סיפור בהמשכים ישוב

  • הוסף לסימניות
  • #21
כתיבה מדהימה ותוכן מאוד אותנטי ומחבר לתקופה.
רק הערה היסטורית קטנה:
משוטטים בין הכפרים בהרי אפרים והמשמרות היווניים.
לא היה מרד חשמונאי בהרי אפרים, וגם כמעט לא היו שם יהודים בתקופת בית שני.
היהודית התרכזו ביהודה (וגם קצת בגליל), אבל בהרי אפרים (מרכז וצפון השומרון) היו בעיקר שומרונים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
מרתק ומסקרן! זוכרת שכתבת באיזשהו אשכול על סיפורים בעלי רקע היסטורי. עכשיו אפשר לומר שהצדקת היטב את כל מה שכתבת שם. :)

לפי דעתי הפרטים הקטנים והתיאורים מוסיפים לאווירה ולאותנטיות, אבל כן היו חלקים שרפרפתי ולא קראתי מילה-מילה. ייתכן שאם היה פחות פירוט היה יותר קל לעקוב רצוף, אבל מצד שני זה הסגנון ואם תשני - האווירה כולה תשתנה.

את מתכננת לנו סיפור ארוך, או רק עוד כמה פרקים? מקווה שהאפשרות הראשונה. :)

 
  • הוסף לסימניות
  • #23
משום מה השילוב של מילה לועזית הפריע לי.
תודה על ההסבר...
לא שמתי לב אפילו שברחו לי מילים לועזיות. הנה, בשביל זה צריך ביקורת...

כל כותב סיפור היסטורי נתקל בשאלה
אם לכתוב במשלב לשוני גבוה ובפרטים מדויקים למרות שזה יפגע בזרימה של הקטע וביכולת הקריאה (עברית: יצא סיפור מוזר וכבד שאף אחד לא מבין)
או לכתוב קליל, בלי פרטים ובשפה של היום-שאז לפעמים נראה שהסיפור המקורי היה על שנת תשפ"ג, והכותב החליף בפונקציית 'החלפה' כל 'רכב' ב'סוס' וכל 'ברז' ב'באר'
איפה עובר האיזון?

רק תשמרי על שפה אותנטית, ולא לערבב אותנו עם יותר מידי הרבה דמויות:)
אהה, וגם לחלק את הפרק לשני חלקים- זה רעיון מעולה.
תודה!
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #24
לא היה מרד חשמונאי בהרי אפרים, וגם כמעט לא היו שם יהודים בתקופת בית שני.
אהמ
באמת מעניין לבדוק
היה זכור לי שמודיעים היא בגבול הרי אפרים
היו כפרים יהודיים בדרום הרי אפרים (כמו עקרבה) בסוף בית שני, אבל אין לי מושג אם גם בתקופת החשמונאים היו שם יהודים
בכל מקרה, משנה מכאן והלאה ל'הרי הגופנה'

אני לא מצליחה להשיג את הספר בו בדקתי בזמנו את המפה הגיאופוליטית של האזור, אם למישהו יש את שלוש ארצות לשביעית של הרב לנדי זצ"ל ויכול להשאיל או לבדוק עבורי-אודה לו מאד!
עכשיו אפשר לומר שהצדקת היטב את כל מה שכתבת שם. :)
גם את זה שכתבתי שאפשר להמציא בסיפורים היסטוריים מה שרוצים ואף אחד לא ישים לב?
חוזרת בי. חוזרת בי. חוזרת בי.
;)
ותודה רבה לכל המעירים! בלעדיכם האזהרות שם באשכול היו מתממשות והסיפור היה יוצא רדוד;(
את מתכננת לנו סיפור ארוך, או רק עוד כמה פרקים? מקווה שהאפשרות הראשונה.
אהמ.
סיפור בינוני הוא גם אופציה?
;)
סתם...
קודם שהסיפור הזה יגמר מתישהו
הקטע הכי חלש שלי בכתיבה הוא הפרק האחרון...
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
כל כותב סיפור היסטורי נתקל בשאלה
אם לכתוב במשלב לשוני גבוה ובפרטים מדויקים למרות שזה יפגע בזרימה של הקטע וביכולת הקריאה (עברית: יצא סיפור מוזר וכבד שאף אחד לא מבין)
או לכתוב קליל, בלי פרטים ובשפה של היום-שאז לפעמים נראה שהסיפור המקורי היה על שנת תשפ"ג, והכותב החליף בפונקציית 'החלפה' כל 'רכב' ב'סוס' וכל 'ברז' ב'באר'
איפה עובר האיזון?
דעתי האישית בלבד:
בדיאלוגים ומחשבות של הדמויות יהיה נכון יותר לבחור במשלב המתאים לעידן הסיפור. אבל אם פרטים רבים מדי של העלילה עוברים בדיאלוגים (עוד נושא שאפשר לדון עליו) זה יקשה מדי על הבנת הסיפור.

אך כמאמר העולם: על טעם וריח...
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
כל כותב סיפור היסטורי נתקל בשאלה
אם לכתוב במשלב לשוני גבוה ובפרטים מדויקים למרות שזה יפגע בזרימה של הקטע וביכולת הקריאה (עברית: יצא סיפור מוזר וכבד שאף אחד לא מבין)
או לכתוב קליל, בלי פרטים ובשפה של היום-שאז לפעמים נראה שהסיפור המקורי היה על שנת תשפ"ג, והכותב החליף בפונקציית 'החלפה' כל 'רכב' ב'סוס' וכל 'ברז' ב'באר'
יש כאן שני נושאים.
א. לכתוב במשלב לשוני גבוה.
ב. בפרטים מדויקים.
אם מעוניינים לכתוב סיפור שייראה אותנטי כדאי לכתוב פרטים מדויקים, דבר שדורש הרבה מאוד תחקיר ועבודה מוקדמת.

לדעתי ניסיון לכתיבה מתאימה לתקופת הסיפור נידונה לכישלון, במיוחד מתקופה כל כך רחוקה ולא מוכרת לנו תרבותית.
הרי אם הסיפור היה על תקופת מרד בר כוכבא כשלש מאות שנה אחרי תקופת החשמונאים, לא היית כותבת במילים שונות, למרות שבוודאי בשלש מאות שנה השפה השתנתה ומילים שלא היו מקובלות אז הפכו למקובלות וכן להפך.

רק לדוגמא: הביטוי 'משמרות היוונים', השימוש במילה 'משמר' כהגדרה לכוח צבאי הוא די מאוחר לדעתי, בתקופה ההיא השתמשו במילה גייסות או מילים אחרות.
גם השימוש במונח 'יוונים' לכוחותיו של אנטיוכוס הוא מאוחר קצת, כל האימפריות בעולם באותה תקופה היו יווניות-הלניסטיות ומסתבר שכינו כל אחד בשמו. אנטיוכוס לא מלך על יון וגם כנראה לא היה שם מעולם, הוא מלך רק על אזור המזרח התיכון. במקורות מאותה תקופה כינו אותם סורים או סלואקים, רק מאוחר יותר שמלכות יון עברה מהעולם כינו את כולם 'יוונים'.
אבל מצד שני, אם היית כותבת המשמרות הסורים היו חושבים שאת מתכוונת לכוחותיו של אסאד, ואם היית כותבת סלואקים היו בטוחים שמדובר במדע בדיוני כלשהו.

בקיצור, לדעתי כדאי לכתוב בפרטים כמה שיותר מדויקים עם שמות מקומות אנשים וכלים המתאימים לתקופה, אבל את השפה לכתוב בשפה יותר עכשווית, כדי לא להכביד יותר מדי וגם כדי לא לטעות בטעיות מביכות יותר או פחות.

מונולוגים כמובן צריך לכתוב בשפה יותר אותנטית, ומכיוון שמדובר במשימה קשה מאוד (לא רק בגלל השפה) עדיף לדעתי בסיפור על רקע היסטורי למעט כמה שיותר במונולגים מכל סוג.

כמובן אפשר גם לכתוב ספר בסגנון "חצקל ושלוימלה מנצחים את הרומאים במרתפי האינקוויזיציה", עד גיל מסוים זה עובר......
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
לא חסרים לו נושאים דחופים להרהר בהם.

על הגופה שמונחת עכשיו בתוך המערה. לפני זמן לא רב בכלל היא הייתה פרח כוהנים צעיר ותוסס. בימים בהם עקב אחרי ישוב בשקט, עקב גם אחריו. היה קשה למצוא אותם בנפרד.
לא אחת תהה איך התיידדו שני הניגודים הגמורים הללו. עכשיו כבר אין שאלות לשאול.

על שני בניו שמשוטטים להם בהרי הגופנה. אולי הם נתקלים עכשיו, או נתקלו, או יתקלו, במשמר יווני. ואולי גם בפניהם תעמוד הברירה הנוראה. הוא לא יודע למה עליו לקוות: שיהרגו אותם במקום, שיהיה מהר, או ש--

תמיד התנחם בהיותו הגיוני. מציאותי. מחובר לקרקע.
אף פעם לא ידע איזו קללה נושאת התכונה הזאת בחובה.
מעיף מבט קל על ישוב, גבו של הנער רועד כל כך שהוא אינו יכול להתאפק וכורך את ידו סביבו. הם לא חתן מיועד וחותן לעתיד עכשיו. רק שני יהודים עצובים, תקועים באותה הצרה.
שום תגובה לא באה.
הוא שומט את ידו לאט.
שולח יד לצרור שהביאה אלישבע. כסות חמה ומקומטת. עוטף בה את שניהם.

הם יושבים כך עד שעולה השחר מעל המדבר, קו קל של אור. עצמותיו כבר יכולות לחוש בחומו של היום החדש, אי שם מאחורי ההרים.
"ישוב" הוא לוחש, "כדאי שנתכונן לחזור."
ישוב מרים אליו עיניים. הן נאות כתמיד, לא ניכר עליהן שבכה. אם בכה. שערו הארוך גולש תלתלים על כתפיו.
"ומה עם.. חוניו?" הוא מתקשה במקצת להגות את השם.
"עוד מעט יוציאו אותו."
הם לא יעזו לצאת לקבור את חוניו ביום. מסוכן מדי להסתובב בחוץ. הם יהיו חייבים לקבור אותו ברגעים הקרובים, לפני שאור הבוקר יתגבר.
פעם, לפני נצח, היה מגונן על ישוב. מנסה להרחיק אותו מהאזור, שלא יראה, שלא ידע. היום הוא נשאר לשבת שם, קפוא גם תחת השכבות שמכסות אותם. ישוב נתקל פעמים רבות במוות, ויתכן שיום אחד יעמוד בעצמו בפני המציאות הזאת. אין טעם להסתיר יותר.
"אנחנו ממילא לא יכולים להיכנס." אומר ישוב בהשלמה. "טומאת אוהל. נחכה כאן."
"כן..." הושעיה מעיף מבט קל לפתח. הנה היא ההזדמנות שחיכה לה. הוא חייב לשאול.
"אתה צודק... אסור לך להיטמא למת..." הוא תופס ביד אחת בשער זקנו, ממתין לתגובה מצד ישוב. משהו.
"כן" ישוב משיב לא מרוכז.
"אבל זה לא חייב להיות כך.." הוא מנסה בעדינות, "ודאי קשה מאד לשמור על נדר נזירות בזמנים האיומים הללו... לא חשבת אף פעם להתיר אותו, ישוב?"
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
רוחות השחר של המדבר נוראות. קרות. חובטות בהם בעוצמה, מטיחות את שערותיו של ישוב בפניו ומונעות מהושעיה להבחין בהבעתו המדויקת כשהוא שואל: "להתיר?"
"כן" הושעיה משיב בזהירות. "יתירו לך אותו בקלות... נדרת אותו לשלושים יום רק, לא? וכשנדרת, לא העלת בדעתך שאנטיוכוס-" עוצר לרגע, ומחליט לתאר את המציאות בצורה עדינה יותר, "יסגור את מבואות המקדש ולא תוכל להביא את קרבנות הנזיר שמה-- זה פתח חרטה מצוין." הוא מדבר מהר. אולי מהר מדי. "אני יודע היכן יש חכם שיוכל להתיר לך."
"אמת," ישוב עונה בשקט. לאט. תווי פניו ברורים ובהירים באור השחר שזוהר עליהם. אולי הגיע זמן הנחת תפילין. "אני יודע... אבל מעדיף--"
רחש עולה מכיוון המערה והוא נדרך ומשתתק. אבל להושעיה מאד קל להמשיך אותו. מכיר טוב מדי את הלך המחשבה העליז במערה. אתה מעדיף לקוות שמחר יקרה נס, הוא שותק, ואנחנו נשוב בשיירה שמחה אל בית המקדש, שכמובן כמובן נשאר בדיוק כמו בפעם האחרונה שעלינו אליו, ונקריב בשירת הלל והודאה עליזה את קרבנות הנזיר שלך.
אם זה מה שאתה מחכה לו, אז באמת חבל לסתור את הנזירות הזאת עכשיו, אחרי שנה ששמרת עליה בתנאים מטורפים ממש.

רק חבל שהדבר הזה לא עומד לקרות.
פותח את פיו, וסוגר אותו חזרה.
התמימות של ישוב טהורה כל כך, ויפה, שאין לו לב להרוס אותה.
חבל.
חבל כי רק הלילה, כשגורשו שניהם אל מחוץ למערה, הבין שהנזירות של ישוב עלולה להכביד עליהם יותר ממה שחשב...
הם הרי לא יחזרו לירושלים מהר כל כך. לא יקרה.
וגם אם כן, עדיין מלאה העיר במתיוונים ובעושי דבריהם. קשה לדמיין שמישהו כמו מנילאוס-הכהן מטעם אנטיוכוס- יתיר להם לשוב אל בית המקדש, לטהר את המזבח מהטומאה שעליו, לנתץ את הפסילים, ולהקריב קרבנות כאילו כלום לא היה.
סביר להניח שמהר מאד יבינו הכל את מה שהוא מבין עכשיו, ולאט לאט יתייאשו. יעזבו לבבל, למצרים, לגלעד, לגליל, לתחום נווה או סוסיתא.
והם יגורו בכפר קטן או בעיר גדולה, יצאו כל בוקר לעמל יומם ויזכרו את ירושלים בתפילותיהם ובלילות מלאי געגוע.
וישוב עדיין ימשיך לשמור נזירות.

גם שם יהיה קשה ודאי לשמור על המצוות כולן... וישוב יאלץ להיאבק גם בהגבלות שמטיל עליו הנדר שלו...
אמת. הוא לא תכנן זאת. בסך הכל נדר נזירות תמימה לל' יום. לא צפה את צבאותיו של אנטיוכוס שיתנפלו על ירושלים באכזריות ויטמאו את בית ה'. אמת. לא חלם ולו לרגע שהנדר שלו יתארך עד אין קץ ועד בכלל... עד לעתיד עלום כלשהו בו תחודש העבודה והוא יוכל להקריב קרבן נזיר...
הכל אמת.
ישוב אמנם לא אשם, אבל עליו כאב לדאוג לביתו.
איך אלישבע שלו תסתדר? מותר לו לכבול גם אותה אל הנדר הזה?
קולות עולים מפתח המערה. אנשים מתקרבים. ישוב נושך את שפתיו בכוח ומשליך את טליתו מעל כתפיו. מתרחק משם.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #29
אם אפשר ללייק...
ארוך מדי-עצוב
מצוין-תודה
לא ברור-וואו

חשוב לי בעיקר לשמוע לגבי הקטע השני, שמכיל מחשבות של הושעיה והמון אקספוזיציה, הוא ברור מספיק? מעניין? ארוך מדי?

@במה, @מתן מאור @ליאורהA
ניסיתי ליישם את ההמלצות ההיסטוריות והגיאוגרפיות, (מעניין שכולם היו על אותו קו...)
עזרתם לי מאד...
השתפר?
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
כתיבה מושלמת ומחברת מאוד!!
הערה אחת קטנה...
סביר להניח שמהר מאד יבינו הכל את מה שהוא מבין עכשיו, ולאט לאט יתייאשו. יעזבו לבבל, למצרים, לגלעד, לגליל, לתחום נווה או סוסיתא.
כל המקומות המוזכרים כאן למעט בבל ומצרים היו תחת שליטת אנטיוכוס, כך שאין סיבה שהם יעזבו לשם.
ובכלל ההתיישבות היהודית בגליל ובגולן התחילה בעיקר לאחר כיבוש הגליל על ידי ינאי המלך כמה עשרות שנים לאחר מכן.
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
חשוב לי בעיקר לשמוע לגבי הקטע השני, שמכיל מחשבות של הושעיה והמון אקספוזיציה, הוא ברור מספיק? מעניין? ארוך מדי?
טיפה ארוך, אבל שוב - זה סגנון כתיבה מסוים שמאופיין בד"כ בקטעי תיאורים ארוכים. מה גם שאלו פרקים ראשונים שבהם את מציגה את הדמויות ועורכת לנו היכרות איתן. אבל אפשר לשים לב בהמשך לאיזון בין התקדמות העלילה לבין מחשבות שמתמקדות בנושא אחד.
חייבת לציין שממש מרגישים את החיבור שלך לעלילה ולפרטים, זה עובר ומשתקף במילים ובדמויות שלך. :)
אבל עליו כאב לדאוג לביתו
צריך להיות לבתו, בלי י'. אין הכוונה לבית שלו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #32
כל המקומות המוזכרים כאן למעט בבל ומצרים היו תחת שליטת אנטיוכוס, כך שאין סיבה שהם יעזבו לשם.
ובכלל ההתיישבות היהודית בגליל ובגולן התחילה בעיקר לאחר כיבוש הגליל על ידי ינאי המלך כמה עשרות שנים לאחר מכן.
לא יודעת...
אחרי שיהודה בן מתתיהו כבש את ירושלים, הוא יצא במסע כיבוש בגליל ובגלעד במטרה להציל את היהודים שגרו שם מידי הגויים שהתנכלו להם. קראתי פעם במקור די מוסמך שהיהודים הללו היו יהודים שברחו בזמן הגזרות למקומות הללו שהגזרות פחות נאכפו בהם... אבל כמה שהמקור יהיה מוסמך, זו כמובן השערה ולא נתון היסטורי.

זה בעצם מה שהחשמונאים עשו: הם ברחו מירושלים לכפרים נידחים, כמו מודיעים, וכשהיוונים הגיעו לשם הם ברחו למדבר, וכשגם במדבר רדפו אחריהם (אלף איש במערה וכו') הם הבינו שאין להם ברירה אלא להתקומם ולהילחם על נפשם.

נ.ב. שהמון זמן ניסיתי לברר: הסלווקים לא שלטו בבבל בתקופה ההיא?
אנטיוכוס יוצא במסעות גביית מס מפוארים (וכושלים) בפרס... חייב להיות שהיה לו שלטון כלשהו בבבל. על נציבין לפחות, משהו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
מציגה את הדמויות ועורכת לנו היכרות איתן. אבל אפשר לשים לב בהמשך לאיזון בין התקדמות העלילה לבין מחשבות שמתמקדות בנושא אחד.
חייבת לציין שממש מרגישים את החיבור שלך לעלילה ולפרטים, זה עובר ומשתקף במילים ובדמויות שלך. :)
תודה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #34
לא יודעת...
אחרי שיהודה בן מתתיהו כבש את ירושלים, הוא יצא במסע כיבוש בגליל ובגלעד במטרה להציל את היהודים שגרו שם מידי הגויים שהתנכלו להם. קראתי פעם במקור די מוסמך שהיהודים הללו היו יהודים שברחו בזמן הגזרות למקומות הללו שהגזרות פחות נאכפו בהם... אבל כמה שהמקור יהיה מוסמך, זו כמובן השערה ולא נתון היסטורי.
אכן, יתכן שהגזירות היו בעיקר ביהודה ולא בשאר הממלכה, אך לא ידוע לי על מקור מבוסס שטוען כך.
נ.ב. שהמון זמן ניסיתי לברר: הסלווקים לא שלטו בבבל בתקופה ההיא?
אנטיוכוס יוצא במסעות גביית מס מפוארים (וכושלים) בפרס... חייב להיות שהיה לו שלטון כלשהו בבבל. על נציבין לפחות, משהו.
הסלאוקים שלטו בבבל ופרס בתקופה הקדומה יותר, בתקופה ההיא היו באזור המון מלחמות וחלק מהאזור היה בשליטתם וחלק בשליטת הפרתים. לא יודע איפה התרכזו היהודים ומי שלט עליהם בתקופה ההיא.
נציבין נמצאת על הגבול הסורי של ימינו כך שמסתבר שאנטיוכוס כן שלט על העיר ועל האזור ההוא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #35
לא התייאשתי מהסיפור...
יהודים לא מתייאשים מהר כל כך;)

והנה ההמשך לפניכם.
ישוב-פרק ג
חלק א
שנים תכנן את הרגע הזה.
...
החצר מלאה בהמולה רגילה של יומיום. החמור של בני צפריא נוער בשעמום, מרדעת מלוכלכת שמוטה עליו ברישול. ריח חזק של חרס שרוף. ילדים יחפים מתרוצצים בחצר בקריאות צהלה.
הם מנופפים לו לשלום, הוא מחזיר להם בחיוך העדין והמוכר שלו.
הם לא יודעים כלום.
שש עשרה שנים לימדו אותו להציג היטב.
לדבר משהו אחד, לספק לשכנים את חזות ישוב העדין והישר, שדבר לא מעניין אותו מעבר לדרשות החדשות על הפסוקים ולשערי המטבעות. ישוב הצדיק, תלמיד החכמים, בן לבית ענני.

שנים שתכנן את הרגע הזה, אף פעם לא האמין שיעז.
ועכשיו המתח אוכל אותו מבפנים, והוא לא בטוח שיצליח.
כמה זה מסובך? כמה כבר קשה לעקוף את כדי החרס של השכנים, להדוף את הדלת, לנשק לידה של אימו, וכשתשאל 'היכן היית', להשיב לה בארשת תמימה ש'בירושלים, בגימנסיון של יאסון כהן גדול. היה מעניין.'
כמה כבר קשה?

ביומיים שנעדר הספיקו השכנים להשליש את כמות כדי החרס. נצח אורך לו לעקוף אותם, להגיע לפתח הבית.

הוא שוטה לחלוטין.
הוא עומד להרוס את הכל. הכל.

לא אכפת לו.
כבר לא אכפת לו מכלום.

הודף את הדלת.
הריח המוכר של הבית מסתער אליו, ריח של צמר צבוע, מטבעות מתכתיים, וסיר על הכירה. אבא בגבו אליו, משוחח עם שמעון בן טוביה.
שפתיו מתהדקות כמו תמיד למראה האיש הזה, אבל הפעם הוא לא ישתוק יותר. הוא לא.

מאגרף את ידיו בכוח, ליבו הולם מהר מדי.
פיו יבש. יבש מאד.
הפעם הוא יאמר. יגיד 'הייתי בירושלים. בגימנסיון'. כמה זה קשה?
'הייתי בירושלים'. שפתיו כבדות. לוחשות. אבא ואלעזר אפילו לא שומעים כשהן ממשיכות, מתורגלות כבר לומר מה שמצופה מהן. 'ונדרתי נזירות לל' יום'.
לא.
לא שוב.
הוא חייב--
מוחו נאבק בכוח בשרידי המציאות. אולי בשרידי החלום. הוא לא פוקח את עיניו, אבל נעשה פתאום מודע מאד לאוויר הקפוא של המערה ולקול הנשימות סביבו.
גרונו צורב. מעיו כואבים, כאילו עומדים להתפקע עוד רגע מכל המילים שנאצרו בתוכן בשש עשרה שנות שתיקה. ילד טוב הוא היה. רואה. מבין. ושותק.
זה היה חלום.
אצבעותיו לחות עדיין, מגע דלת העץ עדיין מדגדג אותן. אמאום שלו היפה הייתה מוחשית כל כך לפני רגע, וריחו השרוף של החרס, ואבא ואלעזר.
הוא ממש היה שם.
הלך בחצר, קידם את שכניו בשלום, דיבר.
לא.
הוא זוקף את אוזניו, דממה עונה לו. אם אפשר לקרוא 'דממה' למקהלה הזייפנית של הנחירות, מאלו הצרודות של הזקנים לנשימות הרכות של הילדים.
אבל שקט לא אומר כלום. מי כמוהו יודע.
כל השנים נזהר כל כך שלא לישון מחוץ לכוך המגונן שלו בבית, שלא לשתות יותר מדי. זהיר תמיד. דרוך.
שלא תצא ממנו האמת בטעות.
ועכשיו?
התהפך על צידו, חש את ליבו הולם בין הצלעות. גישש אחרי אבני האש שלו. אל תגידו לו עכשיו שהסיכון שדיבר מתוך שינה כמעט אפסי, שאין סיכוי שמישהו שמע אותו.
כמובן-לא מצא אותן. קצות אצבעותיו נתקלו במשהו אחר, רך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #36
לא התייאשתי מהסיפור...
יהודים לא מתייאשים מהר כל כך;)

והנה ההמשך לפניכם.
ישוב-פרק ג
חלק א
שנים תכנן את הרגע הזה.
...
החצר מלאה בהמולה רגילה של יומיום. החמור של בני צפריא נוער בשעמום, מרדעת מלוכלכת שמוטה עליו ברישול. ריח חזק של חרס שרוף. ילדים יחפים מתרוצצים בחצר בקריאות צהלה.
הם מנופפים לו לשלום, הוא מחזיר להם בחיוך העדין והמוכר שלו.
הם לא יודעים כלום.
שש עשרה שנים לימדו אותו להציג היטב.
לדבר משהו אחד, לספק לשכנים את חזות ישוב העדין והישר, שדבר לא מעניין אותו מעבר לדרשות החדשות על הפסוקים ולשערי המטבעות. ישוב הצדיק, תלמיד החכמים, בן לבית ענני.

שנים שתכנן את הרגע הזה, אף פעם לא האמין שיעז.
ועכשיו המתח אוכל אותו מבפנים, והוא לא בטוח שיצליח.
כמה זה מסובך? כמה כבר קשה לעקוף את כדי החרס של השכנים, להדוף את הדלת, לנשק לידה של אימו, וכשתשאל 'היכן היית', להשיב לה בארשת תמימה ש'בירושלים, בגימנסיון של יאסון כהן גדול. היה מעניין.'
כמה כבר קשה?

ביומיים שנעדר הספיקו השכנים להשליש את כמות כדי החרס. נצח אורך לו לעקוף אותם, להגיע לפתח הבית.

הוא שוטה לחלוטין.
הוא עומד להרוס את הכל. הכל.

לא אכפת לו.
כבר לא אכפת לו מכלום.

הודף את הדלת.
הריח המוכר של הבית מסתער אליו, ריח של צמר צבוע, מטבעות מתכתיים, וסיר על הכירה. אבא בגבו אליו, משוחח עם שמעון בן טוביה.
שפתיו מתהדקות כמו תמיד למראה האיש הזה, אבל הפעם הוא לא ישתוק יותר. הוא לא.

מאגרף את ידיו בכוח, ליבו הולם מהר מדי.
פיו יבש. יבש מאד.
הפעם הוא יאמר. יגיד 'הייתי בירושלים. בגימנסיון'. כמה זה קשה?
'הייתי בירושלים'. שפתיו כבדות. לוחשות. אבא ואלעזר אפילו לא שומעים כשהן ממשיכות, מתורגלות כבר לומר מה שמצופה מהן. 'ונדרתי נזירות לל' יום'.
לא.
לא שוב.
הוא חייב--
מוחו נאבק בכוח בשרידי המציאות. אולי בשרידי החלום. הוא לא פוקח את עיניו, אבל נעשה פתאום מודע מאד לאוויר הקפוא של המערה ולקול הנשימות סביבו.
גרונו צורב. מעיו כואבים, כאילו עומדים להתפקע עוד רגע מכל המילים שנאצרו בתוכן בשש עשרה שנות שתיקה. ילד טוב הוא היה. רואה. מבין. ושותק.
זה היה חלום.
אצבעותיו לחות עדיין, מגע דלת העץ עדיין מדגדג אותן. אמאום שלו היפה הייתה מוחשית כל כך לפני רגע, וריחו השרוף של החרס, ואבא ואלעזר.
הוא ממש היה שם.
הלך בחצר, קידם את שכניו בשלום, דיבר.
לא.
הוא זוקף את אוזניו, דממה עונה לו. אם אפשר לקרוא 'דממה' למקהלה הזייפנית של הנחירות, מאלו הצרודות של הזקנים לנשימות הרכות של הילדים.
אבל שקט לא אומר כלום. מי כמוהו יודע.
כל השנים נזהר כל כך שלא לישון מחוץ לכוך המגונן שלו בבית, שלא לשתות יותר מדי. זהיר תמיד. דרוך.
שלא תצא ממנו האמת בטעות.
ועכשיו?
התהפך על צידו, חש את ליבו הולם בין הצלעות. גישש אחרי אבני האש שלו. אל תגידו לו עכשיו שהסיכון שדיבר מתוך שינה כמעט אפסי, שאין סיכוי שמישהו שמע אותו.
כמובן-לא מצא אותן. קצות אצבעותיו נתקלו במשהו אחר, רך.
וואו!!!
איזה מהפך....
כבר התחברתי לדמות אחת ופתאום...
 
  • הוסף לסימניות
  • #40
למיטב ידיעתי הפעם האחרונה ש @פניני ריין נראתה באזור, הייתה לפני כחודש וחצי. נחכה, אולי היא תואיל בטובה מתישהו לחזור לכאן...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!

הערה: מדובר בפנטזיה ריאלית על רקע היסטורי, כל השמות והמקומות הם בדיוניים.


--חמש שעות מאיינה הקטנה, הכפר המרכזי במחוז אורין--

"המפקד?", ממרום גובהו על גב הסוס, הייתה האדמה הסדוקה שלרגליהם רחוקה למדי מעיניו החדות של טֶארוֹן וסימני העקבות שעליה קלושים. אבל על אף זוהר השמש שהקשה עליו לעקוב אחר סימני הפרסות כל אותו הבוקר, את עיגולי הדם הכהים שעל האדמה לא הצליח לפספס.

אִיסְקוֹ מפנה אליו את פניו הצידה, ידו אוחזת במושכות בחוזקה. "מה לא בסדר?"

הוא שותק, מפנה במקום תשובה את ידו לאדמה. לאט מניע איסקו את סוסו, בוחן מקרוב את הסימנים התחוחים והרטובים.

טארון סוקר אותו, מידיו הקפוצות בחוזקה על המושכות, הקמט הקטן שבין גבותיו ושפתיו החתומות. הם לא דיברו כל המסע, מאותו הרגע שהגיע הרץ והזניק אותם על רגליהם, מפילים את ארוחת הבוקר שלהם על הרצפה. הזמן היה גורם מכריע, ואיסקו שבשניות בודדות הפך מחבר מתבדח למפקד, לא נתן להם גם את אותן דקות בודדות כדי לסיים את הארוחה.

והם בהחלט מיהרו, דהרו כל אותו היום, לא נתנו לסוסים ולעצמותיהם הכואבות דקה אחת של מנוחה. מעלים עננת אבק מאחוריהם, מן הסוג שלוקח לה זמן לשקוע בחזרה ומצדיקים את השם שיצא להם כפלוגת המשמר המאומנת ביותר של המחוז.

ולמרות הכול ידע טארון כי הם דוהרים לשווא. המארב היה חמש שעות משם והיחידה של לִיאָם פטרלה באותו האזור ללא שמץ של מושג וקשר לעולם. מה היה הסיכוי שיספיקו להגיע לפני שיהיה מאוחר מידי?

לא גדול. לא גדול בכלל. אם נהיה כנים הוא פשוט לא היה קיים.

החברים שלהם היו שם. אחים לנשק, הוא העיף מבט באיסקו שבחן את האדמה, עיניו מצומצמות. אחים לדם. אחים שנשבעו להגן על המחוז הזה עד טיפת דמם האחרונה ועכשיו נראה כי הם עומדים למבחן מעשי על אותה שבועה.

"איפה אתה מעריך שהם עכשיו?", הקול של איסקו שקט מאד.

"לא הספיקו להתרחק הרבה להערכתי, המפקד", הוא מזדקף ומניע מעט את רגליו כדי לאלץ את סוסו להתקדם, "כנראה הלכו דרך היער".

איסקו מניע מעט את ראשו. "הגיוני", הוא אומר וקולו חסר רגש בדיוק כמו מקודם.

טארון זוכר בדרך כלל מי הוא. זוכר טוב מאד. למרות נימוסיהם המוקפדים של שאר חברי המשמר ועיניהם המחייכות. סייסים לא פונים למפקדים בעצמם. גם אם הם מכירים את מפקד המשמר הצעיר מאז היו שניהם ילדים עם ברכיים משופשפות.

אבל הקול הזה, צרוד וקפוא וחסר צבע כל כך גורם לו להעז בכל אופן ולמלמל מילים קטנות וחסרות משמעות, ששניהם יודעים מצוין שהוא לא מאמין בהם.

"יהיה טוב", הוא אומר, ממקד את מבטו בעורפה המבריק מזיעה של החיה. "ליאם בחור חכם. הוא לא היה הולך כמו איילה אחרי עקבות מטושטשים בלי תגבורת".

איסקו שותק, כאילו לא שמע כלום, במקום זאת הוא מפנה את ראשו אל האופק, מעריך את גובהה של השמש בשמי התכלת שמעליהם.

"ההערכות להתקפה, המפקד?", רַאָיוֹן, סגנו הרשמי של איסקו דוחף את סוסו קדימה, דוחק עוד קצת את סוסו של טארון לשוליים.

איסקו מהנהן, עיניו עדיין נעוצות אי שם.

אחר כך הדברים חולפים בטשטוש ליד עיניהם, כמו כתמים מעורבבים של צבע. התארגנות לתזוזה של הטור, מערך תקיפה מסודר, איסקו מחלק פקודות.

היער שקט, שקט מאד. לבד מרעש הפרסות הקצוב וציוצי ציפורים לא נשמע כל קול. קרני שמש בודדות נשברות על העצים והזוהר ששורר בחוץ בשעה כזו, נבלע בתוך האפלולית הקרירה שביער.

איסקו מוביל בראש, סוסו השחור מטופף על השביל הכבוש והמתפתל בין העצים. האדמה רכה וחומה, מריחה בדיוק כמו שאדמת יער רעננה צריכה להיות, אבל ככל שהם מתקדמים עמוק יותר אל תוך העצים הופכים כתמי הדם שעליה לגדולים וברורים יותר, מצטרפים אל ענפים שבורים וטביעות פרסות טריות.

טארון בולע, ממשיך להוביל את סוסו בעקבות הסימנים ומנסה בכל הכוח להורות למוחו להתעלם מן המשמעות הצועקת של העקבות.

ואז פתאום נגמר השביל. וטארון שפונה ימינה מוצא את עצמו בקרחת יער גדולה, מוקפת עצים ולא ריקה בכלל.

יש סוסים מתים על הקרקע, עגלת משא הפוכה שגלגליה השבורים זרוקים לידה, וגופות. שבע גופות. זרוקות על האדמה סביב, מדי משמר המחוז שעליהן מוכתמים בדם.

הוא בוהה קדימה, לא מסוגל להניע את גופו בתנועה המינימלית הדרושה כדי להורות לסוסו להסתובב אחורה. מאחוריו הוא שומע את השאר, פרסות סוסיהם מכות בקצב אחיד כשהם מסתובבים בעיקול השביל ועוצרים.

לכמה שניות ארוכות ישנה דממה, עמוקה יותר מכל דממה ששמע טארון בחייו. רגע, שניים, שלושה. החיילים שמאחוריו כך נראה, מאובנים בדיוק כמוהו, דבוקים בדבק נסתר לגב סוסיהם.

ואז גולש איסקו מסוסו. עוקף את סגנו שניצב שם קפוא, וכורע לצד האדם לבוש המדים והדרגות ששוכב בצד השביל.

ליאם.

הם לא נראים עכשיו זהים בכלל, איסקו והאיש המרוטש שעל החול, זה שבגדיו ספוגים בדם כהה וטרי. ואיסקו, ברכיו על האדמה, מחפש נואשות אחר הדופק, ידיו רועדות על צווארו של אחיו התאום כשהוא מתיר את קשרי הצווארון.

גרונו של טארון שורף. יבש כאילו לא פגש לחלוחית של מים תקופה ארוכה.

ידו השנייה של איסקו נעה לעבר פצע הדקירה בחזהו של ליאם ממששת אותו לרגע ארוך. לא ברור לטארון מה עובר לו בראש באותם רגעים ארוכים בהם הוא בוהה בגופתו של אחיו התאום, אבל את נשימותיו המהירות הוא שומע היטב.

הוא לא בוכה. העובדה הזאת ברורה לטארון ממקומו על גב הסוס. התאומים אף פעם לא בכו. לא ליאם ולא איסקו, לכל הפחות לא לידו.

הוא מפנה את מבטו לקבוצה שמאחוריו. הם משפילים עיניים, נועצים מבט בקרקע מפני הכאב החשוף של מפקדם.

הם צריכים פיקוד. הם צריכים החלטות וסריקת שטח מיידית ופינוי גופות. ואיסקו גם אם נחשב ובצדק למפקד קר רוח וקשוח, לא נראה לו ראוי לבצע את המשימה הזאת עכשיו.

אבל ראיון, יסלחו לו כל האלים, לא נראה כאילו הבין עדיין את הדבר המובן הזה בעצמו.

שניים מהקצינים מחליפים מבטים מהירים מעל ראשו של ראיון, שמדיו יפים מידי וחרבו עדיין נוצצת. קצין אחר נע באי נוחות על רגליו. בסוף שולח הבכיר שבהם יד כבדה, מנחית אותה על כתפו של הסגן הצעיר והמיוחס.

ראיון, יאמר לזכותו, מבין יפה את הרמז. ומכחכח בגרונו בחשיבות שאפשר לצפות לה רק מילדון צעיר שעוד לא הבין כמה מלכלכת העבודה שמצפה להם עכשיו.

"אתם", הוא אומר, מחווה לעבר שתי השלשות המסודרות מאחוריו. "סריקה מקיפה, עכשיו. יכול בהחלט להיות כי התוקפים עדיין בסביבה", החיילים מהנהנים בהסכמה, בשונה מהקצינים רמי הדרג שמאחורי טארון, להם פחות מפריעים משחקי האגו.

"חוליה שתיים דוהרת לספיא להביא תגבורת", החיילים המדוברים מתנתקים ממקומם.

"כל השאר", ידו מחווה אל שאר הקבוצה הדוממת, "נוהל פינוי".

הם יורדים מעל סוסיהם, תנועותיהם עדיין איטיות כשהם מתפזרים בקרחת היער כדי לטפל בשבעת ההרוגים.

לאט מפלס טארון את דרכו בין השברים לחיילים השותקים, מסייע לשניים החדשים שבהם בפינוי, איכשהו נראה לו שחלקם מגלים בפעם הראשונה כי אדמה ספוגה בדם מקשה על ההליכה לא פחות מבוץ.

איסקו עדיין יושב באותו מקום כשהוא מגיע אליו, ליד גופתו של אחיו. פניו של ליאם שלוות באורך מוזר וקצה של חיוך משועשע מעקם את פיו. רגע הוא בוהה בעיניו המתות ואז מפנה את פניו לעבר איסקו.

"אל תטרח", הקול של איסקו חסר צבע בדיוק כמו שהיה לפני שנכנסו אל היער.

"לא ניסיתי", הוא אומר בשקט, עיניו מושפלות אל העלים היבשים שלרגליו.

רגע שוררת שתיקה ביניהם, ואז מרים איסקו את ראשו. "רק תוהה מה שעשע אותו כל כך".

טארון מעז להביט בו סוף סוף. הוא חיוור, ולמרות השיזוף שעל פניו ניתן להבחין בכך בקלות, אבל בדיוק כמו שחשב, עיניו יבשות.

"באמת?", הוא שואל במקום לענות, "זה מה שמעניין אותך עכשיו?"

"לא", איסקו נעמד על רגליו, "אבל אני צריך משהו אחר לחשוב עליו כרגע".

טארון נושך את שפתו התחתונה, מעדיף לא להתעכב על משמעות המשפט האחרון. "ראיון שלח חיילים להביא תגבורת", הוא מעדכן בשקט, לא נראה לו שאיסקו בכלל שמע מילה מהדיון השקט שהתנהל מעל ראשו מקודם.

"בסדר, תודה"

בשקט הוא מביט בו, סוקר אותו מזווית העין. זאת תגובה נדיבה למדי מצידו של איסקו לפעולה הגיונית כמו זאת האחרונה שביצע. במיוחד כשתודה היא לא אחת מהמילים השימושיות שלו.

"המפקד?", שישה מהחיילים ששלח ראיון לסריקה ההיקפית עומדים כנראה מאחוריהם.

"כן?" איסקו מוחה בגב ידו האחת את כתמי הדם שעל ידו השנייה.

"אה", ממבטו הנבוך של החייל המאובק אפשר להסיק כי הוא התכוון לפנות לראיון, שפרצופו הקפוא כמעט ומצליח להסתיר עד כמה מפריעה לו חזרתו המהירה של איסקו למציאות.

"מה מצאתם?", שואל איסקו, מתרומם בבת אחת מהאדמה הקשה.



בערב שוקע הירח מוקדם. כסוף חיוור ודקיק, הוא בכל מקרה לא נתן להם הרבה אור. אבל כוכבים נוצצים קטנים אפשר לראות עדיין למרות העננים, פזורים ורחוקים על הרקיע השחור.

הם עצרו כבר בשקיעה, בלית ברירה. שלוש שעות לפני שדותיה הראשונים של איינה, הקימו את המחנה בשתיקה.

איסקו, טארון מוכן לפרגן לו את המחמאה המפוקפקת הזאת, מתייחס לעגלת המתים הסגורה באותה ענייניות בה התייחס לעגלות הכרוב שהביאו החיילים מסייפא.

הם לא מצאו כלום. כלומר שום דבר בעל משמעות. הם כן גילו שאף חפץ בעל ערך לא נשאר בקרחת היער. אפילו לא טבעת פשוטה.

והלוואי זה היה מקרה מוזר, וחשוד. והלוואי היו העקבות חסרי פשר והיגיון, הלוואי היו מוצאים משהו שיאפשר להם להאשים את כל העולם הגדול, חוץ מלהודות שליאם והיחידה המובחרת שלו נפלו קורבן לשוד הטיפשי ביותר בהיסטוריה.

כי את המפות הם כן מצאו. המפות אותן שלח איסקו עם ליאם למשימת הסיור הפשוטה. המפות שסימן הוא בעצמו עם אזורים בטוחים לחנייה ולינה.

הרי בנוסף לפיקוד המזהיר שלו, הוא הרי גם סייר מוכשר מלידה.

אבל בני אדם טועים לפעמים. גם המפקדים והסיירים המוכשרים ביותר.

ואיזה בזבוז זה. איזה בזבוז של חיים יפים וצעירים כל כך. וכישרון. וגאווה.
הסיפור הוא היסטורי ומתרחש בזמן גירוש ספרד, בממלכה בדיונית בשם ואלטוריה באיטליה המחולקת לממלכות ורפובליקות.

אשמח להערות על התוכן והעלילה, וכן אם יש שגיאות בניסוח וכו'.



פרק א'

'אילו רק יכולתי לחשוב שאני לא איכר פשוט', חשב לעצמו דורן בעוגמה, בשעה שעקב בערנות אחר כרכרה הדורה שנעה במרחבי השדות.
'אילו רק יכולתי לחשוב שאני בן אצולה שירד אל העם, כמו ששמעתי על מלכים שהתחפשו לאנשים פשוטים כדי להקשיב לעם שלהם', המשיך דורן לחשוב.

הכרכרה מולו דהרה בשלווה קסומה, חלונותיה המעוגלים חשפו את פניהם של יושבי הכרכרה.

עיניו של דורן נפערו בתדהמה, בן אצילים בן גילו, נער לבוש בהידור, נראה יושב בנוחות על גבי המושב, עיניו סוקרות את השטח, את השדות ואת האיכרים העובדים ביזע.

דורן התנשם עמוקות וחש רעד קל מופיע בידיו, אות לכך שהוא מתרגש. היתכן שבן האצולה הסתכל לכיוון בו הוא עומד?

או שמא הוא אף הבחין בו?

מחשבות אלו שחלפו בראשו ביעף גרמו לו לעמוד נטוע על מקומו, כמו הדחליל שהכין פרנצ'סקו.

כן כן, הוא הבחין בו!

בן האצילים הצעיר חייך אליו ואף נופף לו בידו!

דורן רצה להחזיר לו שלום, אבל אז הוילון של הכרכרה הוסט ביד מהירה, נזעמת, ושוב לא ראה דורן את פניהם של יושבי הכרכרה.

דורן עמד כמו עץ נטוע ולא יכול היה לזוז מרוב התרגשות.

האציל הצעיר הבחין בו?

הוא נופף אליו לשלום?

היתכן?

אולי לא היה זה האציל, אלא היה זה נסיך הממלכה בכבודו ובעצמו?

דורן נרכן לאדמה וקטף כמה צנוניות מבריקות סגלגלות.

הוא מחכה.

מחכה להפסקה.

אז, יגיע לבית הקטן אפוף ריחות טובים, ויסעד את ליבו בארוחה קלה.
שעת ההפסקה הגיעה, דורן אסף את הסלים הקלועים בעבודת יד מסורה של דודתו, מהם הציצו ירקות עסיסיים ומבריקים, והחל לפסוע בשבילים המאולתרים שנסללו על ידי האיכרים, לכיוון ביתה של דודה גליבה.

רוח נעימה נשבה על פניו, מסביב נצבעו השדות באורה הרך של השמש שהתחבאה קלות בין העננים, קרניה יוצרות פסים על פני השדות הירוקים.
הסלים היו כבדים, אבל דורן נהנה לחוש שהוא סוחב אותם.

גבו היה ישר והוא חש שהעבודה מחזקת את גופו.

דודה גליבה, אשה נמוכה בעלת פרצוף עגול ועיניים מחייכות קיבלה את פניו בשמחה.

"אילו יכולתי הייתי מספרת לאימך איזה בן חיל אתה, דורן", אמרה לו בקולה המלטף, מגישה לו צלחת עם תבשיל מעלה אדים.

דורן הניח את הסלים בפתח הבית והתיישב לאכול, "אין כמו האוכל שלך, דודה", אמר והוסיף: "מתי אפגוש את אימי?"

דודתו נותרה לחייך, למרות שעיניה נעשו רציניות, היא אמרה בקול מהורהר את הדברים שלא פעם אמרה אותם: "אימך, דורן, הלכה לה לעולם הגדול, היא השאירה אתכם אצלי, כדי שאטפל בכם היטב, כי סמכה עלי, הייתי ידידה טובה שלה.

בהתחלה כשהייתם קטנים, ביקרה אתכם מידי פעם, עד שהפסיקה לבוא, אבל הקפידה לשלוח לי כסף, היא אמרה שהיא סומכת עלי".

דורן המשיך לאכול, לא ממשיך עם שאלותיו הקבועות, איפה אביו.

הוא ידע את התשובות, דודה גליבה אמרה לו פעמים רבות

"אבא שלך, נלקח להלחם במלחמה מול אוסטריה, נודע לנו שהוא מת, דורן, כמה בכינו לשמע הבשורה, קשה היה לנו לשמוע זאת".

דודה גליבה התיישבה מולו, סוקרת אותו בהערצה, "כמה שאתה דומה לאמך, היינו ידידות טובות, היתה אשה טובה ששאפה לשנות את העולם, עד... עד...", קולה של דודה גליבה נעשה שקט לפתע, היא המשיכה לדבר בקול איטי:
"יום אחד היא באה אלי ואמרה שהיא מתעניינת בעולמות הנסתרים, היא רוצה ללמוד קסמים כדי לשנות את העולם וכדי שלא יהיו יותר מלחמות".

"ואיפה היא עכשיו?"

"היא רצתה ללמוד קסמים, דורן יקירי, לקחתי אתכם וברחתי לשדות, עם מעט כסף, קניתי את הבית הזה וטוב לנו כאן, נכון? טוב פי אלף מלגור בעיר הגדולה. קסמים זה כישוף, מזל רע, רציתי להגן עליך ועל אחותך" אמרה לו דודה גלביה את הסיפור המוכר שסיפרה לו פעמים רבות כל כך.

דורן הנהן קלות, זכר העיר הגדולה, העמוסה ברעש והמולה, עלה בזכרונו. לא יודע אם לשמוח מכך שדודה גלביה הצילה אותו מאמא שרצתה ללמוד מזל רע, או להתגעגע לאמא הטובה, על פי הסיפורים, אותה לא הכיר.

"תודה דודה גליבה שהצלת אותנו", אמר בנימוס.

את אחותו, נילי, שלחה דודה גליבה למנזר רחוק, ואילו הוא הוכיח שהוא טוב בעבודת השדה, דודה גליבה העריכה את עבודתו ואמרה שתוריש לו את הבית.


אבל בלי שדודה גליבה תדע, חשב דורן לא פעם שהוא רוצה לפגוש את אימו. הסיפורים אודותיה היו נפלאים, וגם רצונה ללמוד קסמים כדי להפסיק את המלחמות.

הוא חושש לומר זאת, אבל הוא חושב שזה בסדר ללמוד קסמים כדי להפסיק את המלחמות, גם אם זה מביא מזל רע, כי מלחמות זה דבר הרבה יותר גרוע ממזל רע.

אבל דודה גליבה חושבת אחרת, והיא בטח מבינה דברים טוב יותר.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה