בראייתי יש כמה טעויות / תפיסות לא מדויקות, בהערת הפתיחה ובחלק מן ההערות אליה, ועם זאת לענ"ד כולם ציינו גם נקודות משמעותיות, חשובות ומהותיות ליצירה שלנו כאמנים יהודים ויכולת ההשפעה וההתייחסות שלנו לאמנות בכלל ולאמנות יהודית / של / על יהודים בפרט.
1. אמנות אנטישמית קיימת בעולם כאלף שנה. בציורים קדומים יותר יהודים לא צויירו באפיונים אנטישמים והתקופה בה זה הגיע לשיא בתוך האלף שנה הללו היתה כנ"ל - הנאצית - בה יהודים צוירו במכוון ובהכללה כדמויות מרושעות-דמוניות-מכוערות, בעלי אף גדול ונשרי, שחרחרים, בעלי זקנים מדובללים, הבעות פנים אכזריות, רודפי בצע וכוח, בעלי טלפיים גדולות וכן הלאה והלאה -
יהודים הוצגו וצוירו כך שוב ושוב (בעיתונים, בספרים, קריקטורות, כרזות, סרטים, הצגות תיאטרון) בכדי להשפיע על דעת הקהל ולעורר אצלו תחושות ותגובות של בוז, גועל, פחד, ותיעוב - וזה בהחלט עבד וסייע למכונות התעמולה האנטישימיות להשניא את היהודים על הציבור ולתפוס את דמותם כזרה, נחותה, בזויה, מרושעת ומאיימת על שלום הציבור. (זה עבד גם קודם בתפיסת העולם הנוצרי את דמות היהודי - כשיהודים החלו להצטייר בציורים ובספרים כיותר ויותר קרים, גרוטסקים וכמובן "אשמים" לעומת דמות הנוצרי ה"קורבן" ה"סובל" "המעונה" לכאורה, כשגם כאן מטרתם היתה כפולה: לעשות דה לגיטימציה ליהודי-ליהדות + לרומם את הנצרות)
ההמשך ידוע לכולנו - לאחר ש"סומנו" דימויית - לאחר שהוטבעה בציבור תודעתית-רגשית דמות היהודי השונה, הבזוי, המרושע, השנוא, המרוחק וכו' ננקטו צעדים פיזיים (מן הטלאי הצהוב, להגבלות, לגטאות, לגירוש, להשמדה).
2. כחלק מעבודתי, גם באיור וגם בתחום הקריקטורה הפוליטית, אני פוגשת אמנים ודמויות ציבוריות שונות בעולם. מדהים ומזעזע אותי בכל פעם מחדש לראות עד כמה התפיסה האנטישמית הזו השתרשה, עד כמה אמנים שנוטים להיות אוהבי אדם, רגישים, אינטיליגנטים, אוהבי ידע, משכילים ומקצוענים, עדיין מדברים על/מציירים יהודים באופן הזה, זה עוד יותר מורגש כשהם במסגרת ביקורת מילולית פוליטית / קריקטורה פוליטית מבקרים את ישראל, או אז צצות להם שוב ושוב דמויות מנהיגינו, שרינו, רבנינו וגם יהודים "פשוטים" המייצגים עבורם את ישראל, בכסות אנטישמית - אותה כסות דמונית מוכרת. (ובנקודה זו אני נוטה להתחבר ולהבין חלק מכוונת ודאגת הכותב הראשון ולא לדחות אותה בחוק גודווין וכדו')
מאידך, אפשר לומר, קל יותר להשיג את המטרה - להציג דמות מבוקרת / שלילית לכאורה במאפיינים כעורים, ק"ו בקריקטורה שמטבעה מגזימה, מקצינה ומלעיגה. וניתן להניח שחלק מהאנשים שאני פוגשת עושים זאת בתום לב ולא משנאה יוקדת ליהודים (מה שקרוי אנטישמיות מבורות).
עם זאת, דווקא בגלל הנסיון ההסטורי שלנו, אני רואה זאת כאתגר אישי שלי ומקווה גם של אחרים מבינינו, לא לבחור בקיצור הדרך הזה. ולהיפך - להעשיר במכחולנו את עולם האמנות הקטן שלנו כאן והגדול בעולם, ע"י הצגת מגוון דרכים יצירתיות להציג פנים שונות של המציאות, הטובה והרעה, מגוון דרכי מחשבה, מגוון פנים של החיים ושל דרכי ההשפעה עליהם.
3. גם לתפיסתי, כפי שכתבו כאן לפניי תפקידיה של האמנות רבים, וגם אם מטרתנו, לפתח את רגש היופי הטהור, לרומם נפשות מדוכאות, ולתת בידיהן הסתכלות מאירה על החיים (כפי שכתב הרב קוק). ראוי לעשות זאת בין השאר גם מתוך שיקוף גווניה ומורכבותה של המציאות, של החיים, של בני האדם. לבקר, (אולי לעיתים להאיר דווקא מתוך מבט על החושך - למשוך את האור אל הדברים הדורשים תיקון למשל, וכמובן כמאמר הידוע אין טוב בלי רע, אין יופי בלא כעור וכדו') ומתוך כך לדבר אל הקהל שלנו ואולי אף להשפיע לכדי עשייה.
4. בתור אמנים אני נוטה לקוות שרובנו מאמינים בכוחה של האמנות להשפיע לטובה ולרעה, לא רק בתחום המחשבה והרגש אלא אף בעשייה ממש, ודווקא מתוך כך לענ"ד בתקופה זו, חשוב לשמור על החירות האמנותית, כי באמצעותה ניתן לשנות, דווקא כששוק האמנות פתוח למגוון סוגים של דרכי ביטוי, אף אם לעיתים אלו פוגעות / מעוררות חשש מה, אנו יכולים להציג גוונים רבים של המציאות ולשכלל ולשפר את דרכי ההבעה שלנו וגם של רעינו - ע"י פולמוס אמנותי, רעיוני, מחשבתי, ע"י הצגת דרכים חליפיות משובחות, משבחות ומשתבחות.
5. בד בבד אילו נצליח בתוך כך, גם להעביר דווקא דרך האמנות עצמה ולא ע"י מניעת חלקים ממנה, את הבעייתיות בביטויי אמנות מסוימים, אילו נצליח ליצור אלטרנטיבות איכותיות, ואולי אף, שוב דרך האמנות, למלא את חלל הבורות המסוימת גם לגבי אנטישמיות, שורשיה ופעולתה, גם לגבי אמנות - תפקידה, חשיבותה ויכולותיה, גם לגבי היהדות וישראל, זו תהיה זכות גדולה, בעלת משמעויות רבות.
(סליחה על אורך תגובתי, נראה לי נושא חשוב מכדי להתייחס אליו בקצרה.

)