הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
כל משב רוח שיבוא לא יעזור.
לא יעזור להזיז את הלילות השחורים של פחדים וחרדות מהרגע הבא.
לא יעזור למחוק את הדמעות, הכאב, המצפון והאשמה שהסתובבו בחדר בקרוסלה יום אחרי יום, בממתינה.
נכון, היא לא הייתה אשמה, זה באמת לא בגללה.
היא הייתה אישה טובה, אהובה, מלאת רצונות טובים ועשתה גם המון טוב.
עד הרגע הזה, הרגע הזה שהיא הייתה מתעוררת מדיפרסיה. (מחלה נפשית מייסרת מאוד - זה יכול לקרות גם למוצלחים ביותר)
נופלת לשם ממש כמו אדם שנפל ממגדל השן, עמוק-עמוק למטה, הכי נמוך, הכי כואב ועמוק.
עמוק עד כדי כך, שלא היה מי שידע להגיד אם זה אמת או שקר, מציאות או חלום, היה או לא היה.
אולי באמת לא היה, וזה רק דמיון של אנשים שחולים בעצמם בדמיונות על ילדות, על כאב ועל אשמה?
כי זה לא אמיתי. ולא יכול להיות. וזה כואב כל כך.
ולאן המקום הזה הלך?
המקום הכי עמוק של הילד עם הלב הכי קטן שמעולם כמעט לא פגש אהבה, חיבוק, הגנה.
של הילד הזה שראה את אחיו התינוק בוכה בהיסטריה, והוא מנסה לעלות לעגלה להרגיע, להשכיח, אבל היא גדולה ממנו בכמה כסאות...
של הילד הזה שרועד כבר כמה שעות מפחד, מאבא שעוד מעט יבוא וישמע שהוא היה ילד לא טוב...
של הילד הזה שראה את אמא שלו צורחת בלי שליטה עד אימה, והוא היה בורח לארון מתקפל לשניים...
של הילד הזה שקיבל בכיתה עונש שלא באשמתו ולא היה לו למי לספר...
של הילד הזה, שלא אכל כבר כמה שעות כי לא היה מה לאכול...
של הילד הזה שחיכה לאמא מאחורי הדלת בלילה שתפתח לו כי הוא רועד מקור...
והדלת הייתה נפתחת ונסגרת עם הרוח של היום. נעה בין רוח פרצים לרוח נמוכה... ולא הייתה תחזית מזג אוויר שהוא ידע להתכונן אליה מראש,
אל הרוח הזאת, שהייתה נכנסת אל הבית הזה שעומד על קרשים שבורים, ויש שם אמא לא יציבה, ומלא ילדים שהולכים שם יחפים, מנסים את מזלם ובורחים בין קרש לקרש, מחפשים אחיזה.
חלקם נפלו לרחוב וחלקם נפלו מרוסקים על הרצפה, כאובים, שדודים וחסרי קרקע. ללא בית, ללא אמא, ללא יציבות, ללא תמיכה, ללא כוח...
ורק הלב שלו, היה מחזיק אותו חזק ומבטיח לשמור.
והוא שמר. ככל יכולתו. היה נעלם שעות לא שעות, בארונות של הבית, מתחת למיטות, ובגיל גדול יותר מאחורי בניינים ודירות מסתור.
בבוקר כשכולם הלכו לחיידר, הוא גם הלך. אבל לא לשם. כי גם שם, אף אחד לא רצה אותו. ועם תיק האוכל הוא היה משוטט שעות ברחובות מחפש אהבה, קשר, חברה, שלווה.
ולאף אחד לא היה אכפת, ואף אחד לא ידע, ואף אחד לא שמע...
הוא שרד את הקרב. הבטיח להיות מנצח, ולהראות להם. להראות להם שהם עוד יצטרכו אליו. והוא לא עוד.
מבטיח בכל ליבו שהעבר שלו רק תקלה זמנית.
הצליח בקרב והפסיד במלחמה.
במלחמה על הנשמה היקרה שלו שנשארה שם. נשארה שם בבית פצועה וכואבת מדממת ובוכה ונהרות נהרות לא ישטפוה...
ולנשמה הזאת יש שם. יש משפחה. ילדים. בית. ויש לה מלא חובות ומלא מטלות, עבודות ועוד מלא דברים...
עברו שנים. הילד כבר גדול. הוא איש משפחה, אבא לילדים. נותן להם את חייו, מפרנס ודואג ומקשיב ומחבק ורוצה טוב. רוצה להתקרב, להתקדם לעתיד טוב וגדול.
הוא היה בטוח שהוא עם פנים קדימה, והעבר מאחוריו. האמין בכל ליבו רק בטוב, נלחם להאמין שניצח.
ויש טוב. והרבה טוב. וגם שמחה. וגם אושר. וגם רווחה. וילדים שמחים ובית ונחת.
ואין כלום. לא טוב. לא אושר. לא שמחה. לא רווחה. לא נחת.
והוא לא מבין למה.
למה הוא לא שמח, למה הוא כועס הרבה כל כך, למה הוא לא מרוצה עד הסוף, למה אין לו שמחה, למה הוא מרגיש בודד, דחוי, חסר... והוא מנסה כל כך להתקרב אל השם, להיות עובד, להיות צדיק... וזה לא קל, ואין תמיד חשק וגם לא כוח. ולאן נעלמה אהבת תורה, תפילה וקדושה...
והוא לא מבין. כי הוא לעולם לא הבין.
לא הבין, שהנשמה שלו עדיין שוכבת שם. מחכה לו בכל יום שיבוא.
אבל הוא לא מוכן. לא רוצה קשר. לא מאמין בהם. רוצה להודות באמת שזה לא באמת קרה.
נכון היא הייתה משאירה בחוץ לילות שלמים, את אחותי, כשהייתה מתנהגת לא כמו שצריך, אבל זה הייתה היא, זה לא אני.
ונכון היא גם הייתה צורחת בקולי קולות על אבא, ועדין אבא היה חזק, תמיד החזיק חזק. וגם אני.
ונכון שאחי הגדול היה מקבל מכות כואבות והיה בוכה כמו תינוק, אבל זה הוא. זה לא אני.
והוא לא ידע, שהלב הקטן שלו, לא יודע להבדיל בין אחים. הוא בטוח שכולם זה הוא, והוא זה כולם.
והוא מצידו היה שם ממש... בעשר המכות, ובכל המקומות. ללא הבדל מקום, שם, או משפחה.
ולאן שיברח ולאן שיקפוץ, יעלה, יצליח, זה עדיין שם.
והנשמה שלו רק היא, עדיין מאמינה לאמת. מאמינה בכל ליבה.
והיא הנשמה הטהורה, היא עדיין בוכה ובוכה כבר שנים. מתעקשת ושוכבת על הרצפה, מתעקשת לא לקום, כי כואב לה. כואב לה מאוד. גם עכשיו, אחרי 40 שנה. מאוד. מאוד וחזק.
ואף אחד לא מאמין לה. אפילו לא הוא.
לא מאמין לה שזה יכול להיות, שהיא עדיין שם, מאחור, מדממת פצועה וכואבת.
והיא מחכה לו.
מחכה לו בכל יום שיבוא, שיבוא ויסכים שזה קרה. שזה היה. שיקשיב, יחבק ויגיד: "את צודקת, את כאובה שלא באשמתך. פגעו בך. השפילו אותך. רמסו אותך. הכאיבו לך. היא לא הייתה בסדר. היא הייתה חולה. וזה לא היה בשליטה שלה, כי זה מחלה".
מחלה קשה, כואבת ומיסרת. מחלה של אמא צעירה, אמא לא יציבה.
להסתכל על הנשמה הזאת, הזרוקה, הכואבת שכאבה כל כך הרבה שנים. להסכים לה להיות.
להיות יחד איתה ועם הכאב ולא לברוח. לא לברוח לפתרונות ולא להכחשות. לא לעבודה, ולא למעשים.
בלי להאשים אף אחד, ובלי סיבות. אלא רק להיות.
וזה יכאב. יכאב מאוד. מאוד.
הדרך לריפוי אמיתי מכאב עוברת בהכרה הברורה בסבל שעבר עלי.
אדם שיודע לעמוד נוכח מול הכאבים שעבר. ומול השם יתברך. שהוא בורא הכל. ומדבר איתו ועם הפחד, ההשפלה, הדחייה, הכישלון, הביזיון, ולא מתנגד, לא מאשים אף אחד ולא מתבלבל. נותן לו לכאב לבוא, להיות, בלי הסתרה, ובלי שקרים, אלא באמת הפשוטה האמיתית, מעז להודות בעבר הכואב והמייסר, יום-יום, כמה זמן שצריך, בוכה על הכאב ועל מה שכאב, בהסכמה, בסבלנות, ובהמתנה, יצא צד שני מנצח.
כי יום יבוא והכאב יגמר, והלב יתנקה, והשמחה תבוא, והשפע יחזור,
והוא יזכה ויהיה הוא. מי שהוא חלם להיות.
שנזכה.
לא יעזור להזיז את הלילות השחורים של פחדים וחרדות מהרגע הבא.
לא יעזור למחוק את הדמעות, הכאב, המצפון והאשמה שהסתובבו בחדר בקרוסלה יום אחרי יום, בממתינה.
נכון, היא לא הייתה אשמה, זה באמת לא בגללה.
היא הייתה אישה טובה, אהובה, מלאת רצונות טובים ועשתה גם המון טוב.
עד הרגע הזה, הרגע הזה שהיא הייתה מתעוררת מדיפרסיה. (מחלה נפשית מייסרת מאוד - זה יכול לקרות גם למוצלחים ביותר)
נופלת לשם ממש כמו אדם שנפל ממגדל השן, עמוק-עמוק למטה, הכי נמוך, הכי כואב ועמוק.
עמוק עד כדי כך, שלא היה מי שידע להגיד אם זה אמת או שקר, מציאות או חלום, היה או לא היה.
אולי באמת לא היה, וזה רק דמיון של אנשים שחולים בעצמם בדמיונות על ילדות, על כאב ועל אשמה?
כי זה לא אמיתי. ולא יכול להיות. וזה כואב כל כך.
ולאן המקום הזה הלך?
המקום הכי עמוק של הילד עם הלב הכי קטן שמעולם כמעט לא פגש אהבה, חיבוק, הגנה.
של הילד הזה שראה את אחיו התינוק בוכה בהיסטריה, והוא מנסה לעלות לעגלה להרגיע, להשכיח, אבל היא גדולה ממנו בכמה כסאות...
של הילד הזה שרועד כבר כמה שעות מפחד, מאבא שעוד מעט יבוא וישמע שהוא היה ילד לא טוב...
של הילד הזה שראה את אמא שלו צורחת בלי שליטה עד אימה, והוא היה בורח לארון מתקפל לשניים...
של הילד הזה שקיבל בכיתה עונש שלא באשמתו ולא היה לו למי לספר...
של הילד הזה, שלא אכל כבר כמה שעות כי לא היה מה לאכול...
של הילד הזה שחיכה לאמא מאחורי הדלת בלילה שתפתח לו כי הוא רועד מקור...
והדלת הייתה נפתחת ונסגרת עם הרוח של היום. נעה בין רוח פרצים לרוח נמוכה... ולא הייתה תחזית מזג אוויר שהוא ידע להתכונן אליה מראש,
אל הרוח הזאת, שהייתה נכנסת אל הבית הזה שעומד על קרשים שבורים, ויש שם אמא לא יציבה, ומלא ילדים שהולכים שם יחפים, מנסים את מזלם ובורחים בין קרש לקרש, מחפשים אחיזה.
חלקם נפלו לרחוב וחלקם נפלו מרוסקים על הרצפה, כאובים, שדודים וחסרי קרקע. ללא בית, ללא אמא, ללא יציבות, ללא תמיכה, ללא כוח...
ורק הלב שלו, היה מחזיק אותו חזק ומבטיח לשמור.
והוא שמר. ככל יכולתו. היה נעלם שעות לא שעות, בארונות של הבית, מתחת למיטות, ובגיל גדול יותר מאחורי בניינים ודירות מסתור.
בבוקר כשכולם הלכו לחיידר, הוא גם הלך. אבל לא לשם. כי גם שם, אף אחד לא רצה אותו. ועם תיק האוכל הוא היה משוטט שעות ברחובות מחפש אהבה, קשר, חברה, שלווה.
ולאף אחד לא היה אכפת, ואף אחד לא ידע, ואף אחד לא שמע...
הוא שרד את הקרב. הבטיח להיות מנצח, ולהראות להם. להראות להם שהם עוד יצטרכו אליו. והוא לא עוד.
מבטיח בכל ליבו שהעבר שלו רק תקלה זמנית.
הצליח בקרב והפסיד במלחמה.
במלחמה על הנשמה היקרה שלו שנשארה שם. נשארה שם בבית פצועה וכואבת מדממת ובוכה ונהרות נהרות לא ישטפוה...
ולנשמה הזאת יש שם. יש משפחה. ילדים. בית. ויש לה מלא חובות ומלא מטלות, עבודות ועוד מלא דברים...
עברו שנים. הילד כבר גדול. הוא איש משפחה, אבא לילדים. נותן להם את חייו, מפרנס ודואג ומקשיב ומחבק ורוצה טוב. רוצה להתקרב, להתקדם לעתיד טוב וגדול.
הוא היה בטוח שהוא עם פנים קדימה, והעבר מאחוריו. האמין בכל ליבו רק בטוב, נלחם להאמין שניצח.
ויש טוב. והרבה טוב. וגם שמחה. וגם אושר. וגם רווחה. וילדים שמחים ובית ונחת.
ואין כלום. לא טוב. לא אושר. לא שמחה. לא רווחה. לא נחת.
והוא לא מבין למה.
למה הוא לא שמח, למה הוא כועס הרבה כל כך, למה הוא לא מרוצה עד הסוף, למה אין לו שמחה, למה הוא מרגיש בודד, דחוי, חסר... והוא מנסה כל כך להתקרב אל השם, להיות עובד, להיות צדיק... וזה לא קל, ואין תמיד חשק וגם לא כוח. ולאן נעלמה אהבת תורה, תפילה וקדושה...
והוא לא מבין. כי הוא לעולם לא הבין.
לא הבין, שהנשמה שלו עדיין שוכבת שם. מחכה לו בכל יום שיבוא.
אבל הוא לא מוכן. לא רוצה קשר. לא מאמין בהם. רוצה להודות באמת שזה לא באמת קרה.
נכון היא הייתה משאירה בחוץ לילות שלמים, את אחותי, כשהייתה מתנהגת לא כמו שצריך, אבל זה הייתה היא, זה לא אני.
ונכון היא גם הייתה צורחת בקולי קולות על אבא, ועדין אבא היה חזק, תמיד החזיק חזק. וגם אני.
ונכון שאחי הגדול היה מקבל מכות כואבות והיה בוכה כמו תינוק, אבל זה הוא. זה לא אני.
והוא לא ידע, שהלב הקטן שלו, לא יודע להבדיל בין אחים. הוא בטוח שכולם זה הוא, והוא זה כולם.
והוא מצידו היה שם ממש... בעשר המכות, ובכל המקומות. ללא הבדל מקום, שם, או משפחה.
ולאן שיברח ולאן שיקפוץ, יעלה, יצליח, זה עדיין שם.
והנשמה שלו רק היא, עדיין מאמינה לאמת. מאמינה בכל ליבה.
והיא הנשמה הטהורה, היא עדיין בוכה ובוכה כבר שנים. מתעקשת ושוכבת על הרצפה, מתעקשת לא לקום, כי כואב לה. כואב לה מאוד. גם עכשיו, אחרי 40 שנה. מאוד. מאוד וחזק.
ואף אחד לא מאמין לה. אפילו לא הוא.
לא מאמין לה שזה יכול להיות, שהיא עדיין שם, מאחור, מדממת פצועה וכואבת.
והיא מחכה לו.
מחכה לו בכל יום שיבוא, שיבוא ויסכים שזה קרה. שזה היה. שיקשיב, יחבק ויגיד: "את צודקת, את כאובה שלא באשמתך. פגעו בך. השפילו אותך. רמסו אותך. הכאיבו לך. היא לא הייתה בסדר. היא הייתה חולה. וזה לא היה בשליטה שלה, כי זה מחלה".
מחלה קשה, כואבת ומיסרת. מחלה של אמא צעירה, אמא לא יציבה.
להסתכל על הנשמה הזאת, הזרוקה, הכואבת שכאבה כל כך הרבה שנים. להסכים לה להיות.
להיות יחד איתה ועם הכאב ולא לברוח. לא לברוח לפתרונות ולא להכחשות. לא לעבודה, ולא למעשים.
בלי להאשים אף אחד, ובלי סיבות. אלא רק להיות.
וזה יכאב. יכאב מאוד. מאוד.
הדרך לריפוי אמיתי מכאב עוברת בהכרה הברורה בסבל שעבר עלי.
אדם שיודע לעמוד נוכח מול הכאבים שעבר. ומול השם יתברך. שהוא בורא הכל. ומדבר איתו ועם הפחד, ההשפלה, הדחייה, הכישלון, הביזיון, ולא מתנגד, לא מאשים אף אחד ולא מתבלבל. נותן לו לכאב לבוא, להיות, בלי הסתרה, ובלי שקרים, אלא באמת הפשוטה האמיתית, מעז להודות בעבר הכואב והמייסר, יום-יום, כמה זמן שצריך, בוכה על הכאב ועל מה שכאב, בהסכמה, בסבלנות, ובהמתנה, יצא צד שני מנצח.
כי יום יבוא והכאב יגמר, והלב יתנקה, והשמחה תבוא, והשפע יחזור,
והוא יזכה ויהיה הוא. מי שהוא חלם להיות.
שנזכה.
נערך לאחרונה ב:
