סיפור בהמשכים ישוב

  • הוסף לסימניות
  • #42
תקציר: השנה ג'תקצ"ד, זמן שלטון אנטיוכוס הרשע.
במערה בשולי מדבר גבעון מסתתרות מספר משפחות שנסו מן הכפרים הסמוכים. ביניהם, ישוב בן ענני שידידו הטוב-חפני-נהרג ע"י המשמרות היווניות כמה שבועות קודם לכן. הושעיה הכהן, אחד משכני המערה, מעוניין בו כחתן לביתו.
ישוב מתעורר מחלום ביעותים באמצע הלילה ומבקש לצאת החוצה. בדרכו הוא נתקל במשהו רך.

פרק ג', ח"ב
הוא דמם, נצמד בגבו אל קיר המערה.
מפולת קטנה של חול ואבנים צנחה אל תוך צווארנו, מגרדת.
רק ימתין לוודא שלא פגע באף אחד, שאף אחד לא התעורר--
"מי זה?" קול ישנוני בקע למרגלותיו. מוכר עד בעתה. "חפני? לא ראוי כך להעיר את אבא, ילד"
ישוב קפא, נצמד בכוח אל הדופן הסלעית. ליבו הולם נגדה מהר וחזק. רק זה לא, רק זה לא. אלוקים, בבקשה.
"חפני?"
הקול נשמע מעט ערני יותר וישוב נשך את שפתיו. הוא טעה, כמו תמיד, הוא שוב טעה. היה אסור לו לשתוק.
"זה לא חפני" הוא לוחש, "זה אני. ישוב. מצטער"
שיחזור לישון, שיחזור לישון, שירדם לפני שיתעורר לגמרי ויזכר שחפני לא כאן, לא כאן ולא עתיד להיות כאן בקרוב. אף פעם.
שירדם. אלוקים. בבקשה. עשה למעני.
וגם אם איני ראוי- זכור את אבותיי הגדולים שהתהלכו כאן על האדמה הזאת, את דוד אבי שנס במדבריות הללו מפני שאול, ועל אף כל מה שהבאת עליו- המשיך להישען עליך וליבו נותר נאמן לך.
כמו כל בן למשפחת ענני, הוא רגיל להזכיר את זכות אבותיו הגדולים, מלכי בית דוד לדורותיהם, בתפילותיו.
אבל עכשיו צורבות המילים את שפתיו.
זכור לי את זכות אבותיי.
אהה.

הלילות במדבר לא מסבירי פנים, משום בחינה שהיא.
ואם יצא החוצה-הוא עלול להעיר בדרכו עוד מישהו, ולעורר מהומת אלוקים במערה.
אבל כל זה לא מעניין אותו עכשיו, כשכתלי הסלע סוגרים עליו והאוויר נעשה מועט מדי בעבורו.
הוא נמלט החוצה, עיניו צורבות מעשן הלפידים, כמעט נופל על עוד דמות ישנה, עוקר את הלפיד הסמוך לפתח וכושל החוצה, רוצה רק לצרוח בתסכול אל הלילה הריק במדבר. אל המרחבים השוממים, האינסופיים.
אבל הוא לא צועק.
אף פעם לא צעק. גם כשהיו לו סיבות טובות, יותר מדי טובות. אין סיבה שיעשה זאת דווקא עכשיו, בגלל חלום לא מוצלח ושרשרת תקלים מטופשים.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #44
@מה שניחשת...בשבילך
בעז"ה בימים הקרובים יעלה פרק נוסף

פרק ד
הלילות במדבר קרים. קפואים ממש.
הרוח חובטת בו כאילו היה לולב לנענוע בסוכות.
לא, לא להיזכר בלולב עכשיו. בשמחה שהיו שמחים, בתמים ובאמת שמחים, שבעת ימים לפני ה'. לא להיזכר בשירה האדירה בה הקיפו כולם את המזבח. לא במזבח, לא, לא.
עדיף כבר להיזכר באמאום--
אמאום שלו, עיר ילדותו.
גל של געגועים שוטף אותו, חונק אותו.
עיניו מצטמצמות מאד, כאילו אור הכוכבים הבהיר מסנוור אותן, ופיו נקמץ.
שערותיו הארוכות חובטות בפניו, אבל הוא כבר לא שם, לא במדבר הקפוא והשומם.

אמאום.
הוא אוהב אותה כמעט באותה מידה בה הוא נרתע לאזכור שמה.

המערה הזאת סוגרת עליו. הוא אוהב את מדבריות ארצו הקדושה והיפה, אבל המגורים הארוכים כאן כבר נמאסו עליו לחלוטין. הוא לא יכול יותר. הוא לא איש מדבר, קשוח ושורד, צומח איכשהו בין החולות.
הוא נער צעיר, שצריך ארוחה חמה בבוקר, לפני שהוא יוצא אל מלאכת יומו, וכוס חמין בערב כשהוא שב מתלמודו. צריך את בית המדרש המוסק, המחומם בשעת חצות, צריך רב לשבת לפניו ולשנן מפיו בצורה מסודרת.
הוא רוצה הביתה.
הוא לא רוצה הביתה.
הם שם, כל השאר בתוך המערה, סובלים. מי פחות, מי יותר. וכולם עד האחרון שבהם מחכים ליום בו יתבטלו גזרות השמד, בו יוכלו לשוב אל החיים הנורמליים, הקודמים שהיו להם.
רק לו אין לאן לחזור.
אין!

גבותיו כבר כואבות מרוב כיווץ, אבל הוא לא מרפה.
עיניו יבשות מאד. אמאום היפה שלו נפרשת מולן, מצדדיהן ומכל הכיוונים. והנה הוא, ילד בן תשע, שב בדילוגים מאושרים מבית המדרש.

הוא נסער מאד, הילד, ולחייו סמוקות.
בתוך בטנו מתערבלות המון ידיעות חדשות. אמאום כולה סוערת!
כל ארץ ישראל סוערת! יהודה, והגליל, והבשן, ואם יש עוד מקומות בהם גרים יהודים-אז גם בהם!
"אומרים שרב פנחס גם היה בסנהדרין הגדולה בזמן שגזרו את הגזרה" אומר יהודה לצדו בגאווה של בן אמאום. רב פנחס מבית צפריא הוא אחד מנכסיה של אמאום. תלמיד החכמים, איש אמת הירא את האלוקים מרבים.
הנה גם אמאום שלהם העמידה תלמידי חכמים שעומדים בסנהדרין בזמן פסיקה היסטורית שכזו!
"ואבא שלי אומר" צפצף אנטיגנוס משמאלו, מעביר את סל התמרים שבידו ליד השנייה. אלו תמרים של תרומה, ויש להיזהר בהם מאד. במיוחד במיוחד מאז הגזרה החדשה. "שרק גדולי ישראל, בעיניהם הרואות למרחוק, יכולים למצוא פתרון גאוני כל כך לטומאת הגויים שהלכה ונשתרשה בתוכנו"
ישוב לא דיבר. רק שתק, ועיניו נצצו במקומו.
חבריו לא הוטרדו מכך: ישוב לא מדבר כשהוא מתרגש מדי. הם מכירים אותו עוד מאז זחלו כולם באותה החצר, בין רגליהן של האימהות הבוררות יחד חיטה ומפטפטות.
רק כשהגיעו אל עץ השיטה 'שלהם' הוא הצליח סוף סוף לפתוח את פיו:
"אבא הבטיח לי ולנחמיה שילמד אותנו את כל ההלכות של הגזרה" הוא אמר, "ואולי אפילו ייקח אותנו לסנהדרין של אמאום לשמוע מה כל החכמים אומרים עליה"
"הו!" יהודה טפח על כתפו בהתלהבות אדירה. "ותראה את רבי פנחס?!"
אנטיגנוס לא אמר כלום. הוא בטח מקנא. ישוב נשך את קצה הציפורן שלו-הוא לא היה צריך לספר את זה. למה. עכשיו החברים שלו מקנאים.
אבל הוא היה חייב. תמיד הוא חייב. לספר על אבא שלו את כל הדברים הטובים. שכולם-כולם ידעו שאבא שלו הוא באמת ראוי לייחוס של בית דוד, ושהוא כמו כולם ולא חושב אף פעם דברים אחרים. והנה הגיעה הגזרה וגם הוא מתרגש ואפילו לומד אתו את ההלכות, ולוקח אותו לסנהדרין.
לא כמו כולם, אפילו יותר מכולם.
"אני צריך ללכת הבייתה" הוא אמר.
עיניהם הבורקות של חבריו עקבו אחריו בהערצה: הוא בטח הולך עכשיו לסנהדרין, ויראה שם את כל החכמים! ולוואי עליהם!
רק עיניו של ישוב, שהתרחק משם בפסיעותיו העדינות הרגילות, לא נצצו.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #47
יש עוד המשך? אני רוצה לשמוע את הבת של הושעיה. היא נשמעת לי בנאדם מתוק
יש עוד המשך, בעז"ה יעלה בהמשך השבוע.
אלישבע היא דמות שולית בסיפור, אבל בהמשך יהיה לה יותר זכות דיבור;)
 
  • הוסף לסימניות
  • #50
טוב שחזרת והזכרת לנו את הסיפור היפה הזה!
יש לכתיבה שלך אווירה קסומה כל כך...

באמת ובתמים?
כן כנראה
משנה אצלי
דווקא אהבתי את הגיוון בביטוי. יוצר משהו מעניין בסיפור, שאת לא רק נצמדת לביטויים הרגילים.
דבורי רנד מדברת על זה הרבה, איך לקחת ביטוי רגיל ולהוסיף לו טוויסט מעניין. אבל אולי זה לא הסגנון שאת מכוונת אליו אם מדובר בסיפור ישן יותר... (כלומר על תקופה קדומה.)

לא, לא להיזכר בלולב עכשיו. בשמחה שהיו שמחים, בתמים ובאמת שמחים, שבעת ימים לפני ה'. לא להיזכר בשירה האדירה בה הקיפו כולם את המזבח. לא במזבח, לא, לא.
וואו. מצמרר.
הוא אוהב אותה כמעט באותה מידה בה הוא נרתע לאזכור שמה.
צריך להיות "שבה" (פסוקית זיקה). זה מופיע גם בעוד מקומות בפרקים, לא ציטטתי הכל.
הביתה
 
  • הוסף לסימניות
  • #51
טוב שחזרת והזכרת לנו את הסיפור היפה הזה!
יש לכתיבה שלך אווירה קסומה כל כך...
תודה...
דווקא אהבתי את הגיוון בביטוי. יוצר משהו מעניין בסיפור, שאת לא רק נצמדת לביטויים הרגילים.
דבורי רנד מדברת על זה הרבה, איך לקחת ביטוי רגיל ולהוסיף לו טוויסט מעניין. אבל אולי זה לא הסגנון שאת מכוונת אליו אם מדובר בסיפור ישן יותר... (כלומר על תקופה קדומה.)
כן, גם אני אהבתי את הגיוון הזה...
אבל אם זה בולט בעיניים לאנשים, אין טעם להשאיר.
וההתאמה לתקופה הקדומה מצוינת- הביטוי 'בתמים ובאמת' מופיע בסוף ספר יהושע. הגיוני שישוב ישתמש בביטוי מתוך המקרא.
צריך להיות "שבה" (פסוקית זיקה). זה מופיע גם בעוד מקומות בפרקים, לא ציטטתי הכל
תודה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #52
תקציר: ישוב בן ענני מתעורר באמצע הלילה ויוצא מן המערה. הוא נזכר בילדותו באמאום.

פתח המבוי קרץ אליו.
הוא התעלם, חולף על פניו באותן פסיעות קטנות.
אין לו כוח להיכנס לחצר עכשיו. בטח כולם שם מדברים בהתרגשות על הגזרה החדשה וכל זה. אולי הם כבר שמעו שאבא שלו הבטיח לקחת אותו לסנהדרין של אמאום. הם יתנפלו עליו עם המון דיבורים.
אין לו כוח לכל זה עכשיו.
הוא האיץ את פסיעותיו, עוקף את המבוי כולו ממזרח.

יכנס לבית דרך החצר האחורית והמוזנחת. עדיף שכמה עורבים וחולדות יקפצו עליו מאשר כל האנשים.

אבל זו לא הייתה החלטה חכמה.

אין לו מזל. כמו תמיד.
כי בחצר האחורית- בחצר האחורית עומד אבא ומדבר עם שמעון בן טוביה.
ישוב נעצר על מקומו. קפוא.

תינוקות של בית רבן, בני חברים- לא עושים את הדבר הזה.
לא מקשיבים לשיחות של אבא!
זה לא ראוי, לא מתאים וגם אסור.
בטח שלא ילדים טובים ומחונכים כמו ישוב בן ענני.
אבל ישוב לא היה ילד מחונך ברגעים האלו. הוא היה ילד בן עשר שלא הייתה לו שום דרך בעולם לדעת מה אבא שלו, מורה דרכו והאיש שאליו הוא נושא עיניים, חושב באמת.
לכולם הוא אומר מה שהם רוצים לשמוע ממנו. גם לו, לבן הבכור שלו!

הוא לא סומך עליו בכלל.
רק לשמעון בן טוביה הוא אומר הכל. גם את הדברים שלאמא ולו הוא לא מספר.

והוא הבן הבכור. הוא חייב לדעת. הוא חייב לדעת מה אבא באמת חושב.

בתנועה מהירה, הוא מחליק מתחת למרדעת ישנה וכבדה שמונחת על הגדר. היא מסריחה וריח כבד של חמורים ועובש נודף ממנה לתוך אפו, אבל לא אכפת לו. העיקר ששומעים כל מילה ממה שאבא ושמעון מדברים בחצר.

"מה אתה רוצה" קולו של אבא היה חזק מאד וברור מאד. לא הייתה שום דרך להתבלבל בו. "גם אני מלמד את בניי את ההלכות החדשות. וכמובן, מתפעם בכל לשון מרוחק ראייתם של חכמינו, שהבחינו בכך שעם הארץ פונה אחרי תועבות הגויים בזמן, ומצאו דרך מקורית להרחיק אותם."
"אהה" שמעון מהמהם. "ממש כך"

גם היום, עשור אחר כך, נשען על צלע ההר והאבוקה בוערת בין ידיו, צלעותיו של ישוב עדיין מתכווצות מול הזיכרון ההוא.
ואם היום הוא חכם ובוגר מספיק כדי לזהות את הנימה האירונית הברורה, אז הוא היה ילד בן עשר. רגיש ומבחין בדקויות- אבל לא מוכן להודות בהן. לא מוכן!
אבא שלו לא מלעיג על דברי חכמים.
פשוט לא יכול להיות.
אבא שלו הוא תלמיד החכמים, איש אמת וירא את האלוקים מרבים. איש אשכולות שהכל חולקים לו כבוד בשל חכמתו ויראתו.
הוא בטח סתם לא מבין.
 
  • הוסף לסימניות
  • #53
מאחורי המרדעת חם. וחנוק. ואין אוויר.
אבל הבד העבה לא חוסם קולות. הוא שומע מצוין מה שאבא ושמעון מדברים.
"שוטה שבעולם" שמעון מטיח באבא, "אתה רוצה שבנך יגדל ויהיה לאחד מאותם עמי ארצות חסרי מחשבה וגסים שמנשקים את שולי מעיליהם של החכמים, בלי שמץ מחשבה עצמית?"

אבא נאנח. הוא לא נשמע מתריס. רק עצוב. והעצב הזה מקמט את ליבו של בנו הבכור גם עכשיו, שבע שנים אחר כך. עיניו צורבות, אבל זה רק מהעשן שהלפיד מעלה. וקר לו. קר לו מאד. הוא מחבק את עצמו ביד אחת, מנסה להתחמם.
"זה מורכב" אמר אז אבא, בחצר המאובקת והלוהטת באמאום. "וישוב ילד. הוא רואה את העולם באופן דיכוטומי" הוא גלגל את המילה היוונית על לשונו, "איני חושב שהוא מסוגל להבין מורכבויות כאלה, בגילו"
הוא באמת לא יכל.

אי-שם בקצה מדבר גבעון, הלפיד גווע בידיו של ישוב, מעלה סליל עשן אדיר. הוא משתעל בחוסר שליטה.

זה היה לא הוגן.
המורכבות הזאת לא פשוטה גם בשבילו, נער בן שבע עשרה. אז בשביל ילד קטן, ילד קטן בן עשר??
זה היה לא הוגן. הכי לא הוגן שאפשר. הוא היה רק ילד קטן ומבוהל. וכל העסק הזה היה מדי מורכב בשבילו. המשא הזה היה מבלבל מדי לכתפיים הרכות שלו.

עד היום הוא מתחבט בשאלה הזאת:
מי אבא שלו היה?
הוא לא מתייוון חסר עמוד שדרה, הנוהה אחר התרבות היוונית המופקרת, כמו אלו שממלאים עכשיו את ארצו האהובה. כמו אלו נגדם דורשים החכמים בבתי המדרשות.
עד היום הוא לא.
הוא תלמיד חכם, ואיש אמת.
אבל.
אז מה ילד בן עשר היה אמור לחשוב. בשם אלוקים. מה.

סליל העשן העולה מהלפיד הגווע מעלה דמעות בעיניו. אבל זה לא הנזק היחיד: הוא נשאר עכשיו במדבר, לבד, בלי אש.
כתפיו מתקשחות וידו נשלחת אל המתכת הקרה שעל מותניו. החרב של סבא. אם חיה תבוא, הוא ילחם בה. יכה אותה כמו שדוד אביו הכה את הארי ואת הדוב. ממילא החיים שלו, כמו של כל חסידי יהודה, שווים פחות או יותר להפקר.
הוא לא מתכוון להיכנס למערה, שם כולם מביטים בו בהערצה. תלמיד החכמים, נצר לבית דוד. אחד משלהם.
הוא לא.
עיניו מסתמאות מהחושך, מהאור, מהעשן.
שוב הוא ילד בן עשר באמאום.
ושמעון מתיז שם, בחצר האחורית, היכן שאף אחד לא אמור לשמוע: "באמת! אני פשוט חש בושה בשביל הסנהדרין שלנו. מילא הנשיא, זקן--"
"מה הסיפור של הנשיא, באמת?" אבא מתעניין. "מה קרה שהוא תמך בגזרה ההזויה הזאת?"
"הוא באמת מאמין שזה הפתרון". שמעון מושך בכתפיים. "הוא לא אוחז את ההבדל בין היוונים לכובשים הפאגניים איתם התמודדו אבותינו. אתה לא מצפה שבגיל מאה הוא ישנה פתאום את כל מהלך החשיבה שלו. גם אם המציאות השתנתה"
"כן, הגיוני" אבא הנהן. "אבל מה קרה לחכמים האחרים? אף אחד מהם לא עבד כנעני. הם יודעים לומר את דעתם יפה מאד כשהם חושבים שזו האמת. מה קרה עכשיו?"
שמעון מושך בכתפיו באדישות.
אבא נאנק. כמו נביא חוזה שחורות שידע את הכל מראש.
"זה היה טיפשי מציד לקוות, נכון?" הוא שואל, "לקוות שמישהו מתוכם יעשה צעד הגיוני ונבון, שמכיר בכך שהרבה דברים שהאמנו בהם עד היום-- אהמ-- אולי שונים ממה שחשבנו כל הדורות" הוא משתעל קלות. "היום, אחרי סוקרטס אפלטון ואריסטוטלס*, אנחנו כבר יודעים הרבה יותר".

ישוב יודע שהוא צריך ללכת משם.
שהוא חייב ללכת משם.
אם הרב שלו היה יודע שהוא מקשיב לכאלו דיבורים, הוא היה מנדה אותו או משהו.
אבא ושמעון הם תלמידי חכמים גדולים. להם אולי מותר. זה משהו אחר. אולי הוא בכלל בכלל לא הבין, ואבא ושמעון מסכימים עם הגזרה, רק מפחדים שהעם לא יוכלו לעמוד בה.
או משהו כזה.
אבא לא התכוון לשום דבר ממה שהוא הבין! שום דבר! הוא סתם ילד טיפש, ילד שלא מבין מושגים מורכבים.

*פילוסופים יוונים מפורסמים.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #55
הסיפור מדהים! מרתק! דמויות מעניינות, תפאורה מיוחדת.
מכיון שלצערי לא בקיאה בפרטים ההיסטוריים של תקופה זו, אני מוצאת את עצמי לא מבינה כל מיני דברים.
ניכר שאת מדייקת בפרטים והכתיבה אותנטית ואמינה, וזה חשוב מאד, אחרת לא הייתי ממשיכה לקרוא למרות שהעלילה בכללותה מעניינת.
למרות שבדרך כלל אני לא אוהבת שמסבירים יותר מידי על דברים שאמורים להיות מוכרים וידועים, נראה לי שבסיפור הזה כן כדאי להוסיף מידע בתוך הסיפור, ולא לסמוך על האינטליגנציה של הקוראים.
אני לדוגמה לא מבינה מהי הגזירה שעליה דיברו אביו של ישוב ושמעון, לא מספיק מבינה מי נגד מי ואיפה כל זה קורה מבחינה גאוגרפית.
כאילו מסתמכים על מידע שאני אמורה לדעת, אבל לבושתי אני לא יודעת מספיק על התקופה הזו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #57
אני לדוגמה לא מבינה מהי הגזירה שעליה דיברו אביו של ישוב ושמעון, לא מספיק מבינה מי נגד מי ואיפה כל זה קורה מבחינה גאוגרפית.
זו לא נראה לי הבעיה שלך...
היה מדובר בפרק די ארוך, הכנסתי אותו וביקשתי שיסמנו לי אם הוא מובן או לא...
כשראיתי שלא, פשוט קיצצתי חצי ממנו בערך.
מובן שבצורה הזאת קצת קשה להבין למה הכוונה...
במיוחד שהפרטים שמוזכרים כאן באקראי, הסנהדרין והגזרה וכל זה, לא מאד חשובים להמשך העלילה.
הייתי מעדיפה פשוט למחוק אותו ולהכניס במקומו פרק חדש, מישהו יודע איך עושים את זה?

ומבחינה גיאורפית, הסיפור קורה במדבר, ישוב יוצא מחוץ למערה, שם הוא נזכר בילדותו-בעיר בשם אמאום, שנמצאת ביהודה. (על גבול השפלה למי שמתעניין). אולי גם את זה צריך לעשות ברור יותר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #58
הי, העליתי פרק חלופי במקום הפרק האחרון
אודה למי שיסביר איך ניתן למחוק אותו,
וגם לכל מי שיסמן את הפרק זה כך:
הכל מובן וברור: שכוייח
עדיין לא ברור מספיק: עצוב

תקציר: ישוב בן ענני הוא נער בן 17, צאצא לבית דוד, שנס אל המדבר בזמן גזרות היוונים, ומסתתר שם במערה. באחד הלילות הוא כבר לא יכול לשאת יותר את השהות שם ויוצא החוצה, אל המדבר. שם הוא נזכר בילדותו, בעיר אמאום שבשפלת יהודה. בפרק הקודם ישוב הילד חוזר הביתה מוקדם ושומע את אביו משוחח עם חבר בחצר האחורית. הוא מתחבא מאחורי מרדעת ישנה ומאזין להם.

אמאום
מאחורי המרדעת חם. חנוק. ואין אוויר.
אבל הבד העבה לא חוסם קולות. הוא שומע מצוין מה שאבא ושמעון מדברים.
"אני מתבייש בשביל הסנהדרין שלנו," קולו של אבא מגיע אליו חזק וברור, "הם כל כך לא תופסים את המציאות"
שמעון מהמהם משהו, מרוכז כולו.
"היוונים הם לא סתם עם כובש שרוצה ממנו אלף פרים ואלפיים כבשים בשנה" אבא ממשיך, "הם מציאות אחרת. הם בינינו. בכל מקום. ועכשיו, תאר לך שמחר מגיע אליי לשוק עשיר יווני ומבקש לפרוט מטבעות. מה אני אומר לו? אהמ, סליחה, אבל הסנהדרין שלנו גזרו עליך אתמול טומאה אז אני מעדיף לא להתקרב אליך מדי'?"
"זה יהיה נורא" שמעון מסכים.
"חילול ה' מזעזע" אבא מוסיף. "תאר לך מה כל יווני ממוצע יחשוב-- שאנחנו קנאים פרימיטיביים, במקרה הטוב. מה הנשיא חשב כשהסכים לגזרה הזאת, תגיד לי מה?"
"הוא זקן" שמעון אומר בביטול. "חינכו אותו כל החיים שהדרך היא להתרחק מהאומות. אתה לא יכול לצפות ממנו בגיל מאה להחליף את כל הדעות שלו".
"או להתחיל לקרוא קצת את סוקרטס ואריטוטלס* כדי לדעת שכמה עובדות שסיפרו לו בגיל אפס לא ממש נכונות" אבא אירוני בעליל.

ישוב יודע שהוא צריך ללכת משם.
שהוא חייב ללכת משם.
אם הרב שלו היה יודע שהוא מקשיב לכאלו דיבורים, הוא היה מנדה אותו או משהו.
אבא ושמעון הם תלמידי חכמים גדולים. להם אולי מותר. זה משהו אחר. אולי הוא בכלל לא הבין אותם נכון.
אבא לא התכוון לשום דבר ממה שהוא הבין! שום דבר! הוא סתם ילד טיפש שלא מבין כלום.

עשור אחר כך, בקור וברוחות של מדבר גבעון, ישוב כמעט נחנק רק מעצם הזיכרון.
ואולי לא רק ממנו.
האבוקה שבידו מהבהבת, מתחזקת לרגע, ואז גוועת באחת. מותירה אחריה סליל עשן אפור כהה וסמיך. הוא משתעל בחוסר שליטה, נחנק כמעט.
העשן העולה מהאבוקה הגוועת מעלה דמעות בעיניו.
אבל זה לא הנזק היחיד: הוא נשאר עכשיו לבד, במדבר, בלי אש.

כתפיו מתקשחות וידו נשלחת אל המתכת הקרה שעל מותניו. אם חיה תבוא, הוא ילחם בה. יכה אותה כמו שדוד המלך -אבי אביו- היכה את הארי ואתה הדוב. ואל תגידו לו עכשיו שזה מסוכן, כי להיות מחסידי יהודה בימים כאלו מסוכן לא פחות. ממילא החיים שלהם שווים להפקר ואולי גם פחות.
הוא לא מתכוון להיכנס חזרה למערה. כולם שם מביטים בו בהערצה. תלמיד החכמים, נצר לבית דוד. אחד משלהם.

הוא לא.

עיניו מסתמאות מהחושך, מהאור, מהעשן.
זה היה לא הוגן.
זה היה כל כך לא הוגן.
גם היום, כשהוא איש צעיר בן שבע עשרה, כל המורכבות הזאת היא יותר מדי בשבילו.
אז בשביל ילד בן עשר?
מה ילד כזה מבין בכלל, אילו כלים יש לו להתמודד עם מצבים מורכבים, ורגשות אמביוולנטיים; אילו?!
ועם השאלה הקשה מכולן, שגם היום הוא לא מצליח בשום פנים ואופן להכריע:
מה אבא שלו היה?

הוא לא מהעשירים המופקרים שנוהים אחר שרירות ליבם הרע, ממלאים את הגימנסיון בהמוניהם, עושקים את העם במיסים מופרזים ומקבלים את התרבות ההלנית החדשה בשאגות התלהבות ושמחה.
לא מהמתייונים העלובים הללו, נגדם יצאו החכמים בבית המדרשות בחריפות רבה.
הוא לא, כל כך לא.
איש שהיה מוכן להדיר עצמו הנאה מכל שדותיו בחשש שיעבור על לאו; אוכל חולין בטהרה; איש שהעביר רבים מימיו בתעניות תפילות ולימוד תורה; איש שלכל הדעות הוא מתלמידי החכמים; איש אמת.
אבל מצד שני, הוא לא מחסידי יהודה. הוא לא רואה בהלניות משהו רע או פסול-כלומר, חלקים מסוימים מתוך התרבות שלהם קצת בזויים, אבל חלקים אחרים צודקים דווקא.
כשנגזרו הגזרות, הוא לא נמלט אל הכפרים הקטנים שבהרי אפרים כמוהם; ודאי שלא אל המדבריות. הוא דרש את הפסוק "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם" שאין למות על כל איסור פעוט בגלל שעת שמד זו או אחרת; להיפך, בזמן כזה חובתם היא להוריד את הראש ולהשאיר שם ושארית וזכר לישראל. דרכם של הקיצוניים תביא לאובדן האומה, ולא לשום דבר אחר! היוונים כאן בשביל להישאר.
תראה את המציאות, ישוב. אל תהיה שוטה.

לא זאת הסיבה בשלה הוא חנוק כל כך, בודד כל כך, ואשם.
רבים כל כך מחבריו הותירו מאחוריהם משפחות שלמות של מתיוונים-מרצון או מאונס. סבו של חפני הכהן הוא זה שביקש מאנטיוכוס לבנות גימנסיון בירושלים; להושעיה הכהן בן שמתאבק שם; נחוניא הוא בן למשפחת טוביה המוכס.

הוא בודד כי אבא שלו לא מתיוון; והוא נחנק כאן בגלל שהוא לא באמת בטוח שאבא שלו טועה.
אבא שלו חכם, הוא צדק בכל כך הרבה דברים
יכול להיות שדווקא הם טועים, הפעם.

*פילוסופים יוונים מפורסמים.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!

הערה: מדובר בפנטזיה ריאלית על רקע היסטורי, כל השמות והמקומות הם בדיוניים.


--חמש שעות מאיינה הקטנה, הכפר המרכזי במחוז אורין--

"המפקד?", ממרום גובהו על גב הסוס, הייתה האדמה הסדוקה שלרגליהם רחוקה למדי מעיניו החדות של טֶארוֹן וסימני העקבות שעליה קלושים. אבל על אף זוהר השמש שהקשה עליו לעקוב אחר סימני הפרסות כל אותו הבוקר, את עיגולי הדם הכהים שעל האדמה לא הצליח לפספס.

אִיסְקוֹ מפנה אליו את פניו הצידה, ידו אוחזת במושכות בחוזקה. "מה לא בסדר?"

הוא שותק, מפנה במקום תשובה את ידו לאדמה. לאט מניע איסקו את סוסו, בוחן מקרוב את הסימנים התחוחים והרטובים.

טארון סוקר אותו, מידיו הקפוצות בחוזקה על המושכות, הקמט הקטן שבין גבותיו ושפתיו החתומות. הם לא דיברו כל המסע, מאותו הרגע שהגיע הרץ והזניק אותם על רגליהם, מפילים את ארוחת הבוקר שלהם על הרצפה. הזמן היה גורם מכריע, ואיסקו שבשניות בודדות הפך מחבר מתבדח למפקד, לא נתן להם גם את אותן דקות בודדות כדי לסיים את הארוחה.

והם בהחלט מיהרו, דהרו כל אותו היום, לא נתנו לסוסים ולעצמותיהם הכואבות דקה אחת של מנוחה. מעלים עננת אבק מאחוריהם, מן הסוג שלוקח לה זמן לשקוע בחזרה ומצדיקים את השם שיצא להם כפלוגת המשמר המאומנת ביותר של המחוז.

ולמרות הכול ידע טארון כי הם דוהרים לשווא. המארב היה חמש שעות משם והיחידה של לִיאָם פטרלה באותו האזור ללא שמץ של מושג וקשר לעולם. מה היה הסיכוי שיספיקו להגיע לפני שיהיה מאוחר מידי?

לא גדול. לא גדול בכלל. אם נהיה כנים הוא פשוט לא היה קיים.

החברים שלהם היו שם. אחים לנשק, הוא העיף מבט באיסקו שבחן את האדמה, עיניו מצומצמות. אחים לדם. אחים שנשבעו להגן על המחוז הזה עד טיפת דמם האחרונה ועכשיו נראה כי הם עומדים למבחן מעשי על אותה שבועה.

"איפה אתה מעריך שהם עכשיו?", הקול של איסקו שקט מאד.

"לא הספיקו להתרחק הרבה להערכתי, המפקד", הוא מזדקף ומניע מעט את רגליו כדי לאלץ את סוסו להתקדם, "כנראה הלכו דרך היער".

איסקו מניע מעט את ראשו. "הגיוני", הוא אומר וקולו חסר רגש בדיוק כמו מקודם.

טארון זוכר בדרך כלל מי הוא. זוכר טוב מאד. למרות נימוסיהם המוקפדים של שאר חברי המשמר ועיניהם המחייכות. סייסים לא פונים למפקדים בעצמם. גם אם הם מכירים את מפקד המשמר הצעיר מאז היו שניהם ילדים עם ברכיים משופשפות.

אבל הקול הזה, צרוד וקפוא וחסר צבע כל כך גורם לו להעז בכל אופן ולמלמל מילים קטנות וחסרות משמעות, ששניהם יודעים מצוין שהוא לא מאמין בהם.

"יהיה טוב", הוא אומר, ממקד את מבטו בעורפה המבריק מזיעה של החיה. "ליאם בחור חכם. הוא לא היה הולך כמו איילה אחרי עקבות מטושטשים בלי תגבורת".

איסקו שותק, כאילו לא שמע כלום, במקום זאת הוא מפנה את ראשו אל האופק, מעריך את גובהה של השמש בשמי התכלת שמעליהם.

"ההערכות להתקפה, המפקד?", רַאָיוֹן, סגנו הרשמי של איסקו דוחף את סוסו קדימה, דוחק עוד קצת את סוסו של טארון לשוליים.

איסקו מהנהן, עיניו עדיין נעוצות אי שם.

אחר כך הדברים חולפים בטשטוש ליד עיניהם, כמו כתמים מעורבבים של צבע. התארגנות לתזוזה של הטור, מערך תקיפה מסודר, איסקו מחלק פקודות.

היער שקט, שקט מאד. לבד מרעש הפרסות הקצוב וציוצי ציפורים לא נשמע כל קול. קרני שמש בודדות נשברות על העצים והזוהר ששורר בחוץ בשעה כזו, נבלע בתוך האפלולית הקרירה שביער.

איסקו מוביל בראש, סוסו השחור מטופף על השביל הכבוש והמתפתל בין העצים. האדמה רכה וחומה, מריחה בדיוק כמו שאדמת יער רעננה צריכה להיות, אבל ככל שהם מתקדמים עמוק יותר אל תוך העצים הופכים כתמי הדם שעליה לגדולים וברורים יותר, מצטרפים אל ענפים שבורים וטביעות פרסות טריות.

טארון בולע, ממשיך להוביל את סוסו בעקבות הסימנים ומנסה בכל הכוח להורות למוחו להתעלם מן המשמעות הצועקת של העקבות.

ואז פתאום נגמר השביל. וטארון שפונה ימינה מוצא את עצמו בקרחת יער גדולה, מוקפת עצים ולא ריקה בכלל.

יש סוסים מתים על הקרקע, עגלת משא הפוכה שגלגליה השבורים זרוקים לידה, וגופות. שבע גופות. זרוקות על האדמה סביב, מדי משמר המחוז שעליהן מוכתמים בדם.

הוא בוהה קדימה, לא מסוגל להניע את גופו בתנועה המינימלית הדרושה כדי להורות לסוסו להסתובב אחורה. מאחוריו הוא שומע את השאר, פרסות סוסיהם מכות בקצב אחיד כשהם מסתובבים בעיקול השביל ועוצרים.

לכמה שניות ארוכות ישנה דממה, עמוקה יותר מכל דממה ששמע טארון בחייו. רגע, שניים, שלושה. החיילים שמאחוריו כך נראה, מאובנים בדיוק כמוהו, דבוקים בדבק נסתר לגב סוסיהם.

ואז גולש איסקו מסוסו. עוקף את סגנו שניצב שם קפוא, וכורע לצד האדם לבוש המדים והדרגות ששוכב בצד השביל.

ליאם.

הם לא נראים עכשיו זהים בכלל, איסקו והאיש המרוטש שעל החול, זה שבגדיו ספוגים בדם כהה וטרי. ואיסקו, ברכיו על האדמה, מחפש נואשות אחר הדופק, ידיו רועדות על צווארו של אחיו התאום כשהוא מתיר את קשרי הצווארון.

גרונו של טארון שורף. יבש כאילו לא פגש לחלוחית של מים תקופה ארוכה.

ידו השנייה של איסקו נעה לעבר פצע הדקירה בחזהו של ליאם ממששת אותו לרגע ארוך. לא ברור לטארון מה עובר לו בראש באותם רגעים ארוכים בהם הוא בוהה בגופתו של אחיו התאום, אבל את נשימותיו המהירות הוא שומע היטב.

הוא לא בוכה. העובדה הזאת ברורה לטארון ממקומו על גב הסוס. התאומים אף פעם לא בכו. לא ליאם ולא איסקו, לכל הפחות לא לידו.

הוא מפנה את מבטו לקבוצה שמאחוריו. הם משפילים עיניים, נועצים מבט בקרקע מפני הכאב החשוף של מפקדם.

הם צריכים פיקוד. הם צריכים החלטות וסריקת שטח מיידית ופינוי גופות. ואיסקו גם אם נחשב ובצדק למפקד קר רוח וקשוח, לא נראה לו ראוי לבצע את המשימה הזאת עכשיו.

אבל ראיון, יסלחו לו כל האלים, לא נראה כאילו הבין עדיין את הדבר המובן הזה בעצמו.

שניים מהקצינים מחליפים מבטים מהירים מעל ראשו של ראיון, שמדיו יפים מידי וחרבו עדיין נוצצת. קצין אחר נע באי נוחות על רגליו. בסוף שולח הבכיר שבהם יד כבדה, מנחית אותה על כתפו של הסגן הצעיר והמיוחס.

ראיון, יאמר לזכותו, מבין יפה את הרמז. ומכחכח בגרונו בחשיבות שאפשר לצפות לה רק מילדון צעיר שעוד לא הבין כמה מלכלכת העבודה שמצפה להם עכשיו.

"אתם", הוא אומר, מחווה לעבר שתי השלשות המסודרות מאחוריו. "סריקה מקיפה, עכשיו. יכול בהחלט להיות כי התוקפים עדיין בסביבה", החיילים מהנהנים בהסכמה, בשונה מהקצינים רמי הדרג שמאחורי טארון, להם פחות מפריעים משחקי האגו.

"חוליה שתיים דוהרת לספיא להביא תגבורת", החיילים המדוברים מתנתקים ממקומם.

"כל השאר", ידו מחווה אל שאר הקבוצה הדוממת, "נוהל פינוי".

הם יורדים מעל סוסיהם, תנועותיהם עדיין איטיות כשהם מתפזרים בקרחת היער כדי לטפל בשבעת ההרוגים.

לאט מפלס טארון את דרכו בין השברים לחיילים השותקים, מסייע לשניים החדשים שבהם בפינוי, איכשהו נראה לו שחלקם מגלים בפעם הראשונה כי אדמה ספוגה בדם מקשה על ההליכה לא פחות מבוץ.

איסקו עדיין יושב באותו מקום כשהוא מגיע אליו, ליד גופתו של אחיו. פניו של ליאם שלוות באורך מוזר וקצה של חיוך משועשע מעקם את פיו. רגע הוא בוהה בעיניו המתות ואז מפנה את פניו לעבר איסקו.

"אל תטרח", הקול של איסקו חסר צבע בדיוק כמו שהיה לפני שנכנסו אל היער.

"לא ניסיתי", הוא אומר בשקט, עיניו מושפלות אל העלים היבשים שלרגליו.

רגע שוררת שתיקה ביניהם, ואז מרים איסקו את ראשו. "רק תוהה מה שעשע אותו כל כך".

טארון מעז להביט בו סוף סוף. הוא חיוור, ולמרות השיזוף שעל פניו ניתן להבחין בכך בקלות, אבל בדיוק כמו שחשב, עיניו יבשות.

"באמת?", הוא שואל במקום לענות, "זה מה שמעניין אותך עכשיו?"

"לא", איסקו נעמד על רגליו, "אבל אני צריך משהו אחר לחשוב עליו כרגע".

טארון נושך את שפתו התחתונה, מעדיף לא להתעכב על משמעות המשפט האחרון. "ראיון שלח חיילים להביא תגבורת", הוא מעדכן בשקט, לא נראה לו שאיסקו בכלל שמע מילה מהדיון השקט שהתנהל מעל ראשו מקודם.

"בסדר, תודה"

בשקט הוא מביט בו, סוקר אותו מזווית העין. זאת תגובה נדיבה למדי מצידו של איסקו לפעולה הגיונית כמו זאת האחרונה שביצע. במיוחד כשתודה היא לא אחת מהמילים השימושיות שלו.

"המפקד?", שישה מהחיילים ששלח ראיון לסריקה ההיקפית עומדים כנראה מאחוריהם.

"כן?" איסקו מוחה בגב ידו האחת את כתמי הדם שעל ידו השנייה.

"אה", ממבטו הנבוך של החייל המאובק אפשר להסיק כי הוא התכוון לפנות לראיון, שפרצופו הקפוא כמעט ומצליח להסתיר עד כמה מפריעה לו חזרתו המהירה של איסקו למציאות.

"מה מצאתם?", שואל איסקו, מתרומם בבת אחת מהאדמה הקשה.



בערב שוקע הירח מוקדם. כסוף חיוור ודקיק, הוא בכל מקרה לא נתן להם הרבה אור. אבל כוכבים נוצצים קטנים אפשר לראות עדיין למרות העננים, פזורים ורחוקים על הרקיע השחור.

הם עצרו כבר בשקיעה, בלית ברירה. שלוש שעות לפני שדותיה הראשונים של איינה, הקימו את המחנה בשתיקה.

איסקו, טארון מוכן לפרגן לו את המחמאה המפוקפקת הזאת, מתייחס לעגלת המתים הסגורה באותה ענייניות בה התייחס לעגלות הכרוב שהביאו החיילים מסייפא.

הם לא מצאו כלום. כלומר שום דבר בעל משמעות. הם כן גילו שאף חפץ בעל ערך לא נשאר בקרחת היער. אפילו לא טבעת פשוטה.

והלוואי זה היה מקרה מוזר, וחשוד. והלוואי היו העקבות חסרי פשר והיגיון, הלוואי היו מוצאים משהו שיאפשר להם להאשים את כל העולם הגדול, חוץ מלהודות שליאם והיחידה המובחרת שלו נפלו קורבן לשוד הטיפשי ביותר בהיסטוריה.

כי את המפות הם כן מצאו. המפות אותן שלח איסקו עם ליאם למשימת הסיור הפשוטה. המפות שסימן הוא בעצמו עם אזורים בטוחים לחנייה ולינה.

הרי בנוסף לפיקוד המזהיר שלו, הוא הרי גם סייר מוכשר מלידה.

אבל בני אדם טועים לפעמים. גם המפקדים והסיירים המוכשרים ביותר.

ואיזה בזבוז זה. איזה בזבוז של חיים יפים וצעירים כל כך. וכישרון. וגאווה.
הסיפור הוא היסטורי ומתרחש בזמן גירוש ספרד, בממלכה בדיונית בשם ואלטוריה באיטליה המחולקת לממלכות ורפובליקות.

אשמח להערות על התוכן והעלילה, וכן אם יש שגיאות בניסוח וכו'.



פרק א'

'אילו רק יכולתי לחשוב שאני לא איכר פשוט', חשב לעצמו דורן בעוגמה, בשעה שעקב בערנות אחר כרכרה הדורה שנעה במרחבי השדות.
'אילו רק יכולתי לחשוב שאני בן אצולה שירד אל העם, כמו ששמעתי על מלכים שהתחפשו לאנשים פשוטים כדי להקשיב לעם שלהם', המשיך דורן לחשוב.

הכרכרה מולו דהרה בשלווה קסומה, חלונותיה המעוגלים חשפו את פניהם של יושבי הכרכרה.

עיניו של דורן נפערו בתדהמה, בן אצילים בן גילו, נער לבוש בהידור, נראה יושב בנוחות על גבי המושב, עיניו סוקרות את השטח, את השדות ואת האיכרים העובדים ביזע.

דורן התנשם עמוקות וחש רעד קל מופיע בידיו, אות לכך שהוא מתרגש. היתכן שבן האצולה הסתכל לכיוון בו הוא עומד?

או שמא הוא אף הבחין בו?

מחשבות אלו שחלפו בראשו ביעף גרמו לו לעמוד נטוע על מקומו, כמו הדחליל שהכין פרנצ'סקו.

כן כן, הוא הבחין בו!

בן האצילים הצעיר חייך אליו ואף נופף לו בידו!

דורן רצה להחזיר לו שלום, אבל אז הוילון של הכרכרה הוסט ביד מהירה, נזעמת, ושוב לא ראה דורן את פניהם של יושבי הכרכרה.

דורן עמד כמו עץ נטוע ולא יכול היה לזוז מרוב התרגשות.

האציל הצעיר הבחין בו?

הוא נופף אליו לשלום?

היתכן?

אולי לא היה זה האציל, אלא היה זה נסיך הממלכה בכבודו ובעצמו?

דורן נרכן לאדמה וקטף כמה צנוניות מבריקות סגלגלות.

הוא מחכה.

מחכה להפסקה.

אז, יגיע לבית הקטן אפוף ריחות טובים, ויסעד את ליבו בארוחה קלה.
שעת ההפסקה הגיעה, דורן אסף את הסלים הקלועים בעבודת יד מסורה של דודתו, מהם הציצו ירקות עסיסיים ומבריקים, והחל לפסוע בשבילים המאולתרים שנסללו על ידי האיכרים, לכיוון ביתה של דודה גליבה.

רוח נעימה נשבה על פניו, מסביב נצבעו השדות באורה הרך של השמש שהתחבאה קלות בין העננים, קרניה יוצרות פסים על פני השדות הירוקים.
הסלים היו כבדים, אבל דורן נהנה לחוש שהוא סוחב אותם.

גבו היה ישר והוא חש שהעבודה מחזקת את גופו.

דודה גליבה, אשה נמוכה בעלת פרצוף עגול ועיניים מחייכות קיבלה את פניו בשמחה.

"אילו יכולתי הייתי מספרת לאימך איזה בן חיל אתה, דורן", אמרה לו בקולה המלטף, מגישה לו צלחת עם תבשיל מעלה אדים.

דורן הניח את הסלים בפתח הבית והתיישב לאכול, "אין כמו האוכל שלך, דודה", אמר והוסיף: "מתי אפגוש את אימי?"

דודתו נותרה לחייך, למרות שעיניה נעשו רציניות, היא אמרה בקול מהורהר את הדברים שלא פעם אמרה אותם: "אימך, דורן, הלכה לה לעולם הגדול, היא השאירה אתכם אצלי, כדי שאטפל בכם היטב, כי סמכה עלי, הייתי ידידה טובה שלה.

בהתחלה כשהייתם קטנים, ביקרה אתכם מידי פעם, עד שהפסיקה לבוא, אבל הקפידה לשלוח לי כסף, היא אמרה שהיא סומכת עלי".

דורן המשיך לאכול, לא ממשיך עם שאלותיו הקבועות, איפה אביו.

הוא ידע את התשובות, דודה גליבה אמרה לו פעמים רבות

"אבא שלך, נלקח להלחם במלחמה מול אוסטריה, נודע לנו שהוא מת, דורן, כמה בכינו לשמע הבשורה, קשה היה לנו לשמוע זאת".

דודה גליבה התיישבה מולו, סוקרת אותו בהערצה, "כמה שאתה דומה לאמך, היינו ידידות טובות, היתה אשה טובה ששאפה לשנות את העולם, עד... עד...", קולה של דודה גליבה נעשה שקט לפתע, היא המשיכה לדבר בקול איטי:
"יום אחד היא באה אלי ואמרה שהיא מתעניינת בעולמות הנסתרים, היא רוצה ללמוד קסמים כדי לשנות את העולם וכדי שלא יהיו יותר מלחמות".

"ואיפה היא עכשיו?"

"היא רצתה ללמוד קסמים, דורן יקירי, לקחתי אתכם וברחתי לשדות, עם מעט כסף, קניתי את הבית הזה וטוב לנו כאן, נכון? טוב פי אלף מלגור בעיר הגדולה. קסמים זה כישוף, מזל רע, רציתי להגן עליך ועל אחותך" אמרה לו דודה גלביה את הסיפור המוכר שסיפרה לו פעמים רבות כל כך.

דורן הנהן קלות, זכר העיר הגדולה, העמוסה ברעש והמולה, עלה בזכרונו. לא יודע אם לשמוח מכך שדודה גלביה הצילה אותו מאמא שרצתה ללמוד מזל רע, או להתגעגע לאמא הטובה, על פי הסיפורים, אותה לא הכיר.

"תודה דודה גליבה שהצלת אותנו", אמר בנימוס.

את אחותו, נילי, שלחה דודה גליבה למנזר רחוק, ואילו הוא הוכיח שהוא טוב בעבודת השדה, דודה גליבה העריכה את עבודתו ואמרה שתוריש לו את הבית.


אבל בלי שדודה גליבה תדע, חשב דורן לא פעם שהוא רוצה לפגוש את אימו. הסיפורים אודותיה היו נפלאים, וגם רצונה ללמוד קסמים כדי להפסיק את המלחמות.

הוא חושש לומר זאת, אבל הוא חושב שזה בסדר ללמוד קסמים כדי להפסיק את המלחמות, גם אם זה מביא מזל רע, כי מלחמות זה דבר הרבה יותר גרוע ממזל רע.

אבל דודה גליבה חושבת אחרת, והיא בטח מבינה דברים טוב יותר.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה