הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
מה הייתן עושות במקומי?
בתי בת ה-9 ילדה בוגרת וחכמה מגילה אך בכל פעם שיש לה כינים היא פשוט לא אומרת מילה על גירוד, עד שאני רואה לבד שהיא מתגרדת ומבינה שיש לה כינים, כשאני בודקת אני רואה שהמצב קטסטרופלי. עשרות כינים וביצים, שהיא הצליחה להסתיר ממני.
הסיבה שאני לא בודקת אותה על בסיס יומיומי היא- שזה יוצר מאבק לא סימפטי בעליל. אני נאלצת לתפוס אותה בכוח כי היא פשוט מסרבת בתוקף.
למסכנה יש שיער ג'ינג'י מלא וסמיך, וזה סיפור של חצי שעה כל פעם לבדוק לה, זה באמת לא נעים, גם לי כמובן.
לעיתים אני משוחחת אתה על זה, כמה חשוב לשמור על ניקיון הראש, שהכינים מטילות עוד ועוד ביצים בכל לילה שהן נשארות על הראש, וכמה בקלות יחסית ניתן להסיר אותן כשזו רק כינה אחת שלא הספיקה להטיל. אני מדברת אתה על "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך"- שכשהיא לא מנקה את הראש היא מדביקה את חברותיה לכיתה שיתכן ש"סבלו" כדי לשמור על ראש נקי. נראה שהיא מבינה, אך בפעם הבאה היא שוב לא מספרת כשמגרד לה ורוטנת ונאבקת כשאני רוצה לבדוק (להסיר) לה כינים.
לפני כשבועיים כשנתקלתי שוב בהתנגדות כשביקשתי ממנה לגשת איתי ל"בדיקת ראש" החלטתי שזה לא יתכן, היא מספיק גדולה בשביל להבין שזה לא אינטרס שלי- אלא שלה, ואני בסה"כ עושה אתה חסד בזה שאני מוכנה לנקות לה.- החלטתי לא להתעקש אתה.
הודעתי לה שמעתה אם היא מעוניינת שאבדוק לה היא תצטרך לבקש זאת ממני. הייתי בטוחה שתוך יומיים- שלושה היא תישבר ותתחנן בפניי שאסיר לה את הכינים, אך היא במשך שבועיים מרוצה מההסדר. על אף שאני מדי פעם מזכירה לה ברמזים ("את לא יכולה ללכת לחברה כי אמה תצטער מאוד שבתה תדבק בכינים לאחר שטרחה לנקות אותה", "את יכולה לצאת החוצה לשחק עם חברות רק אם את קולעת צמה הדוקה", "אל תשני על הכרית של אחותך כי ניקיתי לה אתמול את הראש") אני משתדלת לא לפגוע ולא להתרגז. מתוך אמונה שהעונש היעיל ביותר הוא זה שנובע כתוצאה ישירה מהתנהגות הילד בלי התערבות ההורה.
היום כבר נשברתי, הודעתי לה שמחר מתחילים שוב הלימודים ולא אוכל לשלוח אותה לכיתה במצב כזה (אני לא רוצה לחשוב מה הולך שם אם כבר לפני שבועיים ראיתי אותה מתגרדת).
היא תפסה את ההזדמנות שזה בא מיוזמתי והעלה לי את הטונים כמעה (כאילו חיפשה את ההזדמנות שהתערבתי וכעת היא לא תצטרך להתמודד עם תוצאות מעשיה לבד). וכעת היא מנסה בכוח "להאשים" אותי בכך שראשה מלא כינים.
אני לא מצליחה אפילו להסביר לה ברוגע מדוע זו אשמתה המלאה, ואיך אין לה שום זכות להטיל את האחריות עליי- שכ"כ רציתי בטובתה, כי זה מרגיז אותי נורא, ואני חושבת שבמקרים כאלו השתיקה חזקה יותר מכל מילים.
מה אני עושה? כיצד אני ממשיכה הלאה? לא רוצה שכל השבועיים האחרונים שהתאפקתי כ"כ ירדו לטמיון. אני לא רוצה להמשיך להיאבק בילדה כה נבונה על נושא שראוי שתבין לבד.
האם אני צודקת? כיצד עליי לנהוג לדעתכן?
בתי בת ה-9 ילדה בוגרת וחכמה מגילה אך בכל פעם שיש לה כינים היא פשוט לא אומרת מילה על גירוד, עד שאני רואה לבד שהיא מתגרדת ומבינה שיש לה כינים, כשאני בודקת אני רואה שהמצב קטסטרופלי. עשרות כינים וביצים, שהיא הצליחה להסתיר ממני.
הסיבה שאני לא בודקת אותה על בסיס יומיומי היא- שזה יוצר מאבק לא סימפטי בעליל. אני נאלצת לתפוס אותה בכוח כי היא פשוט מסרבת בתוקף.
למסכנה יש שיער ג'ינג'י מלא וסמיך, וזה סיפור של חצי שעה כל פעם לבדוק לה, זה באמת לא נעים, גם לי כמובן.
לעיתים אני משוחחת אתה על זה, כמה חשוב לשמור על ניקיון הראש, שהכינים מטילות עוד ועוד ביצים בכל לילה שהן נשארות על הראש, וכמה בקלות יחסית ניתן להסיר אותן כשזו רק כינה אחת שלא הספיקה להטיל. אני מדברת אתה על "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך"- שכשהיא לא מנקה את הראש היא מדביקה את חברותיה לכיתה שיתכן ש"סבלו" כדי לשמור על ראש נקי. נראה שהיא מבינה, אך בפעם הבאה היא שוב לא מספרת כשמגרד לה ורוטנת ונאבקת כשאני רוצה לבדוק (להסיר) לה כינים.
לפני כשבועיים כשנתקלתי שוב בהתנגדות כשביקשתי ממנה לגשת איתי ל"בדיקת ראש" החלטתי שזה לא יתכן, היא מספיק גדולה בשביל להבין שזה לא אינטרס שלי- אלא שלה, ואני בסה"כ עושה אתה חסד בזה שאני מוכנה לנקות לה.- החלטתי לא להתעקש אתה.
הודעתי לה שמעתה אם היא מעוניינת שאבדוק לה היא תצטרך לבקש זאת ממני. הייתי בטוחה שתוך יומיים- שלושה היא תישבר ותתחנן בפניי שאסיר לה את הכינים, אך היא במשך שבועיים מרוצה מההסדר. על אף שאני מדי פעם מזכירה לה ברמזים ("את לא יכולה ללכת לחברה כי אמה תצטער מאוד שבתה תדבק בכינים לאחר שטרחה לנקות אותה", "את יכולה לצאת החוצה לשחק עם חברות רק אם את קולעת צמה הדוקה", "אל תשני על הכרית של אחותך כי ניקיתי לה אתמול את הראש") אני משתדלת לא לפגוע ולא להתרגז. מתוך אמונה שהעונש היעיל ביותר הוא זה שנובע כתוצאה ישירה מהתנהגות הילד בלי התערבות ההורה.
היום כבר נשברתי, הודעתי לה שמחר מתחילים שוב הלימודים ולא אוכל לשלוח אותה לכיתה במצב כזה (אני לא רוצה לחשוב מה הולך שם אם כבר לפני שבועיים ראיתי אותה מתגרדת).
היא תפסה את ההזדמנות שזה בא מיוזמתי והעלה לי את הטונים כמעה (כאילו חיפשה את ההזדמנות שהתערבתי וכעת היא לא תצטרך להתמודד עם תוצאות מעשיה לבד). וכעת היא מנסה בכוח "להאשים" אותי בכך שראשה מלא כינים.
אני לא מצליחה אפילו להסביר לה ברוגע מדוע זו אשמתה המלאה, ואיך אין לה שום זכות להטיל את האחריות עליי- שכ"כ רציתי בטובתה, כי זה מרגיז אותי נורא, ואני חושבת שבמקרים כאלו השתיקה חזקה יותר מכל מילים.
מה אני עושה? כיצד אני ממשיכה הלאה? לא רוצה שכל השבועיים האחרונים שהתאפקתי כ"כ ירדו לטמיון. אני לא רוצה להמשיך להיאבק בילדה כה נבונה על נושא שראוי שתבין לבד.
האם אני צודקת? כיצד עליי לנהוג לדעתכן?
