סיפור בהמשכים המושל בגן

[Talya kadosh]

חד משמעית, אהבתי.
שאלה קטנה, הילד לא אמור לפחד קצת מהטיפול? נראה שהוא ממש רוצה אותו.

 

[Chaya Lea]

שאלה קטנה, הילד לא אמור לפחד קצת מהטיפול? נראה שהוא ממש רוצה אותו.

אף אחד לא אוהב להיות משונה וזה מה שהוא מרגיש, הוא רוצה שאחד החושים שהוא לא מרגיש עד הטיפול יתעורר אצלו... אנשים אוהבים להיות "מושלמים".

 

[מיהי]

אף אחד לא אוהב להיות משונה וזה מה שהוא מרגיש, הוא רוצה שאחד החושים שהוא לא מרגיש עד הטיפול יתעורר אצלו... אנשים אוהבים להיות "מושלמים".

אבל דווקא נשב ממנו שהוא כן אוהב את עצמו כמו שהוא

אני אוהב את השוני שלי אז אני לא מחפש שינוי בי, אני גם לא מנסה להיות כמו כולם.

חייכתי, אבל המשכתי לרצות להישאר אני.

ודווקא אהבתי את זה...: )
אבל אולי הוא לא מפחד כי הוא מדחיק או סתם כי הוא לא ילד קטן אלא כבר בן 14?

 

[Chaya Lea]

אבל דווקא נשב ממנו שהוא כן אוהב את עצמו כמו שהוא

נכון, מבחינת אופי.
אבל למה שהוא לא ירצה שיהיה לו ריח?

 

[מיהי]

אבל למה שהוא לא ירצה שיהיה לו ריח?

בעיקרון מסופר על עיוורים מלידה שלא רצו לראות, אבל את צודקת שהוא מספיק בוגר ועמוק בשביל להבין שהוא יכול להפסיד.
אני דווקא ראיתי מהלך יפה ונכון אצלו (אני אישית לא ראיתי בעיה בזה שהוא לא ממש פחד)
ניסיתי להסביר את ענין הפחד ל @Talya kadosh .

 

[Chaya Lea]

אבל אולי הוא לא מפחד כי הוא מדחיק או סתם כי הוא לא ילד קטן אלא כבר בן 14?

זה בדיוק מה שחשבתי (רק עכשיו הבחנתי בזה...)

 

[בובה בובה]

@Chaya Lea
כתיבה נהדרת
וההגשה של המונולוג בהחלט משרתת את התוכן
תודה!

 

[Chaya Lea]

פרק שלישי

שנתיים מלאות תקוות וחששות חלפו עלי לאיטן. בבוא העת נסעתי עם הורי למרכז הרפואי בכדי להתחיל את תהליך הטיפול. יום אחרי יום הולדתי השש עשרה זה היה ובו ביום חתמתי על הטופס המאשר את התהליך הניסיוני. כפי שהסביר לי ד"ר מזור קודם כל אצטרך לעבור סבב בדיקות יסודי שמתמקדות באף ובחלק במח שקשור אליו כדי להתאים את סוג הטיפול ולאחר מכן הוא יראה אם הטיפול המדובר מתאים לי ואם לא, הוא הסביר לי שיש פתרונות גם לאפשרויות האחרות.
עברתי את הבדיקות ונמצא שכצפוי, הפגיעה בחוש הריח היא מולדת ונגרמה מטעמים גנטיים, הטיפול החדשני ההוא נועד בדיוק בשביל זה ובגלל מורכבותו התגלה רק לפני זמן מועט ועוד לא יצא מגדר ניסיוני על אף אחוזי ההצלחה הגבוהים שלו.
וכעת, אני שוכב במיטה, במעקב, לאחר שהזריקו לי משהו שאין לי מושג איך אומרים או מאייתים.
מבעד לערפילים האופפים אותי אני שומע קולות מהוסים. נדמה לי כי אני מאזין לדו שיח שהתחיל בזמן בו הייתי ישן.
"החיים שלו ישתנו", הקול נשמע בטוח בעצמו.
"אני מקווה", אומר השני.
"נו, אל תהיה פסימי, זה קרה לכל הקודמים לו…" הקול הראשון מנסה לעודד, מזכיר לי את המחקר שקראתי. "חוץ מזה", הוא ממשיך וממתיק, "איש לא חסין בפני ה…"
"שקט!" הקול שקודם היה ספקני כעת בהול, "חסר לך שמישהו שומע את זה!"
הראשון מגחך, "מי כבר יכול לשמוע את זה? החדר סגור, זה רק אנחנו והילד שעדיין ישן".
אני רק מקווה שהלב שלי לא פועם חזק מידי, ושאני באמת נראה ישן או לפחות מעורפל. כעת אני פה בהתאוששות. מלחיצה אותי העובדה שאיתי בחדר שוהים שני גברים לא מוכרים, אולי אלו רופאים? תחושת בטן מוזרה אומרת לי שלא. אבל אני לא יודע מיהם.
הדלת נפתחת, הם סוגרים אותה, כנראה אחריהם. שקט משתרר בחדר.
אני ממשיך לעצום עיניים, שוקע בנמנום מתוק עד שהדלת שוב נפתחת.
"קול?" אני שומע את אימי, קולה מלא רגש.
אני פוקח את עיניי ומביט בה, המבטים שלנו נפגשים ואני רואה את החשש בעיניים שלה.
"אתה מריח עכשיו?" היא שואלת. אני תוהה ביני לבין עצמי איך עושים את זה.
פתאום אני שם לב שהנשימה שלי הרבה יותר צלולה ושאני שואף לקרבי משהו מוזר שלא הכרתי, אין לו ממשות אבל משהו בו דומה לטעם. לפי כל התיאורים שקראתי בשקידה, זהו ריח.
"של מה הריח הזה?" אני שואל את אימי.
אמא מחייכת בהתרגשות, "זה ריח של מרכז רפואי", היא מעווה מעט את פניה, "של מקום סטרילי עם תרופות…"
"כמה זמן נשאר לי למעקב?" חוששני שברגע שאצא מהחדר הזה אשתגע, אני מעדיף להמשיך לשכב פה ולהתרגל אט אט.
"יש לך עוד יממה", משיבה אמא, ואני מבין מדוע דווקא היום הצלחתי להריח, הצוות הרפואי השאיר אותי למעקב על פי נתוני המחלקה המחקרית...
"אבל אם תרצה להשתחרר לפני", עיניה מביעות תקווה, "אתה יכול לחתום על טפסים וללכת".
"נכון", הרופא מתערב מפתח החדר ומתקרב לעברי, "אבל לא לפני שתעבור כמה בדיקות, איש צעיר".
הכינוי מוצא חן בעיניי למרות שאני עוד בקושי נער, אבל אולי דווקא לכן הוא מעלה חיוך על פניי.
הרופא בודק אותי בעזרת כמה מכשירים ונותן לי להריח דברים מסויימים, חלקם צמחים ומאכלים וחלקם נוזלים שכנראה הגיעו מהמרכז המחקרי.
"תצטרך להיחשף לריחות באופן טבעי", הרופא נותן בי מבט סמכותי, "רק ככה מתרגלים לזה".
"אתה אומר לי ללכת עכשיו?" החשש ממלא את כולי ואמא מתקרבת אלי ויושבת על כיסא לצידי.
"אני רק מציע", הוא מסדר את חלוק הרופאים שלו, "כי באמת, אין לך מה לעשות פה".
"אני חושבת", קולה של אמא מהוסס, "שהריח של הפרחים הגדלים באזורי המגורים חזק מידי בשבילו".
מצחו הגבוה של הדוקטור מתקמט, "יש צדק בדבריך", הוא מהמהם מתחת לשפמו, "אבל אני לא חושב שאם הנער ישאר פה זה יביא יותר תועלת, לכו לרחבת המסחר והסתובבו בין החנויות, זה יעשה לו טוב".
נראה שאמא אהבה את הרעיון, היא אורזת את הדברים שלי ואני מצטרף אליה ולוקח את התיק הגדול.
"אני לא חולה", חיוך משועשע מתלווה לדברי, "אני חושב שאני יכול לסחוב את זה עד הרכב".
אנחנו נכנסים לרכב של אימי, והיא מכוונת אותו על מצב חצי אוטונומי ונוהגת בשתיקה. אני לא מפריע לה להתרכז ובינתיים מנסה לעכל את החוש החדש שנוסף לי.
הרכב נוחת ליד רחבת המסחר ואנחנו יוצאים ממנו, משאירים בתוכו את התיק.
אני מביט סביבי במקום שהספקתי לאהוב בשש עשרה שנותיי ומגלה בו פן חדש, השמיים, החנויות, הקולות, הצבעים, הכל נשאר אותו דבר. נוסף כעת לכל אלו פן חדש, הריחות.
גיליתי למה מתכוונים המשוררים כאשר הם כותבים "ריח מתוק", או "ריח חמוץ". פתאום מתעורר בי חשק ללכת לים, הריח המלוח שלו תמיד היה נשמע לי חלומי, אבל גם ככה אני משתדל לא להשתגע וממש בזהירות אני שואף לקרבי את הריחות.
גשם מתחיל לרדת והאוויר נעשה צלול, אמא מחייכת, "אני אוהבת את הריח הזה".
אני מרחרח באוויר, שואל את עצמי אם אני גם אוהב אותו ומגיע למסקנה שעד שאתרגל כל ריח יהיה חביב עלי. לאחר ריחוף של חמש דקות אנחנו נוחתים בחניה של הבית שלנו.
אני יוצא מהרכב, "מה זה הריח הזה?" זה עוצמתי כל כך, אבל משהו בתוכי אומר לי להיזהר.
"הפרחים שגדלים באזור הפועלים", אמא לא מביטה בי ודיבורה שקט ומעט איטי.
הריח הזה הוא לא ריח רגיל, אני מרגיש שזה משהו אחר, שמסעיר לי את כל החושים, ועכשיו אני מבין למה אמא התכוונה שם במרכז הרפואי כשאמרה שזה יהיה יותר מידי בשבילי, היא צדקה.
אני לא מבין איך זה יכול להיות שמדובר רק בריח וזה כובש את כולי, ואני נזכר בפחד שלי, ברצון שלי לא להשתנות. תחושת בטן מוזרה אומרת לי שזה מה שעומד לקרות, אבל אני לא מוכן.
זה כל כך לא הגיוני, אבל בדיוק כשהריח הזה מציף אותי משתלט עלי רגש מוזר ואני חש בסחרחורת מוזרה.
אני מביט סביבי, כולם ממהרים, כמו במירוץ, מירוץ החיים. אני מכיר את זה, מאז שנולדתי כולם סביבי כאלה וגם עכשיו אני מבחין בכך שאימי מתאפקת שלא לבטא קוצר רוח.
אבל עכשיו באופן מפתיע אני מרגיש הזדהות, אני מבין אותם. אני לא אוהב את ההרגשה הזו, זה לחוץ מידי בשבילי. תמיד שמחתי שיש לי זמן לעצמי.
אני באמת מוכן לוותר על זה עכשיו? על כל אישיותי?
הרי עד עכשיו חייתי יפה מאוד בלי זה, היה לי טוב. מה השתנה עכשיו?
לרגע עולה בי מחשבה שאין סיכוי לעמוד מול זה, זה חזק מידי, אבל מיד אני תופס את עצמי ומחליט שלא אכפת לי כי באמת החיים שלי לא כאלה עמוסים ולדעתי הכל שטויות.
זו רק אשליה, ואני לא קונה אותה.

 

[נ. גל]

זה היה פרק מבריק בעיניי.
התיאור יפהפה, מדויק ומעורר תמהיל מדוייק של חשש והזדהות.

במבט כללי יותר:
הסיפור הזה נוגע בפחד בסיסי ביותר. ביציבות שלנו. אנחנו רגילים להאמין שהדעות והרגשות שלנו הם יציבים, ובכל פעם שבה יציבו אותנו באותה סיטואציה - נגיב בצורה זהה.
בלי להיכנס לשאלה האם זו הנחה נכונה או לא, הסיפור הזה בא ומערער עליה. מעורר את השאלה מהי יציבות פנימית ומהי יציבות חיצונית בלבד. או בלשונו של קול:

לדעתי הכל שטויות.
זו רק אשליה, ואני לא קונה אותה.

וזה חזק. זה נוגע וזה מעורר למחשבה שנייה על החיים.

תהיה קטנה: בכל פרק, סגנון הדיבור של קול מותאם לשלב בחייו עליו הוא מספר. כשהוא מספר על חווית ילדות, הוא מדבר בסגנון ילדותי, וכשהוא מדבר על גיל 16, הוא מדבר בסגנון של נער צעיר.
זו דרך כתיבה מעניינת מאוד, ומצד שני היא גורמת לי לתהות על גילו הסופי של קול, כשהוא כביכול כותב את הסיפור.

מחכה לפרקים הבאים.

 

[Chaya Lea]

זה היה פרק מבריק בעיניי.
התיאור יפהפה, מדויק ומעורר תמהיל מדוייק של חשש והזדהות.

תודה (אגב הפרק התעכב בזכות ההערות- לכן העליתי רק עכשיו ואני מאמינה שלכן הוא גם יצא מבריק כהגדרתך).
אז תמשיכו ככה זה טוב כשכל הצדדים נהנים מהעניין

 

[Chaya Lea]

פרק רביעי

אני מרגיש במאבק וזה כל כך מוזר, אבל אני נחוש בדעתי לא לוותר, מתעקש להגדיר את הטריטוריה שלי. להפתעתי זה עובד. הסערה חולפת והדבר המוזר הזה נותר מרחף כענן מעל ראשי, מחכה שאכנע מבחירה. עכשיו אני מבין את המחקר, מה שאני לא מבין זה את הסיבה לכך שכולם נכנעו חוץ ממני.
אני נכנס הביתה בצעד עליז ומניח את התיק שלי על המסוע, "מערכת פירוק ואריזה", אני אומר, הקול שלי נקלט במכשיר וחפציי עושים את דרכם למקומותיהם.
"שלום", אני מרגיש שהחיוך שלי מאיים לחצות את פניי לשני חלקים.
הוריי ואחיי מביטים בי בסקרנות ואני מחייך שוב, חיוך שובב. הם חוזרים לעיסוקיהם ואני לוקח ספר ומתחיל לקרוא.
"אז בסוף נשארת אותו דבר", העיר מבט תוך כדי הכנת שיעורי הבית שלו.
"העיקר פחדת", צחקקה גלגלת משולחנה העמוס בחומר למבחן הקרוב, ואני חושד שלפחות לעוד שניים.
מהרה שותקת אבל לא מצליחה למנוע מהחיוך המשועשע לבצבץ בזווית הפה.
אני רק מהרהר בישירות או חוסר הטקט של הקטנים ומיד שוקע בקריאה ומניח את שתי רגליי על כיסא מזדמן בנינוחות אופיינית.
***
הרכב שלי מרחף בעליזות בשמיים התכולים ואני מהרהר בצורך לעשות רישיון לנהיגה חצי אוטונומית. בינתיים אסור לי לגעת בשום פרט מלבד בקשת יעד הנסיעה.
בזמן שהרכב מסיע אותי לתיכון אני מהרהר בעצמי, בעולם. חושב על המירוץ הזה של כולם, הם סובבים כל החיים סביב מטרה אחת, לי זה נראה מוגזם, קצת אובססיבי.
ומה המטרה שלך קול? אני שואל את עצמי, מבין שחייבת להיות כזו ואם עוד לא מצאתי כזו, זה חייב לקרות בזמן הקרוב.
משהו מציק לי במראה של הרכב ואני קולט לאחר כמה פעמים שזהו זנב של רכב שהופיע לפחות פעמיים מאחורי במהלך הנסיעה. רגע אני חושב שאני הוזה וברגע שאחריו אני מבין שזה לא סתם.
תמיד נתתי אמון בתחושות הבטן שלי ותמיד גיליתי שהן מוצדקות, כעת תחושת הבטן שלי אומרת לי שזה לא חבר מהתיכון שנע באותו המסלול שלי, מה גם שזה לא הגיוני כיוון שרוב המערכות האוטונומיות לא בוחרות באותו המסלול בדיוק.
אז מי זה כן? אני מנסה לשאול את תחושת הבטן הזו, אבל היא לא יצור תבוני, והיא לא עונה.
***
"זה לא הגיוני", הדובר הראשון אותו שמע קול במרכז הרפואי היה אובד עצות, "יש לך הסבר לתופעה הזו? תגיד לי".
"לא, כמו שלך אין, גם לי אין", הדובר השני שהיה שם השיב לו במתינות, "אבל מה זה משנה אם יש אדם אחד כזה בעולם, פסע?"
"מה זה משנה?", הדובר הראשון התחיל להתעצבן, "עכשיו זה אחד, אבל איך זה יכול להיות שיש יצור אנושי כזה? איך? הרי אבא לא שיקר לנו, אין מצב…"
"אתה בכיוון של פלישת חייזרים?" הדובר השני היה ידוע כמומחה להעברת נושא השיחה אך פסע לא היה מוכן לשתף פעולה, "לא, אני חושש שיש כח שגובר על הכח שלנו, וזה מדאיג אותי נורא".
"אין מצב", ענה לו השני, "אבל אם אתה צודק, זה מדאיג גם אותי וגורם לי להבין את הפעולות שלך".
***
עברו כבר מספר חודשים מאז התחלתי להריח ככל בני האדם אך לשמחתי, עדיין, נשארתי בדיוק כפי שהייתי. אוהב לקרוא, נהנה מהמחשבות של עצמי וצמא לכל בדל מידע על הדת.
לאחרונה אני קורא עליה המון, מצאתי ספרים ישנים שמסבירים את התנ"ך, המשנה והתלמוד וגם ספרי היסטוריה יהודיים. התחלתי לנצל גם את הנסיעות הקצרות שלי לקריאה של עוד כמה עמודים וכעת אני שקוע בגילוי אחד האוצרות הבלומים הללו.
הרכב שלי נוחת ואני מגלה שהגעתי למקום לא מוכר. איך זה יכול להיות?
התדהמה מציפה אותי מכף רגל ועד ראש אבל הסקרנות גוברת ובמקום לצוות על המערכת האוטונומית להגיע אל היעד המקורי אני יוצא מהרכב ומסייר קצת במקום החדש.
ההפתעה מתגברת כאשר אני רואה סביבי בתי מלאכה, מרכזי מוזיקה ובתים מעוצבים על פי טעם אישי ומסיק שאני נמצא באזור הכישורים, אלו אנשים שהדבר שהם עוסקים בו במשך כל חייהם הוא כישרונם.
זה כל כך מוזר לי כיוון שמעולם איש לא הציב את כף רגלו באזור שהוא לא שייך אליו והרכב שלי בכלל לא מתוכנת להגיע למקום הזה.
האזור בהחלט מיוחד וססגוני כפי האנשים המתגוררים בו ומונחים על פי כישוריהם האישיים.
גם פה אני חש בריח חזק ועוצמתי, בדיוק כמו שיש לפרחים באזור מגוריי רק שהם שונים במראה וגם בריח. המחשבות שלי מתחילות להשתגע וזה לא מוצא חן בעיניי, ההרגשה משונה מאוד ומציבה מולי סימן שאלה ענק. איך זה יכול להיות שכאשר מגיעים לאזור מסויים המחשבות והרגשות משתנים לפי הריח? הפרחים? ואז אני מבין שקיבלתי את התשובה לשאלה שלי.
זה נשמע הזוי כל כך ואני מרגיש כאילו אני חי בתוך סיפור הלקוח מאיזה מותחן אבל אני מבין שעלי לבדוק את העניין. להתגבר על הסערה שמתחוללת בי זה קשה אבל אני מזכיר לעצמי שעברתי את זה כבר פעם אחת בהצלחה. עכשיו זה באמת כבר יותר קל, האמת היא שגם אף פעם לא השקעתי מחשבה בכישוריי יתר על המידה כך שלא קשה לי להתגבר על רצון זמני ולא ריאלי למשהו שעוד לא מספיק ברור לי.
הרכב שלי מחכה לי בצייתנות במקום שאליו נחת עימי ואני נכנס לתוכו, מבקש מהמערכת להגיע למקום אליו התכוונתי מלכתחילה ורושם לעצמי במכשיר תזכורת לסייר בעוד אזורי מגורים.
כעת אני דרוך ומרוכז בתוואי הדרך אך ראשי מלא במחשבות והשערות יחד עם תהיות.
דבר ראשון: מי הוא זה שהשתלט על המערכת האוטונומית של הרכב שלי? מה הוא רוצה ממני?
זיכרון הרכב מאחורי לפני מספר חודשים עולה במוחי וגורר אחריו שאלה נוספת: האם מישהו עוקב אחרי? והאם זהו אותו גורם שהשתלט לי על הרכב?
דבר שלישי: האם כל האנשים בעולם בעצם מושפעים מהפרחים שבאזור מגוריהם? איך אפשר להסביר את זה ואיך זה שרק אני מתגבר על ההשפעה?
הרכב נוחת ביעדו ואני משחרר אנחת רווחה ויורד ממנו, יש לי עוד מה להספיק היום גם אם אני לא במרדף אובססיבי אחרי הזמן.

 

[מיהי]

מדהים.
פשוט יפהפה!
קצת קצת היה חסר לי דינמיקה בין אנשים- דיבורים וכדו׳

 

[המלמד מבני ברק]

@Chaya Lea
וואו! קראתי את ארבעת הפרקים בנשימה עצורה..
מעניין מאוד.
וזה חזק:

אני מנסה לשאול את תחושת הבטן הזו, אבל היא לא יצור תבוני, והיא לא עונה

 

[-חיה-]

וואו, איזה עלילה יפה!
וגם הכתיבה מעולה.
הפרחים הם סמים, נכון? אבל אם הוא לא הושפע בגלל שהוא היה תתרן אז איך עכשיו הפרחים גם לא משפיעים עליו?
מסקרן ממש!

 

[Chaya Lea]

וואו, איזה עלילה יפה!
וגם הכתיבה מעולה.
הפרחים הם סמים, נכון? אבל אם הוא לא הושפע בגלל שהוא היה תתרן אז איך עכשיו הפרחים גם לא משפיעים עליו?
מסקרן ממש!

תודה!
סוג של... האמת שבגלל שאני ממציאה תקופה וגם סוג של עולם אני די מרשה לעצמי להתפרע עם הדמיון אז לכן זה לא בדיוק, אם יש פה משהו לא אמין כמובן אשמח לקבל הע/ארה

 

[-חיה-]

תודה!
סוג של... האמת שבגלל שאני ממציאה תקופה וגם סוג של עולם אני די מרשה לעצמי להתפרע עם הדמיון אז לכן זה לא בדיוק, אם יש פה משהו לא אמין כמובן אשמח לקבל הע/ארה

דווקא מאוד אמין וכתוב מעולה,
ממש נהניתי לקרוא!

 

[נ. גל]

פרק מעולה!
אוהבת את קצב ההתקדמות של הפרקים. מצד אחד, בכל פרק קורות כמה התרחשויות משמעותיות, ומצד שני - אין תחושה עמוסה מדי.

אז מי זה כן? אני מנסה לשאול את תחושת הבטן הזו, אבל היא לא יצור תבוני, והיא לא עונה.

חמוד ממש.

זה נשמע הזוי כל כך ואני מרגיש כאילו אני חי בתוך סיפור הלקוח מאיזה מותחן אבל אני מבין שעלי לבדוק את העניין.

צריך להיות פסיק אחרי "מותחן".

הרכב נוחת ביעדו ואני משחרר אנחת רווחה ויורד ממנו, יש לי עוד מה להספיק היום גם אם אני לא במרדף אובססיבי אחרי הזמן.

אני לא יודעת אם זה באמת מתוכנן או לא, אבל נראה שבכל זאת יש שינוי אצל קול אחרי הטיפול. יש הרבה יותר אזכורים למה שהוא צריך לעשות, וגם המחשבות שלו הרבה יותר ממוקדות. ואני אוהבת את האיזון הזה, שבו ברור ההבדל בין היכולת להיות ממוקד, ובין ההגדרה העצמית כאדם שחי את הרגע.

 

[Chaya Lea]

צריך להיות פסיק אחרי "מותחן".

תודה! האמת שהתלבטתי בקשר לזה.

אני לא יודעת אם זה באמת מתוכנן או לא, אבל נראה שבכל זאת יש שינוי אצל קול אחרי הטיפול. יש הרבה יותר אזכורים למה שהוא צריך לעשות, וגם המחשבות שלו הרבה יותר ממוקדות. ואני אוהבת את האיזון הזה, שבו ברור ההבדל בין היכולת להיות ממוקד, ובין ההגדרה העצמית כאדם שחי את הרגע.

אני מזכירה שהוא בגיל ההתבגרות דבר ראשון, הקטע פה של צריך לעשות- התבזבז לו פה הרבה זמן ולמרות שהוא שונה מהאחרים יש לו מה לעשות כנראה ביעד המקורי של הנסיעה שלו...
עוד משהו- מקווה שזה מספיק ברור, בסביבה שלו הוא מוגדר כאדם כזה שחי את הרגע אבל האמת שהוא פשוט לא בלחץ הזה שסוחף את כל הסביבה שלו...
תודה על ההערות וההארות!

 

[לוצ'י]

@Chaya Lea סיפור מטורףף!
קראתי בשקיקה.
מחכה כבר לפרק הבא
(גם בדוקס)

 

[Talya kadosh]

מדהים.
מקווה שאת מודעת לעצמך.
אוהבת את העולם שלקחת אותי אליו.