אופס! לא נותן לי לצרף קבצים, אז הנה הכתבה. מתנצלת על הפורמט הפחות נוח.
[FONT="]ככה מגדלים ילדים![/FONT]
[FONT="](או שלא?)[/FONT]
[FONT="]מזל טוב, את אמא! [/FONT]
[FONT="]המון דברים טובים נכנסים לחייך, יחד עם המזל הטוב והילוד החדש. ורק דבר אחד עוזב אותך לנצח: בעלותך על התינוק שלך... [/FONT]
[FONT="]אל תאמיני לספח תעודת הזהות, שמדווח שרק את אמא שלו. הילד שלך, ותעיד היציאה הראשונה אתו מחוץ לבית, שייך לכל אימהות העולם, אלו שמתקיימות בהווה שלך, אלו שקדמו לך, ואלו שתבאנה גם אחרייך. הן מקיפות אותך במעגל אוהד, לא נותנות לך לזוז סנטימטר בלעדיהן. ולמה שתזוזי? הן יודעות בדיוק מה הכי טוב לתינוק, שעתיד לקרוא לך אמא, ואיך הכי נכון לטפל בו. ורק נראה אותך מתעלמת מהן...[/FONT]
[FONT="]מדור לדור ומפה לאוזן אנחנו מעתיקות השמועה: מעבירות הלאה ובחינם את כל חוקי היסוד והעובדות שכולנו גדלנו עליהם, וכולנו מגדלות על פיהם, בין אם הם נכונים, בין אם לא. אלפי שנים של אימהות הצמיחו לעם הזה דורות לתפארה, זאת עובדה, ועם עובדות לא מתווכחים. או שכן?[/FONT]
[FONT="]דוקטור אפרים רוזנבאום, מומחה לרפואת ילדים ומנהל רפואי ברמת בית שמש א', מחוז ירושלים, מטעם קופת חולים 'לאומית', מאבחן, ממיין ומבדיל בין מציאות למיתוס, בין נתוני אמת לניחושים תיאורטיים ובין 'חובה' ל'כדאי' או 'עדיף שלא'.[/FONT]
[FONT="]# צאו לי מהצלחת![/FONT]
[FONT="]תמו הימים שבהם היה מטבחך - מבצרך. כל אם בישראל רשאית להיכנס אליו ולהוציא אותך מהכלים.[/FONT]
[FONT="]"מה את עושה?! תרוקני מיד את כוס הקולה לכיור. את לא יודעת שאסור לך לשתות שום משקאות מוגזים? אחר כך את בוכה שהילד סובל מגזים..."[/FONT]
[FONT="]חוק יסוד מספר 1 בגידול תינוקות קובע כך: אמא אשמה בכל! (אלא אם כן, הילד מצטיין במשהו, ואז ברור שזה בזכות הגנים מהצד של אבא). החוק הזה מיושם על האם הטרייה, מידית ולאלתר. כל אוכל שעתיד להיכנס לפיה דורש פלומבת כשרות מטעם הועד לבריאות הילד. שתית קולה? יש לילד גזים. באשמתך, כמובן. אכלת כרוב? עכשיו הוא סובל מכאבי בטן. באשמתך, כמובן. טעמת פשטידת ברוקולי? גרוע מאד, כי גם ברוקולי, איך לא ניחשת, גורם לתינוק שלך לסבול מגזים. בואי נסכם שלמען הדור הבא, שמרי מרחק מהמטבח ומהמקרר.[/FONT]
[FONT="]דוקטור רוזנבאום מסרב להסכים עם הסיכום הזה: "לא ברור רפואית מה גורם לתינוקות לסבול מגזים ומכאבי בטן. תיאורטית, כל אוכל, ממנו ניזונה האם, עלול להשפיע על התינוק. ישנם סוגים שונים של מזונות, שלפעמים גורמים לגזים, אבל עוד לא נמצא קשר ברור ביניהם. מוצרי חלב, קפה, בוטנים - כל אלה שייכים לקבוצת הסיכון. אין זה אומר שכולם או אחד מהם ישפיעו לרעה גם על התינוק שלך. כדאי להוריד בכל פעם דבר אחד מהתפריט הקבוע, ולראות במהלך היומיים הבאים, אם חל שינוי במצבו של התינוק. אם אין שינוי - אפשר להחזיר את התפריט לקדמותו ולעבור לניסוי הבא. במקום לקבוע באופן גורף מה לא נכון לעשות, הכי נכון זה לבצע ניסוי ותהייה עם סוגי המזון השונים, כדי לגלות מה לא עושה טוב לילד
שלך".[/FONT]
[FONT="]איכשהו, צלחתם יחד את הארוחה המשותפת. ו... אופס! איזה יצור לא מחונך נולד לך! הוא מגהק בקולניות. את מסמיקה במקומו, אבל דודה שלך, שיודעת הכל, מחייכת בטוב לב ומבשרת בחדווה: "זה מצוין שהוא מגהק, סימן שגדלה לו הקיבה". את שמחה. תיאבון בריא זה נכס, במיוחד אצל ילדים.[/FONT]
[FONT="]דוקטור רוזנבאום מקלקל קצת את האושר המוקדם: "גיהוקים אינם מעידים על גדילת שום איבר, גם לא על גדילתה של הקיבה".[/FONT]
[FONT="]חגגתם שישה חודשים בצוותא. לראשונה בחייו מגלה הילד שלא רק אמא אחראית על האוכל שלו. יש גם אבות המזון. זה גילוי שמלהיב גם אותך. אבא, בניגוד לאמא, טועה הרבה פחות. אבל לפני שתעמיסי לו על הצלחת מתוצרת הסירים שלך, שימי לב לאזהרותיהן של הסבתות:[/FONT]
[FONT="]"אסור להאכיל תינוק בדג לפני שהוא אומר את המילה דג".[/FONT]
[FONT="]"אסור להאכיל תינוק במזון מוצק, לפני שצומחת לו שן ראשונה".[/FONT]
[FONT="]"אסור לתת לתינוק דבש לפני גיל שנה".[/FONT]
[FONT="]את מיואשת. מבקשת מהסבתות שישלחו לך אוכל בשביל התינוק (ובשבילך). מה שבטוח - בטוח.[/FONT]
[FONT="]דוקטור רוזנבאום דווקא לא ממש בטוח. "אין שום קשר בין המילה דג לאכילתו", הוא פוסל את האמרה הראשונה. [/FONT]
[FONT="]"מותר להאכיל תינוקות במזון מוצק, עוד לפני צמיחתה של השן הראשונה", הוא מתיר את הקציצות שלך. [/FONT]
[FONT="]רק לגבי הדבש, הוא מסכים עם הסבתות. "בתוך הדבש מצוי לעתים חיידק בשם בוטליזם, שמערכת החיסון של תינוק, פחות מגיל שנה, אינה יכולה להתמודד אתו".[/FONT]
[FONT="]אגב, הסבתות שלנו כנראה היו מלומדות ויודעות ספר, כי הרמב"ם בהלכות דעות (ד, י"ב) כבר מזהיר: "הדבש והיין רע לקטנים ויפה לזקנים".[/FONT]
[FONT="]ועוד אגב סבתאי: כשהן מציעות לתת לסרבן הדיבור לטעום מה'נשיקה' של הלחם וטוענות בלהט שאכילת לחם היא סגולה לפטפטנות - לשם שינוי, תקשיבי להן. כי כך נכתב במסכת ברכות (מ"ו, א'): "אילן שאכל ממנו אדם הראשון... רבי יהודה אומר חיטה הייתה שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן".[/FONT]
[FONT="]# לילה טוב? הלוואי![/FONT]
[FONT="]את בעד עצמאות. תמיד היית. ועכשיו, כשנהיית לאם, את בעדה עוד יותר. מעודדת את הילד שלך להירדם לבדו ובעצמו ובלעדייך. את מעניקה לו נשיקת 'לילה טוב' אופטימית, משכיבה בזהירות על הגב, כשמתוך הצללים מזנקת עלייך השוויגער: "תהפכי אותו! תהפכי אותו מהר!". היא לגמרי היסטרית. לא סומכת עלייך. הופכת בעצמה את התינוק. ממששת בחרדה את הקרקפת שלו. "כולם יודעים שאם תינוק שוכב על הגב - הוא מקבל קרקפת פחוסה", היא נוזפת בך.את נבוכה. לא ממש יודעת מה לעשות. אסור להשכיב על הבטן כי זה עלול לגרום למוות בעריסה. אסור להשכיב על הגב כי זה עלול לייצר קרקפת פחוסה. הפתרון הבטיחותי היחיד מסתמן כמו החיק העייף שלך...[/FONT]
[FONT="]דוקטור רוזנבאום מרגיע את השוויגער: "שכיבה על הגב תגרום לשינויים במבנה הקרקפת אצל אחוז זניח מאד של התינוקות, וגם השינויים האלה הם זמניים! ברגע שהתינוק יתחיל לנוע, לשבת ולזחול, הקרקפת תחזור למבנה המקורי שלה".[/FONT]
[FONT="]השוויגער יוצאת. המוצץ נכנס. התינוק עוצם עיניים. גם את. יש תקווה... אבל אז משום מקום צצה סבתא רבא של השכנה, שולפת לו את המוצץ מהפה באגרסיביות, שכולה דאגה אימהית. הוא צורח. גם את. "מצטערת, מאמא'לה, אבל את לא רוצה תינוק עם שיניים עקומות ובולטות, נכון?" היא משליכה את המוצץ מבעד לחלון, מהדסת החוצה בצעד של אישה שהצילה כרגע את עתידו האסטטי של התינוק שלך.[/FONT]
[FONT="]דוקטור רוזנבאום מתיר לך לשלוח את הבעל לחפש את המוצץ האבוד: "כל עוד התינוק הוא בגדר 'ילוד טרי' - אין שום מניעה משימוש במוצץ. רק אם התינוק משתמש במוצץ לאחר גיל שמונה עשרה חודש - מומלץ להיגמל ממנו, כדי שלא יפגע בשיניים".[/FONT]
[FONT="]את נושמת לרווחה. התינוק שלך רק בן שישה חודשים. יש לכם עוד שנה שלמה של שקט ושלווה. ושמישהו יגיד את זה לתינוק, כי הוא לא ממש מראה נטיות להירדם בקרוב.[/FONT]
[FONT="]השכנה (זאת שהסבתא רבא שלה ביקרה אצלך קודם) דופקת על דלת הבית שלך. מודאגת מהבכי הקולקטיבי שלך ושלו. את נופלת על כתפיה הרחבות, מיבבת לה שהוא לא רוצה לישון. פשוט לא. "את צריכה להיות יותר תקיפה אתו", היא מצקצקת בסמכותיות, ממוססת את שאריות בטחונך העצמי לעפר ואפר. "תינוקות בני שישה חודשים כבר אמורים לישון לילה שלם".[/FONT]
[FONT="]דוקטור רוזנבאום מסכים איתה. לכי לחפש מנחת הורים טובה...[/FONT]
[FONT="]הערת שוליים לא ממש חשובה: אם מנחת ההורים תספר לך בגאווה על התינוק שלה, בן השבועיים, שישן לילה שלם ותופס מלאכים תוך כדי, הנה תראי איך הוא מחייך, את מוזמנת להשתיק אותה בעזרת החברה מהעבודה שטוענת שאם תינוק מחייך בשנתו, זה לא בזכות המלאכים, כי אם בגלל השדים. לסבתות הפולניות יש תיאוריה אחרת, שגורסת שאם תינוק מחייך בשנתו, הוא כנראה חולם חלום טוב. על דבר אחד אין עוררין, אם התינוק שלך ישן, זה אומר שיש לך סיכוי לחלום גם כן. לא סיכוי לטווח ארוך. אבל הוא קיים, וזה מה שחשוב.[/FONT]
[FONT="]# עין טובה[/FONT]
[FONT="]אין בעולם עוד יצור מהפנט, כמו תינוקות. אימהות, ביולוגיות ושאינן, מפתחות ראיית רנטגן בזכותו, ויש להן הרבה מה לומר על איך שהוא נראה ועל מה שנראה להן.[/FONT]
[FONT="]"כשתינוק מצטמרר, אות הוא שטיטולו נרטב זה עתה", קובעת בידענות גיסתך הבכורה. [/FONT]
[FONT="]"לא נורא, שיניים שצומחות בגיל מאוחר יותר הן חזקות יותר", מנחמת גיסה אחרת, אחרי שהיא נוקשת ללא תוצאות על חניכיו חסרות השיניים של התינוק שלך.[/FONT]
[FONT="]דוקטור רוזנבאום שולל את הנחות היסוד של שתיהן. אבל צאי מנקודת הנחה שלשתיהן יש כוונות טובות...[/FONT]
[FONT="]בדרך כלל את והתינוק שלך באותו ראש. חוץ מאשר בעניין הגרדרובה. בתחום הזה הוא ואת מפגינים טעם אישי שונה לחלוטין. ובפשטות, את בעד הגרדרובה. הוא נגד. את מכניסה לו במאמץ את יד ימין לשרוול. הוא מאדים, מתעצבן, וכשאת באמצע להיאבק ביד השנייה, הוא משגר אלייך חיוך קונדסי ומנופף בימינו, מעורטלת כמובן מהשרוול. את רומזת לאחותך, שרובצת על הספה באפס מעש, שהיא מוזמנת לבוא לעזור. היא לא נרמזת. "אסור לשני אנשים להלביש ביחד את התינוק", היא מאלפת אותך בינה. את מוכנה בשמחה להשאיר לה את כל הזירה, אבל היא, בתבונה כפולה ומכופלת, מנחשת מה את זוממת ונמלטת מהחדר. [/FONT]
[FONT="]את אולי מעוצבנת עליה, אבל היא צודקת. חלקית. חלקית, כי האיסור תקף לכלל היצורים החיים, ולא רק לתינוקות. הרב יעקב חיים סופר זצוק"ל, אחד הפוסקים הספרדיים החשובים שחיו בדור שלפני השואה כותב בפירושו לגמרא 'כף החיים' שלא כדאי להלביש בו זמנית, כיוון שזה גורם לשכחה. את לא רוצה שהתינוק שלך ישכח כמה את מסורה אליו. נכון?[/FONT]
[FONT="]עוד אמרה מדויקת חלקית היא האמרה שאת חולקת עם הבעל. (כן, גם לך יש כמה אמרות שפר משלך...): "אסור לשים נעליים למראשותיו של התינוק", את מצביעה על הנעליים שלו שהוא שכח ליד העריסה. גם האיסור הזה תקף ונכון לכולם, מגיל אפס עד מאה ועשרים. כתוב בגמרא שמי שישן עם נעליים למראשותיו טועם טעם מיתה. אז כדאי באמת שנעלי בעל הבית יגיעו למקומן. וזה עוד בלי להתייחס בכלל לעובדה (הנכונה מאד, גם אם אף אחד לא אומר אותה), שמצב הריח בחדר ישתפר פלאים... [/FONT]
[FONT="]# שוטרי תנועה[/FONT]
[FONT="]הוא שוכב באופן מלאכי ונדיר בעריסה, מחייך למובייל מעל ראשו. את גוחנת מעליו, מתמוגגת על המראה הפסטורלי, כשמישהי מושכת אותך מאחור. החברה הטובה (יש לה 'פור' עלייך. ילדה חודש לפנייך...). "אל תעמדי מאחורי הראש שלו", היא מזהירה. "שלא יסתכל אחורנית ויפתח פזילה".[/FONT]
[FONT="]את זזה מהר. הוא מרגיש שנעלמת ומתחיל לצרוח. את שולחת אליו ידיים. היא תופסת לך אותן בזריזות, אוזקת אותן מאחורי גבך: "השתגעת?" עכשיו היא לגמרי מבוהלת מהבורות האימהית שלך. "מה את ממהרת לקחת אותו על הידיים? הרגע האכלת אותו, החלפת לו טיטול, הוא לא צריך אותך. הוא צריך לצרוח. צרחות של תינוק מפתחות לו את הריאות. תניחי לו". את מניחה. מניחה גם שיש לך עוד הרבה מה ללמוד. [/FONT]
[FONT="]דוקטור רוזנבאום מתנדב להשלים את החומר החסר: "אין שום בעיה לעמוד מאחורי ראשיהם של תינוקות", הוא שולח אותך לעמדה הקודמת שלך. "וצרחות של תינוק לא מפתחות דבר מלבד את כוח הסיבולת שלך, אמא". [/FONT]
[FONT="]כוח הסיבולת נשלח לאחסון. את מעדיפה את החיוך של התינוק שלך. לוקחת אותו מהר על הידיים ומלווה את החברה הטובה שלך לדלת. יש לה עוד הרבה מה ללמוד.[/FONT]
[FONT="]"למה את מושיבה אותו עלייך? היא משחררת תובנה אחרונה לפרדה. "זה מאד לא בריא להושיב תינוק לפני שהוא יודע לשבת לבד. הזחילה העתידית שלו עלולה להתעוות ולהיפגע!".[/FONT]
[FONT="]דוקטור רוזנבאום לא מסכים גם עם הקביעה הזאת. אין בה שום אמת שמצדיקה את הקביעות שלה. והחברה הטובה? היא עדיין כזאת, רק על קריירת ההוראה מומלץ לה לוותר...[/FONT]
[FONT="]# ועוד קצת חוכמת נשים[/FONT]
[FONT="]מראות הן מוקצה מחמת מיאוס לפני שצומחת השן הראשונה. אסור לתינוקות להציץ בהן או לישון לידן. גם שולחנות הם אביזר בעייתי. אסור להשכיב או להושיב תינוקות על השולחן. ואסור בתכלית האיסור להעביר תינוקות מיד ליד מעל השולחן. ואם בתינוקות ובמעברים עסקינן, אז במקרה שהשארת תינוק על הרצפה ומישהו עבר מעליו - זה ימנע מהתינוק לגדול, לא עלינו. כדי לתקן את העוול, שלחי את העובר הסורר לעבור בחזרה...[/FONT]
[FONT="]וזה רק ציטוט חלקי וקצר מ'המדריך השלם לגידול תינוקות באופן המושלם'. הרבה מה'אסור' - מקורו במנהגים קדומים, חלקם נלחשו ונשלחו אל הדורות הבאים עם נימוק והסבר. חלקם נותרו כמוסים, סודותיהם וטעמיהם שמורים עם דורות ראשונים. כך למשל הוא האיסור לגזוז לתינוק ציפורניים בחודש הראשון לחייו. מבחינה רפואית, אין מניעה. מבחינה הלכתית, כנ"ל. ועדיין, את (וכולנו) מקפידה בדבקות לא לקרב מספרי ציפורניים אל התינוק, בטרם תחגגו לו חודש ימים בעולם הזה. גם אחרי שיחלוף חודש, עדיין יהיה עלייך להישמר במשך עשרה ימים נוספים מיציאה עם התינוק החוצה ומתליית בגדיו בחוץ, עד מלאת ארבעים יום לתינוק ולאימהותך. על הכביסה אחראים בני היישוב הישן בירושלים, שנזהרו תמיד מעין הרע. המנהג הזה, לא לתלות את כביסת התינוק בחוץ, מקורו מחשש לעין הרע. וזאת כנראה גם הסיבה מדוע נמנעו נשים לצאת עם התינוק בארבעים היום הראשונים לחייו. ואם נופלת עלייך ועל תינוקך דודה ירושלמית שמבשרת בחגיגיות שהיצור הפלאי שלך "מכוער לגמרי. איזו מפלצת קטנה!" - תני לה חיבוק ונשיקה. כי זאת דרכה הירושלמית לומר לך ברמיזה ובלשון סגי נהור שהילד שלך לא מכוער, ברוך ה'...[/FONT]
[FONT="]אפרופו נשיקות, כבר הוזהרת שאסור לנשק כפות רגליים של תינוק כי זה גורם לו להיות חצוף? אם לא - ראי, הוזהרת. דעות אנונימיות טוענות שהאיסור נובע מהעבר ההיסטורי, בו שלטו בנו מלכים, והמון העם נהג לנשק את כפות רגליהם ביראת כבוד. נישוק כפות רגליו של התינוק, מזהירים הזהירים, עלול להכניס לילד רעיונות לא חינוכיים לראש. [/FONT]
[FONT="]הרב אליקום דבורקס שליט"א, מו"ץ מטעם בד"ץ 'שארית ישראל' ומרבני פסגת זאב החדשה, לומד ומלמד כבר למעלה משלושים שנה את מקורם וטיבם של מנהגי ישראל. ובטרם תסגרי את הדלת על כל המבקרות, תרתי משמע, שלך, הוא ממליץ ומזהיר:[/FONT]
[FONT="]"הרבה מנהגים, עליהם מקפידות נשות ישראל, אינם מוזכרים ב'אחרונים'. אלה מנהגים שמועברים מאם לבת, מסבתא לנכדה, וטעמם אינו ידוע. אבל גם אם המנהג זר או משונה בעינינו, אין לנו רשות לבטלו. בשו"ת הרשב"א נאמר מפורשות: "אין לנו לבטל דברי נשים זקנות". עלינו לכבד גם מנהגים שנראים לנו חסרי טעם ולהתייחס אליהם כמנהגים שהשתרשו בעם ישראל והם חלק כעת מהדי. אנ. איי. היהודי. גם הרמ"א כותב ב'שולחן ערוך' על מנהג מסוים: "אין ללעוג על המנהג הזה, דכל מנהג יסודו בהררי קודש". הגאון, ר' עקיבא אייגר, מציין באחד השו"תים שלו: "ראו כמה גדול כוחו של מנהג", וה'חפץ חיים' אומר ב'משנה ברורה': "כל מנהג יסודתו בהררי קודש". במשך למעלה משלושים שנה אני עוסק בגילוי המקורות הקדושים של המנהגים היהודיים, ובכל פעם נפעם מהתגליות שלי, שמעידות עד כמה מנהג ישראל - קודש הוא.[/FONT]
[FONT="]בגמרא נאמר: "פוק חזי מאי עמא דבר" - צא וראה מה העם אומר. לדעת העם יש חשיבות. לדבריהן של נשים זקנות יש כוח. צריך להסתכל כיצד ה'עוילם' נוהג ולנהוג כמוהו. זאת הוראה שמתייחסת כמובן רק לעולם היהודי. אין ללכת בחוקות הגויים ואין לחדש מנהגים לבד או חלילה לשמר מנהג שסותר את ההלכה המפורשת. תוקפו של מנהג קדוש הוא חמור. ואם אנחנו מבטלים אותו, חלילה, מתחלפות אותיות 'מנהג' לאותיות 'גהנם'. יש להיזהר לא לבטל חלילה מנהגים קדושים, ובמקביל, לא לחדש חלילה מנהגים שמקורם אינו קדוש. ויהי רצון שנזכה לגדל תינוקות של בית רבן בקדושה ובדרך ישראל סבא".[/FONT]
[FONT="]# מסגרת[/FONT]
[FONT="]# גם לו יש מה לומר[/FONT]
[FONT="]התינוק שלך גדל. מהר מדי לטעמך. יום אחד הוא פותח את הפה, ואת מגלה שגם לו יש מה לומר. לא, לא על הדרך בה גידלת אותו. את זה הוא לא זוכר, ברוך ה'. על הדרך בה את מגדלת את אחיו הצעירים.[/FONT]
[FONT="]"אמא, למה את מרשה לו להירדם עם בקבוק שוקו?" הוא מתבונן בעין ביקורתית על אחיו הצעיר. "אחר כך תתפתח לו עששת".[/FONT]
[FONT="]"צריך להלביש לו עוד גרביים", הוא שולח יד גם לסלסלת הכביסה. "זה ידוע שתינוקות סובלים יותר מקור".[/FONT]
[FONT="]את מסתכלת על איש החינוך שהצמחת בלי דעת ולא יודעת את נפשך. לשמוע בקולו? לא לשמוע? ואם הוא צודק?[/FONT]
[FONT="]רחל רנד[/FONT][FONT="], מנחת הורים מוסמכת, מזכירה לך מה את עושה כאן, אמא:[/FONT]
[FONT="]"תפקידם של ההורים הוא להתוות גבולות. הן לילדים הגדולים, הן לקטנים בהם. כשהבכור, הבכורה, או כל ילד אחר, חוצה את הגבולות ומתחיל להמליץ ולייעץ להוריו כיצד עליהם לנהוג, תפקידם של ההורים הוא להחזיר אותו למקומו, ולחזור למקומם. גבולות לא נועדו למען כבודם של ההורים, כי אם למען רווחתם של הילדים. כשילד יודע מי הוא מי במשפחה, מי ההורה ומי הילד, זה מעניק לו ביטחון ויציבות. אבל כשלא ברור לו, מי ההורה ומי הילד, כשלעתים נדמה לו שהוא ההורה של אחיו הצעירים, הוא מאבד את רשת הביטחון שלו ומאבד את היכולת לגדול בשלווה.[/FONT]
[FONT="]לפעמים הורים מתרגזים על הילד שבא ומטיף להם מוסר, בלי לשים לב שהם עצמם הקנו לו את הזכות להתנהג ככה, כאשר 'שיחקו' עם הגבולות בבית ונמנעו מלשרטט אותם במדויק.[/FONT]
[FONT="]גם כאשר יש אמת בהערותיו של הילד, גם אז לא מומלץ לקבל אותן אוטומטית ולפעול מיד לפי ההנחיות שלו. עלול להיווצר כאן הפסד כפול, לאח הגדול ולאחיו הצעיר. כשהורים מצייתים לילדיהם, זה מבלבל ומזיז את הגבולות, הן אצל הגדולים, ששוכחים שהם רק ילדים, והן אצל הקטנים, שלא ממש ברור להם מי ההורה ומי האח. לטובת שניהם, אין לשדר לילד שהערותיו מקובלות ורצויות, ושהוא חלק בלתי נפרד מהמערכת ההורית שבבית. אפשר במקביל ובלי סתירה שההורים יהרהרו בדבריו, יקדישו להם מחשבה. אם הם נכונים וראויים לאימוץ, הם יכולים גם ליישם, אבל בתנאי שהצעד הזה יבוא מההורים עצמם, ולאחר חשיבה, ולא כפעולה אוטומטית בעקבות הערותיו ואמירותיו של הילד. [/FONT]
[FONT="]יש לו מה לומר? מצוין, כל עוד אתם, ההורים, יודעים מה לעשות".[/FONT]