הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
הם הלכו בתמימות ובאהבה עם אבא. הם הלכו ואמרו שלום רפוי לאמא בלי לדעת שזה השלום האחרון. הם עלו לרכב בפעם האחרונה, ולא ידעו שזה אחרונה... הם הלכו להיפגש עם המשפחה המורחבת, ולא ידעו כי הם הולכים למשפחה מורחבת בהרבה יותר למעלה.
הם היו מצוחצחים ונקיים. לבשו חולצות לבנות, מכנסים של שבת, ובגדים הכי יפים שהיו בארון , היו מוכנים למלכים שיפגשו בשבת קודש. אם הם רק היו יודעים, היו נפרדים. אומרים שלום, נותנים נשיקה אחרונה, וסוגרים את המיטה. אבל הם הלכו. בלי להגיד שלום ובלי לתת חיבוק לאמא.
שניהם ועוד אחד – נקראו לבוא לבית דין של מעלה.
בחורי חמד צעירים, שלא זכו לנחת, וכולם שואלים, איך?
עוללים צעירים שעדיין לא פרחו?
מה יהיה על המשפחות? מה יהיה עם הרעייה הטרייה? מה יהיה איתם?
מה יהיה, אף אחד לא ידע.
הגיע זמנם ללכת, שעון הזמן שלהם היה קצר מכולם---
רקמנו להם פרחים וימים יפים, ציפינו להם שנות אור, דור ודור, ראינו אותם כבר בעיני רוחנו תחת החופה לבושים בלבן, ומקדשים את הדור הבא... חשבנו, ראינו, תכננו, אך הגיע זמנם.
זמנם שנכתב כבר הרבה לפני, עוד לפני שהם ירדו לכאן, היה כתוב סך השנים 5- 8-20
וברגע שזה נכתב, הכל הסכימו, הכל קיבלו והכל רצו. כן. גם הם: החתן הצעיר, והאחים.
מי לא הסכים? אנחנו, אנחנו שלא ידענו, אנחנו שרקמנו להם חלומות, אנחנו שבנינו להם כבר עולמות, אנחנו שלא יכולים להבין איך יכול להיות.
אנחנו לא הסכמנו...
אנחנו, שגם אנחנו לא יודעים מתי התחנה האחרונה שלנו... פוחדים. לא יודעים. מפחדים מהדרך. לא יודעים את הסוף.
יושב בשמים ישחק, כִּי-בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ, וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן; הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת, יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה, וְכָל-עֲצֵי הַשָּׂדֶה, יִמְחֲאוּ-כָף.
הם, יושבים עכשיו תחת כיסא הכבוד, מוחזקים באהבה שאין כמותה, מתבדרים בלבן, ומעוטרים בכתר שם טוב.
הם, אם היינו שואלים אותם עכשיו: אולי תחזרו ? היו אומרים: "יָפָה שָׁעָה אַחַת בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הזה"
להם עכשיו טוב, טוב להם, טוב, טוב להם תחת כתר שם טוב, רק טוב.
אך לנו, לנו עבדי זמן, עבדי עבדים, קטנים מלהבין, לנו לא טוב, לנו קשה, לנו בוכה, לנו כואב.
אנחנו לא יכולים להכיל אמא שכולה, אבא שכול, ורעייה שכל חלומותיה נגנזים. לא יכולים להכיל ילד שאביו כבר לא יסלסל בפאותיו לעולם. לא יכולים להכיל, לא יכולים להבין.
"כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי--נְאֻם ה', כִּי-גָבְהוּ שָׁמַיִם, מֵאָרֶץ--כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם, וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם".
ועכשיו ככלות השבעה, כשאוהל המנחמים נסגר, וכולם הולכים. והאבלים קמים מהרצפה ונפגשים עם האין. עם החלל. עם הלילה, החושך , החלון ללא וילון והמיטה הריקה, שאין שם עוד למי לתת נשיקת לילה טוב. ואין שם עוד מישהו שמבקש - "אמא רק עוד סיפור".
יש שם רק תיקים שזרוקים, נעל ועוד נעל בודדים, מדפים מלאים בבגדים שלא צריך, כיסא בודד והרבה כוכבים. והאוויר הדחוס בכאב מנסה לאסוף את הדמעות מהרצפה בתוך החושך, כדי שיהיה אפשר לקום בבוקר ולא להחליק מהרטיבות בקירות שלא מפסיקות לבכות את הכאב של אמא מיוסרת וילדים שיום אחד נהיו גדולים מידי.
ומה הוא מבקש מאתנו ברעים האלו?
מבקש אותנו לעזרה, כאן בעולם הזה, שנשמור על השארית שנשארה מאחור, על המשפחות, האחים והאחיות, הרעייה הטרייה, ועל המשפחות שלא יהיו שלמות עוד לעולם.
מבקש אותנו לעזרה, כאן בעולם הזה, שנשאר מאוחדים, חזקים, אוהבים, מקיימים רצונותיו, שומרים מצוותיו, מאמינים בו בכל לב. ובאמונה שלימה, שהכל טוב והכל לטובה.
מבקש אותנו לעזרה, כאן בעולם הזה, שנזכור גם אנחנו שהמסע שלנו יכול להסתיים כל רגע, השאלה איפה, איך ומתי.
מבקש אותנו לעזרה, כאן בעולם הזה, לזכרם, לשוב יום אחד לפני, לשוב בשבילנו, לשוב בשבילם, ולשוב עכשיו.
ולוואי ונזכה כולנו לראות ימים טובים מאלה. ולא נוסיף לדאבה עוד.
הם היו מצוחצחים ונקיים. לבשו חולצות לבנות, מכנסים של שבת, ובגדים הכי יפים שהיו בארון , היו מוכנים למלכים שיפגשו בשבת קודש. אם הם רק היו יודעים, היו נפרדים. אומרים שלום, נותנים נשיקה אחרונה, וסוגרים את המיטה. אבל הם הלכו. בלי להגיד שלום ובלי לתת חיבוק לאמא.
שניהם ועוד אחד – נקראו לבוא לבית דין של מעלה.
בחורי חמד צעירים, שלא זכו לנחת, וכולם שואלים, איך?
עוללים צעירים שעדיין לא פרחו?
מה יהיה על המשפחות? מה יהיה עם הרעייה הטרייה? מה יהיה איתם?
מה יהיה, אף אחד לא ידע.
הגיע זמנם ללכת, שעון הזמן שלהם היה קצר מכולם---
רקמנו להם פרחים וימים יפים, ציפינו להם שנות אור, דור ודור, ראינו אותם כבר בעיני רוחנו תחת החופה לבושים בלבן, ומקדשים את הדור הבא... חשבנו, ראינו, תכננו, אך הגיע זמנם.
זמנם שנכתב כבר הרבה לפני, עוד לפני שהם ירדו לכאן, היה כתוב סך השנים 5- 8-20
וברגע שזה נכתב, הכל הסכימו, הכל קיבלו והכל רצו. כן. גם הם: החתן הצעיר, והאחים.
מי לא הסכים? אנחנו, אנחנו שלא ידענו, אנחנו שרקמנו להם חלומות, אנחנו שבנינו להם כבר עולמות, אנחנו שלא יכולים להבין איך יכול להיות.
אנחנו לא הסכמנו...
אנחנו, שגם אנחנו לא יודעים מתי התחנה האחרונה שלנו... פוחדים. לא יודעים. מפחדים מהדרך. לא יודעים את הסוף.
יושב בשמים ישחק, כִּי-בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ, וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן; הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת, יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה, וְכָל-עֲצֵי הַשָּׂדֶה, יִמְחֲאוּ-כָף.
הם, יושבים עכשיו תחת כיסא הכבוד, מוחזקים באהבה שאין כמותה, מתבדרים בלבן, ומעוטרים בכתר שם טוב.
הם, אם היינו שואלים אותם עכשיו: אולי תחזרו ? היו אומרים: "יָפָה שָׁעָה אַחַת בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הזה"
להם עכשיו טוב, טוב להם, טוב, טוב להם תחת כתר שם טוב, רק טוב.
אך לנו, לנו עבדי זמן, עבדי עבדים, קטנים מלהבין, לנו לא טוב, לנו קשה, לנו בוכה, לנו כואב.
אנחנו לא יכולים להכיל אמא שכולה, אבא שכול, ורעייה שכל חלומותיה נגנזים. לא יכולים להכיל ילד שאביו כבר לא יסלסל בפאותיו לעולם. לא יכולים להכיל, לא יכולים להבין.
"כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי--נְאֻם ה', כִּי-גָבְהוּ שָׁמַיִם, מֵאָרֶץ--כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם, וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם".
ועכשיו ככלות השבעה, כשאוהל המנחמים נסגר, וכולם הולכים. והאבלים קמים מהרצפה ונפגשים עם האין. עם החלל. עם הלילה, החושך , החלון ללא וילון והמיטה הריקה, שאין שם עוד למי לתת נשיקת לילה טוב. ואין שם עוד מישהו שמבקש - "אמא רק עוד סיפור".
יש שם רק תיקים שזרוקים, נעל ועוד נעל בודדים, מדפים מלאים בבגדים שלא צריך, כיסא בודד והרבה כוכבים. והאוויר הדחוס בכאב מנסה לאסוף את הדמעות מהרצפה בתוך החושך, כדי שיהיה אפשר לקום בבוקר ולא להחליק מהרטיבות בקירות שלא מפסיקות לבכות את הכאב של אמא מיוסרת וילדים שיום אחד נהיו גדולים מידי.
ומה הוא מבקש מאתנו ברעים האלו?
מבקש אותנו לעזרה, כאן בעולם הזה, שנשמור על השארית שנשארה מאחור, על המשפחות, האחים והאחיות, הרעייה הטרייה, ועל המשפחות שלא יהיו שלמות עוד לעולם.
מבקש אותנו לעזרה, כאן בעולם הזה, שנשאר מאוחדים, חזקים, אוהבים, מקיימים רצונותיו, שומרים מצוותיו, מאמינים בו בכל לב. ובאמונה שלימה, שהכל טוב והכל לטובה.
מבקש אותנו לעזרה, כאן בעולם הזה, שנזכור גם אנחנו שהמסע שלנו יכול להסתיים כל רגע, השאלה איפה, איך ומתי.
מבקש אותנו לעזרה, כאן בעולם הזה, לזכרם, לשוב יום אחד לפני, לשוב בשבילנו, לשוב בשבילם, ולשוב עכשיו.
ולוואי ונזכה כולנו לראות ימים טובים מאלה. ולא נוסיף לדאבה עוד.
ה' נתן. ה' לקח. יהי שם ה' מבורך!
