שיתוף - לביקורת חיים שיש בהם. אהבת תורה ויראת שמיים

  • הוסף לסימניות
  • #1
השבת ראיתי אותן. הרבה מהן.

לבשו מטפחת לבנה, מאירה, פניהן נקיות ומבריקות, ללא שום אודם או צבע, עליהן בגד שהוא כמעט כולו שחור, ממש כמו הסבתות של פעם בעיירה, ונעליים שחורות, נקיות ובוהקות מריח של שבת המלכה.

"חסידי דעת חכמה" - (שם בדוי) כך קוראים להן.
הסתכלתי עליהן בשאלה גדולה, אם זה ממש או אולי לא.
אחת אחרי השנייה הן היו שם, כולן, מאירות מחייכות ומתפללות. לצעירות שבהן הייתה גם עגלה שהן הסיעו בדרכם.

הבטתי בהן בסקרנות גדולה, וגם קצת הרבה - בקנאה.
איך אין להן?
איפה הרצון להיות חלק מכל השלל שיש בחוץ - צבע ססגוני יותר , השפע, אין סוף האפשרויות. זה לא קיים שם? מאיפה הפשטות הזאת, והאמון החזק כל כך בדרך?
בעצם זה גם לא נראה היה חסר. הן היו לבושות בקפידה. ללא רבב. ביופי במיוחד, שרק עין חדה שמה לב לגדר.
והחיוך הזה, שהן מושכות לשם את כל הטוב והשמחה לבפנים ולפנים, מספר שיש להם הכול מכל.

ואני מביטה בקנאה. איך הן, בעולם הזה של השפע והפרסום, הן עוד נמצאים לפניו. ולא נמשכו אחריו. אפילו לא במעט.
לא שינו שמם, ולא לבושם.
אימהות, בנות וילדות. כולן יחד. תמיד, בהרמוניה כזאת חובקת עולמות. גדלות ומגדלות, ביופי ובחן, והכול ידוע מראש. עם כללים ברורים, ודרך סלולה.

הייתה שם גם סבתא, צעירה בת 40, שהחזיקה תינוק משלה, ולידה תינוקת אחרת של הבת הגדולה שלה. ואם היה אפשר להנציח רגעים של אושר לנצח, זה היה את הרגעים האלה, של נחת, אהבה, תמימות. וחיים של הרגע הזה ולא עוד.
חיים של מי שנמצא סביבי. איתי. מולי. לידי. ובאזור. ממש כמו בעיירה, כמו פעם.
והן אוכלות יחד. מבלות יחד. תופרות יחד. יורדות לאותה חצר משותפת עם הקטנים, מעבירות מתכונים בחברת ועט, ואין להן מושג איזו סערה מתחוללת ממש מרחק דקות ספורות מהבית שלהן - מכל מה שקורה שם בפרסומי חוצות וברחובה של עיר. החדשות שהן יודעות עליהן הן ממודעות רחוב בשכונה או מלוח המודעות בבניין.

ממש כמו בעולם שלפני, שהוציא אותנו מהבית החוצה. מהתמימות ומהרוגע, לסערה ולאין סוף מידע. מהפשטות, ללא פשוט בכלל. אנשים שיצאו מארונות הבגדים, מהבתים, ועלו על מסך, במה וסטורי.
ושם יש בעיקר משהו אחד. ריצה מהירה-מהירה, של מי שמגיע ראשון. למי יש יותר. ומי מעל.
וזה לא נגמר. וזה רק מתחיל. במסך, במדיה ובכל העולם המתוקשר הזה. כן, גם הרגע הזה שאני יושבת כאן על המקלדת וכותבת כדי להשיג את האישור של אנשים שאני לא מכירה.

לא היה זה המפגש הראשון איתן.
כשהייתי הולכת לתפילת שחרית בכותל המערבי לפני לא מעט שנים, הייתה שם אחת כזאת, היא הייתה מגיעה ראשונה ויוצאת אחרונה. היו שאמרו עליה, שהיא מסיימת כל יום פעמיים את ספר התהילים. ואני הייתי שואלת איך יש לה זמן. נכון יותר, איך היא לא ממהרת להמשך היום - להתעדכן במה שקורה, לבדוק את הטלפון, אולי צריכים אותה, אולי קרה משהו.
והיא, כאילו הייתה מחוברת למישהו אחד. אליו יתברך. וכל מה שהייה מעניין אותה וחדש עבורה זה השעות של הייחוד הזה, המחודש מדי יום ביומו איתו.
ואני הייתי שואלת ועונה, האם זה מיוחד רק לה, או אולי זה רק בגלל שזה הדבר היחיד שנשאר לה ביד לעת זקנה, אחרי שצועדת מאחוריה שיירה ארוכה של בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות.

וכשחושבים עליהן, על הנשים האלה, שאין להן כלום. ויש להן הכול.
אין להן מלא מלא חברים ברשת. יש להם חברים של אמת.
אין להן מתכונים מכל הסוגים והאפשרויות. יש להן מתכונים עם טעם של עוד מסבתא וסבתא רבא.
אין להן מלא מחשבות על חדשות מסעירות על צרות מכאובים, יש להן מלא מחשבות על בשורות טובות וחיים רגועים. וכן, יש להם גם מכאובים, גם הם הגיעו לעולם הניסיונות. אבל זה שלהם, של מה שקורה איתם, אצלם, בבית שלהם ובבית הקרוב.
על החוב בבנק המצטבר מידי יום ללא רחמים, ועל הבית ממול שעלה באש רק השבוע ממנורת לילה, ועל עוד הרבה אתגרים שביום יום, בין אח לאחותו, בין אישה לרעותה ובין איש לאשתו, והם שם, לפעול, להגיב, להיות.
אין להן שעות של צפייה בתוכניות חדשות ומסעירות, יש להן שעות צפייה רבות מאוד במשפחה, בילדים ובאנשים ליד.
אין להן ארון בגדים מלא בצבעים לצאת ממנו. יש להן ארון של קודש קודשים.

'אין להן כלום', יהיו שיגידו. אבל החיים שלהם יספרו מעל הכול, על הכול - על חיים של פשטות, חיים של אתגר, חיים של עשייה, של עבודה, של שמחה, של קרבה, של קשר, אמונה, אהבה, קדושה, ביטחון ושלווה.

חיים שיש בהם. אהבת תורה ויראת שמיים.​
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
בעז"ה

מקסים, העברת אותנו את ההתבוננות והאהבה בצורה מאד תהליכית ונעימה, שאפשרה לנו להגיע איתך מנקודה א' לב', להרגיש את מה שאת מתארת ולהגיע לתובנות.

מקסים גם שיש לך לב כל כך פתוח. שמקבל את השונה ויודע לקנא ולרצות את הטוב. לעיתים מול מקומות כ"כ שונים מאיתנו אנחנו נכנסים מהר מדיי להתגוננות שהופכת את החסרונות שלנו לאידיאלים. מי שמאפשר לעצמו להרפות ולראות את הטוב שנמצא אצל האחר- זה מעיד על מקום בריא ומכיל בנפש.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

בג'ונגל יש חוקים,
חוקי הג'ונגל.

שם, בתוככי יערות עד ללא שמש, ברור שהחיות החזקות שולטות, יש להן שליטה ומרחבי מחיה שהם רק שלהן.
שם החזקים שולטים.
נלחמים על עוד מקום לשלוט ולהיאחז.
וזה המצב הנוח, הרגיל.

בג'ונגל ברור שאם את חיה חלשה - אין לך מקום.
ברור שכל מי שחזק - גובר.
ולא משנה אם מזג האוויר חם או קר, אין דרך להילחם בטבע.

שם, במקום היפה הזה, אין מחשבה.
אין רצון אחר מלבד לשרוד.
אין נדיבות או תחושת חמלה.
אין דרישה לצדק.

יש אינסטינקטים.
יש טבע,
יש חיים.

אין גשמים
ואין שמש מאירה.

*

אנחנו לא בג'ונגל.
אנחנו בני אדם.
עם ערכים, מוסר, רצון טוב.

כבני אדם - מצופה מאיתנו לא להיות חיות הג'ונגל.
מצופה מאיתנו להיות מלכותיים.
להביט על הזולת.
לסייע איפה שצריך.
במה שאפשר.

לא לדהור ביום יום של חוקים בהם החזק שורד -
כי זה הטבע.

זה לא הטבע, אלא טבעו של מבול,
ואנו רוצים להיות בתיבה,
להכניס את החיות לתוך סדר.

כך שאם אתה חזק,
כי זה המתנה שקיבלת,
תחזור אחורה,
לימים בהם היית חלש.
תקשיב לאלו שאין להם את מה שיש לך.

תנסה לנסח חוקים אחרים,
שהם אינם חוקי ג'ונגל.


תצא מהתיבה,
אתה וכל אשר לך,
אל תבכה מהחורבן של חוקי הג'ונגל.
אל תשתה יין כדי לברוח.

פשוט
תנסה לבנות עולם טוב.
עולם חדש.
זה לא קשה.

זה אתה - האדם, שבסך הכל חוזר למי שהוא באמת.
והאדם אינו חיית טרף שחייבת שליטה.

ובעולם,
בו חוקי הג'ונגל
נשארים בג'ונגל,
האדם נזכר
שיש לו חובות בעולמו,
והחובות הרי הן זכויותיו.

החובות הן יהלומים, הן אושר.
עזרה לזולת,
רצון טוב, תרומה למי שצריך
במה שאפשר
סתם ככה כי יש נשמה שרוצה לחיות
להיות, לתרום, לחוש אושר.

והתרומה -
היא לא כדי לקבל,
אלא היא
סתם כך,
אדם שנדבנו ליבו.

זה אדם שמבין שחובתו בעולמו
לצאת מהג'ונגל, מהטבע החייתי,
ולחפש לעשות טוב
שם טוב משמן טוב.
שיתוף - לביקורת אהבת עולם
ב"ה

בדחילו ורחימו, דבריה של אם

אנחנו רגילים לחשוב שוויכוח הוא זירה של התנגשות.
שצריך להרים קול כדי להישמע, לדבר מהר כדי לא לאבד את רשות הדיבור.
גם כשמנסים להקשיב, זה בדרך כלל רק כדי להשיב.

וגם אני.
כשרציתי לשתף עמדה שונה, חשתי צורך להצטדק עוד לפני שהתחלתי.
כי יש דעות, שלא קל להן להישמע,
ולא בגלל שהן שגויות, אלא כי הן נולדות מתוך כאב עמוק,
וכאב, הוא דבר שקשה להכיל מבלי להישבר.

אני לא אם לחייל.
ילדיי לומדים בישיבות.
אז לכאורה, אין לי זכות דיבור.
מה לי, לעמוד מול אֵם ששולחת את בנה לקרב בעזה או בלבנון?
מה לי, לומר מילה, כשהמסירות שלה זועקת עד לשמים?

אני כותבת את הדברים האלה גם מתוך פחד.
פחד שיישמעו כיומרה, כי מה לי ולכאב האדיר של אם שמוסרת את בנה לקרב?
אני שואלת את עצמי האם מותר לי בכלל להשמיע קול אחר, קול של שקט ושל לימוד?
ואולי כי הקול הזה יש בו אמת, של להחזיק משהו גם כאשר יש אמת נוספת.
ואולי כולנו בכלל כואבים?
ואולי זה בכלל כאב אחד של עם שלם.

אבל דווקא מהמקום הזה של שתיקה רבת־שנים
אני בוחרת היום לומר משהו.
לא כהתנצחות, אלא כתחינה לקשב.
לתת קול גם לצד הפחות נשמע,
הצד שסופג ביקורת ולעיתים גם שנאה.

כי כך חונכתי:
שאין דבר נעלה יותר מלימוד תורה.
שקודשא בריך הוא, אורייתא וישראל, חד הם.
שכל רגע של לימוד מחזיק את הבריאה כולה.

וככה גם גידלתי את ילדיי
לא מתוך כפייה, אלא מתוך אהבה.
אהבת תורה לא כסיסמה אלא כהתמסרות, דרך חיים,
שבה מוותרים על הרבה כדי לזכות בקִרבה.

ובעוד אנחנו השקענו את שנותינו בבניין עולמות של רוח
עולמות שמבקשים לעלות מעלה
חמאס השקיע את כל כוחו בבניית עולמות של חושך, מתחת לאדמה.
אנחנו טיפחנו נשמות,
הם חפרו מנהרות.
אנחנו פנינו אל על,
הם ירדו מטה.
אנחנו חיפשנו גובה של נשמה,
הם חיפשו עומק של הסתרה.

זה לא רק עימות פיזי
זו התנגשות מהותית בין עולמות:
עולם שמקורו בשמי מעלה, שמחבר שמים וארץ,
מול עולם שמבקש לקבור את האור ולחפור אותו באדמה.

והגיעה השעה
ועם ישראל יצא למלחמה של קיום.
ובחורים יקרים, לוחמים, עובדי כפיים ועמלי רוח
נעמדו יחד, כל אחד בכוחו, בגוף או ברוח
להילחם במלחמה של אור מול חושך, של קדושה מול טומאה.

והנה עמל התורה הוא חזית רוחנית אמיתית,
שדורשת כוחות נפש אדירים.
במלחמת קיום, כמו גם בעמל התורה בונים חומה של אור,
שלא נראית בעין אבל מחזיקה את המחנה כולו.

והנה באחד הימים התבהר לי:
מי שנלחם בגופו עוסק בדברי תורה.
ומי שלומד עוסק בדברי תורה.

כי התורה היא שישים ריבוא אותיות,
וכל נשמה בישראל, היא אות חיה בתוכה.
וכל אחד שמוסר את נפשו, בגוף או ברוח
מוסיף אור לאותה תורה.

לקראת חג השבועות עלתה בי תפילה:
שהתורה שנלמדת בבית המדרש
שמילותיה עולות למרום ומקיימות את העולם,
והתורה שמתקיימת בשדה הקרב,
שמזככת ומוציאה לאור את היופי הפנימי של הנשמה
יתאחדו, ויעלו יחד לרצון לפני בורא העולם.

"אֶל-גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל, לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן, הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים..."

הגפן, היא לימוד התורה.
והרימונים, הם מעשי המצוות,
שנעשים בגוף, מתוך אחריות, מסירות ונשמה.

ואם נקשיב זה לזה באמת
אם נוכל לראות גם את הלומד וגם את הלוחם בעין טובה
נוכל להתחיל להתרפא.
ונזכה לקיים את מאמר רבי עקיבא:
"ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה."

אולי לא כולם יבינו אותי.
אולי רבים יחלקו על דבריי.
ואולי גם אני אמשיך לשאול את עצמי שאלות.

אבל יהיו כאלה שיאמרו:
"ניכרים דברי אמת."

אלו אותם האנשים שנפשם מחוברת לשורש הקיום,
שמרגישים עמוק בתוכם את קדושת עם ישראל ואת אחדותו.
אולי הם רבים וטובים,
ואולי רק צריך להסיט את המסך
המסך שיש בעולם,
זה שמסתיר את הלבבות,
מחשיך את האור,
ומעלים את האמת הפשוטה:
שכל יהודי, בעומק ליבו, רוצה לעשות רצון בוראו.
ושבלב כל נשמה, יש נקודה שמעריכה את התורה, גם אם לא בגלוי.

ואולי נתחיל לראות,
שכל אחד ואחד מעם ישראל,
בשלב כלשהו של קיומו
אולי בגלגול זה, ואולי בגלגול אחר
מסר נפש.

ואולי בכי השכינה על צער הגלות
הוא לא רק כאב של יחיד, אלא כאב של אומה.
כאב כללי, עמוק, חובק כל נשמה.
ותרשו לי,
תרשו לי לקחת בו חלק.
מתוך שותפות פנימית.
ותרשו לי לכאוב גם על הפילוג
הפילוג שמנסה לחדור דרך חומות של כאב,
ולבקש לו מקום גם בלב שמבקש אמת.

וכל אחד עושה זאת בדרכו, בעומק, במסירות,
בצורה נשגבת וראויה.

ואולי, אולי הגיע הזמן שנכיר בזה.
באמת.
ונתנה תוקף-

"פעם, פעם", כך מתחילות אגדות, שתי מילים שחוזרות על עצמם, יוצרות קסם במציאות, "בארץ רחוקה, רחוקה, חי עדר כבשים, כבשים רבות היו בעדר, מהן שחורות, מהן לבנות, מהן מנוקדות, גבוהות ונמוכות, שריריות ועדינות, כאלו עם גומה ותלתלים, וכאלו שתמיד ידעו איפה למצוא דשא", ככה מתחילים סיפורים טובים, כך נבזק בהם קסם, חותם על מילים כותרת: אגדה.

אחר כך, בקול לוחש ממשיכות אגדות ב"פתאום". "פתאום" אומרת האחות התורנית לאח הקטן. "פתאום". אומר האב לבנו שלא מצליח להירדם, "פתאום". אומרים החיים בקול מקפיא דם, "פתאום בא זאב", מלחששת האגדה, "הוא הגיע לכיוון העדר, פער את פיו, שיניו נצצו לאור הירח", הילדון הקטן ששוכב במיטה עוצם עיניים בבעתה, הילדונת מצטרחת, והסיפור ממשיך, "הוא לקח שני כבשים מהעדר, אכל אותם, פצע שתי כבשות רועדות, זרע בלגן ובלבול, והלך, היה חושך", מייטיב האב לספר, הוא מתאר שמיים זרועים באלף כוכבים, והיסטרייה של פעיות רכות, מבוהלות, בליל של בכי, ולחישות שקטות, כאב אין אונים, סבל אינסופי, ואיפה הוא הרועה הגדול והחזק איפה?

"ואז", כך ממשיכה כל אגדה, יש בה "אז", יש בה רועה שבה, עם חליל ומקל, רדף אחרי הזאב, חילץ מפיו כבשה, התיישב באמצע העדר שלו, והתחיל לספור את כבשותיו, הוא ספר את המבוהלות, את אלו שאיבדו נשימה, את אלו שהיה להן אח, את אלו הרועדות, הוא אסף אליו בחיבוק את אלו שברחו רחוק מידי, עצמו עיניים לא פתחו כדי לראות שזה הרואה, הוא ספר אותם, העביר אותן תחת המקל, אחת. אחת.

"וכך הן חיו באושר", מסיימות האגדות ואחות מתמתחת, ילד נרדם, ילדונת צוהלת, "כך הן חיו באושר ואושר עד עצם היום הזה".

"פעם, פעם" לחשו לי החיים אגדה, ניסו לזרוע קסם בבלבול, "זה לא פעם" תיקנתי אותם בקפידה. "זה כל פעם" כך מתחילה אגדה של חיים. אין מרחק. אין קסם. אין פעם שניה.

"בארץ אחת שאני מכירה היטב, יש עדר גדול, ממנו יש גבוהות ונמוכות, לבנות ושחורות, חזקות וחלשות, מתולתלות וחלקות, יש בו את אלו עם נעלי הטומס ויש בו את אלו שיודעות מה לענות למורה, עדר גדול מאד". כך נבזק קסם של חיים לתוך סיפורינו כותב כותרת נוקבת: חיים.

חיים הם לא אגדה. אין איך לעצור פתאום. אי אפשר לעצום עיניים. להיצמד לשמיכה כשזאב נושף, ותמיד בחיים בא ה"פתאום", החיים לא הופכים ללוחשים, הטון לא יורד, כך בא פתאום של חיים, יודע הוא איפה למצוא ילדות, איך לסחוט מהן אוויר.

"פתאום" כך צורחים החיים בקול יריות של פיגוע.

"פתאום" כך צורחים החיים בקול חריקת תאונה מצמררת.

"פתאום" הם לוחשים למול סידור לא רטוב

"פתאום" הם שותקים למול דמעות בלי כמות.

"פתאום" הם אומרים בקול מקפיא דם, זורעים בלבול וחושך, והיום עוד מאיר, שולח קרניים מסנוורות לעיניים שאיבדו כבר דמעות. ורק סימני שאלה עוד יש בהן ויש שמיים זרועים באלף כוכבים, והיסטרייה של בכיות רכות, מבוהלות, בליל של צעקות, ולחישות שקטות, כאב אין אונים, סבל אינסופי, ואיפה הוא הרועה הגדול והחזק איפה?

"ואז" אומרים החיים בקול תרועה, וילדה עוצמת עיניים, "ואז הוא מגיע, ברחמים גדולים, יהיו שיתארו אותו סופר, מעביר פס, ויהיו שיתארו אותו רועה. יהיו שיתארו אותו רואה. רואה את עדרו אחרי שבא בו זאב, הוא סופר את המבוהלות, את אלו שאיבדו נשימה, את אלו שהיה להן אח, את אלו הרועדות, הוא אוסף אליו בחיבוק את אלו שבורחות רחוק מידי, עוצמות עיניים לא פותחות כדי לראות שזה הרואה, הוא סופר אותן, מעבירן תחת שבט. תחת חסד. מרפא להן. חובק אותן. מבקר.



"כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ בְּיוֹם-הֱיוֹתוֹ בְתוֹךְ-צֹאנוֹ, נִפְרָשׁוֹת--כֵּן, אֲבַקֵּר אֶת-צֹאנִי; וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם, מִכָּל-הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם, בְּיוֹם עָנָן, וַעֲרָפֶל וְהוֹצֵאתִים מִן-הָעַמִּים, וְקִבַּצְתִּים מִן-הָאֲרָצוֹת, וַהֲבִיאוֹתִים, אֶל-אַדְמָתָם; וּרְעִיתִים, אֶל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל, בָּאֲפִיקִים, וּבְכֹל מוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ בְּמִרְעֶה-טּוֹב אֶרְעֶה אֹתָם, וּבְהָרֵי מְרוֹם-יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה נְוֵהֶם; שָׁם תִּרְבַּצְנָה בְּנָוֶה טּוֹב, וּמִרְעֶה שָׁמֵן תִּרְעֶינָה אֶל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי אֶרְעֶה צֹאנִי וַאֲנִי אַרְבִּיצֵם, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אֶת-הָאֹבֶדֶת אֲבַקֵּשׁ, וְאֶת-הַנִּדַּחַת אָשִׁיב, וְלַנִּשְׁבֶּרֶת אֶחֱבֹשׁ, וְאֶת-הַחוֹלָה אֲחַזֵּק; וְאֶת-הַשְּׁמֵנָה וְאֶת-הַחֲזָקָה אַשְׁמִיד, אֶרְעֶנָּה בְמִשְׁפָּט." (יחזקאל ל"ד)
@דודה עם החיבור המהמם שהעלית כאן הבאת לי השראה לכיוון שונה לגמרי.
מצהירה מראש - לא בא לקטרג ח"ו על אלה ה'מתבכיינות'. זו הצגת זווית של אלה המחכים ומצפים.

הלוואי והיו לי ילדים

המפגש הכיתתי המיוחל,
סוף כל סוף הולך לקרות.
בכל הסגנונות הוא מתובל,
ככה זה, הן כבר לא ילדות.

הן התחתנו, בנו להן בתים,
בעל-עבודה-והרבה ילדים.
כל אחת מספרת לתומה,
על כל ה'צרות' שבביתה.

לזו אין היכן לשים את הקטן,
בעלה אברך ואין סבסוד.
בעבודתה לא ישרוד הפטפטן,
לשמלתה נצמד תדיר החמוד.

הגברת השנייה בצער מספרת,
כי הגדולה שלה בכיתה מקדמת.
לקרוא ולכתוב היא מתקשה,
והיא, האמא, בדילמה קשה.

ויש גם את ההיא שמתבכיינת,
ואת החברה הזו שמתמרמרת.
את המוגזמת שמשתפכת,
על עוד אחד נוסף שהיא סוחבת.

ויש אותה.
יושבת בצד החדר ושותקת,
עיניה רושפות מעצב, זועקות.
לא לבכות היא מתאמצת,
ועיניה כבר מזמן לא שואלות.

דמעות זולגות במורד לחייה,
על בית ריק ועל קירות לבנים.
לא תשערנה לרגע חברותיה,
את הסערה המתחוללת מבפנים.

היא מנסה בכח לאטום אזניה,
לא לשמוע את מרמורן של הבנות.
מי מספר להן, לסגל חברותיה,
שהלוואי והיו לה מ'מקצת' הצרות?

תודו לו,
על כל לכלוך ויללה,
תודו לו,
על בעיות עם הילדה.

תברכו אותו,
על לילות לבנים,
תברכו אותו,
על מינוס בבנק ממעונים.

אמרו תודה על כל החבילה,
זכרו שכל לכלוך הוא יהלום.
כי קשיים ועול של 'משפחה',
יש מי שעבורו הם בגדר חלום.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה