הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בעקבות האשכול שהתפתח כאן בימים האחרונים, בעניין חיים עם בן זוג בעל הפרעת אישיות, ובעקבות האשכולות הצצים ועולים מידי תקופה בעניין מוגנות ילדים, הרגשתי צורך להעיר הערה חשובה, שאולי תוכל לסייע לחלק מן האנשים, בעז"ה.
חשוב לי לציין כי אני פסיכולוגית בהתמחות קלינית חרדית, ומדובר בנושאים יקרים מאד לליבי, אשר חקרתי אותם רבות הן במסגרת עבודתי והן במסגרת סדנאות והרצאות שאני מעבירה בנושא לאמהות ולאנשי צוות במוסדות.
שני הנושאים הנ"ל נראים שונים זה מזה, אך במהותם יש להם הרבה מן המשותף. בשניהם יש קרבן ויש תוקף, בשניהם פעמים רבות התוקף הוא מישהו שקרוב מאד לקרבן ואמור להגן עליו ובשניהם פעמים רבות הפגיעה מתרחשת באופן סמוי ומתוחכם כ"כ, שלא ניתן להאמין כי היא מתחוללת. (שניהם גם מתחוללים בכל שכבות החברה והציבור, בלי יוצא מן הכלל ובלי תעודות ביטוח לאף אחד). החינוך למוגנות, שהפך ב"ה נפוץ כ"כ לאחרונה, הוא הרבה יותר מאשר הוראות קונקרטיות לילדים בענין התנהלות במכולת או בהמתנה בכביש, ולכן הוא גם איננו מסתיים כאשר הילד או הילדה מגיעים לגיל שבו "הם גדולים מספיק כדי להבין לבד".
הקושי העיקרי בחינוך למוגנות הוא שקשה לשרטט קוים לדמותו של האיש הרע, וקשה גם לשרטט קוים לדמותו של הפיתוי אשר גורר את הפגיעה. מדובר לרוב בתהליך ארוך, הדרגתי, מטשטש חושים, בו הקוים האדומים נחצים לאט לאט, בכל פעם קצת יותר, וקשה להניח את האצבע על הנקודה המסויימת בה הפגיעה הופכת להיות פגיעה. זו גם הסיבה לכך שפגיעה, בהגדרתה הרחבה, איננה מתרחשת רק בגילאים צעירים, ויכולה, לצערנו, להתרחש גם בגיל מבוגר ובתוך מערכת נישואין.
כחברה אשר מחנכת את ילדיה לערך הציות וההתמסרות, ובהמשך מניחה את ההתמסרות כאבן פינה לזוגיות נכונה ו"שלום בית", חשוב כי נחנך את ילדינו להבחין בין "התמסרות" לבין "כניעה". לא ניתן להגדיר את המעשה האסור או המעשה הנכון, כי לעיתים אותו מעשה ממש עשוי להיות פעם פוגעני ופעם נכון, תלוי בנקודה הפנימית ממנה שני הצדדים מגיעים לבצע אותו.
אם הילד שלי נותן לחבר ששכח אוכל לאכול מן הסנדביץ' שלו הרי שזו התמסרות וחסד, אך מה אם החבר סוחט את הנתינה הזו, ולא באופן חד פעמי?
ואם אישה אחרי לידה מתאמצת מאד לקום כדי להכין ארוחה לבעלה - זו יכולה להיות התמסרות מקסימה אבל יכול לנבוע גם מפחד או מטרור או מתחושת חובה לא מוצדקת.
כמו בכל הדברים הנתונים ללב - אין מדובר בשחור ובלבן, יש סקאלה ארוכה מאד והדרגתית מאד, והנקודה בה הגבול נחצה חמקמקה וקשה לאיתור.
לדעתי, הדבר העיקרי שאנחנו יכולים לעשות כהורים הוא לאמן את הילדים שלנו להיות מודעים למעשים שלהם, ולמוטיבציות המניעות אותם, ולהשלכות של המעשים, החל מהרבי בחיידר שמבקש ממך ללוות אותו למחסן הציוד כדי לקחת בריסטולים; ולא כלה אף פעם, אבל בהחלט גם תקף כבן זוג שמתבקש, או נדרש, לעשות דברים בניגוד לרצונו. (וכן, מכיון שמרבית הסובלות מהפרעת אישיות גבולית הן נשים, המונופול שניתן לנשים על אומללות בחיי נישואין איננו מוצדק). המגן החזק ביותר שאנחנו יכולים לתת לילדינו מפני פגיעה, מכל סוג ובכל גיל ובכל שלב בחיים, הוא הורים תומכים אשר עומדים מאחוריהם ונכונים להגן עליהם.
כמובן שלא ניתן להקיף את הנושא בשורות ספורות בפורום, אך היה חשוב לי להאיר את תפקידנו כהורים, ואולי גם לעיתים את חלקנו במערכת פוגענית, במידה כזו או אחרת. בכל מקרה חשוב מאד לא לקחת הנחיות לחיים לא מפורום אינטרנטי, לא מספרות מכל סוג שהוא ולא משיח שכנות על ספסל בגינה. בכל חשש הכרחי לפנות לאיש מקצוע מוסמך כדי לבדוק את הענין, להפיג את החשש במקרה הטוב, או לטפל בבעיה במקרה הבעייתי.
בתפילה שלא תצא תקלה.
שנה טובה ומבורכת.
חשוב לי לציין כי אני פסיכולוגית בהתמחות קלינית חרדית, ומדובר בנושאים יקרים מאד לליבי, אשר חקרתי אותם רבות הן במסגרת עבודתי והן במסגרת סדנאות והרצאות שאני מעבירה בנושא לאמהות ולאנשי צוות במוסדות.
שני הנושאים הנ"ל נראים שונים זה מזה, אך במהותם יש להם הרבה מן המשותף. בשניהם יש קרבן ויש תוקף, בשניהם פעמים רבות התוקף הוא מישהו שקרוב מאד לקרבן ואמור להגן עליו ובשניהם פעמים רבות הפגיעה מתרחשת באופן סמוי ומתוחכם כ"כ, שלא ניתן להאמין כי היא מתחוללת. (שניהם גם מתחוללים בכל שכבות החברה והציבור, בלי יוצא מן הכלל ובלי תעודות ביטוח לאף אחד). החינוך למוגנות, שהפך ב"ה נפוץ כ"כ לאחרונה, הוא הרבה יותר מאשר הוראות קונקרטיות לילדים בענין התנהלות במכולת או בהמתנה בכביש, ולכן הוא גם איננו מסתיים כאשר הילד או הילדה מגיעים לגיל שבו "הם גדולים מספיק כדי להבין לבד".
הקושי העיקרי בחינוך למוגנות הוא שקשה לשרטט קוים לדמותו של האיש הרע, וקשה גם לשרטט קוים לדמותו של הפיתוי אשר גורר את הפגיעה. מדובר לרוב בתהליך ארוך, הדרגתי, מטשטש חושים, בו הקוים האדומים נחצים לאט לאט, בכל פעם קצת יותר, וקשה להניח את האצבע על הנקודה המסויימת בה הפגיעה הופכת להיות פגיעה. זו גם הסיבה לכך שפגיעה, בהגדרתה הרחבה, איננה מתרחשת רק בגילאים צעירים, ויכולה, לצערנו, להתרחש גם בגיל מבוגר ובתוך מערכת נישואין.
כחברה אשר מחנכת את ילדיה לערך הציות וההתמסרות, ובהמשך מניחה את ההתמסרות כאבן פינה לזוגיות נכונה ו"שלום בית", חשוב כי נחנך את ילדינו להבחין בין "התמסרות" לבין "כניעה". לא ניתן להגדיר את המעשה האסור או המעשה הנכון, כי לעיתים אותו מעשה ממש עשוי להיות פעם פוגעני ופעם נכון, תלוי בנקודה הפנימית ממנה שני הצדדים מגיעים לבצע אותו.
אם הילד שלי נותן לחבר ששכח אוכל לאכול מן הסנדביץ' שלו הרי שזו התמסרות וחסד, אך מה אם החבר סוחט את הנתינה הזו, ולא באופן חד פעמי?
ואם אישה אחרי לידה מתאמצת מאד לקום כדי להכין ארוחה לבעלה - זו יכולה להיות התמסרות מקסימה אבל יכול לנבוע גם מפחד או מטרור או מתחושת חובה לא מוצדקת.
כמו בכל הדברים הנתונים ללב - אין מדובר בשחור ובלבן, יש סקאלה ארוכה מאד והדרגתית מאד, והנקודה בה הגבול נחצה חמקמקה וקשה לאיתור.
לדעתי, הדבר העיקרי שאנחנו יכולים לעשות כהורים הוא לאמן את הילדים שלנו להיות מודעים למעשים שלהם, ולמוטיבציות המניעות אותם, ולהשלכות של המעשים, החל מהרבי בחיידר שמבקש ממך ללוות אותו למחסן הציוד כדי לקחת בריסטולים; ולא כלה אף פעם, אבל בהחלט גם תקף כבן זוג שמתבקש, או נדרש, לעשות דברים בניגוד לרצונו. (וכן, מכיון שמרבית הסובלות מהפרעת אישיות גבולית הן נשים, המונופול שניתן לנשים על אומללות בחיי נישואין איננו מוצדק). המגן החזק ביותר שאנחנו יכולים לתת לילדינו מפני פגיעה, מכל סוג ובכל גיל ובכל שלב בחיים, הוא הורים תומכים אשר עומדים מאחוריהם ונכונים להגן עליהם.
כמובן שלא ניתן להקיף את הנושא בשורות ספורות בפורום, אך היה חשוב לי להאיר את תפקידנו כהורים, ואולי גם לעיתים את חלקנו במערכת פוגענית, במידה כזו או אחרת. בכל מקרה חשוב מאד לא לקחת הנחיות לחיים לא מפורום אינטרנטי, לא מספרות מכל סוג שהוא ולא משיח שכנות על ספסל בגינה. בכל חשש הכרחי לפנות לאיש מקצוע מוסמך כדי לבדוק את הענין, להפיג את החשש במקרה הטוב, או לטפל בבעיה במקרה הבעייתי.
בתפילה שלא תצא תקלה.
שנה טובה ומבורכת.
נערך לאחרונה ע"י מנהל:
