הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
איך לגשת.
שאלת חיים. שאלת החיים שלה, לפחות. שאלת החיים שלה בתקופה האחרונה, לכל הפחות.
"אין גישה".
אף אחד מלבדה, כמדומה, לא רואה את השלט הזה שרשום עליו באותיות אדומות, מדממות. אפילו ראובן, אבא תמים שכמותו, עדיין ממשיך לגשת אליו כאילו כלום, ממשיך להציע לו חברותות שונות, ממשיך לשאול מה התחדש בבית המדרש הקטן שלהם בישיבה.
היא לא מסוגלת. המילים הרוטטות שתלה על עצמו יוסי שלה, התינוק שלה לשעבר, היצור בעל החן הכובש אפילו גם אחרים מלבד אמו הלא אובייקטיבית – לא מאפשרות לה לגשת אליו.
מתי הוא הפך לכזה? מתי הפכו תלתלי הזהב שבפאותיו לקוצי קיפוד דוקרניים? מתי הפכה המיטה שלו למערה שאפילו בימי שישי אל לה לגשת אליה, ולו כדי להחליף מצעים?
היא לא יודעת. משהו קורה שם, בגיל ההתבגרות שתמיד איים עליה – ובצדק. משהו חוטף את הילדים הרכים האלה, המוכרים כל־כך, משיב במקומם יצורים נרגנים, שבמקרה הטוב רק שקועים באוזניות שלהם בהתנתקות מוחלטת מהעולם.
"אין גישה", מסמנות האוזניות, ומסמנת השמיכה שהוא תלה סביב מיטתו (ותודה לה' על מיטת הקומותיים הצפופה, שמאפשרת לו את זה), ומסמנות פאותיו שהתקצרו לאחרונה בצורה מפתיעה.
והיא כל כך רוצה לגשת אליו, לחבק אותו כמו פעם, לשאול מה קורה, ומי פגע בו כל כך, ועם איזה מורה עליה לדבר כדי שיטפל בבעיה החברתית/הלימודית/הרגשית שנחתה עליו הפעם.
אבל הוא לא מאפשר לה.
איך לגשת.
איך ניגשים לנער שחוזר פתאום מוקדם מדי מהישיבה, זורק את התיק שלו באמצע הסלון, רץ לחדר הבנים, מסלק משם כמה אחים צעירים ומבוהלים, וטורק את הדלת בעוצמה?
"אמא, הוא גירש אותנו מהחדר!" מייבב בנימין, עדיין אוחז בכמה מהקלפים מהמשחק שבו הוא ונפתלי שיחקו עד לפני רגע.
היא מלטפת את תלתליו, לבה לא אִתו. שם, בחדר הבנים, מסתגר לו הבכור שלה, והרגשות שבה מתערבלים ומתערבבים. באיזו זכות! ומה קרה לו? זה לא החדר רק שלו! ולמה הוא חזר מוקדם? לא בסדר שהוא הפריע ככה לבנימין ולנפתלי! מה עובר על הבן שלה?
"בואו, חמודים," אוספת את לבה אליהם, מוציאה להם משחק קופסה אחר מארון עליון ושכוח, מותירה אותם לשחק על השולחן בסלון (המקום היחיד שדיני התינוקת עוד לא מצליחה להגיע אליו), וצועדת בנחישות מהוססת לחדר הבנים.
איך לגשת?
אסטרטגיות מתנחשלות בה וקורסות, רעיונות לפתיחים, תרחישים לסיומים, זעקות למענה, שתיקות לדממה.
היא מחליטה להשתמש בכולן גם יחד. עוצמה ורכות, ביטחון והססנות, אהבת אם שיש בה גם תקיפות וגם בקשה לקרבה.
זה הבן שלה, אחרי הכול. גם אם לאחרונה היא מרגישה כלפיו זרות מוזרה.
היא ניגשת.
דופקת על הדלת בעדינות, לוחצת על הידית בנחישות.
"יוסי?"
המילה אובדת בחלל, בקושי חודרת את מעטה השמיכה המכסה את המיטה.
נושמת עמוק. מחליטה לפתוח בסיפור.
"לפני שש־עשרה שנים וחודשיים וארבעה ימים," אלוקים יודע איך הצליחה לדייק כל כך, "הגיע אלינו האושר הגדול ביותר שאדם יכול לחוות. אתה נולדת, אדוני הצעיר, יוסף הקטן שלנו, בננו הבכור.
"כזה קטן היית. יכולת להיכנס במיטה הזו שלך עשר פעמים לפחות. כשהחזקתי אותך בידיי לראשונה – הרגשתי שכל מה שהכרתי על עצמי נוזל ממני, הרגשתי איך אני הופכת לחדשה. לאמא. חשתי את התחושה הזו עוד שבע פעמים אחר כך – אבל מעולם לא באותו ראשוניות עוצמתית כמו זו...
"וגדלת, יוסי שלנו, הבכור. והכרת אותנו, והכרנו אותך. הכרנו את שיבושי הלשון המתוקים שלך – אפילו בגיל חמש עדיין היית אומר לפעמים מָתְמַק במקום ממתק – את התלתלים הארוכים שלך, שבצער רב נפרדתי מהם כשהגעת לגיל שלוש – אתה יודע ששמרתי אותם בשקית? תכננתי לעשות את זה עם שאר הבנים, אבל שכחתי... רק התלתלים שלך נשמרו... הכרנו אותך כילד בעל עיניים גדולות ותמימות, שתמיד מצפות באמונה שלמה לתשובה הנכונה שתבוא מאבא ואמא. והכרנו אותך בתור אח גדול לרחלי וללאה, ואחר כך גם לנועה ולבנימין ולנפתלי ולדניאל ובסוף גם לדיני. ועם כל אח שנולד לך – ראינו איך אתה מתבגר, תופס עוצמה ואחריות גם יחד, יודע להפגין אהבה בכל הדרכים שיש לך, יודע להורות את הדרך לכל החבורה המתוקה שלנו."
תנועה מאחורי השמיכה. היא עוצרת לרגע את נשימתה.
"משהו קרה לאחרונה. אני לא יודעת מה. אומרים שבגיל ההתבגרות אנשים משתנים. עבר כבר די הרבה זמן מאז שאני הייתי בגיל הזה, אז אולי אני לא זוכרת. ואולי אני לא מספיק מצליחה להכיל אותך. להבין אותך. להיות אִתך בקושי. הלוואי שהייתי יכולה. קשה לי לעשות את זה כשהדלת שלך כל הזמן סגורה. אולי אם תפתח לי פתח – אפילו פתח קטנטן – אני אוכל להרחיב אותו, להיכנס לתוך האולם שלך, לתוך העולם שלך. הלוואי.
"כשאני נזכרת בתינוק שהיית, בילד המאמין והסומך בתמימות שתמיד היית – אני מאמינה שהפתח הזה עוד ייפתח..."
משתתקת. היא ניגשה. עכשיו זה תלוי בו.
רגע. שניים.
דמעות בעיניה. מתכננת את נסיגתה השקטה. את הייאוש הזועק. אפילו מילה לא הצליחה לשחרר ממנו. הלעולם תישאר היא כמו עבד למצבי רוחו המתחלפים?
"אמא." קול צרוד מרומם את עיניה באחת מהשפלתן הצורבת.
השמיכה מוסטת באחת. הוא יושב שם, על המיטה, האוזניות מונחות בין רגליו המשוכלות לישיבה מזרחית. הכיפה מזדקרת על שערותיו הקצרות ככתר מעוות. הכרית המושענת מאחוריו מספקת לו את המראה הכללי של מלך. או לפחות משנה למלך.
עיניה נוצצות בתקווה מחודשת. מעיזה להתקרב קצת אל המבצר שיצר לעצמו, אל הארמון שאליו כבר אין לה גישה.
"אמא." הוא אומר שוב.
"כן, יוסי שלי?"
"תגידי, נשאר קצת קפה בבית? אני מת מעייפות, צריך משהו שיעורר אותי."
כתפיה נשמטות. כמה אכזבה עוד יוכלו לשאת.
"יש קפה. אתה רוצה נס או שחור? מה להכין לך?" כמה אומץ יש באימהות לפעמים.
"תעשי שחור. אני ממש גמור." היא מהנהנת, מתחילה שוב בנסיגתה. "את יודעת, אני חייב להישאר ער עד מאוחר היום," הוא מוסיף פתאום, "יש משמר של ליל שישי."
שוב מרימה את עיניה. יש הפתעה בדמעות העולות בהן.
"ואתה תלך?"
"כן. הפעם אני רוצה ללכת. לכן ביקשתי לצאת מוקדם היום. כדי שאוכל להשתתף במשמר. זה בסדר, נכון?"
זה בסדר, נכון.
ואולי עוד הכול יהיה בסדר ונכון.
"ואמא."
היא מפנה אליו שוב את פניה.
"תודה שסיפרת לי על איך שהייתי תינוק וכל זה. זה נחמד להיזכר לפעמים."
בלב הולם היא מהנהנת, יוצאת באיטיות מכבדת, מלאת הודיה, מהחדר.
הפעם תודי את ה', יהודית, היא מספרת לעצמה.
ורגע לפני שהדלת נסגרת היא רואה פתאום את עיניו הבהירות נוצצות אליה.
ונדמה לה שהוא לא יכול עוד להתאפק – והוא בוכה.
שאלת חיים. שאלת החיים שלה, לפחות. שאלת החיים שלה בתקופה האחרונה, לכל הפחות.
"אין גישה".
אף אחד מלבדה, כמדומה, לא רואה את השלט הזה שרשום עליו באותיות אדומות, מדממות. אפילו ראובן, אבא תמים שכמותו, עדיין ממשיך לגשת אליו כאילו כלום, ממשיך להציע לו חברותות שונות, ממשיך לשאול מה התחדש בבית המדרש הקטן שלהם בישיבה.
היא לא מסוגלת. המילים הרוטטות שתלה על עצמו יוסי שלה, התינוק שלה לשעבר, היצור בעל החן הכובש אפילו גם אחרים מלבד אמו הלא אובייקטיבית – לא מאפשרות לה לגשת אליו.
מתי הוא הפך לכזה? מתי הפכו תלתלי הזהב שבפאותיו לקוצי קיפוד דוקרניים? מתי הפכה המיטה שלו למערה שאפילו בימי שישי אל לה לגשת אליה, ולו כדי להחליף מצעים?
היא לא יודעת. משהו קורה שם, בגיל ההתבגרות שתמיד איים עליה – ובצדק. משהו חוטף את הילדים הרכים האלה, המוכרים כל־כך, משיב במקומם יצורים נרגנים, שבמקרה הטוב רק שקועים באוזניות שלהם בהתנתקות מוחלטת מהעולם.
"אין גישה", מסמנות האוזניות, ומסמנת השמיכה שהוא תלה סביב מיטתו (ותודה לה' על מיטת הקומותיים הצפופה, שמאפשרת לו את זה), ומסמנות פאותיו שהתקצרו לאחרונה בצורה מפתיעה.
והיא כל כך רוצה לגשת אליו, לחבק אותו כמו פעם, לשאול מה קורה, ומי פגע בו כל כך, ועם איזה מורה עליה לדבר כדי שיטפל בבעיה החברתית/הלימודית/הרגשית שנחתה עליו הפעם.
אבל הוא לא מאפשר לה.
איך לגשת.
איך ניגשים לנער שחוזר פתאום מוקדם מדי מהישיבה, זורק את התיק שלו באמצע הסלון, רץ לחדר הבנים, מסלק משם כמה אחים צעירים ומבוהלים, וטורק את הדלת בעוצמה?
"אמא, הוא גירש אותנו מהחדר!" מייבב בנימין, עדיין אוחז בכמה מהקלפים מהמשחק שבו הוא ונפתלי שיחקו עד לפני רגע.
היא מלטפת את תלתליו, לבה לא אִתו. שם, בחדר הבנים, מסתגר לו הבכור שלה, והרגשות שבה מתערבלים ומתערבבים. באיזו זכות! ומה קרה לו? זה לא החדר רק שלו! ולמה הוא חזר מוקדם? לא בסדר שהוא הפריע ככה לבנימין ולנפתלי! מה עובר על הבן שלה?
"בואו, חמודים," אוספת את לבה אליהם, מוציאה להם משחק קופסה אחר מארון עליון ושכוח, מותירה אותם לשחק על השולחן בסלון (המקום היחיד שדיני התינוקת עוד לא מצליחה להגיע אליו), וצועדת בנחישות מהוססת לחדר הבנים.
איך לגשת?
אסטרטגיות מתנחשלות בה וקורסות, רעיונות לפתיחים, תרחישים לסיומים, זעקות למענה, שתיקות לדממה.
היא מחליטה להשתמש בכולן גם יחד. עוצמה ורכות, ביטחון והססנות, אהבת אם שיש בה גם תקיפות וגם בקשה לקרבה.
זה הבן שלה, אחרי הכול. גם אם לאחרונה היא מרגישה כלפיו זרות מוזרה.
היא ניגשת.
דופקת על הדלת בעדינות, לוחצת על הידית בנחישות.
"יוסי?"
המילה אובדת בחלל, בקושי חודרת את מעטה השמיכה המכסה את המיטה.
נושמת עמוק. מחליטה לפתוח בסיפור.
"לפני שש־עשרה שנים וחודשיים וארבעה ימים," אלוקים יודע איך הצליחה לדייק כל כך, "הגיע אלינו האושר הגדול ביותר שאדם יכול לחוות. אתה נולדת, אדוני הצעיר, יוסף הקטן שלנו, בננו הבכור.
"כזה קטן היית. יכולת להיכנס במיטה הזו שלך עשר פעמים לפחות. כשהחזקתי אותך בידיי לראשונה – הרגשתי שכל מה שהכרתי על עצמי נוזל ממני, הרגשתי איך אני הופכת לחדשה. לאמא. חשתי את התחושה הזו עוד שבע פעמים אחר כך – אבל מעולם לא באותו ראשוניות עוצמתית כמו זו...
"וגדלת, יוסי שלנו, הבכור. והכרת אותנו, והכרנו אותך. הכרנו את שיבושי הלשון המתוקים שלך – אפילו בגיל חמש עדיין היית אומר לפעמים מָתְמַק במקום ממתק – את התלתלים הארוכים שלך, שבצער רב נפרדתי מהם כשהגעת לגיל שלוש – אתה יודע ששמרתי אותם בשקית? תכננתי לעשות את זה עם שאר הבנים, אבל שכחתי... רק התלתלים שלך נשמרו... הכרנו אותך כילד בעל עיניים גדולות ותמימות, שתמיד מצפות באמונה שלמה לתשובה הנכונה שתבוא מאבא ואמא. והכרנו אותך בתור אח גדול לרחלי וללאה, ואחר כך גם לנועה ולבנימין ולנפתלי ולדניאל ובסוף גם לדיני. ועם כל אח שנולד לך – ראינו איך אתה מתבגר, תופס עוצמה ואחריות גם יחד, יודע להפגין אהבה בכל הדרכים שיש לך, יודע להורות את הדרך לכל החבורה המתוקה שלנו."
תנועה מאחורי השמיכה. היא עוצרת לרגע את נשימתה.
"משהו קרה לאחרונה. אני לא יודעת מה. אומרים שבגיל ההתבגרות אנשים משתנים. עבר כבר די הרבה זמן מאז שאני הייתי בגיל הזה, אז אולי אני לא זוכרת. ואולי אני לא מספיק מצליחה להכיל אותך. להבין אותך. להיות אִתך בקושי. הלוואי שהייתי יכולה. קשה לי לעשות את זה כשהדלת שלך כל הזמן סגורה. אולי אם תפתח לי פתח – אפילו פתח קטנטן – אני אוכל להרחיב אותו, להיכנס לתוך האולם שלך, לתוך העולם שלך. הלוואי.
"כשאני נזכרת בתינוק שהיית, בילד המאמין והסומך בתמימות שתמיד היית – אני מאמינה שהפתח הזה עוד ייפתח..."
משתתקת. היא ניגשה. עכשיו זה תלוי בו.
רגע. שניים.
דמעות בעיניה. מתכננת את נסיגתה השקטה. את הייאוש הזועק. אפילו מילה לא הצליחה לשחרר ממנו. הלעולם תישאר היא כמו עבד למצבי רוחו המתחלפים?
"אמא." קול צרוד מרומם את עיניה באחת מהשפלתן הצורבת.
השמיכה מוסטת באחת. הוא יושב שם, על המיטה, האוזניות מונחות בין רגליו המשוכלות לישיבה מזרחית. הכיפה מזדקרת על שערותיו הקצרות ככתר מעוות. הכרית המושענת מאחוריו מספקת לו את המראה הכללי של מלך. או לפחות משנה למלך.
עיניה נוצצות בתקווה מחודשת. מעיזה להתקרב קצת אל המבצר שיצר לעצמו, אל הארמון שאליו כבר אין לה גישה.
"אמא." הוא אומר שוב.
"כן, יוסי שלי?"
"תגידי, נשאר קצת קפה בבית? אני מת מעייפות, צריך משהו שיעורר אותי."
כתפיה נשמטות. כמה אכזבה עוד יוכלו לשאת.
"יש קפה. אתה רוצה נס או שחור? מה להכין לך?" כמה אומץ יש באימהות לפעמים.
"תעשי שחור. אני ממש גמור." היא מהנהנת, מתחילה שוב בנסיגתה. "את יודעת, אני חייב להישאר ער עד מאוחר היום," הוא מוסיף פתאום, "יש משמר של ליל שישי."
שוב מרימה את עיניה. יש הפתעה בדמעות העולות בהן.
"ואתה תלך?"
"כן. הפעם אני רוצה ללכת. לכן ביקשתי לצאת מוקדם היום. כדי שאוכל להשתתף במשמר. זה בסדר, נכון?"
זה בסדר, נכון.
ואולי עוד הכול יהיה בסדר ונכון.
"ואמא."
היא מפנה אליו שוב את פניה.
"תודה שסיפרת לי על איך שהייתי תינוק וכל זה. זה נחמד להיזכר לפעמים."
בלב הולם היא מהנהנת, יוצאת באיטיות מכבדת, מלאת הודיה, מהחדר.
הפעם תודי את ה', יהודית, היא מספרת לעצמה.
ורגע לפני שהדלת נסגרת היא רואה פתאום את עיניו הבהירות נוצצות אליה.
ונדמה לה שהוא לא יכול עוד להתאפק – והוא בוכה.
