מעניין לראות כיצד הדיון בפורום 'תפס גובה' לכיוון הערכי בשאלות עמוקות של 'בחירה חופשית' ו'פסיכולוגיה מול יהדות'.
אבל, כדאי וחשוב לשים לב שלפעמים השאלה היא רק מהי נקודת המוצא של האדם ולא לגבי הפרקטיקה שעליו לנהוג.
לדוגמא, גם אליבא דהרב שטיינמן, אם אני אמצא מטפל שיעזור לילד 'לעבוד על המידות' שלו, האם תהיה התנגדות לכך?
כלומר, מבחינה ערכית אני אהיה מודע לכך שמדובר ב'מידות רעות', וזו גם תהיה הגישה שלי כאשר אני אקח את הילד לטיפול. אבל מבחינה פרקטית, מלבד התפילה, אני גם אעשה השתדלות, וכמו שהולכים לרופא משפחה, כך אלך למטפל. וכן, גם לעצמי וגם לילד אני אומר, שהבחירה היא בידיים שלו, והטיפול רק יעזור לו לבחור.
כידוע ר' ישראל מסלנט ותלמידיו פיתחו שיטות שונות של אבחנות פסיכולוגיות, לדעת להגדיר את המניעים להתנהגויות שונות. הם קראו לזה במונח 'מידות רעות', אבל אין שום בעיה לקרוא לזה 'הפרעות'. כי גם אם אני קורא להפרעה מסוימת 'מידה רעה' עדיין עלול אני לטעות שהדבר לא תלוי בבחירה חופשית. ומאידך, גם כשאני קורא לה 'הפרעה' זה לא סותר את ההנחה שבכוח של האדם להתגבר עליה בכוח הבחירה החופשית. כשאומרים אמירה כללית ש"הכל מידות רעות", האם הכוונה שמיותר לאבחן, האם מדובר ב'גאווה' 'תאווה' 'עצלות' או שאר המידות?! כמובן שלא.
אז בואו נניח שיש מידה כזו שקוראים לה 'הפרעת אישיות גבולית'. בואו נצא מנקודת הנחה שמי שסובל מ'מידה' זו, זקוק לסיוע חיצוני כדי להתגבר עליו, והדבר אינו סותר כלל וכלל לבחירה חופשית. כי כמובן, כמו שהסבירו כאן בפורום, בהרבה מצבים החכמה היא לזהות היכן מונחת הבחירה. ובמקרה זה, יש דרך ארוכה מאד-מאד של בחירה: א. שהאדם יהיה מוכן להכיר בכך שיש לו בעיה ויפסיק לרמות את עצמו ש"עצבנו אותי" "אני מדוכא כי עשו לי..." אלא יקום ויודה בינו לבין עצמו שיש כאן 'בעיה' כללית שמחבל בו ובסובבים אותו. ב. גם אחרי ההכרה, עדיין יש דרך ארוכה של בחירה, האם ואיך לשתף פעולה עם הטיפול, כיצד להתייחס לכשלונות שבדרך ועוד ועוד. על הנייר זה נשמע כאילו המילה 'טיפול' היא איזה קסם שמעלים בעיות. אבל במחשבה שנייה, גם מי שלא חווה טיפול מבין שזה לא כך.
ולגופו של עניין, השאלה שלי לא הייתה פילוסופית-ערכית, אלא פרקטית: אילו תסמינים מצטברים צריכים להדליק נורה אדומה, שהנה יש כאן מקרה של הפרעת אישיות גבולית. כי כפי שהספקתי להבין, מדובר בהתנהגויות שמי שלא מכיר חושב שאין קשר ביניהן. וגם, כאשר מדובר בסביבה של אנשים מצפוניים, בהרבה מהמקרים הם עלולים גם להאשים את עצמם, כאילו הם הפוגעים, ובעצם חשוב להודיע להם שהם בעצם הנפגעים. המידע חשוב, גם לסביבה וגם לסובל, כדי שידע להתמקד בבעיה שלו. כי יותר קל לטפל בדבר "שיש לו שם", מאשר בצירוף של הסתבכויות, שמי שיש לו את ההפרעה לא מבין, ושואל את עצמו: למה זה קורה לי?
וכמו שאמר הגר"ח מבריסק, שכאשר לשלוש קושיות יש תשובה אחת, זו התשובה.
שנה טובה ובריאה לכולם!
הנושאים החמים
