סיפור בהמשכים כשהשתיקה מדברת

[IMOD]

הפתיחה פשוט משגעת!!!

 

[שירת הכוכבים]

מחכה להתפתחות שתבהיר יותר את העלילה..

בעז"ה בפרקים הקרובים.

הפתיחה פשוט משגעת!!!

תודה.

 

[שירת הכוכבים]

ריחו המלוח של הים חדר פנימה.
רוח קלילה חדרה דרך הקרע בקיר, הקרוי חלון, והבד המכסה עליו התנופף קלות.
הוא רכן מעל כלי הפח הגדול, בוחן את התערובת בתוכו. בסדר, אפשר להדליק אש.
עם אש צריך להיזהר. הוא תמיד נזהר איתה.
בתנועות איטיות הוא הצית אותה, מקרב אותה אל הענפים. לאחר רגע, הם כבר החלו לבעור. העלו עשן.
בעדינות הוא הציב את כלי הפח במקומו הבטוח.
האש, כתומה צהבהבה, בערה בסמוך אליו. הוא חש בחומה.
אש יכולה לשרוף מאגרים שלמים של תבואה. של מזון.
היא יכולה גם לשרוף יערות. להבעיר את העצים כולם, את השיחים, את החיות שמתגוררות בו.
היא יכולה גם להעלות בלהבות בתים שלמים, על תכולתם. על יושביהם.
היא יכולה לקבור בתוכה חיים שלמים. של אנשים שפעם היו, וחדלו מלהיות. בגללה.
האש גם יכולה לחמם את עצמותיהם של האנשים בחורפים קרירים. להמס שלגים.
הלהבות שלה מסוגלות לחמם מים, לשתייה חמה שתרגיע גרונות כואבים, ותחמם לבבות. הן גם יכולות לבשל אוכל, להרגיע קיבות ריקות. להשביע אנשים, ילדים, רעבים.
האש יכולה ליטול חיים, והיא יכולה גם להעניק אותם.
אי אפשר איתה, ואי אפשר בלעדיה.
או שאפשר. אבל הוא לא רצה לנסות, לא. עמד לידה, שמר עליה. שלא תוסט ממקומה.
ערבב באמצעות כף העץ הלא משוייפת את התערובת שבכלי הפח. לאחר דקות מספר הוא בחן את התערובת המבעבעת.
הוא הרים את הכלי ממקומו, והותיר את האש דולקת. הוא עוד יצטרך אותה.
אבל הזיכרונות, כמו כמעט תמיד, החזירו אותו אחורנית מייד לאחר שהניח את כלי הפח על שולחן העץ.
הוא התיישב ליד האש הדולקת, נעץ בה עיניים.
היא חיממה את פניו. גם את הלב שלו היא חיממה.
והוא המשיך לבעור, הלב, גם לאחר שהוא ניתק את עצמו משם.
הלב בער. בער בלהבות האימה, הפחד, ההשתוקקות למשהו אחר, בלתי מושג...
הוא גם שרף, הלב שלו. שרף מכאבים. עלה בלהבות, מאש הגעגועים.

......​

הרוח נושאת איתה את מלח הים.
אפשר לשאוף אותו- להרגיש אותו נכנס, גרגרים-גרגרים.
מלח זה לא תמיד טעים. מי המלח של הים, לדוגמא, תמיד היוו עבורו מכשול בעת הצלילות שלו אל תוך המים.
פעם, כשהיה קטן, הוא ניסה לטעום מהמלח שהיה צבור בגרגרים קטנים ושקופים- שיחד היו בצבע לבן צחור ומעט מפתיע.
זה היה מזמן, אבל התוצאה הלא נחמדה של ניסוי הטעימות ההוא- חקוקה היטב בזכרונו.
כשהוא עומד על סלע נמוך, שמהווה התחלה בלתי רשמית של החוף הסלעי, הוא מרגיש את האוויר, מלוח ולח.
הרוח נושבת בפניו, פורעת את פאותיו שהיו כבר פרועות קודם לכן, על אף שכמו תמיד סידר אותן בבוקר.
הוא מסיט את השערות הארוכות מפניו, ומביט ישר אל האופק. כלום. אף סירה.
לפעמים חולפות באופק סירות גדולות, שאבא קרא להן אוניות. הוא אוהב להסתכל עליהן. מודע לכך שהאנשים בסירות שונים לחלוטין ממנו.
'ילד שקט' קורא לו אלעזר, ובקול שלו אין אפילו גוון אחד של צחוק. בכל זאת אוהב אפרים את הכינוי הזה.
לפעמים, כשהוא לא מתאפק ופולט שזו בכלל הייתה בדיחה פעם, ואז עוצר ולא ממשיך ואומר שהיא הייתה כזו, עד שאלעזר בא והרס אותה.
ואז מגיע חלק שהוא אוהב פחות, הרבה פחות. כי אלעזר מגיב לזה כל פעם בצורה אחרת, כאילו זה לא. התרחש כבר לפחות עשר פעמים.
פעם היו לו דמעות בעיניים. פעם הוא רק נשך את השפתיים שלו חזק, והפנים שלו היו חיוורות מאוד. פעם הוא גם נאנח, והביט אל האופק הרחוק.
אבל תמיד הוא אומר, בסופה של שתיקה שבה אפרים הספיק להתחרט כמה פעמים על המילים שאמר: 'אתה לא יודע כלום'.
ולמרות שהמילים האלו פוגעות מאוד, ולמרות שבפעמים הראשונות, אולי עד הפעם השלישית, הוא באמת ממש נעלב-
עכשיו הוא כבר לא נעלב בכלל.
רק חושב על אלעזר. ודואג לו קצת, למרות שמהתחלה- וזה באמת היה מהר מאוד- זה אמור להיות ההפך.
וככה זה גם כמעט תמיד, עד לפעמים שלא.
בדרך כלל זה כשאלעזר שוב מתכנס אל תוך עצמו, ולא מגיב לאף מילה שמנסה לומר לו אפרים.
עיניו של אפרים ממוקדות באופק. משהו שם מושך את תשומת ליבו, והוא מצמצם את מבטו.
לא, זהו רק גל גדול. לא סירה בכלל.
פעם, בפעמים הראשונות בהן הוא הצביע על סירות מרוחקות והראה אותן לאלעזר, שאל אותו זה למה הוא לא חושב להדליק אש, ולסמן לסירות- גם הוא כינה אותן אוניות- על מקום הימצאו.
'אני לא רוצה' הוא ענה לו אז, בפשטות, 'אבא שלי לא רצה לעשות את זה'. וזהו.
יותר אלעזר לא שאל יותר. הוא גם לא ביקש שהם יציתו אש.
סירות גדולות הוסיפו לשוט במרחק מן האי, ואף אחת מהן לא התקרבה לעברו.
הוא חושב שאלעזר רוצה להישאר כאן לנצח. הוא לא מבין למה, אבל גם לא אכפת לו.

......​

 

[שירת הכוכבים]

אשמח לביקורת על הקטע האחרון.
האם מורגשת ההתקדמות בעלילה?
האם מבינים כבר מה שקורה?

 

[שירת הכוכבים]

המשוט טבל במים.
הרוח שרקה באוזניו, מעיפה את פאותיו.
ריח הים התחזק מרגע לרגע, והוא ניסה למהר את תנועותיו.
צמד המשוטים חתרו עמוק במי הים, והוא כיוון את סירת העץ ימינה.
האי הקטן, שעציו הירוקים שולחים ענפים ועלים אל מימי האוקיינוס, הפך קרוב יותר ויותר עם כל רגע שחלף.
שק הבד המהוה נח על קרקעית הסירה, בסמוך לרגליו.
פירות.
הטעם שלהם בכל מקום זהה. תמיד.
אולי העונש שלו הוא כעונשו של הנחש. לא חול, כן אותו הטעם. הפירות שהוא אכל לא השתנו כבר זמן רב מדי, ללא כל גיוון נראה באופק.
הוא לא היה מפונק. מעולם לא. אבל הוא כן חשב שאולי זה סוג של עונש.
'לא עונש' עלה בו פתאום קול ישן, שלא שמע כבר יותר מדי זמן ולא ישמע יותר לעולם, 'זו בסך הכל תוצאה'.
נכון. הוא הרים את מבטו אל השמיים, צד פיסות תכלת מבין העננים.
הם כיסו את אור השמש חלקית, מאפילים על הטוב והאור שלה. מביאים ברכה לעולם, ומסתירים ברכה אחרת.
איזה עולם.
ציפור קטנה עמדה על ענף אחד, שקצהו התקרב מאוד אל המים. היא צייצה אליו קלות, והוא העיף בה מבט.
ציפורים. יש להן נוצות, שמסתירות על בשר, על מהות. יש להן כנפיים. כנפיים שלוקחות אותן לאן שהן רוצות. לאן שה' רוצה. בקלות, במהירות. או שאולי לא כל כך בקלות ובמהירות.
הן, במקומו, היו מסתדרות נהדר.
אבל הוא מעולם לא היה ציפור. תמיד היה אדם. בנו של אלוקים, יציר כפיו.
ממנו מצופה אחרת. אבל הוא לא ידע עד כמה הוא מסוגל בכלל.
הסירה נעצרה בסמוך לאדמה. אחרי רגע היא כבר נמשתה מן המים, נחה על האדמה הרטובה.
גם בשביל הפירות הוא היה צריך לעמול.
תמיד צריך לעמול בשביל הפירות. זה משפט שנאמר לו מזמן, ורק כשהוא פסע על אדמת האי לראשונה הוא הבין עד כמה.

...... ​

השמש שוקעת אל הים לאט.
היא צובעת את הרקיע בוורוד וכתום, הופכת את העננים לבוערים.
שילוב של אש ומים, כמו שאמר לו אבא פעם.
אפרים השעין את ראשו על הגזע הרחב, מביט קדימה. החוף הירוק משופע בעצים, אבל אין בהם פירות. יש רק עץ פרי אחד, שמתישהו אמר לו אבא שאסור לאכול ממנו, אבל אלעזר אומר שכבר מותר.
זה עץ של תפוחים, והוא נמצא ליד האגם. אבל אלעזר אומר שאי אפשר לשבוע מתפוחים. אז הוא לקח את הסירה הקטנה, אלעזר, ושט אל האי שליד.
שם יש הרבה פירות. המון, מכל מיני סוגים. אלעזר אומר שהאי השני הוא כמעט ג'ונגל. הוא מאמין לו, למרות שאלעזר בעצמו הודה שאף פעם לא היה בג'ונגל. אם אלעזר אומר זה סימן שהוא יודע.
השמש כבר נראית בקושי, ואפילה כלשהי מתחילה לאפוף את האזור.
הוא עומד שם עוד מספר רגעים ארוכים, ובתומם הוא פונה לפלס לעצמו דרך בין הצמחייה. הצמחים ירוקים ורעננים, והם יפים כל כך.
אפרים מעיף מבט בעלים אקראיים, ובענפים הממלאים את הקרקע.
הרבה זמן הוא לא הלך כאן, ונראה שגם אלעזר לא.
בין ענפיו של העץ הגדול שממוקם באזור לו הוא קורא 'קרחת היער' ואלעזר צוחק על הכינוי, נראה קן ציפורים חדש, ואפרים מתעכב לידו.
אין גוזלים בקן, רק ביצים. וציפור אחת גדולה, שדוגרת עליהם.
פעם, כשהיה קטן וטיפש, היה אבא צריך להבטיח לו שהוא לא בקע מביצה. הוא חשב אז שגם לאמא הייתה ביצה והיא דגרה עליה. אבל אבא אמר שלא, אז לא.
חבל שהוא לא בקע מביצה. כי ביצים יש כמה ביחד, ואילו הוא כל כך לבד.
אלעזר אומנם איתו, אבל הוא ממש שקט בדרך כלל והם כמעט לא נמצאים ביחד. אולי ההתחלה הם דיברו יותר, ואחר כך זה נהיה כל כך מעט...
ואלעזר גדול ממנו. חוץ מזה שהוא לא אח שלו בכלל. 'כל היהודים אחים' אמר לו אלעזר בהתחלה.
אבא ואמא שלו נפטרו. אמא- כשהוא היה ממש תינוק, ואבא- רק ביום שאלעזר הגיע. זה היה ממש נס, כי אחרת הוא לא היה יודע מה לעשות.
אלעזר אמר לו שהוא יודע מה לעשות. אז הוא נתן לו לעשות את מה שצריך לעשות, ולא ידע אז שהוא צריך לשאול איך אלעזר יודע. הוא היה בטוח שגם כשהוא יהיה בן חמש עשרה הוא יידע הכל.
אבל עכשיו הוא בן שתים עשרה, והוא ממש לא יודע הכל. הוא גם מבין שחמש עשרה זה גיל קטן. מאוד.
אבל אלעזר לא הסכים לענות לו איך הוא ידע, והיה נראה שהוא עומד לבכות. אז הוא לא שאל אותו יותר.
אפרים פוסע בין העצים שנהיים דלילים יותר ויותר, עד שהוא מגיע אל מרכז האי.
שם, על האדמה הקשה, הוא מתיישב ובוהה בציורים שלו החרוטים על האדמה עד שמחשיך ולא ניתן עוד לראות כלום.
לפעמים הוא ממש אוהב שחושך. אי אפשר לראות כלום. לא את הציפורים, לא את העצים, לא את הים. כלום.
הכל אין והוא גם חלק מהאין. אבל האין סביבו פועם, והוא רוצה לרגע אחד שלא להיות. אבל אין דבר כזה.
אז הוא רק יושב, או אפילו שוכב, על האדמה. עם עיניים פקוחות, אבל הוא לא רואה כלום. אז הוא מדמיין שהוא כלום, אין.
הוא יכול לשבת, או לשכב ככה, הרבה מאוד זמן. פעם, כשהיה בן עשר בערך, הוא נרדם ככה. אבל אלעזר ביקש ממנו שלא יעשה את זה שוב.
אז הוא רק שוכב קצת. מסתכל על הרקיע, וכל האין נהרס. השמיים מנוקדים בכוכבים לאינספור, והם מאירים מבין הענפים של הצמחייה הדלילה.
אבל היום מעונן. אז הוא שוכב על האדמה, ולא רואה כלום, כי העננים מסתירים את הכוכבים.
הרגעים חולפים, ובאיזשהו רגע לא מוגדר אפרים מתיישב באחת.
הכל סביב שקט-דממה, ומין תחושה חסרת שם תופסת בו.
אפרים מתרומם לאט מישיבתו, ומתחיל לפסוע באיטיות לכיוון הבקתה.
לפעמים הוא לא ממש אוהב את החושך.

......​

 

[שירת הכוכבים]

אשמח לביקורת על הקטע.

 

[שירת הכוכבים]

השאריות התרכזו על שולחן העץ.
השולחן היה עשוי מגזרי עץ מהודקים זה לזה, ועמד על ארבע רגליים שכל אחת מהן הייתה בעובי מעט אחר.
הוא ישב לידו, והעביר את מבטו אל החלון. מאוחר.
הוא לא אהב מעולם את הרגש המכונה דאגה. תמיד היא התערבבה אצלו עם רגשות אחרים, אפלים. כואבים.
הדאגה טובה כל כך מצד אחד, ושורפת כל כך מן הצד השני.
היא מילאה אותו פעמים רבות כל כך, גם כשלדעתם של כל הסובבים לא היה עליו לדאוג.
אבל אם לא הוא, מי ידאג שליוסף הקטן יהיו נעליים? ואם לא ידאג לכך, כיצד תסכים מרים לישון בביתה של פערל האלמנה?
הוא דאג הרבה. ממש הרבה. ניסה לפצות על הפעם ההיא, שלא דאג לכלום. אבל זה לא עזר.
כל כך הרבה הוא איבד, למרות שדאג כל כך. דאגה לא מספיקה בכלל.
אבל היא הובילה אותו לזעוק. היא הובילה אותו לתמוה. למרות שזה כבר לא עזר בכלל.
זה היה מאוחר מדי. מאוחר מדי...
המילים התרוצצו בתוך מוחו, נזעקות באלפי בנות קול. מאוחר מדי, מאוחר מדי, מאוחר מדי---
די!
השקט שאפף את כל סביבתו השרה עליו מועקה.
הוא השעין את סנטרו על כף ידו ונשך את שפתו בכוח. יהיה בסדר. יהיה בסדר. הוא לא צריך לדאוג, יהיה בסדר.
האפילה בחוץ חדרה פנימה אל הבקתה, והקור כבר קנה לו שביתה למרות הלהבות הקטנות והמרצדות שהדליק.
אולי הגיע הזמן לצאת החוצה, לנהוג לפי תחושות ליבו ולהפסיק לשבת בחוסר מעש.
שהפעם הזו, הוא לא יוכל להגיד שהיה זה מאוחר מדי.

......​

רחש העלים המתפצפצים כשדורכים עליהם הפר את הדממה.
הלפיד הדולק היווה מקור אור יחיד, והוחזק בידו של נער כבן שמונה עשרה.
הרגעים חלפו, הוא התקדם עוד אל תוך החושך שבין העצים. מאחוריו המו גלי הים מתוך האפילה, והקצף שיצרו בלט למרחוק.
"אפרים?" אלעזר פסע בתוך החושך, כשהלפיד מאיר רק קלושות. "אפרים?".
שקט. רק קולם של העלים נשמע, ואוושת העצים הגבירה את החשש שאפף אותו.
אלעזר התקדם הלאה, ממשיך אל בין העצים. מאיר עליהם עם הלפיד. "אפרים?".
הוא התקדם הלאה, לעבר האזור הקטן, הפצפון, שבין העצים, במרכזה של החורשה.
רחש נשמע. מישהו נאנח.
אלעזר הידק את אחיזתו בלפיד, מתקדם הלאה.
דמות ישבה שם על הקרקע, גונחת.
"אפרים" ההקלה מילאה את קולו של אלעזר, "מה קרה?".
"אני בסדר" הלפיד האיר על פניו של אפרים באור אדמדם, "רק נפצעתי ברגל. בוא נלך הביתה".
אלעזר התקרב אל אפרים, ומשך אותו בעדינות לעמידה. "בבית נבדוק מה קרה לרגל".
אפרים הנהן.
הם צעדו יחד, לאט, בחזרה אל המקום ממנו הגיע אלעזר קודם לכן.

......​

הרוח חודרת דרך החלונות, מקפיאה.
הבקתה חשוכה, והאש הקטנה שדולקת בה לא מספיקה לתאורה וגם לא לחימום.
הוא יושב על הכיסא הרעוע, מביט על העפר המשמש רצפה לבית. הרגל כואבת לו.
הוא קיבל מכה מקודם, כשהתחיל ללכת לכיוון הבקתה בחזרה. נס שאלעזר מצא אותו, אחרת הוא כנראה היה נשאר שם עד הבוקר.
"פעם הבאה אל תישאר עד מאוחר בחוץ" חותם אלעזר לידו, מערבב את התערובת שחימם קודם לכן על האש.
"למה לא בחוץ?" מעז אפרים לשאול, שולח יד אל התפוח הקטן שעל השולחן.
אלעזר מושך כתף, ולא משיב.
אפרים נותר לשבת על הכיסא, נוגס בתפוח שנקטף ככל הנראה מוקדם יותר באותו היום. איפה הפירות שאלעזר היה אמור להביא?
אלעזר שותק הרבה. או אולי יותר נכון להגדיר שהוא כמעט ולא מדבר. הוא מדבר רק אם ממש צריך ולפעמים גם אז לא.
אבל הוא ממש דואג לו. נראה לו. ואולי הוא גם אוהב אותו. אולי.
עובדה שהוא הלך לחפש אותו עם הלפיד, למרות שקר ממש.
'זה לא נקרא 'קור'' אמר לו פעם אלעזר כשהתלונן, ולכן מאז הוא לא מתלונן כמעט. אבל קר לו. וכנראה שגם לאלעזר קר, עובדה שהוא מקרב עכשיו את הידיים שלו אל האש.
אלעזר לא מפונק. בכלל לא. אבל גם הוא לא מפונק, אבא לימד אותו לא להתפנק לעולם.
'בכל מצב נתון צריך לשרוד עם הקיים' שינן לו אבא, לפני הרבה שנים, 'ולא להתלונן על מה שאין. וגם כשיש, אפריימ'ל, גם כשיש- צריך ללמוד להסתפק במועט. כדי שאם לא יהיה- אפילו לא תצטרך להתאמץ'.
אלעזר שופך מן התערובת אל תוך אחת הצלחות. "תודה" אפרים מחייך, ומושך לעברו את הצלחת.
אלעזר לא מגיב. רק שופך גם לעצמו, ממלמל ברכה ומתחיל לאכול.
גם אפרים אוכל. ונזכר איך שהוא בעצמו לימד את אלעזר לעשות את התערובת, לפי איך שאמר לו אבא.
הוא עצמו אף פעם לא הצליח, תמיד זה נשרף לו באמצע, או שהוא שכח משהו.
אלעזר מסיים את האוכל, ואפרים עדיין חולם. הוא היה רוצה שאלעזר ידבר איתו בזמן של הארוחה, כמו שהם עשו בהתחלה.
בהתחלה הוא גם היה נשאר עם אלעזר בבית, והם היו מדברים כל היום.
אבל מתישהו התחיל אלעזר לדבר פחות. פחות ופחות, עד שהוא לא דיבר כמעט בכלל.
אז הוא חזר לשוטט בחוץ בימים, כי לא היה לו מה לעשות.
איך לאלעזר לא משעמם- הוא לא יודע.
אבל אין לו מה לעשות עם זה. זו הבחירה של אלעזר.

......​

 

[קנה סוף]

לא הכרתי את סגנון הכתיבה הזה, אבל התחברתי ואהבתי מאוד.
תודה.

 

[שירת הכוכבים]

הטיפות נקשו על תקרת העץ.
הן עשו זאת בקול רעש גדול, ללא בושה כלל.
הרעמים התגלגלו בזה אחר זה, והברקים האירו את הבקתה מידי כמה שניות.
הוא שכב על מיטתו בעיניים פקוחות. הלילה ההוא, הארור, ריחף בתודעתו כל העת.
כמה קרני שמש חדרו פנימה יחד עם הברקים, מזכירות שהגיע הבוקר.
באיטיות הוא התיישב על המיטה, מלמל 'מודה אני'.
הבקתה הייתה ריקה, מלבדו. על השולחן בחדר החיצוני הייתה מונחת החבילה היקרה לו מכל. זו שהגיעה עוד מהימים ההם. הימים שלפני אותו לילה.
איזו הגדרה ממצה. הימים שלפני הלילה.
הוא חש שבאמת מאז אותו לילה, השמש חדלה מלהאיר את העולם באותו אור זך, טהור וחזק כשם שעשתה עד אז.
האור כבה לו. ולא נדלק יותר בכלל, אף פעם.
הרצועות המוכרות נכרכו על זרועו באיטיות, באהבה. אל מול כד המים הוא יישר את 'של ראש'.
הדקות חלפו, המילים זרמו בפיו. לעיתים הוא התרכז בהן, ולעיתים זעקו באוזניו הרעמים, והברקים סימאו את מחשבותיו.
ליבו הלם. הוא פסע שלוש פסיעות לאחור.
באצבעות רועדות הוא הסיר את התפילין, גלגל את הרצועות והחזיר אל שק הקטיפה.
עיניו נדדו מאליהן אל אחד מקרעי החלונות, אלו שמהם חדר הגשם פנימה אל הבקתה. הגשם עדיין ירד.
הוא לא ייצא עכשיו החוצה. לא. ואם יקרה משהו-
חבל שמעולם לא אזר מספיק אומץ. חבל שהוא כל כך טיפש, ופחדן. למה לא ביקש, למה לא אמר אף פעם. אבל כבר אין מה לעשות, הוא כאן לבד.
ובמזג האוויר הזה הוא לא יוצא החוצה. לא. למרות שאין שלג... ולא יהיה.
הוא השפיל את עיניו, ואחר החזיר אותן שוב אל החלון.
מבין העננים הציצה אליו קרן שמש, חייכה אליו.
הוא לא השיב לה חיוך.

......​

הגשם שוטף את הסלעים, מסעיר את הגלים.
הוא גורם למים להציף את החוף, לשטוף את רגליו כליל, עד ברכיו.
אפרים מביט קדימה, אל גליו הסוערים של הים. אף אוניה לא נראית שם. כנראה אף אחד לא מפליג במזג אוויר סוער כזה.
המים מרטיבים אותו כליל, מפאותיו המטפטפות עד כפות רגליו שנרטבות כליל בתוך הסנדלים.
משעמם לו בפנים, אז הוא יצא החוצה למרות הגשם. אבל עכשיו הוא חושב שכדאי שיחזור, או לפחות יסתובב רחוק יותר מהחוף. מסוכן עכשיו בחוץ, המים עלולים לסחוף אותו כמו שכמעט קרה כשהיה בן שבע.
הוא נסוג אחורנית באיטיות, מתמרן בין הסלעים. הוא מתרחק מן החוף הסלעי ופונה לעבר הדקלים. בטח יש שם עכשיו הרבה אגוזי קוקוס על האדמה, שעכשיו מן הסתם בוצית. הוא יביא כמה הביתה.
מניסיון העבר, אלעזר לא יוצא החוצה בגשם. ואם יורד גשם כשהוא בחוץ, הדבר הראשון שהוא עושה זה למהר הביתה.
הוא לא יודע מדוע גשם מפחיד את ידידו הגדול, אבל אלעזר נוהג פעמים רבות באופן תמוה. זה לא הדבר הראשון וגם לא האחרון.
בכל אופן, אם אלעזר לא יוצא- עדיף שהוא יביא כמה אגוזי קוקוס. אין לו מושג מה אלעזר מתכוון לעשות, אבל זה לא נראה שהגשם הזה ייפסק בקרוב.
גשם יודע להיות עצבני לפעמים. הוא מתפרץ פתאום, ואז עד שהוא מפסיק...
לפעמים הגשם במצב רוח סלחני למדי. מבקר כל כמה זמן, ושוטף את האדמה בטיפות קטנות, שמטפטפות לאט.
הרבה פעמים הוא סתם נתקף במצבי רוח מוזרים, ונוקש על כל חפץ קשה הנמצא בסביבתו. העלים מתמלאים בטיפות שקופות, הגזעים נרטבים, והכל נמלא בשלוליות מנצנצות.
אחר כך יש בוץ. הוא עכור, ועמוק. לפעמים הוא ממש נורא, ונראה כאילו הוא רוצה לבלוע כל דבר שייקלע לאזור, בטעות. אלעזר טען פעם שהבוץ כאן מתנהג לפעמים כמו ביצה. 'וזה מסוכן' הוא אמר שוב ושוב, 'אל תתקרב לבוץ עמוק מדי, אפרים'.
הוא כבר ילד גדול, כמעט נער. והוא נזהר. אבל אלעזר דואג לו.
הדקלים כבר נראים מרחוק. הוא ממהר אליהם, מבחין שכפות רגליו מלוכלכות כליל בבוץ. לא הבוץ הרגיל שמכסה אותן כמעט תמיד, לאחר שהוא נכנס אל המים ואחר כך פוסע על החול- בוץ אחר. כהה יותר, רטוב יותר, מלכלך יותר.
על הקרקע, מלוכלכים מבוץ, נחים אגוזי קוקוס. גדולים, קשיחים, מחוספסים.
הוא מרים שלושה ומחבק אותם אל ליבו, חש בכובדם. רק שלא ייפלו לו.
הוא פוסע בצעדים מהירים אך זהירים בחזרה הביתה.
הגשם כבר לא שוטף כמו קודם, אך הוא ממשיך לזרזף, מרטיב את ראשו שוב ושוב, ולא מניח לרוח לייבש אותו ואת בגדיו. קליפתם הקשה של האגוזים גם כן רטובה, והאגוזים הכבדים מאיימים להחליק מידיו.
אפרים מרים את ראשו למעלה, וממצמץ כאשר טיפות חודרות אל עיניו. כמה קרני שמש בודדות מאירות את סביבתו, והוא צועד בין גזעים רטובים של עצים ירוקים, שהעלווה שלהם מטפטפת ללא הרף.
העננים האפורים נעים בשמיים, הרוח פורעת את שערותיו הרטובות. הגשם פוסק בהדרגה, והבקתה הישנה, הרטובה, נגלית לעיניו כששמש חורפית ועדינה מעזה להציץ בחלקה מבעד לענן אפור וגדול.
אפרים ממשיך ללכת, ולא עוצר אל מול הדלת. תוך כדי הליכתו הוא הודף את הדלת קדימה, ונכנס אל תוך הבקתה המחוממת חלקית. "באתי".
הוא מניח את האגוזים על השולחן, ומעיף מבט באחד מן החלונות הקרועים בקירות. השמיים עדיין אפרוריים.
"בסוף תאיר השמש" אומר קול שקט מאחורי גבו.
אפרים מחייך.

......​

 

[שירת הכוכבים]

אשמח לביקורת.
האם יש התקדמות? שיפור?

 

[שירת הכוכבים]

הלהבות השמיעו רחש כשבלעו את גזרי העצים.
הן פצפצו בקול עליז, העלו בו זיכרונות מרים.
תמיד הזיכרונות סוחפים אותו כשהוא מביט באש. אבל כשהוא גם שומע אותן, את קול הרחש שהלהבות משמיעות כשהן נוגסות באוכל שלהן, הזיכרונות ממש צולפים בו.
הוא נשך את שפתיו קלות, והסיט את עיניו מן האש. חייבים את האש, היא מחממת, ובלעדיה הם לא ישרדו את החורף. אבל...
הקולות. הם הלמו בו. טלטלו את נפשו. הצעקות נשמעו שוב ושוב באוזניו. לא, לא צעקות. צרחות. צרחות אימה, שמעורב בהן המוות...
כאב מילא את הצרחות ההן. גם באותו הערב, וגם בכל פעם בה הן עלו בראשו שוב. כאב, מוות, צער והחמצה. תחושה שהחמיצו את החיים, ולא עשו די.
והוא, הוא עמד שם. ולא הבין דבר.
רק חש את נשמתו עולה בלהבות, יחד עם כל בני הבית. צרחותיהם חתכו את האוויר, ורוח הערב נשאה אותן סביב. לא היה אחד בכל העיירה שלא שמע אותן.
כשהמים שטפו את הבית לא היה מה להציל. אפילו הצמחים הירוקים, הרעננים, שבת העשר הצליחה להצמיח לצד השביל- הפכו לאפר.
גם ליבו הפך לאפר ביום ההוא. לב שרוף, שלא נותר בו דבר מלבד כאב.
אבל הלב שלו התרפא קצת, הרבה אחר כך. קיבל בחזרה צורה של לב, גם אם שרוף. רק האפר ההוא, של הבית, נותר אפר.
ריבונו של עולם---
הוא הקפיא את הדמעות בעיניו, וניסה לעצור את הרעד באצבעותיו. שוב הוא נסחף לזה. הוא חייב להפסיק עם זה מיד.
"אלעזר?" קול צעיר, ילדותי, נשמע קרוב אליו. "אתה מרגיש טוב?".
הרגשות שצפו בו לרגע ארוך, שבתומו הוא הניד בראשו לחיוב. בסוף גם הטוב הזה יאבד, והוא יישאר לבד. שוב.
זהו גורלו, ועליו לשאת אותו באהבה. זהו רצון ה', אבל הוא לא חייב להגביר את כאבו בכוח. מוטב שישתוק.

......​

הימים החולפים מביאים איתם בעיקר שעמום.
בגשם הצולף הוא לא יוצא החוצה, וכשהקור עז- גם כן לא.
בכל יום קר הם יושבים בסמוך לאש, ואין סיכוי בכלל לפתח שיחה כי שוב ושוב נראה שאלעזר לא מסוגל לדבר.
עד שסוף סוף השמש זורחת בבוקרו של יום, מאירה את הרקיע.
כמה עננים לבנים משייטים בתכלת השמיים, נראים קיציים למדי.
"אביב" הוא אומר, מתקרב אל החלון. "מגיע האביב".
"עוד לא" מציין אלעזר בשקט, "זו סתם הפוגה".
בעניינים כאלו הוא סומך על אלעזר. יש לו לוח שנה עבה, והוא שומר עליו טוב. ככה הם יודעים מתי החגים מגיעים. כלומר, אלעזר יודע ואומר לו.
אפרים מצמצם את מבטו, תוקע אותו על החלון. אחר הוא מעביר אותו אל אלעזר שמערבב בשתיקה חלב קוקוס עם מיץ פרי.
כמה שניות חולפות, ואפרים יוצא החוצה.
אין לו מה לעשות בפנים. אלעזר שותק כל הזמן.
הוא פוסע בצעדים איטיים אל החוף הצפוני. יש בו רק כמה עצים פזורים, והרבה חול ואדמה. כרגע הם כנראה די בוציים, אבל לא נורא.
המרחק אל החוף הצפוני הוא גדול. מאוד גדול. אפשר ללכת גם שעה ולא להגיע. אבל לא אכפת לו, הוא לא חייב להגיע עד למים. הוא יעצור בתחילת החוף, זו שממנה רואים את המים רק אם מטפסים על אחד העצים.
אלעזר טען שזה בכלל לא נקרא חוף אם זה רחוק מהמים. הוא גם אמר שהאי כולו הוא חוף אחד גדול.
אבל זה לא נכון, מה פתאום! יש הרבה חלקים באי.
יש את החוף הדרומי, שיש בו את דקלי הקוקוס. אלעזר אמר לו שכנראה הם הגיעו לאי כשהם צפים על המים.
יש את החוף הירוק, שמלא בעצים ובצמחייה ירוקה וסבוכה.
אחר כך יש את החוף השקט, שהוא לא כל כך אוהב. הוא גם קצת רחוק, וגם תמיד חם שם. אבל אלעזר אומר ששם הכי טוב לדוג.
יש את החוף העגול. הוא קורא לו ככה בגלל שהוא מתעגל כלפי פנימה והים כמו נוגס בחוף. המים שם יחסית רדודים, והוא אוהב ללכת שם יחף. הבעיה היא שהוא רחוק.
יש את החוף העצוב. הוא קרא לו ככה מאז שהוא היה קטן ממש. יש שם קצת קברים, הוא אף פעם לא ספר כמה. אמא שם מאז שהוא זוכר את עצמו, ובשנים האחרונות גם אבא. כשהיה קטן היו באי שישה בחורים בחורים, שנעלמו כולם. אחר כך נשארו רק אבא, בחור אחד והוא.
קצת לפני שאבא... נפטר, גם הבחור האחרון נעלם. אבא אמר שנמאס לו, ונאנח. הוא כנראה הלך למקום אחר, אין לו מושג לאיפה. כשהוא סיפר עליו לאלעזר, מזמן, אלעזר אמר שהוא כנראה עזב את האי וניסה להגיע למקום מיושב יותר. הוא גם הסביר לו, בעדינות, שיכול להיות שהוא לא הצליח, וטבע.
בחוף העצוב יש נוף יפה ממש. הוא שם לב לזה בפעם האחרונה שהוא היה שם, כשאלעזר אמר לו שעכשיו יום השנה של אבא והוא צריך ללכת לשם להגיד קדיש.
אחרי החוף העצוב, אולי קצת הרבה אחרי- יש את החוף הצפוני, שהוא ממש גדול וממש רחוק.
אחריו יש את החוף המכוער שהוא לא אוהב לחשוב עליו בכלל. יש לו שטח יחסית גדול והוא צמוד לחוף הצפוני, אבל מאז היה בן שבע, בערך, הוא לא ביקר שם בכלל. אולי רק ראה מרחוק.
אחר כך יש את החוף הצבעוני, עם הפרחים והצמחים. אין שם באמת הרבה פרחים שהופכים אותו לצבעוני, אבל זה כינוי שמפריד אותו מהחוף הירוק.
אחר כך יש את החוף המוצק, שהוא בעצם מתחיל בסלע גדול שמתרומם למעלה, ומסתיים כמה מטרים מעל הים. קצת מפחיד שם, אבל הוא הולך לשם כשהוא עצבני או כשהוא רוצה רוח חזקה ונוף יפה.
אחר כך מגיע החוף החום והמשעמם. יש שם אדמה שצומחים בה קוצים, ואלעזר טוען שאם היו להם זרעים של ירקות הם היו יכולים לשתול אותם שם והייתה להם גינת ירק. אבל אין להם ירקות והוא בכלל לא יודע מה זה.
אחר כך מגיע החוף הסלעי, שהוא ארוך וצר ואלעזר קורא לו 'רצועה סלעית'. הים מתנגש שם בסלעים והוא אוהב לשבת שם.
אחרי החוף הסלעי יש את החורשה שהיא בעצם גם חוף, וזהו.
מעבר לחוף הסלעי, קרוב לים אבל רחוק מספיק, יש את הבקתה שלהם.
פנימה יותר, יש את הבקתות האחרות. הן ממש מתפוררות והעץ שלהן רקוב. שם גרו הבחורים, פעם.
חוץ מזה יש את המערה הקטנה שהוא קצת מפחד להיכנס אליה, יש את המעיין והנחל הקטן, וכמובן האגם. וזהו.
הוא עוצר מהילוכו, בוחן את המים שמכים בחוף בסמוך אליו. הוא בחוף החום, ומולו ממש עומד הסלע הענק. הוא צריך לעקוף אותו.
אפרים פונה ימינה, ומתחיל לעקוף את הסלע בצעדים מהירים. אם הוא רוצה להספיק להיות במשך זמן בחוף הצפוני, הוא צריך ממש להזדרז.
השמש מאירה מעליו, מחממת את לחייו. רוח קלה, לא קרה מדי, פורעת את פאותיו הכהות.
הוא עקף כבר מחצית מהסלע, ועיניו ננעצות באחד העצים. חרוט עליו משהו.
הוא מתקרב לשם באיטיות, מנסה להבין את החריטה. אלו מילים.
הוא מתקרב עוד יותר, מנסה לקרוא את הכיתוב.
ציפור מצייצת פתאום, מעליו.
הוא תופס באחד מענפיו של העץ הסמוך, חש את הבהלה מטפסת במעלה גרונו.
זה לא אמיתי.

......​

 

[שירת הכוכבים]

אשמח לביקורת, יש שיפור מההתחלה? מרגישים התקדמות?

 

[קנה סוף]

אשמח לביקורת, יש שיפור מההתחלה? מרגישים התקדמות?

ודאי שמרגישים התקדמות.

הוא גם אמר שהאי כולו הוא חוף אחד גדול.

לקח לי די הרבה זמן להבין למה הכוונה. בתחילה הבנתי את המשפט כך שהאי כולו כולל מרכזו, הוא חוף, ואז זה סתר המשפט שלפני:

אלעזר טען שזה בכלל לא נקרא חוף אם זה רחוק מהמים.

מציעה להדגיש שמדובר על שולי האי, שגובלים במים. אבל האמת שאין לי רעיון לניסוח מתאים, כך שאת יכולה להתעלם מההערה הזו.

יש את החוף הדרומי, שיש בו את דקלי הקוקוס. אלעזר אמר לו שכנראה הם הגיעו לאי כשהם צפים על המים.

לא הבנתי מי הגיע ומי צף.

 

[שירת הכוכבים]

לא הבנתי מי הגיע ומי צף.

הדקלים. אגוזי הקוקוס צפו על פני המים והגיעו לאי, שם הם הפכו לדקלים ברבות השנים.
כך הקוקוס מתפשט באיים בכללי.

 

[שירת הכוכבים]

.

 

[שירת הכוכבים]

התערובת בעבעה על האש.
היא השמיעה קול רחש בלתי פוסק, שדמה לקול הבעבוע של המים בקומקום הקטן, בבית העץ הישן.
הוא בהה בכלי הפח, מאזין לקול המתמשך.
פעם, לפני יותר מדי שנים, כשאמא הייתה מחממת את המים, הוא היה יושב במטבח ומשוחח איתה. אחר כך באו שנים אחרות, בהן קול חימום המים בישר על ילד חולה. אמא כבר לא חיממה מים סתם.
קול הבעבוע היה נשמע גם שנים אחר כך, כשאמא כבר לא הייתה במטבח הקטנטן. אז, הוא היה נכנס למטבח רק לפעמים, ומעולם הוא לא הקדיש תשומת לב לרחש הרקע הזה.
הוא רכן אל התערובת, בוחן את הבועות הקטנות. זהו, זה כנראה כבר מוכן.
אלעזר הרים את ראשו אל החלון הקרוב, גוון כתום נמסך בשמיים. איפה אפרים?
בסוף הוא יגיע. זה בטוח. השאלה היא מתי, וכמה זמן הוא יישב ויחכה לו, נלחם בדאגתו ובמחשבותיו.
הוא השפיל את ראשו אל התערובת, והוריד את כלי הפח מהאש. לאחר היסוס קל, הוא כיבה את האש בזהירות. לא כל כך קר עכשיו. והוא לא יכול לראות את האש... סתם.
היא הכאיבה לעיניו, האש. מזכירה לו, כמו תמיד, את הלילה ההוא.
הלילה ההוא...
הוא בלע את רוקו, והעיף מבט נוסף בחלון. זהו? הגיע שלב הדאגות והחששות?
באיטיות הוא התיישב על הכיסא, קובר את פניו בידיו. הוא ינסה לחשוב על משהו אחר. אבל על מה?
אולי ינסה לחשוב על דברים מצחיקים, כמו שהציע תמיד לגולדי וישרוליק. לא, זה לא מוצלח לחשוב עליהם עכשיו, ועל הבדיחות שהם קוששו מתוכם. על הצחוק שבתחילה היה מאולץ ובסוף משוחרר.
מה כן? אולי על גמרא. כן, הוא יחשוב על הלימודים בעיירה. על קולו של הרב, על המיית לימודים של הנערים. על מה שהספיק ללמוד.
לא, זה לא היה רעיון טוב. הזיכרון רק העלה דמעות בעיניו. אין לו כאן אפילו גמרא אחת, וגם לא משנה. כבר שלוש שנים וקצת שהוא לא למד בכלל. בתחילה ניסה ללמוד מזיכרונו, ובהמשך- שכח.
עכשיו זה גם כך מכאיב לו מדי.
הכאבים שלו פראיים, ככאלו שאיש לא נלחם בהם. למרות שהוא נלחם. הוא בהחלט נלחם, אבל לא מספיק. והם צומחים כל כך מהר! מתיישבים על ליבו, שורפים את נשמתו. מבעירים את לחייו, צורבים את קנה הנשימה שלו.
וזה כואב כל כך!
לפעמים הכאב חם. הוא בוער, הוא שורף, הוא מכלה את תוך- תוכו.
לפעמים הכאב קר כל כך. צורב את קנה הנשימה, מקפיא את חושיו. את נשימתו, את חיותו. שואב אותו אל תוכו, קובר אותו.
כמו אש, וכמו שלג.
הוא תפס בשתי אצבעותיו את עיניו, הוא לא יכול לבכות עכשיו. לא.
אש יכולה להרוג. שלג יכול להרוג.
רק שהכאב לא באמת יקבור אותו בסוף. רק שאפרים לא יצטרך לגרור את גופתו, לשבת לידה ב"חוף העצוב" ולבכות.
הוא מכיר את הכאב הזה, ולא רוצה שאפרים יעבור אותו שוב. הוא לא רוצה שאפרים יאבד את האדם היחיד שנותר לו.
ואולי הרצון הזה הוא מה ששומר עליו מלהבות האש הלוהטות. ממפולת השלגים שמאיימת על ראשו.
מן הכאב.

…… ​

בחוף הצפוני הגלים מכים בחוף, מרחוק ממש.
הבוץ טובעני ומעצבן, ונדבק לרגליו נעולות הסנדלים.
הוא עומד בסמוך לעץ גבוה ורחב, שהעלים שלו נעים ברוח ומרשרשים.
עיניו נעוצות בקצף הגלים הרחוקים, ומוחו הומה מחשבות.
זה נכון, מה שהוא קרא? זה באמת... זה באמת הוא כתב את זה? איך זה נודע לו, בכלל?
והאם...
אפרים נותן לרוח לפרוע את פאותיו, ולצמרר את גופו, את עור פניו. כשהרוח מכה בו ככה, הוא מצליח בדרך כלל לשכוח מהכל. מכל המחשבות, מכל התהיות. מהגעגועים.
הפעם לא. פניו סומרות מן הרוח, פאותיו עפות על פניו, והמחשבות עדיין שוצפות בראשו.
המחשבות, והשאלות. המחשבות והתהיות.
הוא באמת גילה את זה, כך פתאום? ומה... איך הוא הרגיש?
עיניו מושפלות אל הקרקע הבוצית. הוא הרגיש כאב. זה ברור כל כך.
אבל...
הוא ניתק את עיניו מן הגלים, והסתובב בחזרה אל המקום ממנו בא. הוא התעכב הרבה ליד העץ ההוא, ועכשיו כבר מאוחר. הוא צריך לחזור.
בצעדים מדודים הוא החל לפסוע משם. אבל לא כתמיד, הוא לא פנה ימינה. הוא פנה שמאלה. אל החוף העצוב.
כן, אפילו החוף העצוב עדיף לו עכשיו. עדיף פי מאה, לא- פי מאתיים, מהחוף המכוער. מן העץ ההוא, הסמוך לחוף המוצק…
מן הכאב.
הוא מכיר אותו, את הכאב הזה. הוא תקף אותו הרבה, פעם. אחרי שאבא נפטר. לא, בעצם עוד קודם- כשאבא היה חולה.
הכאב הזה תקף אותו גם קודם לכן, כשהיה בן שבע בערך. וגם קצת אחר כך.
פעם הוא היה שייך לו, הכאב. היה מחובר אליו בכל נים ונים.
אבל עכשיו, הוא יודע, אם ידבק אליו הכאב- יהיה זה כאבו של אלעזר.

...... ​

 

[שירת הכוכבים]

אשמח לביקורת.
(בינתיים זה נראה שאין כל כך, או שאף אחד לא רוצה להסתבך עם קטעים מעורפלים...)

 

[קנה סוף]

מסקרן כבר להבין מה אירע בעבר שגורם לאלעזר להירתע גם מהשלג.

אשמח לביקורת.
(בינתיים זה נראה שאין כל כך, או שאף אחד לא רוצה להסתבך עם קטעים מעורפלים...)

משום שזהו סגנון חדש עבורי, אני לא יודעת למה אני אמורה לצפות. אני כן יכולה לומר שאני נהנית מהסיפור.

ככאלו שאיש לא נלחם בהם.

כאלו.

אל החוף העצוב.
כן, אפילו החוף העצוב עדיף לו עכשיו. עדיף פי מאה, לא- פי מאתיים, מהחוף המכוער. מן העץ ההוא, הסמוך לחוף המוצק…

האמת, הסתבכתי קצת עם הקטע של החופים פה, כי בפרק הקודם נכתב שהחוף העצוב מגיע רק לאחר החוף המכוער, אם מגיעים מכיוון החוף המוצק. התכוונת לכך שאפרים חוצה את האי עד לחוף העצוב, בלי לעבור בשאר החופים?

לגבי הכתובת שעל העץ, היתה לי הרגשה שהערפול שם שונה משל שאר הקטעים. מכוון למתוח, ולא כחלק מהמחשבות, שבטבען הן לא מפורשות. אם פשר הכתובת יתגלה בפרק הבא, אני חושבת שאין עניין להסתיר אותו עכשיו.
אם לא, נראה שהסיפור אכן מכוון כעת להתפתחות יותר דרמטית...

מחכה להמשך.

 

[מחוברת לעצמי]

זה כתוב מקסים.
אולי תכתבי תקציר או הסבר קצר שלא מגלה כמובן בספויילר, לטובת מי שצריך קצת יותר בהירות כמוני

 

[שירת הכוכבים]

ספוילר: תקציר

אפרים ואלעזר נמצאים ביחד באי. אפרים הוא ילד, שנמצא באי מאז שהוא זוכר את עצמו. לעומתו אלעזר הגיע לאי שלוש שנים לפני תחילת הסיפור.
לאלעזר עבר עצוב שאותו הוא לא סיפר לאפרים, ובמקביל ישנם דברים שאפרים לא סיפר מעולם לאלעזר.לאלעזר ישנה טראומה מאש ומשלג, אך הוא מעולם לא הסביר לאפרים מדוע וגם לא הודה בפניו שהוא חושש מהם.
במהלך טיול שגרתי באי מוצא אפרים מילים חקוקות על עץ ונבהל. הוא מבין שאלעזר כתב זאת וחושש ממה שאלעזר גילה.