חינוך לאמת

[שרי ו]

ראיתי רק חלקית את האשכול שננעל.
רוצה רק להוסיף מנסיון שעבד בשטח, עם תלמידה שקרנית סדרתית ממש, בגיל בי"ס יסודי.
אימצתי את גישתו של הרב יעקובזון בנושא. ומי שלא שמע, כדאי לו מאד לשמוע.
גישה שאומרת לא לתת לילד אף פעם להבין שאתה מבין שהוא שיקר.
להאמין לו.
זה לא משחק, אלא אמון עמוק שמגיע מתוך זה שאתה מאמין שבסופו של דבר יש בו אמת פנימית, והיא תצוף - אם נתעקש להאמין בה, להאמין בילד. (הפרשנות הזו היא כבר שלי, אבל להבנתי זה ההגיון המונח כאן בפנים)

בקיצור, מה שהיה עם הילדה, קיבלתי כל דבר שהיא אמרה לי, (אא"כ זה היה ממש מול העינים באופן שהיא רואה שאני רואה שהיא משקרת, ואז התגובה כבר תהיה סתם תמוהה). אבל בגדול. אם נניח היא אומרת שאין לה ספר ,אני לא מבקשת לבדוק, אלא מאמינה. וכו' וכו'.
וזה הוכיח את עצמו. השינוי היה איטי, ולקח חודשים, אבל בהדרגה היא כבר הרגישה פחות נוח לשקר, ויותר מצפון. ויותר אמרה אמת.
מצד הכיתה, כל עוד שבגדול יש משמעת ולמורה יש את המקום שלה /שלו, זה לא יוצר בעיה.
כי הכיתה מתרגלת לשפה של אמון, לזה שמורה נותנת אמון במילה של בת, ושהיא מתעקשת לא לשמוע מאחת על האחרת, אם קורה, אלא כל אחת על עצמה. בלבד. גם ילדות קטנות קולטות שזה סגנון של מורה, ושזה לא סתם שהיא טפשה או משהו... וגם הן מתרגלות להיות ישרות יותר. זה משפיע.

לא יודעת כמה זה ברור פה. ממליצה מאד לשמוע את ההרצאות של הרב יעקובזון על זה, ובכלל.
ואגב, אצל ילדים עם הפרעות קשב שקרים הם כמעט בלתי נמנעים ,וגם פה הגישה הזו עוזרת. התעקשות עקבית מצד ההורים והמחנכים לקבל את הילד באמון, עד שבסופו של דבר הוא מצדיק את זה.
וזה גם באמת נכון כהורים. אם ילד קטן בבית אומר לי שלא אכלתי עוגיות, ואני רואה את הפירורים ליד הפה, אני לא אומרת לו שאני רואה את הפירורים. כי יודעת מנסיון שהתיחסות מאמינה עקבית תגרום לו להיות יותר ויותר ישר. (וזה גם דמיונות, בגיל קטן. קשה לילד להבחין בין דמיון לבין מציאות. גם בגיל 6 ויותר)

 

[מילה בסלע]

פשוט נכון. פשוט נכון.

מנסיון ג"כ עם שתי תלמידות שסטו מן האמת בלי ניד עפעף- רק מענה של אמון החזיר להן את המצפון ואת ההכרה בערך האמת.

 

[מלפפון]

וזה גם באמת נכון כהורים. אם ילד קטן בבית אומר לי שלא אכלתי עוגיות, ואני רואה את הפירורים ליד הפה, אני לא אומרת לו שאני רואה את הפירורים. כי יודעת מנסיון שהתיחסות מאמינה עקבית תגרום לו להיות יותר ויותר ישר.

מדהים שרי.
כתבת אלוף ומעורר למחשבה.

 

[א.ר.ז.]

יישר כח.

כל כך - אמיתי!

 

[שרי ו]

ורוצה להוסיף:
הורים הרבה פעמים חוששים שילד יחשוב שהם תמימים ושאפשר לעבוד עליהם.
אבל כשהשפה אחרת, זה לא קורה.
למשל - אם בדוגמה של ילד שטוען שהוא לא אכל עוגיות, ואחותו מלשינה במקום - הוא כן אכל.
אם האמא לא מנסה להשוות גרסאות, אלא מזכירה ש 'כל אחד אומר על עצמו'
אז בעצם ברור לכולם בלי שום הסבר, שהאחריות להגיד אמת היא על הילד, ובכלל אין שום כניסה לענין של למה האם מאמינה. מועברת איזושהי אמירה כללית של תחושת אמון - אני סומכת עליכם שתגידו את האמת, וגם אם לא הרגע, אז בקרוב.
אין אפילו מקום שתתפתח בו תחושה של - אני יכול לעבוד על אמא שלי.

 

[מלפפון]

ורוצה להוסיף:
הורים הרבה פעמים חוששים שילד יחשוב שהם תמימים ושאפשר לעבוד עליהם.
אבל כשהשפה אחרת, זה לא קורה.
למשל - אם בדוגמה של ילד שטוען שהוא לא אכל עוגיות, ואחותו מלשינה במקום - הוא כן אכל.
אם האמא לא מנסה להשוות גרסאות, אלא מזכירה ש 'כל אחד אומר על עצמו'
אז בעצם ברור לכולם בלי שום הסבר, שהאחריות להגיד אמת היא על הילד, ובכלל אין שום כניסה לענין של למה האם מאמינה. מועברת איזושהי אמירה כללית של תחושת אמון - אני סומכת עליכם שתגידו את האמת, וגם אם לא הרגע, אז בקרוב.
אין אפילו מקום שתתפתח בו תחושה של - אני יכול לעבוד על אמא שלי.

קראתי בשבת את יסכה.
ממש אהבתי את הספר ואותה גם יחד.
הלוואי שהיו כאלו מנהלות כמו שתיארת.

 

[מלפפון]

ורוצה להוסיף:
הורים הרבה פעמים חוששים שילד יחשוב שהם תמימים ושאפשר לעבוד עליהם.
אבל כשהשפה אחרת, זה לא קורה.
למשל - אם בדוגמה של ילד שטוען שהוא לא אכל עוגיות, ואחותו מלשינה במקום - הוא כן אכל.
אם האמא לא מנסה להשוות גרסאות, אלא מזכירה ש 'כל אחד אומר על עצמו'
אז בעצם ברור לכולם בלי שום הסבר, שהאחריות להגיד אמת היא על הילד, ובכלל אין שום כניסה לענין של למה האם מאמינה. מועברת איזושהי אמירה כללית של תחושת אמון - אני סומכת עליכם שתגידו את האמת, וגם אם לא הרגע, אז בקרוב.
אין אפילו מקום שתתפתח בו תחושה של - אני יכול לעבוד על אמא שלי.

וממש אהבתי את מה שכתבת, ולקחתי את זה כדרך חיים.
בשבת הבת שלי לקחה חטיף. שאלתי אותה: מי הרשה לך?
(זו שאלה שלא נכון לשאול, כי היא מזמינה שקר, אבל שאלתי כי לא חשבתי קודם).
היא ענתה: קיבלתי את זה.
שתינו ידענו שהיא לא נצמדת למציאות, אבל אמרתי לה:
"טוב, אם את אומרת כך, אני מאמינה לך שקיבלת.
והיא ענתה: "קיבלתי את זה מהמגירה. היא נתנה לי את זה".. וצחקקה מהבדיחה ה'מוצלחת'..
כדי לא לתת לי להאמין במשהו לא נכון..

 

[פשוט]

ורוצה להוסיף:
הורים הרבה פעמים חוששים שילד יחשוב שהם תמימים ושאפשר לעבוד עליהם.
אבל כשהשפה אחרת, זה לא קורה.
למשל - אם בדוגמה של ילד שטוען שהוא לא אכל עוגיות, ואחותו מלשינה במקום - הוא כן אכל.
אם האמא לא מנסה להשוות גרסאות, אלא מזכירה ש 'כל אחד אומר על עצמו'

ואם נמדיך את הדוג' הוא בא לבקש עוגיה כי הוא רוצה לקבל עוד וטוען שהוא לא קיבל?
תתני לו עוד? איך תגיבי?

 

[שרי ו]

ואם נמדיך את הדוג' הוא בא לבקש עוגיה כי הוא רוצה לקבל עוד וטוען שהוא לא קיבל?
תתני לו עוד? איך תגיבי?

באמת זה לפעמים מסובך...
לא יודעת אם אפשר להגיד כאן כלל קבוע, אבל במצב כזה או דומה, אני הרבה פעמים לא אתן, אבל בלי לנמק. אני פשוט החלטתי שלא. וזהו.
מה שבטוח - נמנעת מלהתעמת עם ילד על השאלה אם כן או לא אמר אמת.
ורואה על הגדולים שלי, שהם כבר מתבגרים, שבטווח הזמן זה עושה את שלו לגמרי. מגיע השלב שבו אני באמת יכולה להאמין בלב שקט לכל דבר שילד אומר לי.