קיבלתי באישי מדבורה נויגרשל - מתוך ספרה 'הדבש והעוקץ':
דור הצנזורה לשואה
ימי אב המתרגשים עלינו הביאו אותי לטאטא את הצאן המתגרד משעמום ומיתושי הלילה לכיוון הספרייה. מנהג בלתי כתוב לנו- למלא את הבית בימים משמימים אלה חסרי הים, הברכה, ועבודות הכביסה- בספרים המביאים להרהורי גלות וציפייה לרגע בו ימלא שחוק פינו.
הרשימה הייתה ברורה- ספרי חורבן וספרי שואה שאין כמותם לתודעת גלות אמתית. המדפים בספריה היו עמוסים בהתאם, ולי רק נותר לבדוק מה יביאו השליחים באמתחת.
הם שבו. אדומים, מטפטפים ורעבים לאיגלו.
תפסתי אותם בקומת הכניסה, כשחזרתי ממשמרת זבל. על הדרך תפסה אותי השוערת מקומת הכניסה- הלוא היא ריבה שכנתי, לפטפוט תשעת הימים שגרתי נוסח: "מה הכנת היום לצהרים? אני הכנתי פחזניות מכבד צמחי ברוטב שמנת ללא חלב".
באמצע התיאור העסיסי היא השתתקה והביטה במבט של גינוי בשקית האשפתון הסגולה העמוסה ספרים.
"הכול פה מהספרייה הקדושה לעילוי נשמת הרב פוקיקובסקי, עם כל ההכשרים והאישורים הדרושים!" התגוננתי עת השק הגדול הונח בחיקי, ויוצאי הספרייה נעלמו למעלה, בדרך להתקררות והתאוששות מהמסע במדבר הלוהט בחוץ.
"את נותנת לילדים לקרוא חומרים כאלה?!" הצביעה במרחק בטוח על טלאי צהוב שהציץ מאחת הכריכות.
"??" הבטתי בה ולא ידעתי מה פגם מצאה בספרים תמימים אלה.
"את לא נורמלית". פסקה כאילו היא פסיכיאטר מחוזי עם רישיון לאשפוז בכפיה, "אם תתני להם לקרוא את זה, הם לא ישנו לך בלילות, ויגמגמו לך בימים מרוב חרדה. לא מספיק הסבתות שלנו עברו את הטראומות, הדור השני סבל מהשאריות, ואת מבקשת שגם הדור הרביעי לשואה יצא אהממ..." פלבלה בעיניים באופן שאין לטעות במשמעותו האומללה.
"מדובר כאן בסיפורי חיים, קצת היסטוריה. זכור את אשר עשה לך עמלק!" סיימתי בציטוט הכי חזק שמצאתי.
למען האמת, הייתי הלומה למדי.
מול אחת משש הזכירות עברה ריבה לדום, כך נותר לי פתח להימלט מהמעצר ולעלות סוף סוף הביתה.
הנחתי את השקית הגדולה על השולחן, והחברה הצטופפו לידה כעדת דבורים ליד הדבש. ריבה השכנה הכניסה בי קצת חרדות ועל כן בקשתי לבדוק את השלל לפני שיעלם ללא בקרה תחת ידי הקוראים הנלהבים.
" לקטנים יותר רק הקומיקס" הנחתי ספר צבעוני מלא חיוכים וכמה כלבי מחמד עם צלב קרס, בראש הערימה המאושרת. "הספר הזה? רק מגיל עשר" החלטתי על המנוקד ההוא המבטיח את קורות שרה הקטנה בגטו. מנוקד פרושו לילדים צעירים, גם ללא התוויה מודגשת, הלא כן?
את הספר השחור עם הטלאי הצהוב וההוא עם גדר התיל המחושמלת, המתארים ביוגרפיה אותנטית של ניצולים, אישרתי רק לקוראים מגיל בר מצווה ומעלה. בכל זאת, המבט המצמית של ריבה עדיין רדף אותי, ובינינו, גם אני יצורה מהוססה בכל הנוגע לחשיפה לזוועות.
אמנם לא ברמה הקטלנית של ריבה שמצנזרת לבנותיה גם אירועים שוליים, ומכל טיפת דם עושה קטשופ. אהה. הרי לכם. לא פלא הוא שתמות עיניים אלו הגדלות בסביבה כה סטרילית לאנחות, מפתחות פאניקה מטורפת מכל יתוש.
ומה עם החבורה המחושלת שלי? הבה ונראה.
בדקתי את הצאן הקורא בספרים:
פוצ'וק בן השבע רעד מאחורי הספר. לא, הוא לא התייפח בחשאי, אלא גנח מצחוק בריא. אבוי לי! לא. לא הבאנו לכאן בימים נוגים אלה ספר בדיחות. בקשתי לבדוק מה כל כך משעשע אותו.
הצצתי ונפגעתי בשביל כל יוצאי גטו ורשה. הבתים על הדף כהים, אירופאיים ואותנטיים. אכן, הדמיה מופלאה לפי כל כללי האומנות הממוחשבת. אבל הדמויות, וההתרחשויות? נראה לי שכזה ספר הייתה ריבה מניחה ללא חשש ביד בנותיה הענוגות. זה עשה חורבן מחורבן יהדות אירופה, והפך אותו לחוויה קיצית עליזה להחריד. ארנבים מאולפים התחפשו לקצינים נאציים, וילדים יהודיים עגולי לחיים וקורצי עיניים שיטו באותם בלונדוני מבט רע, חטפו להם את הרובים, שילחו אותם לאשפתות והופ, קפצו משם ישר לארץ ישראל עטורי ניצחון.
הילד התלהב עד מעל לאוזניו הלוהטות מהתרגשות, ואני כמעט תפסתי את היצירה הזו והשלכתי אל האח הבוער, אם היה לי אחד כזה.
הנחתי את הקומיקס הרחק, והחלטתי להשכיל את ילדי באופן קצת יותר הגיוני.
חלילה, לא רציתי שריבה תקרא לרווחה בטיעון של הפחדת קטין, על כן סיפרתי לו דברים כהווייתם בהתאם לגיל. העיקר למחוק את הקשקוש שקרא קודם.
פרטתי על קורות המשפחה, על הריכוז בגטאות, ועל אבא של סבתא זיכרונה לברכה שגורש עם כולם לרכבת, בה נסעו לאושוויץ. סבתא סיפרה לנו שזקנו היה שחור לחלוטין כשעלה לרכבת, וירד ממנה כשכל שערותיו לבנות. הגדולים שכרו אוזן חטפו צמרור וזעזוע, אבל המאזין הצעיר פתח עיניים בעניין, וברר: "ואיזה צבע שער היה לו בדרך?"
מייאוש, עברתי לדיווח היסטורי יבש, הוספתי קצת גם מהספר "יבנה המקדש", ומשם יצא הקטן ללא גמגום ורטט לנסוע באופניים.
"הן יהיו טובות גם לתשעה באב", הבטיח לי, "אפילו שהן יותר מארבע טפחים, כי הכיסא שלהן קצת שבור, ובכלל לא נוח".
אחד מגיל הביניים שקרא את הספר על הילדה ההיא מהגטו שברחה ליער, נרדם כשהספר פתוח לו על האף. לקחתי בזהירות חשאית, תוהה אלו חלומות יהיו לו בלילה.
בוקר אור, ומיד אחרי התחקור הרגיל של: "נטלת ידיים? צחצחת שיניים?". בדקתי:
"חלמת משהו על הספר?"
נדלקו עיני הנער הצעיר: "אה, בטח חלמתי. שהייתי פרטיזן, ונלחמנו בגרמנים, היה כיף!"
הרמתי ידיים בייאוש.
זה הדור הרביעי לשואה, זה?
מה יהיה? כולם חוששים לילדנו הענוגים, ומוציאים לעם ספרי שואה וחורבן מנוגבים מדמעות מדם ואש. אולי משאירים קצת תימרות עשן, כי זה יוצא יפה בציורים. לא אתפלא למצוא באיזה קומיקס אסיר לבוש פסים אוכל ימבמבם וורוד.
נזכרתי בימי האבלות של ילדותי. הם הלכו ביחד עם הטייפ הגדול ההוא והקלטת של "קול הדף".
הקול הרבני המנגן ביגון: "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים", עוד מהדהד בראשי, מתערבב בפסוקי מגילת איכה. אף אחד לא שם לי יד על האוזניים כשהוקראו פסוקים כמו: "ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן". ושרדתי כשעל גבי כמו על גב כולנו, ההיסטוריה היהודית על כל כובד משקלה, ועם זאת, אני מעזה עוד לצחוק בשעות הפנאי, ועוד יותר, בשעות עמוסות.
נו, מילא אנחנו. מה כבר עברנו? סכינאים? פיגועים? שכול ומרורות?
אבל אפילו הסבתות שלנו עם המספר על הידיים, או אלו שברחו בעור שיניהם מפרעות, וגירושים בארצות המזרח, או התכופפו מאימת הפגזים בישוב המתחדש בארץ, הורישו לנו הרבה הומור יהודי מפולפל כהלכה. כזה שאין לו אח ורע באף אומה מהאומות.
זה הגיע כעסקת חבילה עם הדמעות והדם, ולכן הצחוק הזה כה בריא וטוב.
למרבה המזל, אף אחד לא צנזר את הגמרא ופרושי מגילת איכה כך שעדיין יש תקווה שיגדלו הנערים ויחשפו כמו שצריך למה שצריך.
שהרי אם נדע לבכות היטב, גם ימלא שחוק פינו, ובמקומות הנכונים.
במהרה בימנו, אמן!
(דבורה נויגרשל)