הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #61
מאורע מפורסם אירע בירושלים בתקופת מלחמת העולם הראשונה בשנת תרע"ד, וראה אור פעמים רבות בשינוי נוסחאות. ותוכן הסיפור כך הוא:
אחד ממוהלי ירושלים, היה ברשותו "נפוליון" זהב - הון רב באותם הימים, ויטמינהו בין ספרי הקודש אשר לו. פעם אחת בערב פסח, כאשר עסקו בנקיון הבית והוציאו את הספרים לאווררם כנהוג, מצא בנו את הנפוליון הנוצץ, ובהיותו ילד קטן אשר לא הבחין ולא ידע במטבעות, רץ עם המטבע אל חנות הממתקים, ויצא משם עם מיני מתיקה מלוא חפניו שנתן לו ניסים בעל החנות.
משחזר המוהל מתפלתו, ובראותו שהספרים הוצאו אל החצר לאווררם, נזכר מיד במטבע הטמון בארון הספרים, "נפוליון" זהב שהיה לו משכבר הימים, ושמח עליה כבבת עינו. ותיכף ניגש וחיפש את המטבע, ומשלא מצא את הנפוליון חשכו עיניו, והבהיל את אשתו ושאלה אם ראתה מי טיפל בספרים, והיכן המטבע. תוך כדי החפושים, ראו את הילד הקטן שחפניו מלאים ממתקים. החלו לחקור אותו מנין הממתקים, והתברר, כי אכן מצא הילד בארון הספרים מטבע נוצצת, וכי ניסים נתן לו תמורתו ממתקים.
בבהלה ובדאגה רצו מיד לחנותו של ניסים, כדי לברר עמו מה עלה בגורל הנפוליון היקר, אבל ניסים הכחיש מכל וכל את טענת המוהל שהנפוליון בא לידיו, ולדבריו, אכן הופיע בחנותו וקנה אצלו ממתקים, אולם בידיו היה אך "בישליק" - מטבע נחושת פחותה משוה פרוטה. אמנם המוהל והמצדדים עמו צעקו עליו, שהרי הילד אומר לפי תומו שלקח את המטבע מתוך הארון, ושם הרי היה מונח רק נפוליון הזהב.
ויהי זה אומר בכה וזה אומר בכה, הובא איפוא ניסים לבית הדין, תוך הטחת עלבונות ובזיונות, ויציגו הצדדים את טענותיהם בפני בית הדין. לאחר משא ומתן, פסק בית הדין שעל ניסים להשבע ויפטר, או לשלם תוך זמן קצר. אמר ניסים: מעולם לא נשבעתי אפילו על אמת, וגם עתה אינני מוכן להישבע ואני מקבל על עצמי לשלם את הנפוליון, אבל היות וזהו סכום רב, מוכן אני להתחייב לשלם זאת בתשלומין במשך השנה, עד לפרעון הסכום. באין ברירה הסכים הביד"צ להצעתו של ניסים, ואכן הוא עמד בדיבורו ופרע בתשלומים את נפוליון הזהב.
אמנם, הצעתו של ניסים התקבלה בציבור כהודאה במעשה, וכי אכן גנב את המטבע מהילד. היו איפוא אנשים מלווים אותו בקריאות גנאי, ובמשך הזמן המעיטו אנשים מלהכנס בחנות, וכך הלכה והתמעטה גם פרנסתו המצומצמת, והיה כובש פניו בקרקע הן מחמת בושה ובזיונות, והן מחוסר פת לחם.
לאחר מספר שנים, הגיע מכתב מאמריקה אל המוהל, הלא הוא אבי הילד שקנה את הממתקים מניסים, בו הוא מתנצל הכותב כי לפני כמה שנים עבר ליד ביתו של המוהל, וראה את ילדו משחק בנפוליון זהב, מצבי אז היה בכי רע - נכתב במכתב - וחרפת רעב שררה בביתי. שיערתי בעצמי, שאם הנך מרשה לילד לשחק בנפוליון, סימן הוא שאין אתם מחוסרים לחם, ולכן התרתי לעצמי והחלטתי לקחת את הנפוליון רק בתור הלואה עד שירחיב ה'. הוצאתי בישליק והחלפתי אותו בנפוליון, ושלחתי את הילד לקנות ממתקים. וכעת הנני פורע החוב ושולח לך נפוליון זהב, ואתך הסליחה.
לגבי המשך הסיפור, יש נוסחאות שונות.
ברם, לאחר שנים רבות, כשאחד מזקני ונקיי הדעת שבירושלים סיפר המעשה הזה, סיים במוסר השכל: הנה לפי השכל הישר, הרי לכל אחד מהמעורבים בסיפור יש נימוק מוצדק על מעשיו. ניסים בעל החנות שלא רצה להישבע, ובשל כך נשא עליו בזיונות ובושות מלבד ההפסד הכספי - הרי בודאי קנה את עולמו, ומקומו מובטח בגן עדן. המוהל שחשד בניסים, יש להצדיק אותו, כי אין לו אלא מה שראה ושמע, שהילד מסר את המטבע לניסים, ומאין היה לו לדעת שבינתיים בא אותו אדם והחליף את הנפוליון במטבע אחרת קטנה וזולה. הרבנים שחייבו את ניסים, בודאי אין עליהם שום אשמה, כי "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" וכהלכה פסקו. אותו אברך שלקח את המטבע, גם עליו אפשר להמליץ כי "על פת לחם יפשע גבר" (משלי כח, כא), ובהיותו במצב של רעב הורה היתר לעצמו ולקח את המטבע בהלואה, ולא עלה על דעתו מה שיגרום בכך. אבל במי האשמה הגדולה? בכל אותו קהל האספסוף והסקרנים שעמדו שם, והתערבו בריב לא להם, וחלקם אף העתירו צעקות ובזיונות על ניסים העלוב - עליהם אין כל צידוק ומליצת יושר...
עד כאן.
ישמע חכם ויוסיף לקח.
אחד ממוהלי ירושלים, היה ברשותו "נפוליון" זהב - הון רב באותם הימים, ויטמינהו בין ספרי הקודש אשר לו. פעם אחת בערב פסח, כאשר עסקו בנקיון הבית והוציאו את הספרים לאווררם כנהוג, מצא בנו את הנפוליון הנוצץ, ובהיותו ילד קטן אשר לא הבחין ולא ידע במטבעות, רץ עם המטבע אל חנות הממתקים, ויצא משם עם מיני מתיקה מלוא חפניו שנתן לו ניסים בעל החנות.
משחזר המוהל מתפלתו, ובראותו שהספרים הוצאו אל החצר לאווררם, נזכר מיד במטבע הטמון בארון הספרים, "נפוליון" זהב שהיה לו משכבר הימים, ושמח עליה כבבת עינו. ותיכף ניגש וחיפש את המטבע, ומשלא מצא את הנפוליון חשכו עיניו, והבהיל את אשתו ושאלה אם ראתה מי טיפל בספרים, והיכן המטבע. תוך כדי החפושים, ראו את הילד הקטן שחפניו מלאים ממתקים. החלו לחקור אותו מנין הממתקים, והתברר, כי אכן מצא הילד בארון הספרים מטבע נוצצת, וכי ניסים נתן לו תמורתו ממתקים.
בבהלה ובדאגה רצו מיד לחנותו של ניסים, כדי לברר עמו מה עלה בגורל הנפוליון היקר, אבל ניסים הכחיש מכל וכל את טענת המוהל שהנפוליון בא לידיו, ולדבריו, אכן הופיע בחנותו וקנה אצלו ממתקים, אולם בידיו היה אך "בישליק" - מטבע נחושת פחותה משוה פרוטה. אמנם המוהל והמצדדים עמו צעקו עליו, שהרי הילד אומר לפי תומו שלקח את המטבע מתוך הארון, ושם הרי היה מונח רק נפוליון הזהב.
ויהי זה אומר בכה וזה אומר בכה, הובא איפוא ניסים לבית הדין, תוך הטחת עלבונות ובזיונות, ויציגו הצדדים את טענותיהם בפני בית הדין. לאחר משא ומתן, פסק בית הדין שעל ניסים להשבע ויפטר, או לשלם תוך זמן קצר. אמר ניסים: מעולם לא נשבעתי אפילו על אמת, וגם עתה אינני מוכן להישבע ואני מקבל על עצמי לשלם את הנפוליון, אבל היות וזהו סכום רב, מוכן אני להתחייב לשלם זאת בתשלומין במשך השנה, עד לפרעון הסכום. באין ברירה הסכים הביד"צ להצעתו של ניסים, ואכן הוא עמד בדיבורו ופרע בתשלומים את נפוליון הזהב.
אמנם, הצעתו של ניסים התקבלה בציבור כהודאה במעשה, וכי אכן גנב את המטבע מהילד. היו איפוא אנשים מלווים אותו בקריאות גנאי, ובמשך הזמן המעיטו אנשים מלהכנס בחנות, וכך הלכה והתמעטה גם פרנסתו המצומצמת, והיה כובש פניו בקרקע הן מחמת בושה ובזיונות, והן מחוסר פת לחם.
לאחר מספר שנים, הגיע מכתב מאמריקה אל המוהל, הלא הוא אבי הילד שקנה את הממתקים מניסים, בו הוא מתנצל הכותב כי לפני כמה שנים עבר ליד ביתו של המוהל, וראה את ילדו משחק בנפוליון זהב, מצבי אז היה בכי רע - נכתב במכתב - וחרפת רעב שררה בביתי. שיערתי בעצמי, שאם הנך מרשה לילד לשחק בנפוליון, סימן הוא שאין אתם מחוסרים לחם, ולכן התרתי לעצמי והחלטתי לקחת את הנפוליון רק בתור הלואה עד שירחיב ה'. הוצאתי בישליק והחלפתי אותו בנפוליון, ושלחתי את הילד לקנות ממתקים. וכעת הנני פורע החוב ושולח לך נפוליון זהב, ואתך הסליחה.
לגבי המשך הסיפור, יש נוסחאות שונות.
ברם, לאחר שנים רבות, כשאחד מזקני ונקיי הדעת שבירושלים סיפר המעשה הזה, סיים במוסר השכל: הנה לפי השכל הישר, הרי לכל אחד מהמעורבים בסיפור יש נימוק מוצדק על מעשיו. ניסים בעל החנות שלא רצה להישבע, ובשל כך נשא עליו בזיונות ובושות מלבד ההפסד הכספי - הרי בודאי קנה את עולמו, ומקומו מובטח בגן עדן. המוהל שחשד בניסים, יש להצדיק אותו, כי אין לו אלא מה שראה ושמע, שהילד מסר את המטבע לניסים, ומאין היה לו לדעת שבינתיים בא אותו אדם והחליף את הנפוליון במטבע אחרת קטנה וזולה. הרבנים שחייבו את ניסים, בודאי אין עליהם שום אשמה, כי "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" וכהלכה פסקו. אותו אברך שלקח את המטבע, גם עליו אפשר להמליץ כי "על פת לחם יפשע גבר" (משלי כח, כא), ובהיותו במצב של רעב הורה היתר לעצמו ולקח את המטבע בהלואה, ולא עלה על דעתו מה שיגרום בכך. אבל במי האשמה הגדולה? בכל אותו קהל האספסוף והסקרנים שעמדו שם, והתערבו בריב לא להם, וחלקם אף העתירו צעקות ובזיונות על ניסים העלוב - עליהם אין כל צידוק ומליצת יושר...
עד כאן.
ישמע חכם ויוסיף לקח.
