הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
פרק א
הוא יושב מול הדוקטור, מנסה להבין לאן הולכות עיניו, מה הוא הולך לבשר לו היום. יש תשובה ברורה? יש תרופה למכתו?
לפני כמה חודשים הוא קם בבוקר מסוחרר 'עזוב' הוא אמר לעצמו 'אחרי הקפה של הבוקר זה יעבור'. אחרי הקפה של הצהריים זה עדיין לא נרגע, מין תחושת סחרורת כזו, לא ברורה, לא מובנת.
הוא היה תמים, חשב שזה ייפתר בביקור אצל הרופא משפחה, איזה אקמול או נורופן, או משהו כזה, תרופה שיש בכל בית מרקחת, אתה נכנס, מחכה בתור, וקונה.
זה לא, הרופא משפחה לא מצא בכלל שום בעיה. הוא ניסה לתת לו מרשם לאיזה כדור, זה לא עזר. גם לא הכדור שנתן הפרופסור מבילינסון, פיתוח בלעדי שלהם או משהו- לא עבד. הוא עם הסחרחורת והכאבי ראש כל הזמן. הם לא עוזבים אותו.
עד שהגיע הדוקטור הגדול מאמריקה. הוא יודע, כך אמרו לו העסקנים ששלחו אותו אליו. כל רז לא אניס ליה, הם שכנעו. הוא ימצא את הבעיה.
הוא עדיין לא יודע אם הוא מצא את הבעיה, אבל הוא כבר עשה לו כאב ראש חדש. תלך לפה, תעמוד פה, תעשה CT ואמאראי. תעצום עיניים ותפתח. הרבה בדיקות הוא עשה, כבר יומיים שהוא כאן עם הדוקטור. עושה כל מה שהוא אומר לו.
"תקשיב" אומר לו הדוקטור, יהודי אמריקאי דובר עברית ברמת לשון הקודש "הבעיה שלך היא כזאת"
'הוא יודע מה הבעיה?' עולה בו מחשבה 'אני לא מאמין'
"היא בעיניים. בעיה שלך. אתה לא יכול להביט אל צבעים. זה מטרף את דעתך. זה יוצר בלבול במוח שלך. זה מסוכן לך. אתה יכול להביט רק אל צבע ירוק."
"מה? מה זה אומר? מה זה הבעיה הזו?" הוא לא מבין מה הרופא אומר לו כאן.
"אונלי גרין, יאנג-מן אונלי גרין. אסור עליך להיות במקום שהוא לא ירוק לגמרי. כל צבע אחר- משבש את המוח שלך. עושה אותך סחרורת. ויכול להביא גם למקרי מוות חס וחלילה.
אתה יוצא מכאן, הולך הביתה שלך. ולא רואה שום דבר שהוא לא ירוק? מובן? יאנג-מן?"
פרק ב.
חשך עלי עולמי. או שמא עלי לומר- ירק עלי עולמי. אסור לי לראות צבעים אחרים? אני לא אוכל יותר לראות את השקיעה? את הירח מאיר בלילה? לא אוכל עוד להנות מנפלאות הבריאה?
רגע, זה אומר שאני גם לא אוכל לראות את פניהם של יקירי? של אשתי, של הילדים? אני כלוא.
לא סתם אמרו חכמים שעני חשוב כמת. זהו, אין לי חיים. איני יכול לצאת מהבית, איני יכול לראות.
אשתי המדהימה מנסה להרגיע אותי. לא נורא, יעקב, היא אומרת. אנחנו נעשה הכל בשבילך. הכל.
וודאי, אני מגחך בליבי. וכי איזה ברירה יש להם? נפל עליהם כשם שנפל עלי.
נו, מה אומר ומה אדבר. הם עמדו במשימה יפה מאד, יש לי חדר צבוע כולו בגווני ירוק. הכל. אור ירוק, שעון ירוק, מזגן ירוק, מצעים. הכל. הם לא חסכו דבר, צבעו את הכל עד לשורש. הרי הדוקטור אמר שזה יכול להוביל למוות ח"ו. אפילו הברגים צבועים ירוק. אמנם בגווניו השונים, זה לא משמים לגמרי. אבל עדיין, חסר לי כל כך הגיוון.
לפחות זה היה כתום, או צהוב. אני לא אוהב ירוק, לא אהבתי ולא אוהב.
ילדי נכנסים פעם ביום לחדר, לומר לי שלום, לאבא המסכן שלהם. אני רואה את ניסיונותיהם להראות לי שזה נורמלי, שגרתי. "איזה ילד לא מתאפר בירוק בכבדות כל יום כדי להגיד לאבא שלום?" הם מנסים לשדר. עיניהם עצומות כדי שלא אראה את הלבן של העין. על שערם יש כובע כמובן. בקיצור, לא יודע באיזה צבע דמיינתם את הגיהנום, שלי בצבע ירוק.
אני יוצא לפעמים מחוץ לחדר, עם מטפחת קשורה על עיניי, שלא אראה, שלא אסתכל. שעיניי לא יחשפו ח"ו למראה שקצת לא ירוק. מרגיש עיוור. לומד לאט לאט לקרוא ברייל. יוצא לטיולים עם ילדי שמשמשים ככלב הנחייה שלי. לא תענוג גדול, אני מבטיח לכם.
פרק ג.
עד ששמעתי על חיים.
גיס של בן דוד של אשתי שמע על הסיפור והודיע שהוא מכיר גם מישהו כזה, ואולי אני ייהנה מחברה של אנשים כמוני. כתף שתבין אותי.
התברר שהוא לא בדיוק הכיר מישהו כזה, אלא רק שמע מהחברותא שלו שיש כזה דבר. אבל הוא יברר ממי החברותא שלו שמע על המקרה, ויחזור אליי עם הטלפון של ההוא.
קיצר, לא נלאה אותכם בפרטים. הוא השיג אותו, קוראים לו חיים, והוא באמת מבין גדול בתחום. מסתובב עם המחלה כבר עשר שנים, ויכול לתת לי הרבה מידע עליה.
התקשרתי אליו, הוא הסביר שזה מתחיל מכרומופוביה סלקטיבית, אבל מה שאני מתאר נשמע כבר ממש מקרה חמור של פריזימה שבורה. והוא רוצה לפגוש אותי.
גיחכתי, איך לפגוש? אני נעול בבית, הוא נעול בבית. שני עיוורים ירוקים שלא יכולים לעשות כלום.
הוא התעקש, אמר שאני רק צריך לתת לו את הכתובת, הוא כבר יגיע אליי.
שעתיים אחר כך (!) אשתי אומרת לי שאיזה איש ירוק אחד מחפש אותי. היא מכניסה אותו הביתה, מציעה לו כוס תפוח-אגס-סברס. אני כבר לא מסוגל לשתות את הספרינג הידוע, אבל אולי הוא כן. "אשמח" אני שומע אותו אומר לה "אולי תביאי גם ליעקב?"
אני מחייך. יודע את תגובתה של אשתי, היא תביא לי, כדי לא לבזות אותי שכל כך מהר אני שונא את הירוק ירוק הזה. אבל היא תדע שאני לא הולך לשתות ממשהו בצבע ירוק.
יעקב נכנס לחדר. מאופר בירוק, לבוש בירוק, בטוב טעם יש לומר. יהודי חרדי מבוגר, אני אומד אותו כבן שישים-שבעים. חייכן.
"שלום עליך רבי יעקב, אפשר לשבת?"
"בשמחה" אני מזיז בשבילו את הכיסא.
"זה בסדר, ינגלע. זה בסדר. אני לא כזה זקן. אני יכול להתיישב לבד" הוא מחייך. מביט אל תוך עיניי. "ינגלע, אני מרחם עליך. אני פשוט מרחם עליך."
מכל האנשים בעולם (שריחמו עלי, אני בטוח) דווקא ממנו לא ציפיתי לאמירה כזאת.
"אתה שמעת את הבשורה, שאסור לך לראות שום צבע, רק צבע אחד. חזרת הביתה, שינית את חייך. נכנסת לתוך עצמך. צבעת את כל הקירות מסביבך, את כל האנשים מסביבך. את כל מה שמחוצה לך.
אני רוצה להגיד לך משהו, רב-יענקב. אסור לי לראות ירוק, יש לי זן אחר של המחלה, ווריאנט שונה. מותר לי לראות רק ורוד. כל גוון אחר אסור לי."
אני נלחץ "רגע, רב חיים, אז אתם עכשיו בעצם מסתכנים?"
"לא, תיירגע. אל תדאג. אנחנו מחמירים בפיקוח נפש. אבל יש היום ברוך השם המצאה חדשה, רב יענקב." הוא מוציא מהתיק קופסת עדשות "במקום לשנות את כל העולם, תשנה את עצמך."
הוא יושב מול הדוקטור, מנסה להבין לאן הולכות עיניו, מה הוא הולך לבשר לו היום. יש תשובה ברורה? יש תרופה למכתו?
לפני כמה חודשים הוא קם בבוקר מסוחרר 'עזוב' הוא אמר לעצמו 'אחרי הקפה של הבוקר זה יעבור'. אחרי הקפה של הצהריים זה עדיין לא נרגע, מין תחושת סחרורת כזו, לא ברורה, לא מובנת.
הוא היה תמים, חשב שזה ייפתר בביקור אצל הרופא משפחה, איזה אקמול או נורופן, או משהו כזה, תרופה שיש בכל בית מרקחת, אתה נכנס, מחכה בתור, וקונה.
זה לא, הרופא משפחה לא מצא בכלל שום בעיה. הוא ניסה לתת לו מרשם לאיזה כדור, זה לא עזר. גם לא הכדור שנתן הפרופסור מבילינסון, פיתוח בלעדי שלהם או משהו- לא עבד. הוא עם הסחרחורת והכאבי ראש כל הזמן. הם לא עוזבים אותו.
עד שהגיע הדוקטור הגדול מאמריקה. הוא יודע, כך אמרו לו העסקנים ששלחו אותו אליו. כל רז לא אניס ליה, הם שכנעו. הוא ימצא את הבעיה.
הוא עדיין לא יודע אם הוא מצא את הבעיה, אבל הוא כבר עשה לו כאב ראש חדש. תלך לפה, תעמוד פה, תעשה CT ואמאראי. תעצום עיניים ותפתח. הרבה בדיקות הוא עשה, כבר יומיים שהוא כאן עם הדוקטור. עושה כל מה שהוא אומר לו.
"תקשיב" אומר לו הדוקטור, יהודי אמריקאי דובר עברית ברמת לשון הקודש "הבעיה שלך היא כזאת"
'הוא יודע מה הבעיה?' עולה בו מחשבה 'אני לא מאמין'
"היא בעיניים. בעיה שלך. אתה לא יכול להביט אל צבעים. זה מטרף את דעתך. זה יוצר בלבול במוח שלך. זה מסוכן לך. אתה יכול להביט רק אל צבע ירוק."
"מה? מה זה אומר? מה זה הבעיה הזו?" הוא לא מבין מה הרופא אומר לו כאן.
"אונלי גרין, יאנג-מן אונלי גרין. אסור עליך להיות במקום שהוא לא ירוק לגמרי. כל צבע אחר- משבש את המוח שלך. עושה אותך סחרורת. ויכול להביא גם למקרי מוות חס וחלילה.
אתה יוצא מכאן, הולך הביתה שלך. ולא רואה שום דבר שהוא לא ירוק? מובן? יאנג-מן?"
פרק ב.
חשך עלי עולמי. או שמא עלי לומר- ירק עלי עולמי. אסור לי לראות צבעים אחרים? אני לא אוכל יותר לראות את השקיעה? את הירח מאיר בלילה? לא אוכל עוד להנות מנפלאות הבריאה?
רגע, זה אומר שאני גם לא אוכל לראות את פניהם של יקירי? של אשתי, של הילדים? אני כלוא.
לא סתם אמרו חכמים שעני חשוב כמת. זהו, אין לי חיים. איני יכול לצאת מהבית, איני יכול לראות.
אשתי המדהימה מנסה להרגיע אותי. לא נורא, יעקב, היא אומרת. אנחנו נעשה הכל בשבילך. הכל.
וודאי, אני מגחך בליבי. וכי איזה ברירה יש להם? נפל עליהם כשם שנפל עלי.
נו, מה אומר ומה אדבר. הם עמדו במשימה יפה מאד, יש לי חדר צבוע כולו בגווני ירוק. הכל. אור ירוק, שעון ירוק, מזגן ירוק, מצעים. הכל. הם לא חסכו דבר, צבעו את הכל עד לשורש. הרי הדוקטור אמר שזה יכול להוביל למוות ח"ו. אפילו הברגים צבועים ירוק. אמנם בגווניו השונים, זה לא משמים לגמרי. אבל עדיין, חסר לי כל כך הגיוון.
לפחות זה היה כתום, או צהוב. אני לא אוהב ירוק, לא אהבתי ולא אוהב.
ילדי נכנסים פעם ביום לחדר, לומר לי שלום, לאבא המסכן שלהם. אני רואה את ניסיונותיהם להראות לי שזה נורמלי, שגרתי. "איזה ילד לא מתאפר בירוק בכבדות כל יום כדי להגיד לאבא שלום?" הם מנסים לשדר. עיניהם עצומות כדי שלא אראה את הלבן של העין. על שערם יש כובע כמובן. בקיצור, לא יודע באיזה צבע דמיינתם את הגיהנום, שלי בצבע ירוק.
אני יוצא לפעמים מחוץ לחדר, עם מטפחת קשורה על עיניי, שלא אראה, שלא אסתכל. שעיניי לא יחשפו ח"ו למראה שקצת לא ירוק. מרגיש עיוור. לומד לאט לאט לקרוא ברייל. יוצא לטיולים עם ילדי שמשמשים ככלב הנחייה שלי. לא תענוג גדול, אני מבטיח לכם.
פרק ג.
עד ששמעתי על חיים.
גיס של בן דוד של אשתי שמע על הסיפור והודיע שהוא מכיר גם מישהו כזה, ואולי אני ייהנה מחברה של אנשים כמוני. כתף שתבין אותי.
התברר שהוא לא בדיוק הכיר מישהו כזה, אלא רק שמע מהחברותא שלו שיש כזה דבר. אבל הוא יברר ממי החברותא שלו שמע על המקרה, ויחזור אליי עם הטלפון של ההוא.
קיצר, לא נלאה אותכם בפרטים. הוא השיג אותו, קוראים לו חיים, והוא באמת מבין גדול בתחום. מסתובב עם המחלה כבר עשר שנים, ויכול לתת לי הרבה מידע עליה.
התקשרתי אליו, הוא הסביר שזה מתחיל מכרומופוביה סלקטיבית, אבל מה שאני מתאר נשמע כבר ממש מקרה חמור של פריזימה שבורה. והוא רוצה לפגוש אותי.
גיחכתי, איך לפגוש? אני נעול בבית, הוא נעול בבית. שני עיוורים ירוקים שלא יכולים לעשות כלום.
הוא התעקש, אמר שאני רק צריך לתת לו את הכתובת, הוא כבר יגיע אליי.
שעתיים אחר כך (!) אשתי אומרת לי שאיזה איש ירוק אחד מחפש אותי. היא מכניסה אותו הביתה, מציעה לו כוס תפוח-אגס-סברס. אני כבר לא מסוגל לשתות את הספרינג הידוע, אבל אולי הוא כן. "אשמח" אני שומע אותו אומר לה "אולי תביאי גם ליעקב?"
אני מחייך. יודע את תגובתה של אשתי, היא תביא לי, כדי לא לבזות אותי שכל כך מהר אני שונא את הירוק ירוק הזה. אבל היא תדע שאני לא הולך לשתות ממשהו בצבע ירוק.
יעקב נכנס לחדר. מאופר בירוק, לבוש בירוק, בטוב טעם יש לומר. יהודי חרדי מבוגר, אני אומד אותו כבן שישים-שבעים. חייכן.
"שלום עליך רבי יעקב, אפשר לשבת?"
"בשמחה" אני מזיז בשבילו את הכיסא.
"זה בסדר, ינגלע. זה בסדר. אני לא כזה זקן. אני יכול להתיישב לבד" הוא מחייך. מביט אל תוך עיניי. "ינגלע, אני מרחם עליך. אני פשוט מרחם עליך."
מכל האנשים בעולם (שריחמו עלי, אני בטוח) דווקא ממנו לא ציפיתי לאמירה כזאת.
"אתה שמעת את הבשורה, שאסור לך לראות שום צבע, רק צבע אחד. חזרת הביתה, שינית את חייך. נכנסת לתוך עצמך. צבעת את כל הקירות מסביבך, את כל האנשים מסביבך. את כל מה שמחוצה לך.
אני רוצה להגיד לך משהו, רב-יענקב. אסור לי לראות ירוק, יש לי זן אחר של המחלה, ווריאנט שונה. מותר לי לראות רק ורוד. כל גוון אחר אסור לי."
אני נלחץ "רגע, רב חיים, אז אתם עכשיו בעצם מסתכנים?"
"לא, תיירגע. אל תדאג. אנחנו מחמירים בפיקוח נפש. אבל יש היום ברוך השם המצאה חדשה, רב יענקב." הוא מוציא מהתיק קופסת עדשות "במקום לשנות את כל העולם, תשנה את עצמך."
נערך לאחרונה ב:
