דבר כזה כמו לקום לכבודנו,
היא מהסיבה הפשוטה שזה דורש מאיתנו להיות מכובדים.
אתה לא יכול לדרוש מהבן שלך לקום לכבודך ואח"כ הוא רואה אותך מדבר/ מתנהג כמו איזה...
ואם תשאלו את דעתי חוץ מזה שהילדים שלכם ירוויחו מצווה מהקימה לכבודכם, הם ירוויחו הורים מכובדים.
 
הכבוד צריך לבא מצדנו (הבנים)
האהבה מצידם! (ההורים)
מכירה משפחה שמנשקים את יד האם בכל פעם שפוגשים אותה ומשרתים אותה בכל צרכיה
ועם זאת לא מרגישים אהבה כי האמא קרה ועסוקה בעצמה
את השכר יקבלו בלי ספק אולי לא דרכה...
עוד משפחה שהכלות והחתנים גילו להפתעתם שמדברים עם האבא בגוף שלישי (נסתר)
והדיסטנס ממש בולט
סיפרתי שגם אצלנו כמעט לא אומרים לאבא "אתה" ועם זאת האבא מרעיף חום וצחוק לילדים ולנכדים.

בענין חינוך הילדים
יש כ"כ הרבה מה לחנך ולהרגיל ילדים
שאני סולחת לעצמי שלא שמנו על זה את הדגש כאשר היו קטנים
כמה כוחות השקענו להרגילם לברכות תפילות סדר נקיון קימה ושינה בזמן אין סוף תפקידי האב והאם ...
ושוב אין כמו דוגמא אישית
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

עד איפה נגיע בשביל "כבוד"?
כמה אנחנו משלמים על "מה יגידו"?

מאמר מטלטל שפורסם ע"י הרב אהרן זלץ ב-Rהון (
כאן).
על אחד הנושאים הכואבים בדורנו,
ממליץ מאוד לקרוא עד הסוף.

"משכנתי את המיטות שלהם"
הטלפון צלצל. בצד השני היה אברך יקר, בן 45, יהודי שכל חייו הם תורה וצניעות. הוא לא התקשר לבקש כסף, הוא התקשר לבקש מוצא מהסבך.
"אני כבר בן 45," הוא אמר לי, "הפרנסה מעולם לא הייתה ברווח, אני אברך ואשתי גננת ויש לנו שמונה ילדים בבית, אבל תמיד הסתדרנו איכשהו ו"אפילו היה לנו קצת חובות". והנה בתי, יהודית שלי, הגיעה לפרקה – ילדה מושלמת, כלילת המעלה.
עד כאן הכל היה מושלם. עד שהגיע הטלפון ששינה את כל התמונה…

השיחה ששינתה הכל

הוא סיפר לי איך הכל התהפך בגלל שיחת טלפון אחת מהמורה של הבת. היא הציעה את אחיה, 'בחור משכמו ומעלה', אבל מיד עברה לטון העסקי והקר: "ב-500 אלף ש"ח זה פשוט 'לא ילך'". היא אפילו נתנה לה 'טיפ' ידידותי, כזה ששורף את הנשמה: "בשביל בת איכותית כמו יהודית שלך, יהיה קשה למצוא חתן בסכומים כאלה. אתם רק תתעכבו, וחבל. בסוף תבינו שתצטרכו להוסיף".
"אשתי ניתקה את השיחה" הוא סיפר לי בטלפון. "והיא התייעצה איתי מה עושים? אין לנו כסף, מאיפה נביא את זה?".
הלכתי להתייעץ, ואמרו לי שאין ברירה, חייבים ליישר קו עם מה שנותנים בשוק.
אז נתתי.
חתמתי על 550,000 ש"ח. כסף שאין לי ולא יהיה לי.
פשוט משכנתי את הבית. משכנתי את המבצר של שמונת הילדים שלי. זהו, אני מכונה מותשת… עסוק בלנסות להביא כספים שלא יזרקו אותנו לרחוב…"

חשבון נפש מול דף הגמרא

הוא חיפש אצלי "השקעת חלומות", פתרון קסם שיניב לו בנס 550,000 ש"ח משום מקום.
לא היה לי איך לעזור לו. ניתקתי את השיחה והרגשתי שהחדר מסתחרר סביבי.
אדם שיוצא לגלות בתוך הבית שלו. הוא עוזב את הכולל. הוא עוזב את אהבת חייו, את התורה, כדי ללמוד עריכה תורנית או לבדוק תפילין בלילות. הוא יעבוד לילות כימים, יבקש נדבות, יתרוצץ בין גמחי"ם רק כדי לשלם על כבוד.
כבוד שאין לו כיסוי.

המתמטיקה של הטירוף

היד שלי רועדת כשאני כותב את “המתמטיקה” הזאת:
אם ההכנסות שלך הן 10,000 בחודש,
כדי שתצליח להגיע לסכום המפלצתי הזה תצטרך לעבוד ארבע וחצי שנים רצופות מבלי להוציא שקל אחד על לחם ועל חשמל. ארבע וחצי שנים של צום מוחלט.
אם לבת הראשונה נתת 550 אלף ממשכון הבית, מה תיתן לבת השנייה? את הכליות שלך? לילד השמיני תיתן קופסת קרטון מתחת לגשר?
זו לא מצווה, זו התאבדות מרצון.

על חשבון מי הכבוד הזה?

ידידי היקר, הלב שלי בוער מכאב עליך!
נכנעת לטירוף וקנית שקט של רגע בשידוכים תמורת גיהנום של חיים שלמים.
ידידי, איך התחייבת על מה שאין לך? איך נתת למורה אחת להרוס לך את הבית ב"טיפ" אחד? באיזו סמכות נתת לבת אחת לבנות בית על חורבותיהם של שבעה אחים אחרים? מי אישר תעלול מסוכן כזה, בשביל קצת כבוד מדומה, בשביל "מה יאמרו"?
הותרת לילדיך ולרעייתך להתמודד עם אב טרוד שמתקמצן על עגבנייה בארוחת ערב.
והבת שלך ה"כלה המאושרת" איך היא תישן בלילה כשחיי הנישואין שלה נבנו על הגב השפוף של אביה ועל חשבון המטרנה של אחיה הקטן?
תגיד, מה עשית?
אתה אמיתי שלקחת כזאת התחייבות על עצמך?
חתמת על שטר של חצי מיליון ש"ח כאילו אתה גביר העיירה, כשבמציאות אתה אברך שמגרד את החודש. איפה האחריות שלך? מי ייעץ לך עצות אכזריות כל כך, שגרמו לך למכור את חייך וחיי משפחתך?

היו אמיצים!

הורים יקרים, תנו לילדים שלכם כל מה שיש לכם, תנו אהבה ללא גבול והקשיבו לרצונותיהם ללא תנאי, תנו חינוך ליראת שמים, תנו עצות טובות, תנו את הזמן שלכם, תנו את כל הכסף שיש לכם.
אל תתנו את מה שאין לכם!!!
זאת היא מלכודת דבש המושתתת על טיפשות צרופה.
צאו מהסחרור הטיפשי הזה!
תסתכלו לילדים שלכם בעיניים ותגידו מילה אחת פשוטה, אמיתית: אין לי!
בתי היקרה, לא נפסול שידוכים כי ההורים מתגוררים בעיר מרוחקת ולא כי הם גרושים. אין לנו את הכסף "לקנות" לך חתן מישיבה מובחרת. אין, פשוט אין.
רק כנות חסרת פשרות, תציל אתכם מהטירוף הזה. תהיו כנים מול עצמכם, מול השדכנים ומול הצד השני. הגדירו סכום ריאלי, שפוי, כזה שמאפשר לכם להמשיך לחייך אל הילדים האחרים בבית, והצהירו עליו בגאווה. זו לא קמצנות – זו אחריות משפחתית!
זכרו: הבית שבתכם בונה חייב לעמוד על יסודות של אמת ושלווה, לא על חורבות הבית שבו גדלה. היכולת לומר 'זה מה שיש לנו ועם זה נבנה בית' היא המתנה הכי גדולה שאתם יכולים לתת לזוג צעיר שמתחיל את חייו.
אתה לא עני. אתה אחראי. אתה אמיץ. אתה אבא אמיתי!

עד כאן מאמר הזהב.

ועכשיו אני שואל:
האם לא הגיע הזמן לעצור את הטירוף הזה?
אם להתחייב סכומי עתק תחת הכיסוי של "השתדלות" ו- "בטחון בקב"ה" שיהיה בסדר - זה בסדר,
למה להתחייב סכומים ריאליים מתוך בטחון בקב"ה,
שהקב"ה הוא זה שמזווג זיווגים והשידוך הנכון והאמיתי יגיע בכל מצב - למה זה פחות בסדר?

אני כמובן לא מדבר על מקרים מאוד ספציפיים שיש הנחייה אישית וברורה מרב גדול לנהוג אחרת,
שאז יש סייעתא דשמייא מיוחדת, בפרט אם זה מגיע ממקום טהור שלא לשם "כבוד" וד"ל,
אני מדבר על הלך הרוח הכללי.
לאן הגענו?

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה