לא היה מרד חשמונאי בהרי אפרים, וגם כמעט לא היו שם יהודים בתקופת בית שני.
תודה על ההסבר...
תודה!רק תשמרי על שפה אותנטית, ולא לערבב אותנו עם יותר מידי הרבה דמויות
אהה, וגם לחלק את הפרק לשני חלקים- זה רעיון מעולה.
אהמ
גם את זה שכתבתי שאפשר להמציא בסיפורים היסטוריים מה שרוצים ואף אחד לא ישים לב?עכשיו אפשר לומר שהצדקת היטב את כל מה שכתבת שם.
אהמ.
דעתי האישית בלבד:
יש כאן שני נושאים.
כל המקומות המוזכרים כאן למעט בבל ומצרים היו תחת שליטת אנטיוכוס, כך שאין סיבה שהם יעזבו לשם.
טיפה ארוך, אבל שוב - זה סגנון כתיבה מסוים שמאופיין בד"כ בקטעי תיאורים ארוכים. מה גם שאלו פרקים ראשונים שבהם את מציגה את הדמויות ועורכת לנו היכרות איתן. אבל אפשר לשים לב בהמשך לאיזון בין התקדמות העלילה לבין מחשבות שמתמקדות בנושא אחד.
צריך להיות לבתו, בלי י'. אין הכוונה לבית שלו.
לא יודעת...
תודה!מציגה את הדמויות ועורכת לנו היכרות איתן. אבל אפשר לשים לב בהמשך לאיזון בין התקדמות העלילה לבין מחשבות שמתמקדות בנושא אחד.
חייבת לציין שממש מרגישים את החיבור שלך לעלילה ולפרטים, זה עובר ומשתקף במילים ובדמויות שלך.
אכן, יתכן שהגזירות היו בעיקר ביהודה ולא בשאר הממלכה, אך לא ידוע לי על מקור מבוסס שטוען כך.
הסלאוקים שלטו בבבל ופרס בתקופה הקדומה יותר, בתקופה ההיא היו באזור המון מלחמות וחלק מהאזור היה בשליטתם וחלק בשליטת הפרתים. לא יודע איפה התרכזו היהודים ומי שלט עליהם בתקופה ההיא.
וואו!!!לא התייאשתי מהסיפור...
יהודים לא מתייאשים מהר כל כך
והנה ההמשך לפניכם.
ישוב-פרק ג
חלק א
שנים תכנן את הרגע הזה.
...
החצר מלאה בהמולה רגילה של יומיום. החמור של בני צפריא נוער בשעמום, מרדעת מלוכלכת שמוטה עליו ברישול. ריח חזק של חרס שרוף. ילדים יחפים מתרוצצים בחצר בקריאות צהלה.
הם מנופפים לו לשלום, הוא מחזיר להם בחיוך העדין והמוכר שלו.
הם לא יודעים כלום.
שש עשרה שנים לימדו אותו להציג היטב.
לדבר משהו אחד, לספק לשכנים את חזות ישוב העדין והישר, שדבר לא מעניין אותו מעבר לדרשות החדשות על הפסוקים ולשערי המטבעות. ישוב הצדיק, תלמיד החכמים, בן לבית ענני.
שנים שתכנן את הרגע הזה, אף פעם לא האמין שיעז.
ועכשיו המתח אוכל אותו מבפנים, והוא לא בטוח שיצליח.
כמה זה מסובך? כמה כבר קשה לעקוף את כדי החרס של השכנים, להדוף את הדלת, לנשק לידה של אימו, וכשתשאל 'היכן היית', להשיב לה בארשת תמימה ש'בירושלים, בגימנסיון של יאסון כהן גדול. היה מעניין.'
כמה כבר קשה?
ביומיים שנעדר הספיקו השכנים להשליש את כמות כדי החרס. נצח אורך לו לעקוף אותם, להגיע לפתח הבית.
הוא שוטה לחלוטין.
הוא עומד להרוס את הכל. הכל.
לא אכפת לו.
כבר לא אכפת לו מכלום.
הודף את הדלת.
הריח המוכר של הבית מסתער אליו, ריח של צמר צבוע, מטבעות מתכתיים, וסיר על הכירה. אבא בגבו אליו, משוחח עם שמעון בן טוביה.
שפתיו מתהדקות כמו תמיד למראה האיש הזה, אבל הפעם הוא לא ישתוק יותר. הוא לא.
מאגרף את ידיו בכוח, ליבו הולם מהר מדי.
פיו יבש. יבש מאד.
הפעם הוא יאמר. יגיד 'הייתי בירושלים. בגימנסיון'. כמה זה קשה?
'הייתי בירושלים'. שפתיו כבדות. לוחשות. אבא ואלעזר אפילו לא שומעים כשהן ממשיכות, מתורגלות כבר לומר מה שמצופה מהן. 'ונדרתי נזירות לל' יום'.
לא.
לא שוב.
הוא חייב--
מוחו נאבק בכוח בשרידי המציאות. אולי בשרידי החלום. הוא לא פוקח את עיניו, אבל נעשה פתאום מודע מאד לאוויר הקפוא של המערה ולקול הנשימות סביבו.
גרונו צורב. מעיו כואבים, כאילו עומדים להתפקע עוד רגע מכל המילים שנאצרו בתוכן בשש עשרה שנות שתיקה. ילד טוב הוא היה. רואה. מבין. ושותק.
זה היה חלום.
אצבעותיו לחות עדיין, מגע דלת העץ עדיין מדגדג אותן. אמאום שלו היפה הייתה מוחשית כל כך לפני רגע, וריחו השרוף של החרס, ואבא ואלעזר.
הוא ממש היה שם.
הלך בחצר, קידם את שכניו בשלום, דיבר.
לא.
הוא זוקף את אוזניו, דממה עונה לו. אם אפשר לקרוא 'דממה' למקהלה הזייפנית של הנחירות, מאלו הצרודות של הזקנים לנשימות הרכות של הילדים.
אבל שקט לא אומר כלום. מי כמוהו יודע.
כל השנים נזהר כל כך שלא לישון מחוץ לכוך המגונן שלו בבית, שלא לשתות יותר מדי. זהיר תמיד. דרוך.
שלא תצא ממנו האמת בטעות.
ועכשיו?
התהפך על צידו, חש את ליבו הולם בין הצלעות. גישש אחרי אבני האש שלו. אל תגידו לו עכשיו שהסיכון שדיבר מתוך שינה כמעט אפסי, שאין סיכוי שמישהו שמע אותו.
כמובן-לא מצא אותן. קצות אצבעותיו נתקלו במשהו אחר, רך.
אחרי ההערות כאן הסיפור שינה קצת כיוון
rhon.co.il
מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!
לוח לימודים
מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
אליהם ממש עכשיו:
הנושאים החמים
