אחרוןןןןן כמעט----
אשמח לתגובות
הימים הבאים היו אפורים, וגררו אחד את השני בעקביות.
אף יום לא חשב לדלג את עצמו ולעבור ליום הבא, ורוני קיבל אותם בלית ברירה.
הלימודים היו מייגעים, הפקקים מרגיזים, והחברים משמימים.
<רוני, מה ענינים?> דוקו התיישב לידו בהפסקה.
<הכל בסדר> רוני ענה. אימא הביאה היום סנדויץ עם חביתה.
<אתה יודע, רוני> דוקו היה נינוח. <מאז שדיברתי איתך, אז, אתה זוכר?>
<בהסעה?> רוני שאל. פעם- פעם.
<כן, בדיוק> הוא חייך.
<אז רציתי להגיד לך תודה> הוא הרים את עיניו, מחפש את מבטו של רוני.
אפס תגובה. רוני היה קבור היטב במסך. עיניו היו מצומצות, לא מרפות לרגע.
<אתה ממש שינית לי את החיים, עם מה שאמרת לי>
רוני הרפה לרגע את אחיזתו מהטלפון, מופתע.
<בזכותך אני יותר בנאדם טוב. יותר חברותי>
דוקו המשיך לשפוך מלל.
<מאז מה שאמרת לי אני יותר יוצר קשר עין, יותר מתקשר>
חיוכו התרחב.
<באמת שיותר טוב לי בחיים. רוני? מה קרה לך? אתה עייף?>
רוני לא הגיב.
<כן> כתב אחרי שניות ארוכות, ושחרר פיהוק.
<אתה נראה ככה>.
<תודה, דוקו> הוא הקליד לאט, מהסס. <אתה ממש משמח אותי>.
דוקו באמת נראה יותר טוב לאחרונה. יותר חי, יותר עליז. אהוד.
רעננות החייתה את מוחו המכובה, העייף.
והוא לא היה כמעט, בשביל לראות. ולשמוח.
רק המילים שלו, הישנות, הלכו, והישקו. והצמיחו פירות.
אבל את הפרחים שלו הוא שכח.
רוני חייך, מותח את שרירי השפתיים המתנונות שלו.
והרים את עיניו, יוצר קשר עין עם דוקו.
הם לא השתנו בתקופה האחרונה, בכלל.
***
<אבא? אתה בבית?> רוני כתב.
<כן>. אבא ענה מיד.
<שאלום>. רוני פתח את הדלת, חייך.
נפנף ביד לשלום. הרים עינים, פגש מבט. חייך שוב.
<איך היה היום?> אבא שאל.
<היה טוב, אבא. אתה לא צריך לדאוג. אני לא ילדה בת 3>
רוני צחק.
<מה יש צהריים?> הוא פתח את הסירים, לקח לעצמו צלחת.
השמש חייכה אל קירות המטבח, זוהרת על המכסים.
ושתיהם התיישבו לארוחת צהריים משותפת, רגילה.
הנושאים החמים
