שיתוף - לביקורת יונה הנביא זה אנחנו

[א. פרי]

למה יש גלות*? כדי שנזכה לגאולה?
גם נכון...

*גלות זה כינוי לכל קושי ואתגרי החיים.

אבל הגלות כנראה נועדה לנער אותנו, להזיז אותנו, לפקוח לנו את העיניים, לגרום לנו לרצות לפעול, ואפילו להפוך אותנו ליצירתיים, נועזים, וסקרנים.

בכאב הזה, המטלטל – יש גרעין של ישועה.
האם יתכן שהגלות לא נגמרת כי אנחנו לא פועלים מספיק כדי להתקדם ולממש את עצמנו?
אפשר לראות מהסיפור על יונה הנביא את העידוד של בורא עולם כלפי העם שלו לפעול ולשנות:
זה התחיל בהוראה של בורא עולם ליונה הנביא, אך הוא לא רצה לקיים את השליחות.
ניסה לברוח מהנבואה, וחווה רצף של אירועים שדחקו אותו לפינה – עד שהוא נכנע.

לאחרונה חשבתי על זה: האם יתכן שכל רצף האירועים שהעם שלנו חווה זה כדי שהוא סוף סוף יסכים ליטול אחריות וליזום, לפעול ללא הפסקה בלי קשר לכבוד, לכסף או לתוצאה?

*

השבוע כתבתי לעצמי כמה מילים, איזה שיר קטן.
אפילו לא חשבתי לעלות את זה כאן, אלא אלו שקראו את זה עודדו אותי להפיץ אותו הלאה, אז אני משתפת אותו גם כאן.
המסר של השיר הזה בא לומר: אני בעצם כבר לא נזקקת ולא צריכה כלום, כי באיזה שהוא מקום הגעתי לנקודה בה אני מבינה שאין כלום בעולם סביבי.
למרות זאת אני חושבת שאילו לא עברתי את המסע הזה שעברתי, הרי בנקודה הזו בה יש לי רווחה פנימית ברוך ה', הייתי מפסיקה לחשוב על העולם שסביבי בתור מקום שצריך שינוי אלא מעדיפה להכנס לתוך השקט המבורך.
למרות זאת אני מעבירה הלאה את המסקנה שלי:
לבורא עולם חשוב שכל אחד מאתנו יפעל במקסימום שלו לקדם את עצמו, לממש את עצמו, בלי להתחשב באגו, באזור הנוחות, בכסף או בתוצאות החיוביות.

ואם לא יודעים במה לממש את עצמכם? אז תתקדמו באופן אישי. תכירו את עצמיכם, תשלימו עם עצמיכם, תתנו לעצמכם גיוון, הכלה, אהבה עצמית, ותוך כדי המסע האישי הייעוד והרצונות הפנימיים שלכם יצופו ויוכיחו שהם קיימים.

כי כנראה חלק מהמסע האישי זה לעבור בשממה, ולחוות קשת של רגשות, גם ריקנות, והעיקר לאפשר לעצמנו להיות מי שאנחנו, באהבה.

והשיר לפניכם:

עד היום הייתי נזקקת

מהיום

כבר לא עוד.


עד היום הייתי נזקקת

לכסף.

להערכה.

להכרה.

ליחס.

לתשומת לב.


עד היום הייתי נזקקת

למילה.

לחמלה.

לנדיבות.

לשמחה.

לחברה.


עד היום הייתי נזקקת

אבל עכשיו – כבר לא עוד.


וזה קצת מוזר

וקצת ריק כזה

וחדש.


וזה מצב

שקצת צריך

הסתגלות

נשימה עמוקה

להביט לעצמי

בעיניים,

ואולי

להתחיל

להיות.



כמה מילים נוספות על הדברים שלמדתי בדרך:

• יש ערך גדול לכל דבר קטן, כדאי לומר תודה.
• זה היה נצרך לצאת החוצה, לעבור את המסע, ולחזור. האוצר לא נמצא מתחת לגשר אלא תמיד קרוב, למרות זאת נשלחנו לחפש בגלל הנופים, ההרפתקאות, האנשים המעניינים בוינה, ואפילו החלום של החייל ההוא שיזכיר לנו לחזור...
• כולנו עוברים אותו מסע = כל אחד בצורה ייחודית ושונה.
• זה חשוב האמפטיה, התקשורת עם הסביבה, והשיתוף, חשוב לא לחוות דברים לבד אלא לשתף.
• החיפוש עצמו הוא כבר אוצר בפני עצמו.
• ועוד משהו קטן שמכוון בעיקר לאלו שכבר הגיעו לצמרת: אם אתם הגעתם לשם - ויש לכם קהל ונוכחות ציבורית אז התפקיד שלכם כרגע זה לחפש כישרונות צעירים שמחפשים ורוצים לצאת לאור ולעזור להם ולקדם אותם. זה לא קשור לכתיבה אלא באופן כללי לכל תחום בחיים. הגענו למקום בו אפשר לסייע לאנשים שלא מצליחים להתרומם? קדימה! אפילו לתת להם איזו הכרה קטנה, במה, פרסום, לתווך אותם לקהל שלכם. בשבילכם זה כלום - עבור היוצרים השקופים זה המון. זו זכות שהיא חובה להיות שם עבור מי שצריך, ככה העולם יכול להתקדם הרבה יותר. (בדיוק שמעתי לאחרונה שהמושג שכל ישראל ערבים זה לזה הכוונה שהם ערבים לעזור לשני לממש את הכישרונות שלו).

מוזמנים להוסיף עוד נקודות ורעיונות..
בהערכה לכולנו.