סיפור בהמשכים יחידה בקומה שתיים

[וי שלוק]

פרק ראשון​

"יברך את עמו בשלום", באקט סיום מוריד דודי את הצלחת ושיירי הארוחת ערב המושקעת לפח, תוך כדי שפונה אל המתלה באיטיות. שושי רעייתו עוקבת אחריו דוממת, בנסיון להבין את מעשהו.

דודי מוריד את הכובע והחליפה מהמתלה. "לאיפה אתה הולך שוב? עכשיו הגעת!!!" העיניים של שושי התרחבו וננעצו בדודי בעלה, הבחור שהשדכן טען שהוא לא ימיש מתוך האוהל. משום מה בתקופה האחרונה נראה שהחיבור עם האוהל אינו מה שהיה.

"תענה לי, תסביר! מה פשר כל המסתוריות שלך לאחרונה", אמרה וקרסה לתוך הכיסא שמאחוריה, לופתת את פניה בידיה, "אתה מדבר איתי, ואתה לא כאן. אתה כאילו מקשיב, ואני רואה! רואה שאתה לא אי…" התייפחות קטעה את דבריה, ודמעה נזלה על השולחן שעל גביו עמלה וטרחה שעה קלה קודם, עיניה נדדו לכלים שבכיור הכל היה לשווא. הכל...

דודי, גירד בזיפים הג'ינג'ים שבפניו, מעביר משקל מרגל לרגל תוך כדי שהוא תר אחר נקודה עלומה בתקרה. "שושי, שו-שי... אין לי מושג מה את מדברת. אני מקשיב לך, לא מסתיר כלום. מבטיח", קולו עולה ויורד, מתחנן לאימון.

"אז למה ביום ראשון איחרת בשעתיים? ואתמול בלילה מעריב 'לקחה' לך יותר משעה, והיום רק הגעת וכבר אתה יוצא שוב. תסביר לי מה קורה איתך. מהה?" שושי הניחה את ראשה על השולחן, מריחה עדיין את ניחוח החביתיות המתוקות, ולא מסוגלת להביט בעיניו המפוחדות והמסתוריות של דודי ה'בן תורה' שלה.

כבר לא אכפת לה כלום. שאלי'ק, שרק עתה נרדם, יתעורר. שהשכנים ירכלו. המילים הנוראות שקראה אתמול, קפצו שוב ושוב מול עיניה, 'אחד מסימני ההתמכרות לאינטרנט - היעדרות ממושכת, היעלמות ליליות ארוכות, הפחתה בדימוי עצמי'. והארוחת ערב שהכינה, מה הוא לא מבין אותה? הכל התערבב לה בראש ופרץ כהר געש.

"אמרתי לך כבר, ביום ראשון הייתי 'חייב' לגמור לסכם את הסוגיא, ואתמול עד שמצאתי מניין, והחזן, אוףף, כל הזמן שבעולם היה לו. ועכשיו אני בסך הכל רוצה ללכת לשמוע את ר' מייל'ך קהנובסקי שמגיע לשכונה לידינו כאן. זה הכל. אם את לא רוצה אני אשאר פה. אל תדאגי." זז מעט אחורה, מנסה לקלוט בחצי עין את השעון, תוך כדי שהידיים משחקות עם שולי הכובע אילך ואילך.

'אם את לא רוצה, אני אשאר פה', מילותיו היכו בראשה. אז מה הייתה מקודם השיחת טלפון בשירותים? ההצצה בחלון? פותחת את הפה לשאול, אבל יוצא לה, "טוב, בסדר, תחזור מהר. טוב?!?"

"תודה שושי, אחזור מהר, אל תדאגי", מנסה להרגיע, מחייך, לובש את החליפה בתנועה סיבובית מהירה, כובע, מוריד את הידית באיטיות, פוזל בעיניים מתחננות לכיוונה, "ערב טוב", חיוך, ויוצא.

אחרי שנטרקה הדלת, מגלה שושי שנשרו מחליפתו שני קרעי דף קטנים, 'אוהה, יש לי תירוץ לקרוא לו'... ממהרת לדלת ונעצרת, 'אולי לא?!? אולי עדיף לראות מה זה?'

פרק שני >>​

 

[stars]

נפלא!

נראה שהחיבור עם האוהל אינו מה שהיה.

אהבתי!

לופתת את פניה בידיה

מליטה

והארוחת ערב

וארוחת הערב

אני אשאר פה

אולי עדיף להוריד את המילה "אני"

 

[קופירייטה]

מצוין.
התגובה שלה קצת קיצונית והיסטרית מדי.

 

[הפצחן]

שושי - אשתו - עוקבת

קטע את הרצף.

סימני הפיסוק מופיעים בצורה לא אחידה ולא ברורה. ריבוי סימני הקריאה מוגזם.
חוץ מזה, ללקק את האצבעות.
מה, נו, החביתיות האלו. לעבדיג.

 

[וי שלוק]

מליטה

קטע את הרצף.

תוקן. תודה.

התגובה שלה קצת קיצונית והיסטרית מדי.

השתדלתי לעדן ולהסביר.

נפלא!

אהבתי!

מצוין.

תודה רבה.

מעולם לא התנסיתי בכתיבת סיפור בהמשכים.
זה ממש לא הז'אנר שלי, ואני מעוניין ללמוד איך עושים זאת.
באשר על כן, אשמח לכל הערה קשה וקלה. לכל חבטה וחביתיה. עגבניה בשלה ורקובה. העיקר ללמוד כבר איך עושים את זה.

הדברים שהכי מדאיגים אותי, זה:
1. איך בונים עלילה?
2. איפיון דמויות.
3. שלבים מסודרים.
4. שמירת רף המתח והעניין.
5. ועיקר העיקרים ליגוע בשולי האדרת של הסיפור שהסעיר את הפורום

 

[דוכסוסטוס]

הערה שולית:
שבוע הוא פרק זמן קצר מדי בשביל חשדות, זה עניין של חודשים או מסה קריטית של שאלות.
יציאות ארוכות מהבית הן מוזרות בתקופה הראשונה שאחרי החתונה, זוג עם ילד לא סופר את האורך של מעריב,. אולי הסתגרות בחדר, עיניים חולמניות, רחפנות לא מוכרת, פלוס היעלמויות.

ולשאלותיך:
1. אם כל השאלות ואבי כל האשכולות.
2. לסגל לדמויות סגנון דיבור ספציפי ולשייך להם תכונות אופי נוספות, גם כאלה שאינם נוגעים במרכז הסיפור. בעבודה מושקעת יותר, להכיר כל דמות בעלת תפקיד עד לפרטים הקטנים ביותר שלה, אבל לברור מתוכם אל הסיפור רק את אלה שרלוונטיים עבור הקורא.
3. בניית סקיצה, אחד החלקים הקשים ביותר, כי הוא תלוי בכשרון שאינו כתיבה.
4. בינתיים עשית את זה מצוין. כמעט בכל סיפור יש רגעי שיא ורגעי שפל, את רגעי השיא צריך לשמור למעברי הפרקים, את רגעי השפל - לדחוף באמצע.
5.חשוב יותר לסיים עד הסוף, אם לא - מוטב שלא להתחיל אפי' עם תתעטף באדרות מכף רגל ועד ראש.

לגבי משפט הפתיחה: רעיון חזק מאוד, עדיין לפתיחה של ספר אולי צריך יותר דרמה, ואת הרעיון הזה לשמור לפתיחה של סתם פרק ולא של פרק הפתיחה.
ההחלטה ליפול ישר לזרועות העימות - החלטה חכמה, במקום להלאות את הקוראים בהתפתחות החשדות.

 

[וי שלוק]

הערה שולית:
שבוע הוא פרק זמן קצר מדי בשביל חשדות, זה עניין של חודשים או מסה קריטית של שאלות.
יציאות ארוכות מהבית הן מוזרות בתקופה הראשונה שאחרי החתונה, זוג עם ילד לא סופר את האורך של מעריב,. אולי הסתגרות בחדר, עיניים חולמניות, רחפנות לא מוכרת, פלוס היעלמויות.

ולשאלותיך:
1. אם כל השאלות ואבי כל האשכולות.
2. לסגל לדמויות סגנון דיבור ספציפי ולשייך להם תכונות אופי נוספות, גם כאלה שאינם נוגעים במרכז הסיפור. בעבודה מושקעת יותר, להכיר כל דמות בעלת תפקיד עד לפרטים הקטנים ביותר שלה, אבל לברור מתוכם אל הסיפור רק את אלה שרלוונטיים עבור הקורא.
3. בניית סקיצה, אחד החלקים הקשים ביותר, כי הוא תלוי בכשרון שאינו כתיבה.
4. בינתיים עשית את זה מצוין. כמעט בכל סיפור יש רגעי שיא ורגעי שפל, את רגעי השיא צריך לשמור למעברי הפרקים, את רגעי השפל - לדחוף באמצע.
5.חשוב יותר לסיים עד הסוף, אם לא - מוטב שלא להתחיל אפי' עם תתעטף באדרות מכף רגל ועד ראש.

לגבי משפט הפתיחה: רעיון חזק מאוד, עדיין לפתיחה של ספר אולי צריך יותר דרמה, ואת הרעיון הזה לשמור לפתיחה של סתם פרק ולא של פרק הפתיחה.
ההחלטה ליפול ישר לזרועות העימות - החלטה חכמה, במקום להלאות את הקוראים בהתפתחות החשדות.

תודה רבה רבה על הפירוט והעזרה.
(תמיד אתה כזה...)

 

[וי שלוק]

פרק שני ​

בעיקול הרחוב היורד לכיוון השכונה הסמוכה, מקום שכבר לא ניתן לתצפת אליו מחלון ביתו, המתינה לדודי הקורולה הכחולה של אוריאל.

אחר שטרק את דלת הפאג'ז על כובעו וחליפתו נפתחה דלת המכונית ושוכי יצא ממנה, "כנס, כנס", דודי הלך פסיעה אחת לאחור חושב להתנגד, ולאחר רגע נכנס למקום המעצבן באמצע, מקומו הקבוע שבין יוחנן ושוכי שנכנס אחריו וסגר את הדלת, מאפשר לאוריאל לגלות את כישרון הטַיִי⁠ס שלו.

לאחר שני דקות שוכי שובר את הדממה ופונה לדודי, "הבאת?" חיים מרדכי היושב לצד אוריאל מנע מדודי לענות, "הרגע הגיע, מה אתה 'נופל' עליו?"

שוכי מצחקק "למה ללכת סחור סחור, בוא נגיע לתכל'ס". 'חמורדכי' שותק מודע לדוקרניות שטבועה בדמו של שוכי ויודע שחבל על המילים, האיש לא ישתנה.

דודי בודק בכיסיו, מגשש אחר ה150 ש"ח שאמור לשלם על הדלק, תוך כדי חיטוט מחוויר, 'איפה הם?!? איפה גיזרי הדף שהטמין עמוק עמוק?!? רק שלא בבית, אלוקים. רק שלא. אני מבטיח שלא אשוב על כך עוד. מבטיח'.

שוכי שמבחין בחיוורון מזרז אותו, "חסר'ך אם שכחת, אנחנו מורידים אותך פה!!! שיהיה לך ברור".

• "תרגע, תרגע, לא שכחתי, הנה קח".

כשאוריאל מקבל את הכסף מיד נצמד לנתיב הימני ומאותת על כניסה לתחנת דלק. "אבל למה כזה סכום? הדלק בקושי 80 ש"ח?" תמה, "העודף לאנ"ש, לפינוקים", מכריז שוכי ודודי מתכווץ, חושב על שושי שלו שהייתה מאושרת בכל ה-150 האלו ומינימום ב-70 הנותרים לפליטה, אבל כמו תמיד ירא מלענות חסר לו להיות לטרף בפי שוכי. התכווצות נוספת.

בתחנה אוריאל מזמין מהדלקן העייף ב-80 ש"ח דלק, ועם העודף ממהר שוכי אל חנות הנוחות כשיוחנן ממהר אחריו "לי פחית קוקה מזיעה, ווועעע... רבע לשבע, שיהיה", שוכי מהנהן ומוסיף לעצמו חבילת במבה וטילון אקסטרים ענק. "אתה לא רוצה כלום דודי, אההה?" דודי מחווה בתנועת יד 'כלום, כלום', מפחד לפתוח את הפה, איזה קול יצא לו?

חמורדכי יושב מקדימה במקומו שותק.

ביציאה מהתחנה הטלפון של דודי מנגן 'כי הירבת', דודי מסתכל במסך ודמו נקפא, 'נשמלה', לרגע משתעשע במחשבה לענות לה, לבכות, לספר שרע לו בסך הכל, ששוב שיקר, שהוא מרגיש נור--- הפלאפון נחטף מידיו, "מי זה שאתה ככה מסתכל? שוב אשתך?!? אתה דפוק. דפוק לגמרי אני חינכתי את אישתי כשאני יוצא אל תתקשרי! חבל לך המאמץ אני. לא. עונה! ואתה כל היום, 'אשתי אשתי, אשתי אשתי' תרגע עם זה", שוכי ממהר ללחוץ על הכפתור האדום ולחנך את שושי, והפעם דודי לא מתאפק ומונע ממנו זאת.

'היא תחשוב שאני לא עונה כי אני ב'שמועס' ההוא', מהרהר דודי הירהור נוחם לעצמו ולא עונה לה.

שותק וחושב עליה, על מה שהיא חושבת עליו, ורוצה לבכות 'מישהו יכול להבין אותי כפי מה שאני באמת? שאני לא רע / רשע / אכזרי / מפקיר / חסר אחריות, בסך הכל חסר עמוד שידרה, וכלבים גדולים ממנו מכתרים אותו ורוצים לבולעו, נזכר בכל מיני סרטי טבע אכזריים שצפה ומחייך במרירות מהדימוי.

שוכי המשועמם הבחין בהבעות פניו המשתנות וממהר לערוך מכך סעודה מוטעמת, "יושב בשקט חולם חלומות, ופתאום מחייך, בטח חלמת על אוצר מתחת לאיזה גשר, אה דודי?!?" דודי צוחק איתו כמרוצה מההלצה, ובליבו שריפה.

ההחלטה הישנה התחזקה בליבו 'אני אלך לשם! כן! אראה לכלום שאני לא דפוק'. שולח את ידו באוטומטיות לכיסו לעבר שני הגזרים שנחים שם כבר זמן רב, אבל נזכר 'הם כבר לא בכיס'. 'אולי שושי הוציאה?!? גילתה?!?' הירהר שוב.

פרק שלישי >>​

 

[הפצחן]

צפה בקובץ המצורף 700533

פרק שני ​

בעיקול הרחוב היורד לכיוון השכונה הסמוכה, מקום שכבר לא ניתן לתצפת אליו מחלון ביתו, המתינה לדודי הקורולה הכחולה של אוריאל.

אחר שטרק את דלת הפאג'ז על כובעו וחליפתו נפתחה דלת המכונית ושוכי יצא ממנה, "כנס, כנס", דודי הלך פסיעה אחת לאחור חושב להתנגד, ולאחר רגע נכנס למקום המעצבן באמצע, מקומו הקבוע שבין יוחנן ושוכי שנכנס אחריו וסגר את הדלת, מאפשר לאוריאל לגלות את כישרון הטַיִי⁠ס שלו.

לאחר שני דקות שוכי שובר את הדממה ופונה לדודי, "הבאת?" חיים מרדכי היושב לצד אוריאל מנע מדודי לענות, "הרגע הגיע, מה אתה 'נופל' עליו?"

• שוכי מצחקק "למה ללכת סחור סחור, בוא נגיע לתכל'ס". 'חמורדכי' שותק מודע לדוקרניות שטבועה בדמו של שוכי ויודע שחבל על המילים, האיש לא ישתנה.

דודי בודק בכיסיו, מגשש אחר ה150 ש"ח שאמור לשלם על הדלק, תוך כדי חיטוט מחוויר, 'איפה הם?!? איפה גירי הדף שהטמין עמוק עמוק?!? רק שלא בבית, אלוקים. רק שלא. אני מבטיח שלא אשוב על כך עוד. מבטיח'.

שוכי שמבחין בחיוורון מזרז אותו, "חסר'ך אם שכחת, אנחנו מורידים אותך פה!!! שיהיה לך ברור".

• "תרגע, תרגע, לא שכחתי, הנה קח".

כשאוריאל מקבל את הכסף מיד נצמד לנתיב הימני ומאותת על כניסה לתחנת דלק. "אבל למה כזה סכום? הדלק בקושי 80 ש"ח?" תמה, "העודף לאנ"ש, לפינוקים", מכריז שוכי ודודי מתכווץ, חושב על שושי שלו שהייתה מאושרת בכל ה-150 האלו ומינימום ב-70 הנותרים לפליטה, אבל כמו תמיד ירא מלענות חסר לו להיות לטרף בפי שוכי. התכווצות נוספת.

בתחנה אוריאל מזמין מהדלקן העייף ב-80 ש"ח דלק, ועם העודף ממהר שוכי אל חנות הנוחות כשיוחנן ממהר אחריו "לי פחית קוקה מזיעה, ווועעע רבע לשבע, שיהיה", שוכי מהנהן ומוסיף לעצמו חבילת במבה וטילון אקסטרים ענק. "אתה לא רוצה כלום דודי, אההה?" דודי מחווה בתנועת יד, 'כלום, כלום', מפחד לפתוח את הפה, איזה קול יצא לו?

חמורדכי יושב מקדימה במקומו שותק.

ביציאה מהתחנה הטלפון של דודי מנגן 'כי הירבת', דודי מסתכל במסך ודמו נקפא, 'נשמלה', לרגע משתעשע במחשבה לענות לה, לבכות, לספר שרע לו בסך הכל, ששוב שיקר, שהוא מרגיש נור--- הפלאפון נחטף מידיו, "מי זה שאתה ככה מסתכל? שוב אשתך? אתה דפוק דפוק לגמרי, אני חינכתי את אישתי כשאני יוצא אל תתקשרי כי חבל לך המאמץ אני לא עונה! ואתה כל היום, 'אשתי אשתי, אשתי אשתי' תרגע עם זה", שוכי ממהר ללחוץ על הכפתור האדום ולחנך את שושי, והפעם דודי לא מתאפק, מתקומם ומונע ממנו זאת.

טירוף!
איזה פרק... מקומם!

 

[וי שלוק]

טירוף!
איזה פרק... מקומם!

תודה.
מקומם, זה רע או טוב?

 

[+shira]

מעולה. ממשיך לסקרן...
באופן אישי נראה לי אמין יותר לכתוב את דודי טיפה פחות מרחם על עצמו, קצת יותר גברי.

חמורדכי

אהבתי.

 

[הפצחן]

תודה.
מקומם, זה רע או טוב?

א. עכשיו ערכת אותו, ואי לי כוח לקרוא אותו שוב כדי לראות אם הוא עדיין מקומם
ב. המצב של דודי הזה מקומם. בין אם הוא הסתבך עם השוק הצבעוני, בין אם הוא הסתבך בשוק הצבעוני כי לא שילם הלוואה, בין אם קבוצה של נערי רחוב לכדה אותו במלתעותיה.. והשורה הזאת הכי מקוממת:

דודי מתכווץ, חושב על שושי שלו שהייתה מאושרת בכל ה-150 האלו ומינימום ב-70 הנותרים לפליטה, אבל כמו תמיד ירא מלענות חסר לו להיות לטרף בפי שוכי. התכווצות נוספת.

אייי!

 

[קופירייטה]

זה מעט לא אמין שאדם נשוי,
שמצליח גם לסובב יפה יפה את אשתו
נגרר אחרי חברים שהוא לא נהנה איתם,
כמו בחור בן 14-15 גג...

 

[וי שלוק]

זה מעט לא אמין שאדם נשוי,
שמצליח גם לסובב יפה יפה את אשתו
נגרר אחרי חברים שהוא לא נהנה איתם,
כמו בחור בן 14-15 גג...

אם כי, סחיטה ריגשית תיתכן בכל גיל.
תודה על הביקורת הבונה שוב ושוב.
אשמח לעוד.
הערה זו אקח, בעז"ה, לתשומת ליבי בפרקים הבאים.
האם הערה זו מפריעה גם לקריאה? מרוב החוסר אמינות?

 

[וי שלוק]

פרק שלישי
​

נמרוד היה מלא כעס על בנו כנען - נחמן בהווה, על הצעד שעשה, 'מה הוא מצא שם אצל הדוסים? מה היה חסר לו כאן?'

המרירות שברה שיאים כאשר נחמן סימן לנמרוד לעצור באמצע שסיפר לאודל נכדתו את הסיפור של 'כיפה אדומה' ודחף לו ליד איזה ספרון על מישהו שקפא בגג מתחת לשלג, 'מה רע בסיפור הזה? מה? הכל אסור???'

ברגשותיו המרירים שיתף את ארז, ידיד ותיק שאשתו נועה גם נלכדה ברשת וחזרה בתשובה ועברה לבני ברק בלעדיו, והם החליטו להקים עמותה נגדית להשבת חרדים בשאלה.

אבל, הם אנשים נאורים וליברליסטים שאמונים על 'חיה ותן לחיות', לא נאה להם לשנוא אנשים סתם ולהפריע להם באמונתם ועל כן לא עשו דבר.

ויום אחד הבינו שיש שם מצוקה, החרדים לא דואגים לעתיד של הילדים! יש חרדים שרוצים לצאת בשאלה שהסביבה לא נותנת להם! ועוד תובנות עמוקות כגון אלו, ולכן הם החליטו להקים עמותה ללא רווח למען החרדים הסובלים.

ארז ונמרוד השיקו כוסיות וישבו לחגוג את הקמת תנועת 'חרדים לעתיד' במגדל אביב 1 בשכונת היוקרה רמת אביב ג', מטרת העמותה 'תמיכה ועידוד לשילוב החרדים בחברה הישראלית, ולסיוע המנודים בחברה החרדית'. סוף סוף יוכלו לפעול למען החלשים שבחברה הישראלית ולהצילם מהמערכת השואפת להחזיקם קטנים וחלשים, נעדרי השכלה ועם חוסר יכולת שילוב הגיוני בחברה.

בערב, כששככו אדי האלכוהול וארז קם ללכת לביתו למנוחת לפנות בוקר, הוא פנה אל נמרוד "ואיך נעשה את זה?" "אל תדאג, סמוך על נמרוד", "לא דואג, ודאי שלא בכזו שעה יאללה בי" אינפוף צפוני והביתה.

בחלום הלילה ראה נמרוד את סבא ז"ל מרכיב על כתפיו את אודל של נחמן וצועק עליו על מעשיו הרעים ו"איך אתה מעיז", כשקם שטוף זיעה וחלחלה, הזמין תור מיידי לשעות חירום ל'קוראת מומחית בקפה עם ניסיון של 12 שנה, אפשרי גם בזום', שפסקה נחרצות שהוא מדמיין שחלם זאת, כי הקפה מועמד בצורת לייק ולא דיס לייק.

נמרוד האמין. נרגע ונרדם חזרה חלק בצורת לייק ולא דיס.

וארז חלם בלילה על גדודי צבא חרדל"ש* שישלתבו יפהפה בציבור החילוני, וכשהגיע לקטע שהם כבר קונים דירות במגדלי אביב, קם שטוף זיעה ויצא למדרגות נסער דופק בפראות בדלת ביתו המואר של שכנו אהוד.

• "מה יש'ך דופק בכזו שעה??? וגם מה נסגר איתך, הוציאו אותך מקבוצת הווצאטפ של הבניין? למה לדפוק לשכן?
• "תקשיב אהוד, אני בלחץ, מה עושים? החרדים הולכים להשתלט על המדינה. מה עושים?"
• ליייי, לא מאמינ'ך, רק עכשיו נזכרת? הם כבר בכל מקום, בערד, דימונה, טבריה, עפולה, הם כאילוו אנ'אומר'ך בכל הא-רץ. מה נסגר איתך".
• "אז מה עושים?"
• "לא יודע ותן לישון. אותי יותר מטריד שכנים שדופקים בדלת באמצע הלילה", טריקת דלת, וארז חזר עם הכפכפי אצבע לדירתו מוטרד ודואג.

בצהריים ארז קבע עם נמרוד להיפגש לדרכי פעולה, איך יוכלו לשקם את החברה החרדית ומנודיה האומללים.

היו להם כל מיני רעיונות, מחיפוש בפורומים חרדיים אחר חסומים - מחוקים - מוגבלים, ומעקב שם אחרי דעות ומצבים סוציו-אקונומיים של אנשים במצוקה, עד מעקב אחרי מתפללים באישון ליל בשטיבלא'ך הגדולים שמסתובבים סביב עצמם זמן רב מדי בחוסר מעש, שנמרוד טען שזה הכי מוצלח כי לילה אחד שחזר בנחמן הוא עבר בדרך לז'בוטינסקי ליד 'איצקוציץ' וקרא להם בעיניים את המצוקה.

אבל ארז לא היה בעניין וטען שעדיף 'לעבוד אצל דוסים כמו דוסים', לתלות מודעות ברחובות ולפרסם במקומונים.

• "בסדר ארז, מודעות, אז מודעות. ומה נכתוב במודעות?"
• "חרדי יקר חרדי חביב, מקומך איתנו בתל אביב".
• "לא. יא'קרש, ככה כולם יקלטו ויחרימו, ישרפו, יתלשו, ימחקו, יחסמו. אתה לא מכיר את החרדים, ישר אלימות. אין הידברות נורמלית והתנהגות הגיונית".
• "אז מה נכתוב? תגיד אתה, עכשיו תורך". אמר ארז ולגם מהרד-בול שעל השולחן.
• "קשה לך. מרגיש שצריך אוורור? עזרה רגשית וכלכלית? מקמות איתנו! עמותת 'חרדים לעתיד'.

כשאדי האלכוהול פגו הלכו לישון, לא לפני שסיכמו להשיג למחר 'שחור - לבן' ולצאת למסע הדבקה מאסיבי בבני ברק.

פרק רביעי >>​

 

[anotherית]

אהממ, משהו כאן לא כל כך ברור לי בפרק. כתיבה רצה מדי.
זכור לי פעם שכתבתי קטע של שיחת בחורות סמינר והעירו לי שגבר לא יבין את הקטע, כי השיחה היא מדי נשית וסמינרית, יכול להיות שכאן קרה הפוך?

משהו אחד שנראה לי שכן הבנתי, זה שהפכת אותם למטומטמים. וזה לא חכמה. בואו נראה אם אפשר לכתוב קטע על החברה החילונית הנורמלית, ואפילו הקצת מושכת, כן. כן! המושכת! הרי אם הם כל כך דפוקים, עיוותנו את המציאות כדי לקחת את הבחירה.

 

[הפצחן]

יפה מאוד!
למה זירה אחרת, למה?
הרסת את כל הכיף

 

[וי שלוק]

אהממ, משהו כאן לא כל כך ברור לי בפרק. כתיבה רצה מדי.
זכור לי פעם שכתבתי קטע של שיחת בחורות סמינר והעירו לי שגבר לא יבין את הקטע, כי השיחה היא מדי נשית וסמינרית, יכול להיות שכאן קרה הפוך?

אופסס

לא הבנתי למה לא מובן, ולמה לנשים? הלוא לא מוזכר כאן מאום גברי וישיבתי אלא דו - שיח חילוני.
אשמח להבהרה בדחיפות שאוכל לערוך במידת הצורך.

למה זירה אחרת, למה?

לגוון מעט.
די עם ההתבוססות הריגשית שם. די.

משהו אחד שנראה לי שכן הבנתי, זה שהפכת אותם למטומטמים. וזה לא חכמה. בואו נראה אם אפשר לכתוב קטע על החברה החילונית הנורמלית, ואפילו הקצת מושכת, כן. כן! המושכת! הרי אם הם כל כך דפוקים, עיוותנו את המציאות כדי לקחת את הבחירה.

לגבי זה, התכוונתי להוציא מטומטמים את כל הדואגים לציבור החרדי, דיינו, טוב לנו עם מה שאנחנו, הואילו לדאוג לעצמכם.

לא הובנתי כך?

 

[anotherית]

לא הבנתי למה לא מובן, ולמה לנשים? הלוא לא מוזכר כאן מאום גברי וישיבתי אלא דו - שיח חילוני.
אשמח להבהרה בדחיפות שאוכל לערוך במידת הצורך.

דו שיח חילוני בהגיה ישיבתית. ככה הריח לי, לא בטוחה שזה ההגדרה המדויקת.
יכול להיות שאני מקשקשת. מעולם לא למדתי בישיבה.
לא יכולה להניח את האצבע על הנקודה, קצת יותר מילות קישור, יותר הסבר בין משפטים, לא בנקודות.
אבל אולי כדאי להשאיר ככה, בשביל מי שכן מבין, כל סגנון צריך במה.

לגבי זה, התכוונתי להוציא מטומטמים את כל הדואגים לציבור החרדי, דיינו, טוב לנו עם מה שאנחנו, הואילו לדאוג לעצמכם

אולי מי שעומד מאחורה לא מדי ישר, או אינטרסנט. לא מטומטם. לדעתי בכל אופן.

 

[אשר שרבר]

דו שיח חילוני בהגיה ישיבתית. ככה הריח לי, לא בטוחה שזה ההגדרה המדויקת.
יכול להיות שאני מקשקשת. מעולם לא למדתי בישיבה.
לא יכולה להניח את האצבע על הנקודה, קצת יותר מילות קישור, יותר הסבר בין משפטים, לא בנקודות.
אבל אולי כדאי להשאיר ככה, בשביל מי שכן מבין, כל סגנון צריך במה.


אולי מי שעומד מאחורה לא מדי ישר, או אינטרסנט. לא מטומטם. לדעתי בכל אופן.

אני אנסה להסביר (אולי להוסיף) את דברייך
לא הוסבר מה המטרה שלהם בהקמת העמותה, לא הוסבר מה האינטרס.
לקלקל/ לשלב/ להתחבר? הם דועגים לחדים, דואגים לעצמם?
איך אמר פעם מישהו, אנחנו חרדים אבל לא מטומטמים, אז גם הפוך, הם חילוניים אבל לא מטומטמםי.
יש להם אג'נדה, הם מכירים מישהו? הם רוצים לדאוג למשהו?
וגם הצורה שבה הם פונים, לפני הרבה שנים זה היה עובד ככה. היום יש משרד ויש יח"צ, יש מחקרי שוק ודעת קהל. הכל מגובה בגרפים וסטטיסטיקות לא שולפים ככה.

וחוצמיזה את בני ברק כבר אי אפשר להדביק יש שם חיסון עדר