כתיב מלא או חסר?

[nava]

מהו הכלל לכתיבה עם או בלי "יוד"?
כגון:

ליכתוב או לכתוב?
סיסמא או ססמא?

אני יודעת שכותבים לכתוב וסיסמא, אבל מה הכלל בזה?
תודה.

 

[אברהם]

הכלל הוא שבכתיב חסר ניקוד ("כתיב מלא") תמיד כותבים יו"ד חוץ מהיוצאים מהכלל:
אחד מן היוצאים מהכלל הוא שבתנועת חיריק לפני אות מנוקדת בשווא נח, היו"ד לא תיכתב (וגם לכלל הזה יש יוצא מן הכלל, שאם בצורת היסוד יש יוד כי אין שוא נח, היא תיכתב גם ברבי&#1501
לכן כותבים 'לכתוב' ולא 'ליכתוב'.
לגבי סיסמא, הרי גם בכתיב חסר (מנוק&#1491 כותבים עם יו"ד (הסמ"ך השניה בשוא נע ולא נ&#1495

 

[nava]

תודה,

מישהו הסביר לי שהכלל הוא בגלל שהאות הראשונה היא קישור, 'לכתוב' 'ממקום' ולכן אין יו"ד והוא הוסיף שלדוגמא 'כסּא' יודגש ב- סמ"ך במקום היו"ד.

זה נכון?

 

[feel-הרמוני]

דובר צדק - לפי כללי האקדמיה ססמה נכתבת היום ללא יו"ד והשווא הוא שווא נח, על משקל גרסה.
כלל נוסף של האקדמיה קובע שמילים ארמיות שהתאזרחו בעברית ומשמשות בצורת נקבה נכתבות בה"א בסופן, לכן יש לכתוב ססמה ולא ססמא, דוגמה ולא דוגמא.
השאלה אם החלטותיהם של אנשי האקדמיה, אקדמיות ככל שתהיינה, מחייבות אותנו - היא כבר שאלה אחרת.
לפי כלליהם גם רישא וסיפא הן צורות נקבה, לכן יש לכתוב: רישה וסיפה. פשוט איום ונורה!

 

[feel-הרמוני]

ל-nava - בטקסט מנוקד כותבים כִּסֵּא - בחיריק חסר ובדגש, אך בכתיב חסר הניקוד מסמנים ביו"ד את תנועת החיריק, פרט למקרים מסוימים כמו שכתב דובר צדק, ביניהם לאחר מ"ם השימוש כמו במילה "ממקום".

 

[אברהם]

מעוף, אני משתמש בכללים של האקדמיה כשהם משרתים את המטרות שלי. אין לי שום עניין לשרת את המטרות שלהם.
המטרה שלי - שאנשים יקראו בצורה שתהיה להם נוחה מחד גיסא, ומאידך גיסא שיהיה כמה שיותר קרוב למקור - כלומר התנ"ך - וכמה שפחות ייראה עילג ומצחיק.
לכן אני מעדיף סיסמא, כמו שמעדיפים עשרות אלפי תוכנות ואתרי אינטרנט על פני ססמה.
מטרת הכתיב המלא היא לעזור על קריאה של טקסט חסר ניקוד.
במקרים בהם הכתיב המלא מיותר לחלוטין, אני אישית מעדיף כתיב חסר , אף אם הדבר נוגד את כללי האקדמיה, ולכן אעדיף לכתוב זכרון ולא זיכרון.
(כי אף אחד לא יתבלבל ויקרא את האות ז' בתנועה אחרת מאשר חירי&#1511

 

[feel-הרמוני]

אכן, היטבת להגדיר את היחס לכללי האקדמיה. אישית הייתי מעדיפה להיצמד לכללים מוגדרים ולמנוע מעצמי התלבטויות חוזרות ונשנות, אך מכיוון שחלק מהכללים אינם ידידותיים בעליל, אין מנוס מגישה סלקטיבית.
כמו עורכים רבים אחרים אני מעדיפה אמיתי ביו"ד ולא אמתי כקביעת האקדמיה. אך באשר למילות יחס כמו אִתי ועִמי אני תמיד מתלבטת. מצד אחד היו"ד מקילה על הקריאה, בפרט בצורת ההטיה אִתה, אך תמיד כשאני כותבת עימי, אני רואה מול עיני את הצורה בנפרד - עים, וממהרת למחוק את היו"ד...
עוד צורה מוזרה שהאקדמיה דבֵקה בה היא פֵּרות בלא יו"ד, ולו היינו דבקים בה גם אנו, היה על הקורא להתחבט במה מדובר בטקסט - בפרות שברפת או בתנובת העץ...

 

[nava]

כמו עורכים רבים אחרים אני מעדיפה אמיתי ביו"ד ולא אמתי כקביעת האקדמיה. אך באשר למילות יחס כמו אִתי ועִמי אני תמיד מתלבטת. מצד אחד היו"ד מקילה על הקריאה, בפרט בצורת ההטיה אִתה, אך תמיד כשאני כותבת עימי, אני רואה מול עיני את הצורה בנפרד - עים, וממהרת למחוק את היו"ד...

וזו בדיוק הבעיה שלי, אני כותבת למשל 'פירסום' וכשאני רואה את זה כתוב אני מוחקת את היו"ד.
אז...?
אין קביעה ברורה, אני צריכה להמשיך להסתמך על עצמי?

 

[עפרה]

בפרסום אין שום סיבה להוסיף יו"ד, לא להקלת הקריאה (אף אחד לא יקרא את המילה אחר&#1514, וגם האקדמיה לא ממליצה על הוספת יו"ד כזו (לפני שווא נ&#1495.
אם כך, מה יש כאן להתלבט?
נראה שהפשוט ביותר לדבוק בכללי האקדמיה, כל זמן שאין לנו סיבה להתווכח עִמה.

 

[אברהם]

נראה שהפשוט ביותר לדבוק בכללי האקדמיה, כל זמן שאין לנו סיבה להתווכח עִמה.

אני מעדיף 'פירות', 'עימי', ו'איתי' כדי שלא יטעו בהן. וביחיד? 'עם' למרות שאפשר לטעות כי כך כתבו בכל הדורות במשנה ובתלמוד
אגב, תדמיינו לעצמכם ילד שקורא משפט לא מנוקד מהמשנה: כיצד מברכין על הפרות?

 

[ארבע]

תקציר כללי הכתיב המלא, אשר העתקתי מאתר האקדמיה:

אות הכתובה בכתיב מנוקד
כל אות הכתובה בכתיב המנוקד נכתבת גם בכתיב חסר הניקוד. למשל: גיא, אפוא, סוסיו, ביצים.​

תנועת u​

​

​

תנועת u נכתבת באות וי"ו. למשל: קופסה, יוקרה, סוכר, הופל, הוצע, כולם. ​

​

תנועת o​

​

​

תנועת o נכתבת באות וי"ו. למשל: בוקר, יופי, ישמור, חומרי (החֹמֶר שלי או שם התוא&#1512.

אבל וי"ו לא תיכתב

במילים שבהן תנועת o מסומנת בניקוד בקמץ קטן או בחטף-קמץ שקיים בכל צורות המילה. למשל: אמנם, אפנה, יזמה, תכנית, למחרת, צהריים (לא כן מילים דוגמת חָמְרִי הנכתבת בווי"ו, משום שצורת היסוד שלה, חֹמֶר, מנוקדת בחול&#1501.

בצורת העתיד בבניין קל של נחי פ"א, כגון תאמר, יאבד [אבל בגוף ראשון: אומר (=אֹמַ&#1512, אובד (אֹבַ&#1491].

במילים: לא, צאן, ראש, שמאל, זאת, מאזניים, כה, פה, איפה, כל (=כָּל בנסמך לעומת כול בנפר&#1491. ​

​

תנועת​

​

i​

​

תנועת i נכתבת באות יו"ד. למשל: דיבור, יישוב, אישה, נטייה.​

אבל יו"ד לא תיכתב​

לפני אות המנוקדת בשווא נח, כגון שמלה, מכתב, דמיון (=דִּמְיוֹ&#1503, חוץ ממילים שבצורת היסוד שלהן נכתבת יו​

"ד (בכתיב חסר הניקו&#1491, למשל: זיכרונות (צורת היסוד: זיכרו&#1503, ניסיוני (הניסיון שלי או שם התואר; צורת היסוד - ניסיו&#1503.

אחרי מ"ם השימוש, כגון מביתו, מחוץ, משם, וכן במילים: עם, הנה (=הִנֵּה; וגם בנטייה: עמי וכו', הנו וכו'), אם, מן.

במילים שבצורת היסוד שלהן אין תנועת i כגון לבי (מן לֵ&#1489, מקלים (=מְקִלִּים, מן מֵקֵ&#1500, אמתי (=אֲמִתִּי מן אֱמֶ&#1514. כך גם אתי, אתך (אִתִּי, אִתְּךָ מן אֶ&#1514.

בפעלים בבניין הפעיל, גם אם אחרי הה"א אין שווא, כגון הפיל, הכה (=הִכָּ&#1492, הציל, הצלתי (=הִצַּלְתִּ&#1497, הציע.

לפני יו (yu או yo) כגון דיון, קיום, בריות, נטיות, ראיות (=רְאִיּוֹ&#1514.​

​

תנועת​

e​

​

​

תנועת e אינה נכתבת ביו"ד. למשל: ממד (=מֵמַ&#1491, אזור (=אֵזוֹ&#1512, בררה (=בְּרֵרָ&#1492, זהות (=זֶהוּ&#1514.​

אבל יו"​

​

ד תיכתב​

במילים שצירי בא בהן לפני אהחע"ר במקום חיריק.
למשל: תיאכל [לעומת תישמר (תִּשָּׁמֵ&#1512], תיאבון [לעומת שיגעון (=שִׁגָּעוֹ&#1503], קירח [לעומת אילם (=אִלֵּ&#1501], שירות [לעומתסיפור (=סִפּוּ&#1512].

בשמות עצם בני שתי הברות ממין נקבה, שלא נגזרו משמות ממין זכר, והצירי מתקיים בהם בכל הנטייה: זיעה, תיבה (לעומת כנה, מתה - שנגזרו משמות ממין זכר, ומאה, עדה [קהל] שהצירי אינו מתקיים בהם בנטייה.

בשמות השקולים במשקל השמות היכר (=הֶכֵּ&#1512, הישג (=הֶשֵּׂ&#1490, היצע (=הֶצֵּע&#1463, וכן בצורות הנגזרות משמות אלו, כגון היכרות (=הֶכֵּרוּ&#1514, הישגיות (הֶשֵּׂגִיּוּ&#1514, היקשי (הֶקֵּשִׁ&#1497. ​

​

העיצור w​

​

​

​

העיצור w - בתוך המילה הווי"ו נכפלת. למשל: תקווה, עוול, עכשווי, זווית.
כך גם וי"ו הבאה אחרי אותיות השימוש (מש"ה וכל"&#1489. למשל: הוועד, לווידוי.​

אבל וי"ו לא תיכפל​

בראש המילה ובסופה, כגון ותיק, ועד; קו, צו, לאו.

במילים שבהן הווי"​

ו העיצורית סמוכה לווי"ו אחרת: תקוות (=תִּקְווֹ&#1514, מכוון (=מְכֻוָּ&#1503, וווו (וּוָוו&#1465.

הערה: וי"ו המציינת עיצור בסוף מילה והתנועה a קודמת לעיצור, כותבים יו"ד לפניה: יחדיו, סתיו, עכשיו. אין כותבים את היו"ד במילים בנות הברה אחת: צו, קו, וו, תו. ​

​

העיצור y​

​

​

​

העיצור y- בתוך המילה ובסופה היו"ד נכפלת. למשל: בניין, הייתה, בניי, לייצר.​

אבל יו"ד לא תיכפל​

​

בראש המילה, כגון ילד, ישיבה, יצא (=יֵצֵ&#1488.

אם היא סמוכה ליו"​

ד אחרת, כגון ייסד (=יְיַסֵּ&#1491, יישיר (=יַיְשִׁי&#1512.

על יד אם קריאה, כגון קיום, קריה (אבל: קריי&#1514, מצוין, נוי.

אחרי אותיות השימוש (מש"ה וכל"&#1489, כגון הילד, שיצא (=שֶיָּצָא,
שֶיֵּצֵ&#1488, מיד (=מִיָּ&#1491, וכן מידי (=מִיָּדִ&#1497.

במילים דוגמת זית, בית, ליל (ובתוספת הסופית ה"א: הביתה, לילה).

במילים: אולי, מתי, מים, שמים (=שָׁמַיִ&#1501, חי (=חַ&#1497, שי, די (וגם דיי
או דא&#1497.​

אות הבאה בדגש חזק תמורת שתי אותיות שוות
אות הבאה בניקוד בדגש חזק - אין להכפילה בכתיב חסר הניקוד. לפיכך ייכתב: כפתי (=כָּפַתִּ&#1497, שבת (=שָׁבַתּ&#1464, התחתנו (=הִתְחַתַּנּו&#1468 [ולא "כפתתי", "שבתת", "התחתננו"].​

​

המלצה: במקום שהקורא עשוי להשתבש בקריאת מילה, מומלץ להשתמש בניקוד עזר חלקי.
לדוגמה: מִנהל (להבדיל מן מנַה&#1500, הֶקשר (להבדיל מן הַקֶּשֶׁ&#1512, התחתַנו(להבדיל מן הִתְחַתְּנו&#1468, שבַתָּ (להבדיל מן שָׁבַ&#1514. ​

 

[dvdhll]

תודה. אני הכי מסתבך עם הכללים של הצירי.
אפשר למצוא את הכללים במלואם בסוף מילון אבן שושן.

 

[געוואלדיג]

אמנם אם לאחרים מעניין מה הם הכללים שאנשי האקדמיה מכתיבים, לי אישית מעניין איך הסתדרו עד לפני שנות דור עם הכתיב הבלתי מנוקד.
בזמנו של ר' יהודה החסיד (בעל ספר חסידי&#1501 עדיין לא היו הסידורים מנוקדים, ועל כן כתב שיש להוסיף ו' ויו"ד כדי שלא ישתבש הקריאה בפי הקטנים והבלתי מורגלים.
ככלל אפשר לראות היום הבדל גדול בין כותב שהינו יודע ספר, לבין כותבים שלא פותחים כמעט ספר יהודי.
לדוגמא, לא תמצא מג"ש או אברך כולל שיכתוב "מיצוה", או "ליכתוב, או "מושה" ואפילו "כוח", אף שבמקרים אחרים לא יימנע מלהוסיף.
לפי עניות דעתי נראה שהכלל בזה הוא, שכל מילה שאפשר להשתבש בה, מוסיפים בה וא"ו או יו"ד (אמהות קריא&#1492. לפעמים אפשר אפילו להחסיר אותן כאשר מתוך ההקשר אי אפשר להבין אחרת.
מתוך ההרגל של דורות רבים לכתוב בכתיב מלא, נוצרו שיבושים רבים בהגייה, בעיקר בפי בעלי הברה אשכנזית.
הראשונים היו נוהגים להוסיף יו"ד כדי לסמן במקום שצריך להיות צר"י שלא יהגו שם פת"ח, אולם במרוצת השנים שובשו לחיר"ק.
הנה כמה דוגמאות: טירוף, פירשו, ליחלק (ברכות ז, ד, כאן אין זו הוספה אלא בדקדוק התיב&#1492, ועוד ועוד.

 

[feel-הרמוני]

לטובת מי שמעוניין בכל זאת להתרשם מכללי האקדמיה - אני מצרפת כאן את הקובץ המורחב של הכללים, כפי שמופיע בסוף מילון אבן שושן.

 

[אברהם]

תסלחו לי, אך יש שם דברים ממש מגוחכים, כמו "למרות הכול" -
האות ו' במילה כול - כול-כך מיותרת ................

 

[feel-הרמוני]

תסלחו לי, אך יש שם דברים ממש מגוחכים, כמו "למרות הכול" -
האות ו' במילה כול - כול-כך מיותרת ................

כול עם ו"ו רק בנפרד, בסמיכות כל, לכן: כל-כך ולא כול-כך.
אבל זה לא סותר את הגיחוך שבדבר...

 

[געוואלדיג]

הנה עוד כמה דוגמאות של שיבושים שנגרמו עקב הכתיב המלא:
אימון (מלשון אמונה - לא מלשון אמנו&#1514 צריך להיות בצר"י ולא בחיר"ק.
אומנות - כאן נוסף הוא"ו הראשון לרמז על חט"ף קמ"ץ, אולם האשכנזים ההוגים חולם כ: "אוי" - לא ידעו מה לעשות עם הוא"ו, והסבוהו לשורו"ק.
"אוכלים (ומשקי&#1501" שהוא"ו נוסף לשמש כחט"ף קמץ, ולפי הברת האשכנזים הדבר אף מקבל שינוי משמעות, כי הם השמיטו את הקמ"ץ שתחת הכ"ף, והמילה מקבלת את המשמעות של רבים פועלים, ולא של שם עצם.
"ויהי כאומרם" - גם כאן כשנוסף וא"ו במקום חט"ף, המשמעות המתקבלת היא פועל בינוני עם כינוי רבים נסתרים, למרות שהכוונה היא לפועלים נסתרים ללא כנוי.

 

[חיטובים]

עוד דוגמה: איפשר.

 

[געוואלדיג]

עוד דוגמה: איפשר.

איפשר הוא קיצור של אי אפשר בלשון חכמים. אמנם צדקת שבכת"י ראשונים נמצא איפשר במקום אפשר, כדי לרמז על סגו"ל.
ואם נאבה להוסיף עוד דוגמאות - הנה: גירעון (גֵרעון), טיעון, הרי זה "גיטיך" (שובש ל'גיטִיך').