לגננות שנתקעות עד מאוחר...

  • הוסף לסימניות
  • #1
אני עובדת פעם בשבוע בצהרון, אני לבד (גם מפעילה וגם סייעת) ויש לי בת אחת שההורים שלה מאחרים באופן קבוע כל פעם בתירוץ אחר,
השבוע נשארתי בגן יותר מחצי (!!) שעה, מה אני יכולה לעשות כדי להפסיק את זה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
ללכת הביתה
ולקחת אותה איתך.

אם יצטרכו לטרוח ולחפש אותה
הם יבינו שהזמן של אחרים
לא בידיים שלהם.
חחח רעיון נחמד חבל שלא ריאלי...
באמת אבל אני במצוקה, ניסיתי לדבר איתה והיא אומרת לי: "זה לא אשמתי"! שאלתי אותה אם זה אשמתי, ואז היא התחילה לספר לי על כל תלאותיהם.. אני באמת לא יודעת מה לעשות..
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
חבל שלא ריאלי...
אולי אפשר לייצר משהו ריאלי יותר?

לדוג' לקבוע עם משפחה שגרה באזור
שמביאים אליהם את הילדים
בתמורה לתשלום הגון בתרתי משמע
ע"ח ההורים.

מול גננת מרגישים בנח
אבל מול משפחה אחרת ובתשלום
לכאורה זה ימגר את התופעה
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
חחח רעיון נחמד חבל שלא ריאלי...
באמת אבל אני במצוקה, ניסיתי לדבר איתה והיא אומרת לי: "זה לא אשמתי"! שאלתי אותה אם זה אשמתי, ואז היא התחילה לספר לי על כל תלאותיהם.. אני באמת לא יודעת מה לעשות..
להיות תקיפה על אף סיפורי התלאות
ולהסביר לה שאחרי הגן את חייבת לנסוע מחוץ לעיר ולא תהיה לך ברירה אלא לקחת את הילדה
לדעתי לא תצטרכי לעשות את זה בפועל
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
לגבות לה 2 ש''ח על כל דקת איחור.
במעון אצלינו ככה עושים
הכלל במעון הוא כזה-
מ0 ועד 15 דקות- 15 שקלים.
ז"א כל 15 דקות 15 שקלים.
ולא יעזור אם רק עברו 5 דקות,
בכל מצב משלמים 15 שקלים עד 15 דקות.
עבר יותר מ15 דקות? נגיד 20 דקות,
משלמים עוד 15 שקלים עד 15 דקות.
והשיטה הזו עוזרת פלוס,
כי לשלם 2 ש"ח זה כלום לעומת 15...
אולי תנסי לקחת 15 כל פעם,
בסוף ייצא סכום משמעותי שההורים יחשבו פעמיים מה לעשות עם זה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
אני רוצה רגע לדבר על הצד השני - כאמא.
אני באה לקחת את הילדונת שלי לרוב לפני ארבע
אבל לא תמיד זה בשליטתנו, ולפעמים אנחנו מאחרים בכמה דקות, מעולם לא עבר את ה-6 דקות.
וזה מעצבן!
מעצבן להתקל בפרצוף הכועס של הגננת, איחרת בחמש דקות!
ואני חושבת לעצמי, וואלה איפה אנחנו חיים?
למה אישה עובדת לא יוצאת על הדקה, וקורה לה לפעמים שהיא מתעכבת, ולאחר בכמה דקות זה הדבר הכי נפוץ במדינת ישראל.
ודווקא בצהרון, מי שמופקדת על ילדות קטנות וחמודות, לא יכולה להתעכב, 5 דקות!
5 דקות!
איפה את חיה? בשוייץ?
רק בשוייץ הרכבות מדייקות על השניה והאנשים על הדקה.
זה לא נחמד לי שמי שמופקדת על הילדה שלי רק מחכה לעוף הבית כתינוק הבורח מבית הספר,
אני בחיים לא עשיתי את זה בעבודה, ולעיתים איחרתי, כי העבודה התאחרה.
אבל בצהרון? מי שמע על איחורים?

לא מדברת על איחורים של רבע שעה וחצי שעה. לא ראיתי שזה קורה.
כשאני באה בארבע וחמישה לא עלי, הגננת כבר נסה על נפשה
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
אני רוצה רגע לדבר על הצד השני - כאמא.
יש רק צד אחד
מטפלת פותחת את המעון 6:45 בשעה 16:00 היא רוצה ללכת
גם לה יש חיים משלה וילדים משלה
לך זה איחור של כמה דקות למטפלת זה אחד ועוד אחד ועוד אחד
לכל אחד יש עיכובים ביום לפעמים יש פקק ולפעמים מקרה חירום
כמו בבנק או בקופת חולים יש שעות וצריך להקפיד על השעות,
לא יכולים להגיע בזמן? תשלחו את סבא/סבתא/שכנה/ילדה

זה מסוג הדברים שאם לא חותכים בסכין זה נמתח עד אין סוף.

ברשתות כפי שכתבו קונסים את ההורים קנס כספי על האיחור
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
אבל לא תמיד זה בשליטתנו, ולפעמים אנחנו מאחרים בכמה דקות, מעולם לא עבר את ה-6 דקות.
למה שלא תחליטו לקחת אותה בכל יום בחמישה לארבע,
כך שגם אם יהיה איחור שלא בשליטה, הוא לא יהיה על חשבון הגננת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
אני רוצה רגע לדבר על הצד השני - כאמא.
אני באה לקחת את הילדונת שלי לרוב לפני ארבע
אבל לא תמיד זה בשליטתנו, ולפעמים אנחנו מאחרים בכמה דקות, מעולם לא עבר את ה-6 דקות.
וזה מעצבן!
מעצבן להתקל בפרצוף הכועס של הגננת, איחרת בחמש דקות!
ואני חושבת לעצמי, וואלה איפה אנחנו חיים?
למה אישה עובדת לא יוצאת על הדקה, וקורה לה לפעמים שהיא מתעכבת, ולאחר בכמה דקות זה הדבר הכי נפוץ במדינת ישראל.
ודווקא בצהרון, מי שמופקדת על ילדות קטנות וחמודות, לא יכולה להתעכב, 5 דקות!
5 דקות!
איפה את חיה? בשוייץ?
רק בשוייץ הרכבות מדייקות על השניה והאנשים על הדקה.
זה לא נחמד לי שמי שמופקדת על הילדה שלי רק מחכה לעוף הבית כתינוק הבורח מבית הספר,
אני בחיים לא עשיתי את זה בעבודה, ולעיתים איחרתי, כי העבודה התאחרה.
אבל בצהרון? מי שמע על איחורים?

לא מדברת על איחורים של רבע שעה וחצי שעה. לא ראיתי שזה קורה.
כשאני באה בארבע וחמישה לא עלי, הגננת כבר נסה על נפשה
וחשבת על זה שגם היא צריכה להתחיל לאסוף ילדים מהגנים?
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
אני רוצה רגע לדבר על הצד השני - כאמא.
אני באה לקחת את הילדונת שלי לרוב לפני ארבע
אבל לא תמיד זה בשליטתנו, ולפעמים אנחנו מאחרים בכמה דקות, מעולם לא עבר את ה-6 דקות.
וזה מעצבן!
מעצבן להתקל בפרצוף הכועס של הגננת, איחרת בחמש דקות!
ואני חושבת לעצמי, וואלה איפה אנחנו חיים?
למה אישה עובדת לא יוצאת על הדקה, וקורה לה לפעמים שהיא מתעכבת, ולאחר בכמה דקות זה הדבר הכי נפוץ במדינת ישראל.
ודווקא בצהרון, מי שמופקדת על ילדות קטנות וחמודות, לא יכולה להתעכב, 5 דקות!
5 דקות!
איפה את חיה? בשוייץ?
רק בשוייץ הרכבות מדייקות על השניה והאנשים על הדקה.
זה לא נחמד לי שמי שמופקדת על הילדה שלי רק מחכה לעוף הבית כתינוק הבורח מבית הספר,
אני בחיים לא עשיתי את זה בעבודה, ולעיתים איחרתי, כי העבודה התאחרה.
אבל בצהרון? מי שמע על איחורים?

לא מדברת על איחורים של רבע שעה וחצי שעה. לא ראיתי שזה קורה.
כשאני באה בארבע וחמישה לא עלי, הגננת כבר נסה על נפשה
אם את חושבת ככה גם בבוקר כשאת לחוצה להגיע לפגישה והגן נפתח ב7 וחצי אבל הגננת הגיעה ב7:35 וקיבלת את זה בהבנה גמורה אז את צודקת
אבל זה צריך להיות לשני הצדדים
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
אני רוצה רגע לדבר על הצד השני - כאמא.
אני באה לקחת את הילדונת שלי לרוב לפני ארבע
אבל לא תמיד זה בשליטתנו, ולפעמים אנחנו מאחרים בכמה דקות, מעולם לא עבר את ה-6 דקות.
וזה מעצבן!
מעצבן להתקל בפרצוף הכועס של הגננת, איחרת בחמש דקות!
ואני חושבת לעצמי, וואלה איפה אנחנו חיים?
למה אישה עובדת לא יוצאת על הדקה, וקורה לה לפעמים שהיא מתעכבת, ולאחר בכמה דקות זה הדבר הכי נפוץ במדינת ישראל.
ודווקא בצהרון, מי שמופקדת על ילדות קטנות וחמודות, לא יכולה להתעכב, 5 דקות!
5 דקות!
איפה את חיה? בשוייץ?
רק בשוייץ הרכבות מדייקות על השניה והאנשים על הדקה.
זה לא נחמד לי שמי שמופקדת על הילדה שלי רק מחכה לעוף הבית כתינוק הבורח מבית הספר,
אני בחיים לא עשיתי את זה בעבודה, ולעיתים איחרתי, כי העבודה התאחרה.
אבל בצהרון? מי שמע על איחורים?

לא מדברת על איחורים של רבע שעה וחצי שעה. לא ראיתי שזה קורה.
כשאני באה בארבע וחמישה לא עלי, הגננת כבר נסה על נפשה
שההורים שלה מאחרים באופן קבוע כל פעם בתירוץ אחר,
אולי את צודקת, למרות שאני מבינה את מי שחולקת עליך. אבל הגננת הנ"ל מדברת על משהו קבוע!
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
אני רוצה רגע לדבר על הצד השני - כאמא.
אני באה לקחת את הילדונת שלי לרוב לפני ארבע
אבל לא תמיד זה בשליטתנו, ולפעמים אנחנו מאחרים בכמה דקות, מעולם לא עבר את ה-6 דקות.
וזה מעצבן!
מעצבן להתקל בפרצוף הכועס של הגננת, איחרת בחמש דקות!
ואני חושבת לעצמי, וואלה איפה אנחנו חיים?
למה אישה עובדת לא יוצאת על הדקה, וקורה לה לפעמים שהיא מתעכבת, ולאחר בכמה דקות זה הדבר הכי נפוץ במדינת ישראל.
ודווקא בצהרון, מי שמופקדת על ילדות קטנות וחמודות, לא יכולה להתעכב, 5 דקות!
5 דקות!
איפה את חיה? בשוייץ?
רק בשוייץ הרכבות מדייקות על השניה והאנשים על הדקה.
זה לא נחמד לי שמי שמופקדת על הילדה שלי רק מחכה לעוף הבית כתינוק הבורח מבית הספר,
אני בחיים לא עשיתי את זה בעבודה, ולעיתים איחרתי, כי העבודה התאחרה.
אבל בצהרון? מי שמע על איחורים?

לא מדברת על איחורים של רבע שעה וחצי שעה. לא ראיתי שזה קורה.
כשאני באה בארבע וחמישה לא עלי, הגננת כבר נסה על נפשה
תראי אני בהחלט דיברתי על מקרה שונה, אבל אני חושבת שגם הורים שמגיעים קבוע על הדקה ומידי פעם מאחרים זה קשה, אני חושבת שנכון לבוא לקחת את הילדים יותר מוקדם הורים שמאחרים משדרים לגננת שאין להם זמן לילדה שלהם, ואת מצפה שלגגנת יהיה..
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
אני עובדת פעם בשבוע בצהרון, אני לבד (גם מפעילה וגם סייעת) ויש לי בת אחת שההורים שלה מאחרים באופן קבוע כל פעם בתירוץ אחר,
השבוע נשארתי בגן יותר מחצי (!!) שעה, מה אני יכולה לעשות כדי להפסיק את זה?
לפי דעתי גם ושמעתי מעוד גננות שכל מי שמאחרת בדקה משלמת חמש שקל כלומר עם היא איחרה ב5 דקות משלמת 25 שקל כמובן שצריך לפניכן לדבר עם המנהלת שתדרוש את זה מימנה אבל זה תרגיל מוצלח מאד וקצת מאיים שזה טוב מאד
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
אם את חושבת ככה גם בבוקר כשאת לחוצה להגיע לפגישה והגן נפתח ב7 וחצי אבל הגננת הגיעה ב7:35 וקיבלת את זה בהבנה גמורה אז את צודקת
אבל זה צריך להיות לשני הצדדים
לא יודעת מה קורה בפלנטה שלך, בפלנטה שלי, הדוגמא שלך גרועה וממחישה בדיוק את הצד השני של המטבע. בכל שכונה שגרתי בחמש עשרה השנים האחרונות הגנים נפתחו באיחור. אין גן שפותח ממש כל יום בשבע וחצי. רוב הגנים בכלל עיגלו לרבע לשמונה ואיחור נוסף של חמש דקות לא צריך אפילו להתקבל בהבנה. הוא פשוט מתקבל כמובן מאליו. להבנתי כך זה בירושלים וברוב הערים החרדיות. אשמח מאוד לשמוע שאני טועה. ולא נכנסת לגני חיידר שם החגיגה מופרעת.
לגבי איחור של כמה דקות - חייב להיות סידור לזה. התחצ פה כ"כ לא אמין שבשנים שלא היה לי גיבוי הייתי נאלצת לצאת מהעבודה בשלוש בשביל נסיעה של 20 דקות! כדי להימנע מהאפשרות לאחר. זה מרווח ביטחון עם עלות גבוהה מאוד!
לכן האפשרות המוסדרת במעונות היא נהדרת. אמנם הסכום המופרך נותן קצת יותר תחושה של קנס מאשר של תשלום אבל בגדר הסביר.
אם בגנים הסידור הזה היה מקובל לגננות כבר לא היה אכפת מהאיחורים...
אני רוצה רגע לדבר על הצד השני - כאמא.
אני באה לקחת את הילדונת שלי לרוב לפני ארבע
אבל לא תמיד זה בשליטתנו, ולפעמים אנחנו מאחרים בכמה דקות, מעולם לא עבר את ה-6 דקות.
וזה מעצבן!
מעצבן להתקל בפרצוף הכועס של הגננת, איחרת בחמש דקות!
ואני חושבת לעצמי, וואלה איפה אנחנו חיים?
למה אישה עובדת לא יוצאת על הדקה, וקורה לה לפעמים שהיא מתעכבת, ולאחר בכמה דקות זה הדבר הכי נפוץ במדינת ישראל.
ודווקא בצהרון, מי שמופקדת על ילדות קטנות וחמודות, לא יכולה להתעכב, 5 דקות!
5 דקות!
איפה את חיה? בשוייץ?
רק בשוייץ הרכבות מדייקות על השניה והאנשים על הדקה.
זה לא נחמד לי שמי שמופקדת על הילדה שלי רק מחכה לעוף הבית כתינוק הבורח מבית הספר,
אני בחיים לא עשיתי את זה בעבודה, ולעיתים איחרתי, כי העבודה התאחרה.
אבל בצהרון? מי שמע על איחורים?

לא מדברת על איחורים של רבע שעה וחצי שעה. לא ראיתי שזה קורה.
כשאני באה בארבע וחמישה לא עלי, הגננת כבר נסה על נפשה
מסכימה איתך מאוד, אבל אני גם מסכימה עם זה שאין איפה להעביר את הקו אז הוא חייב להיות חד. ויש חוסר אונים מאוד גדול בלהיתקע עם ילד שאסור לך בשום פנים לעשות איתו כלום חוץ מלהשאר איתו בגן אבל זה בכלל לא בהגדרת התפקיד שלך! ואין על זה תשלום.
אצלינו הגדילו לעשות המטפלות במשפחתונים שקבעו את ארבע ורבע כשעת סיום כדי שבארבע וחצי יהיו אחרי ההתחשבנויות הכספיות והדיווחים היומיים. כיום אם הגעת בארבע ושש עשרה, לא משנה אם בארבע ושבע עשרה כבר לא היית שם, את זוכה למבט עקום.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
ממליצה לך לפנות למפקחת שלך.
שתדריך אותך מה לעשות
שמעתי על אחת שדרשה מההורים כסף למונית.
כי היא הפסידה את האוטובוס בעקבות האחור
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

לאחר שיטוט אחרי מאמרים אודות גיל הרך, נתקלתי במאמר פורץ מחשבה מאת יעל דיין באתר של ד"ר עדה בקר וליזי דוידי
כבן משפחה של גננת בגיל הרך הבנתי שכל מילה במאמר הינו אמיתי ויש כאן משהו המצריך חשיבה, נשמח לקרוא את דעתכן

1837.

פרידריך פרבל
מקים את גן הילדים הראשון בעולם. ממציא את השם – "גן ילדים".
בשם זה רוצה להדגיש את מהותו של המוסד כמקום המאפשר לילדים וילדות לגדול ולהתפתח כפרחים בגינה – באופן חופשי, עצמאי, על פי טבעם הייחודי.
בגן הזה יהיו פעילים, ישחקו, יטיילו בטבע, יטפלו בגינה, יעסקו במוסיקה ושירה ויזכו לכבוד.
גן הילדים יהווה סביבה בה קיימת הרמוניה ואחדות בין האדם, הטבע והבריאה, בין המשפחה והגן, בין הגוף, הנפש והאינטלקט.
בגן הילדים יכולים הילד והילדה לשהות עם חבריהם מחוץ למגבלות שמטילה המשפחה ובסביבה מוגנת.
הוא גם המציא את מקצוע ה"גננת" ולצורך הכשרתה הקים סמינר לגננות ראשון בעולם.

פרבל היה כנראה זה שטמן בנו את רעיון המפגש.
הוא תיאר את סדר היום בגן וציין שבבוקר כולם מתכנסים לשירה משותפת, שרים שירי בוקר טוב, שירים על מזג האוויר, עונות השנה ומנהלים שיחה על נושא כלשהו. מאז ועד היום כל הילדים והילדות בגן, כנראה בכל העולם, מתכנסים בבוקר למפגש.

איך קרה שהמפגש מתקיים כבר 180 שנה ואף אחת לא שואלת למה? מי צריך את זה?
אולי החשיבות שאנחנו מייחסות למפגש נובעת מהחשש שיחשבו שאנחנו טיפשות?


כ-70 שנה מאוחר יותר, בשנת 1907, מקימה מריה מונטסורי, (1870 – 1952) את גן הילדים הראשון באיטליה. כמו פרבל, גם מונטסורי דוגלת בפיתוח העצמאות של הילדים והילדות בגן ומעודדת חופש ובחירה.
יחד עם זאת, כאשר היא כותבת את ההנחיות למפגש בספרה "שיטת מונטסורי" (1909), ניתן לראות כי אין התייחסות לעצמאות או בחירה של הילדים והילדות.

על פי ההנחיות של מונטסורי, הגננת מסבירה לילדים ולילדות שצריך ללכת בשקט למקום הישיבה הקבוע, לשבת כשהרגליים נוגעות ברצפה והידיים על השולחן, הראש זקוף. בדרך זו, מסבירה מונטסורי, היא מלמדת יציבות ואיזון. אחר כך הילדים והילדות קמים כדי לשיר.

הגננת מסבירה שבזמן הקימה והישיבה אין צורך להרעיש. הגננת יכולה גם להסב את תשומת הלב לילד שהגיע נקי, חדר שסדרו יפה ומעשים אחרים הראויים לשבח.

אחר כך פותחת הגננת בשיחה. היא שואלת מה עשו אתמול, כיצד התנהגו, במה שיחקו, כיצד התייחסו להורים, האם דברו בנימוס, האם עזרו לאמם, האם ספרו בבית מה למדו בגן. ביום שני (אצלנו ביום ראשון), השיחות ארוכות יותר והגננת מבקשת שיספרו כיצד בילו בסוף השבוע.

אם מישהו מספר שאכל משהו לא ראוי (אצלנו: ממתקים), הגננת מסבירה שזה מזיק. השיחות נסובות על ימי הולדת, מסיבות ואירועים אחרים במשפחה או בשכונה וכך היא מלמדת על מה ראוי לשוחח ומפתחת את השפה.

הדמיון שבין תיאור זה למפגשים המתקיימים כיום מעיד על השפעת מונטסורי על הגנים בארץ.

האם התיאור הזה מעורר בנו אי נחת? למה?

בי מעורר התיאור הזה אי נחת מכיוון שהוא מציג גננת השולטת בילדים ובילדות ודורשת מהם ציות. הם צריכים ללכת בצורה מסוימת, לשבת בצורה מסוימת, לדבר בצורה מסוימת. הם פסיביים, נשלטים על ידי הגננת. אין מקום ליוזמה, לבחירה, למגוון של התנהגויות ולביטוי של הבדלים אינדיבידואלים. שליטת הגננת היא מוחלטת גם אם נעשית בצורה נעימה ורגועה. זהו אילוף.

זו גם דעתי על המפגשים המתקיימים כיום בגן. אמנם, הדרישה להליכה או ישיבה מסוימת, קיימת פחות היום, אבל משפטים כמו "שבי יפה", "תקשיבי" "תהיו בשקט" "לא מדברים כשאני מדברת" "לא מחזיקים חפץ ביד", רווחים בהחלט. המפגש, מעצם מהותו, כשכל כך הרבה ילדים וילדות נדרשים לשבת ביחד, מאלץ את הגננת לשלוט בהם.
קשה מאד בסיטואציה כזו להתייחס לכל ילד או ילדה באופן אישי, להתחשב ברצונות או בצרכים של כל אחד ואחת. זו סיטואציה המאלצת את הגננת להסתכל עליהם כקבוצה הומוגנית שצריך לשלוט בה. השליטה של הגננת באמצעות הדרישה להתנהג על פי אמות המידה שהיא קובעת, הופכת את הילד או הילדה לאובייקטים חסרי אונים.

אם כך, מדוע המפגש, שלדעתי זו הפעילות הכי פחות מוצלחת בגן, מחזיק מעמד כבר מאה ושמונים שנה ונתפש כפעילות חשובה והכרחית? כנראה שיש לכולנו צורך בשליטה, כנראה שאנחנו מפחדות לאבד שליטה. המפגש נותן לנו מסגרת מצוינת לשלוט.

הבעיה היא שכפי שלכל אחת מאתנו יש צורך בשליטה, הרי אנחנו מתקוממות כשמנסים לשלוט בנו ולהצר את האוטונומיה שלנו. כשמנסים לשלוט בנו אנחנו רוצות להתנער מהשליטה, אנחנו שואפות לאוטונומיה. זה הפרדוכס של המפגש – מצד אחד הגננת מתרגלת את הצורך שלה בשליטה אבל בצד השני, אצל חלק מהילדים והילדות מתעורר מרי, התנגדות שישלטו בהם. התנגדות זו נתפשת על ידי הגננת כ"הפרעה". הטיפול בהפרעה הוא יתר שליטה. יתר שליטה עלול להוביל לעוד ועוד הפרעות או במצבים חמורים יותר לפחד מפני הגננת. כך נוצר מעגל בו כולם – גננת ילדים וילדות חווים תסכול, חוסר אונים וייאוש.

כשאנחנו חוות תסכול וחוסר אונים אנחנו מחפשות אשמים. כך ילדים או ילדות ש"מורדים" במפגש ומתנגדים לציית לגננת, הופכים לילדים או ילדות עם "קשיי התנהגות" "קשיי קשב וריכוז" וכך הדמוי העצמי שלהם נפגע מאד. צריך להבין שלא בהם טמונה הבעיה אלא במפגש. מצד שני סטודנטיות או גננות שלא מעוניינות או לא מצליחות "לשלוט" נתפשות כגננות לא ראויות, הן לא מספיק "אסרטיביות" וכך הדימוי המקצועי שלהן נפגע מאד.

כל השיח השיפוטי הזה היה נמנע אם לא היה מפגש בגן. אם לא היה פרק הזמן הזה שהוא חממה ליצירת קונפליקטים, אבוד שליטה, תסכול וכעס.

יש גננות המתגאות שמשך המפגש שלהן הוא ארוך מאד "אצלי יושבים במפגש יותר מחצי שעה", על מה הגאווה? על יכולת השליטה והאילוף? כמה מכן באמת מצליחות לשבת שעור שלם בקשב מוחלט למורה? בלי לחלום, בלי SMS, אם אתן לא יכולות, למה זה מצופה מילדים וילדות בגן? הרי זו האשליה הגדולה של המפגש, האשליה שהם אכן מקשיבים ולומדים. הם בסך הכול למדו להשתעמם בשקט, להעמיד פנים, לשבת כך שלא ישימו לב אליהם עד שיוכלו לחזור בשלום למשחקיהם. למידה משמעותית מתרחשת תוך כדי פעילות, לא בישיבה פסיבית. אז בשביל מה מפגש?

המפגש מפריע לפעילות השוטפת, מנתק את הילדים והילדות מעיסוקיהם, מייצר מעבר תזזיתי של סדור הגן ומבטל את הייחודיות של כל פרט בקבוצה. תארו לכן גן ללא מפגש, אין פרק זמן תזזיתי של סדור הגן לפני מפגש, אין קטיעת פעילות, אין כעס על אלו המתחמקים לשתייה, לשירותים, רק כדי "להרוויח" עוד שתי דקות מהמפגש. הפעילות ממשיכה לזרום, הגן ממשיך להתנהל בשקט ובשלווה.

בואו נודה על האמת, המפגש הוא פעילות שרוב השותפים לה – גננת, ילדים וילדות – היו שמחים לותר עליה.

אפשר אולי בסוף היום לקיים מפגש פרידה קצרצר, כפי שגדעון לוין (1921 – 2004), מכנה זאת "התכנסות חברתית". לוין קובע: "המפגש בנוי על יסוד עיקרי אחד: הוא חייב לאפשר השתתפות פעילה למירב הילדים באותו זמן", שירה בצוותא ומשחקי חברה.

כן, מפגש הוא חשוב, המפגש בין גננת או סייעת לילדים וילדות, מפגש של החלפת דעות ורעיונות, מפגש של סיפור ספורים, מפגש של משחק, מפגש של תכנון, מפגש של פתרון בעיות, כן מפגש הוא חשוב, המפגש בין ילדים וילדות לבין עצמם, מפגש של חברות, מפגש של עזרה הדדית, של למידה הדדית, מפגש של התחשבות, של משחק, של חוויה מהנה, של אתגר משותף. המפגש מתרחש כל רגע ורגע במרחב הגן. אבל למה צריך מפגש של כולם ביחד, למי זה טוב?
0 תגובות
שלחתי היום תלונה למשרד הבריאות עבור ביתי בת ה-3.8 השוהה במסגרת גן עירייה שיקומי, טשטשתי פרטים אישיים אבל באופן כללי מובן המסר העיקרי..
מה הייתם עושים במקומי במצב כזה?
זה לשון התלונה:
ילדה מיוחדת המאובחנת כ"ספינה ביפידה", הילדה מטופלת בבי"ח שיקומי אלי"ן בירושלים, תל השומר, וסורוקה במגוון מקצועות הנמצאים תחת התחום הנ"ל.
ע"פ הידוע לנו אצל ילדי ספינה ביפידה אין שליטה על סוגרים והם מצונטרים ע"י קטטר לסירוגין, אביגיל מצונטרת בערך כל 3 שעות (תלוי לפי המצב- לפעמים פחות מ-3 שעות כשצריך),
אנחנו יודעים שיש חוקים של משרד הבריאות:
1. אין להביא ילד עם חום לגן עד שעוברים 24 שעות מסיום החום.
2. ילד שנעדר 5 ימים רצופים מתבקש להמציא אישור רפואי שיכול לחזור לגן.
ע"פ בידוע לנו בעניין ספינה ביפידה- תמיד, תמיד, תמיד יש חיידק בשתן בגלל הצינטורים, ולכן לא בכל מצב נותנים אנטיביוטיקה, אלא רק מתי שיש חום שאינו מלווה בתסמינים אחרים ואין לו הסבר אחר.
במצבים שהשתן עכור, הפרשות, צבע לא תקין, ריח וכו- ע"פ פרופסור יובל בר יוסף וצוות מרפאת ספינה ביפידה באלי"ן, הפתרון הוא- שתיה מרובה וצינטורים צפופים יותר שזה שוטף את שלפוחית השתן ומטפל בבעיה הנ"ל.
הדברים כתובים בצורה ברורה במסמכים שנמצאים אצל צוות הגן- דף מספר 4 בהמלצות בסיכום הרפואי של אלי"ן.
כרגע נמצאת בגן אחות מ"מ, וגננת מ"מ, שביום ראשון שעבר 15/2 שלחו את הילדה לבית בגלל שתן עכור והפרשות- ללא חום! אמרנו להם איך לטפל בילדה ובכל זאת שלחו אותה,
אנחנו טיפלנו בילדה בבית ושטפנו לה את השלפוחית ע"פ מה שלימדו אותנו הצוות הרפואי באלי"ן, השארנו אותה בבית יום נוסף כדי ש"בטוח" הכל בסדר- יש לציין שלא ראינו ממצא חריג בשתן בבית.
למחרת ביום שלישי 17/2 שלחנו את הילדה בריאה ושלימה לגן עם שתן צלול לגמרי, הגננת לא הייתה בגן והייתה גננת מחליפה לא מוכרת, הגננת ביקשה אישור רפואי שהילדה יכולה לבוא לגן- אין באישור כזה שום צורך, לא התווכחנו, התקשרתי לגננת שלא הייתה והגעתי איתה להסדר שנשיג את האישור למרות שאין בו שום צורך בעיקר שהדברים כבר כתובים במסמכים של אלי"ן וגם לא היה לילדה חום בכלל,
בינתיים הזמן בגן עובר והילדה צריכה לעבור צינטור, האחות לא מסכימה לצנטר אותה בלי אישור רפואי- זה הזיה בפני עצמו כי אין צורך באישור לצנטר, ולהיפך זה לבד יוצר יותר נזק אצל הילדה,
התקשרתי לגננת בגן והיא דחפה לי את הטלפון לאחות, האחות אמרה משפט הזוי "אני לא אזרוק את התעודה שלי לפח כדי לטפל בילדה", "אסור לי לטפל בה"- הטיפול בינתיים התאחר בשעה!
בעלי הלך למרפאה בזמן הזה ולא היו רופאים במרפאה כדי להוציא אישור, והאחות התעקשה שאסור לה,
ומה שהכי הזוי זה שבשבוע לפני הילדה הייתה עם דלקת גרון וסיימה אנטיביוטיקה בסוף השבוע- סמוך לזמן הנ"ל.. וזאת אותה אניטביוטיקה שהיא מקבלת עבור דלקת בשתן...
הסברתי את זה לאחות, ובתוספת זה שבכלל לא היה לילדה חום והחזרנו אותה לגן רגילה לגמרי היא התעקשה שלא לטפל בילדה.
בעלי בא לקחת את הילדה מהגן עמ"נ לטפל בה.
זה לא הסוף אבל אני מציגה פה שאלה: אני צריכה ללדת כל רגע, מה היה קורה אם הייתי למשל בחדר לידה עם בעלי ולא היה מי שיוציא את הילדה? או סתם היינו מחוץ לעיר..
ביום שלמחרת הגננת עדיין לא הייתה ולא היה גם עם מי לדבר ומשום מה בשבוע הזה אין לנו רופאים במרפאה.. הילדה נשארה יום נוסף בבית, אני פניתי לצוות הרפואי של אלי"ן- פרופסור יובל בר יוסף וקרן פוקס אחות סוגרים- כשסיפרתי להם את הסיפור הזה הם היו בהלם טוטאלי ואמרו שאם יש משהו שיכול לזרוק לאחות הזאת את התעודה לפח זה דווקא זה שהיא לא הסכימה לצנטר את הילדה! זה יוצר לה נזק! וגם במצב שיש חום אין שום מניעה מלצנטר, ולהיפך חייב לצנטר! זה לא שנשאיר את השתן בפנים אם יש הפרשות או חום וכו.. (השיחות הנ"ל מוקלטות)
זה לא יוצר נזק אם מצנטרים אלא אם לא מצנטרים.
אין כל קשר לאישור הרפואי לצורך הצינטור..
אגב ברור שיש להם בגן אישור מרופא למתן צינטורים בגן ע"י אחות מתחילת השנה.
ביום חמישי הגננת חזרה לגן אחרי יומיים של היעדרות והתקשרה לשאול למה הילדה לא באה.. אמרתי לה שהצוות הרפואי של אלי"ן ביקשו שייצרו איתם קשר מהגן (נתתי מספר טלפון אישי של הצוות- ודווקא של מי שלא ירים צעקות על ההתנהלות בגן כדי לא לפגוע..) בשביל להסביר להם אחת ולתמיד את ההתנהלות הנכונה במצבים הנ"ל כדי למנוע את מה שהיה, הצוות בגן לא הסכים בטענה שזה "העברת מידע רפואי", וצריך אישור בכתב ושההורים ידאגו לאישור וזהו... אמרתי להם שכתוב בצורה מפורשת את הדברים כמו שהזכרתי לעיל והם לא צריכים יותר מזה, אני והגננת היינו על הקו ביחד וקראנו את הדברים מתוך הכתב ביחד, היא אמרה "נכון זה מפורש אבל זה כללי מידי, צריך שזה יהיה ממש מפורט ושזה יהיה אישור מיוחד לגן"..
למרות שהם לא צודקים ואין פה על מה להביא את האישור, ביקשתי מהצוות הרפואי של אלי"ן להנפיק להם אישור מפורט, האישור מתעכב בגלל בעיה בתיאום בין הצוותים של המקום שצריכים לחתום על האישור, אין לי עדיין רופא שמכיר את הילדה במרפאה, השירות אונליין של כללית סיבך אותי לגמרי,
הילדה בבית בפועל ובא לי רק לבכות, אני לא במצב של תפקוד בכלל, עם פיברומיאלגיה, תת פעילות של בלוטת הטריס, אנמיה, ושבוע 33 של הריון, הקצת שאני מבקשת זה המנוחה שאני יכולה להרשות לעצמי בבוקר... (לא קראתי לזה שמירת הריון כי אני לא עובדת, אבל זה בדיוק זה)
אמרתי לגננת בגן שגם אם היה יוצא נזק מהטיפול בילדה בגן הייתי מחפה על האחות, אני רואה שהאטימות גוברת ואין עם מי לדבר בעיקר שהם כ"כ בטוחים בעצמם אז אני פונה למקום שאולי יתן לי מענה..
לציין: במצב שאין צינטורים סדירים הילדה סובלת מכאבים עזים בשעת הצינטור ולאחריה שרק משכך כאבים עוזר.. ובמקרה זה הילדה סבלה יומיים!
גם אנחנו וגם הרופאים הבכירים שחתומים במכתבים המצורפים, כולנו הרגשנו שהמלחמה פה היא על עמדת כוח שבאה על חשבון הגב שלנו ושל הילדה.
מצורף הסיכום של אלי"ן משנה שעברה שהיה ברשות הגן+ מכתב מפורט שכתבו עבור נושא זה במיוחד+ סיכום ביקור בהתפתחות הילד בסורוקה במרפאה משותפת
התלבטתי אם לשים את הקטע הזה או לא.
זה מתחיל כמו סיפור בהמשכים, וזה גם דורש המשך, אבל תאמינו לי שכתבתי את זה סתם ככה ביום של חול בלי שום כוונות זדון לכתוב סיפור בהמשכים. אין לי שמץ של מושג איך ולמה כתבתי על הדמויות האלו (שהן דמויות מהחיים שלי למעשה) ואיך זה הולך להמשיך. האם גם אצלכם זה ככה?
טוב, אז הנה הקטע, אשמח מאוד לביקורות ואולי הצעות להמשך, ומי יודע, אולי תתנו לי את הכוח להמשיך את הסיפור.


בס"ד

לקראת הבוקר היא כבר ידעה מה עליה לעשות. היא התהפכה במיטתה, מעבירה במוחה את סדר הדברים, מה בדיוק תעשה, איך תגיד, מה תלבש.

השעה היתה מוקדמת מדי, אבל היא כבר לא יכלה לישון.

ומה אם זה יכשל? לא יצליח? ואם הפחד יתפוס אותה בשניה האחרונה? ואם הכל ישתבש?

היא הניחה את גופה העייף שוב על המיטה.

"אכבה את האור", חשבה. "אנסה לישון על זה עוד קצת".

נרדמה.

בשמונה היא קפצה מהמיטה. "אוי! כמה מאוחר! כמה מאוחר! איך לא שמתי לב??"

"נו, אין פלא", חשבה לעצמה בתסכול תוך כדי קפיצה מהמיטה וריצה לחדר האמבטיה, "כשמחליטים כל מיני החלטות הזויות בשעות הזויות מדי בבוקר, אז קשה אחר כך לקום".


***​

אושרית היתה מסוג הנשים שיודעות לעשות הכל לבד
אחרי כל כך הרבה שנים בהם חייתה בגפה, בלי בעל, בלי ילדים, כבר אי אפשר היה להתקיל אותה בשום דבר. ולא, לא רק מנורה ידעה להחליף. היה ברשותה ארגז כלים שלא יבייש אף שיפוצניק.

באותו בוקר היא קדחה במרץ בקיר. היתה לה תוכנית לשבור את קיר המטבח, לבנות אי ולארגן לה פינת אוכל קצת יותר נרחבת ממה שהיתה לה.

היא עצרה לפתע. "שמעתי דפיקות בדלת?" תהתה. היא הניחה את המקדחה על השולחן והלכה להציץ בקוקר.

"בוקר טוב יפית", פתחה אושרית את הדלת לרווחה ועל פניה חיוך. "מה מביא אותך אלי בשעת בוקר מוקדמת זו?"

יפית פזלה לכיוון המקדחה והצביעה על הקיר השבור בחלקו. "עוד שיפוץ?" שאלה בחיוך. "הגעתי לכאן כדי להזמין אותך להליכה. בעצם כבר התחלתי אותה ועברתי על יד ביתך וחשבתי שזה יהיה רעיון נפלא ללכת ביחד".

אושרית הרהרה. אמנם היא באמצע עבודה, אבל זו שעה נפלאה לצאת קצת. עדיין לא חם בחוץ ואחר כך יוכלו לשבת על כוס קפה בביתה ולפטפט קצת.

"אני נועלת נעלי ספורט ובאה". אמרה.

"אז איך הולך לך בכתיבה?" שאלה אושרית תוך כדי שעברו את הכביש לכיוון השביל שנמצא קצת מחוץ לגבולות העיר. היה זה שביל נוח למדי והן נהגו ללכת שם, ככה בתוך הטבע. אמנם ההליכה היתה פחות נוחה, אבל סבירה. השקט של הבוקר והנוף מסביב הפכו את ההליכה לטיול בפני עצמו.

"אני די תקועה" ענתה יפית. "זה לא שאין לי השראה, אני פשוט מרגישה שכבר אין על מה לכתוב. הכל כבר נדוש מדי. אני מרגישה שיש לי כל כך הרבה לתת מעצמי לעולם, להעביר מסרים, אבל אני כבר לא יודעת איך לעטוף אותם. על מה אכתוב? על משפחתיות? על זוגיות? סיפור הסטורי או אולי היסטרי? מתח או פנטזיה? הכל כבר יש, כבר קיים. כולם כותבים על זה. יש ספרי תראפיה, ספרי מתח, הומור, פנטזיה, משפחה, הסטוריה. מה יש לי להוסיף? נכון שאני יכולה לכתוב עוד ספר בסגנון, אבל יקראו אותו כלאחר יד וישכחו ממנו אחרי כמה ימים."

יפית הביטה כלפי מטה בתסכול. זה זמן מה שהיא רוצה להוציא ספר, אבל מרגישה ששום נושא לא יהיה מספיק חזק. לפעמים היא לא מצליחה להירדם בלילות, לפעמים יש לה חלומות משונים והיא חושבת שהנה, עכשיו יש לה נושא. אבל לאחר כמה שעות, החלום מתפוגג ועמו שברו.

אושרית הביטה בה במבט בוחן. "את יודעת?" מאז שהבנתי שככל הנראה אשאר לבד כל חיי, החלטתי ללמוד לעשות הכל לבד. וככה אני עושה כל מיני שיפוצים ועבודות בביתי. אף פעם לא חשבתי שעלי לשפץ עם איזה מסר מהדהד לחברות שמגיעות לבקר אותי."

יפית צחקה. "את באמת משווה? מה הקשר?"

"הקשר הוא שאני עושה דברים בשבילי ולא בשביל אחרים. אילו הייתי מנסה לשפץ בצורה עדכנית כמו שהולך היום, כנראה הייתי נתקעת איפה שאת נתקעת. אני לא מבינה, מה איכפת לך אם מה שאת כותבת יהדהד שנים ארוכות לאחר כתיבת הספר שלך? למה זה משנה לך אם המסר יעבור בצורה כזו או אחרת? אולי פשוט תכתבי וזהו. תכתבי סתם, בלי קשר. תכתבי על מה שאת רוצה עכשיו בלי לחשוב אם כבר יש כזה סיפור או לא, ואם הספר יהיה איזה פריצת דרך לא נורמלית."

יפית נשמה עמוק. הביטה כלפי מעלה ושוב הורידה מבטה.

"את צודקת. את צודקת. אבל גם במקרה הזה, זה לא רק בשביל האחרים, זה בעיקר בשבילי. אני לא רוצה לשעמם את עצמי. לא רוצה לכתוב על עוד סיפור נדוש ורק לחשוב איך אני משתילה את המסר ומסיימת עם הסיוט. אני רוצה ספר שיאתגר אותי, שאחיה אותו, ספר שאקום אליו כל בוקר כמו אל תינוק שזה עתה נולד שכל יום הוא חידוש עבורי ועבורו. כל חיוך שלו יאיר את לבי. אצפה בו גדל, זוחל, הולך, מדבר. אני לא רוצה ספר זקן, ספר שכבר כתבו אותו לפני. מן העתק הדבק כזה."

היא נאנחה. "את בטח לא מבינה אותי, אני...אני צריכה..." היא התקשתה להסביר את תחושתה. היה כאן משהו מעבר. מעבר לסתם סופרת שרוצה לכתוב. היה כאן משהו שאולי באמת רצה להיוולד, כמו תינוק. והיא התפללה לתינוק שיהיה כמו שמואל הנביא ולא סתם עוד תינוק. תינוק שישנה את פני המציאות בעולם.

אושרית הבינה לליבה. הבינה שלפעמים אין זה חכם לשכנע וללחוץ. יפית צריכה לפלס דרך לעצמה וזה לא משהו שקורה ברגע. אולי זה פשוט יתפרץ ממנה פתאום. אולי כמו שהבוקר היא החליטה לשבור את הקיר למטבח. נכון, זה לא ממש דומה, ואולי זה עוד דרך להוציא אגרסיות חבויות אצלה, או אולי הדרך הפסיכולוגית לפרוץ לעצמה דרך. אין ספק שהבדידות אותה חוותה לא היתה מבחירה אלא מכורח. כורח שניסתה למתק עם החלטתה שלא לחכות יותר ולא להפוך עצמה תלויה באחרים. אבל אין ספק שהיה זה קושי והיא הודתה בזה בפני עצמה. גם ליפית יש קשיים, גם אם חייה נראים אחרת מאלו של חברתה.

***​

"את מאחרת!" הגננת הביטה בה במבט מאשים וכועס. "אני מקווה שיש לך סיבה טובה לאיחור שלך. את מבינה שהייתי צריכה לדווח לאחראית על כך שלא הגעת והיא כבר שלחה אלי סייעת אחרת. אני מציעה לך להתקשר לאחראית ולבדוק איתה לאן עלייך ללכת עכשיו, כי פה כבר לא צריכים אותך היום".

אורנה התנשפה. היא קמה מאוחר היום ורצה כל עוד רוחה בה אל הגן בו היא עובדת כסייעת. מרוב מהירות לא טרחה לבדוק אם היו לה טלפונים. היא שלפה את הטלפון מתיקה. 10 שיחות שלא נענו. אויש, האחראית מן הסתם חיפשה אותה. איזה בושות.

היא חייגה בחזרה.

"שלום לך", ענה קולה של האחראית אדיש במקצת. "בוקר טוב וטוב שאת חוזרת אלי". אורנה התנצלה על הבוקר הלא מוצלח ושאלה לאן עליה ללכת היום.

"האמת היא שכרגע לא צריך אותך בשום מקום." הקול של האחראית היה מוזר, אדיש אבל גם, איך לומר? נקמני אולי?

"מה פירוש? איך..?" אורנה לא הבינה.

"תקשיבי אלי חמודה שלי, אני לא יודעת באיזה עולם את חיה, אבל אצלנו אין מציאות של טלפון על שקט או סגור, באף שעה משעות היממה, והייתי אומרת לך גם בשבת, אלא שכאן באמת אני לא יכולה חוקית לדרוש את זה ממך, אבל בשניה שיוצאת שבת ועד השניה בה היא נכנסת את זמינה! ברגע שהתקבלת לעבודה בגנים את צריכה להיות בהיכון בכל רגע!"

האחראית לקחה נשימה עמוקה והמשיכה לצלוף בלשונה: "אם את חושבת שאת יכולה לשחק ככה איתי ולהרשות לעצמך תירוצים כמו שעכשיו השמעת לי, אז את יכולה לקחת חופש ארוך ארוך, לישון כמה שאת רוצה, ולשים טלפון על שקט כל השבוע, אבל לא אצלנו!"

היא חיכתה כמה שניות עד שהמסר יחלחל.

"אבל אני מוכנה לתת לך עוד הזדמנות אחת. אחת בלבד! פעם נוספת כזו ואת מוצאת את עצמך מובטלת. האם אני ברורה מספיק?"

אורנה הנהנה בכוח, לאחר שניה שמה לב שהאחראית לא רואה את תנועתה בטלפון וענתה בקול רועד: "כן, בטח".

"יפה" האחראית חייכה לעצמה. "ועכשיו, עלייך למצוא דרך להגיע לטללים לגן נחשון. בשעה 12 בדיוק עלייך ללוות הסעה של ילדים מיוחדים חזרה לכאן. לאחר מכן אני משבצת אותך לצהרון. מחר את פותחת גן בשעה 7:00 ונשארת עד 17:00. כל טוב."

אורנה בהתה בטלפון. ליווי הסעה? של ילדים מיוחדים? אוי אוי, איזה סיוט! לא הילדים המיוחדים הם סיוט חלילה, אלא כח האדם שנמצא מאחורי ההגה שלא תמיד מסתנכרן עם הסעה של ילדים שזקוקים לכל כך הרבה רוגע ותשומת לב. בפעם האחרונה שעשתה זאת היה עליה להתמודד מול נהג שעלה על מעגל תנועה, נסע בתוך רחוב בניגוד לתנועה, עצר בפראות ברמזורים ולא הפסיק לקלל. והיא היתה צריכה להרגיע ילדים בוכים, לעצור מריבה בין שני אחרים ואיכשהו להצליח לא ליפול בין כל הסיבובים המהירים. היא הגיעה הביתה עם בחילות וכאב ראש. עד היום היא לא מצליחה להבין איך הורים נותנים לילדים שלהם לנסוע בהסעות כאלה איומות. כל מה שהם מקבלים בגן הולך לאיבוד אחרי שעה של הסעה כזאת.

אבל היא לא שופטת, היא יודעת שאין להורים ברירות והם כמו היא, שבויים של המערכת.

היא התקדמה לכיוון תחנת האוטובוס לקו שלוקח לטללים. האם היה עליה לממש את תוכניתה? האם עליה להמשיך בגנים מחוסר ברירה או שאולי? ושמא?

זכרון מחשבותיה מהלילה שעבר שב והכה בה. היתה לה תוכנית מסודרת, מאורגנת. אבל היא כל כך פוחדת! ואם זה לא ילך? לא יצליח? היום כמעט איבדה את מקום עבודתה. אין לה שום אופציה, שום אופציה! היא חסרת השכלה לחלוטין ובגילה המופלג אף אחד לא יתן לה הזדמנות שניה. לפחות יש לה תנאים סוציאליים טובים, חופשות מסודרות, פנסיה, אבל חוץ מזה היא מחוקה לחלוטין. אף אחד לא רואה אותה באמת, למעט הילדים החמודים בהם היא מטפלת וגם ההורים שלהם שאוהבים אותה מאוד. אבל איזה מן חיים אלה? ולמה היא לא מסוגלת לצאת מהבועה של עצמה?
לפני כמה עשרות שנים, כשהייתי בכיתה ד' נסענו עם הכתה לטיול בגן החיות.
למדתי אז בבית יעקב מרכז בירושלים, בשכונת גאולה.
כדי שיקבלו אותי ללמוד שם היתה צריכה אימי להתחנן ולבכות במזכירות, כי לא רצו לקבל ספרדיות (אולי בצדק.. רק לא היה באזור בית ספר אחר). אמא שלי מאוד רצתה שאלמד קרוב לבית, כך היתה הולכת מידי יום לבית הספר יושבת שעות במזכירות בוכה כדי שיקבלו אותי (מעניין שעשרות שנים אחרי, אני צריכה להתחנן שיקבלו את ספרי להפצה בהוצאות לאור).
בקיצור, יום אחד באו למקום אנשי תקשורת לסקר את העניין הזה, ובית הספר נכנע או שלא, אבל כן נכנסתי ללמוד שם איכשהו...

באופן אישי לא הרגשתי קיפוח עדתי כ"כ, אולי מכיוון שגם בתוך הספרדים נחשבנו סוג ב'.
ככה זה היה בעבר, היו משום-מה מעמדות.
אנחנו נחשבנו - לדעתי - כמעט בתחתית המעמד בשרשרת המעמדות.
כך לדעתי - באותה תקופה לא היו יחסי ציבור טובים, ולא רק זה גם אני ואחיותי די צחקנו על העדה של עצמנו, יחד עם זה שלא יחסנו לעצמנו עדה כלשהי, לא הסתובבתי מתוך מחשבה שאני שייכת למגזר מסוים... היו לי בעיות אחרות מלבד מחשבות איזו עדה אני.
בכל מקרה לא היו לנו ציפיות מהסביבה, כי לא הרגשנו שיש בזה עניין יוצא דופן, כך שלא כל כך עניין אותי אם יש קיפוח.
אם אנשים נהנים לקפח - שיערב להם.

בקיצור, באותו יום חזרנו מהטיול, אני הייתי טיפוס מופנם, התמודדתי עם אילמות סלקטיבית בגלל שהתביישתי בגמגום שלי וגם התפדחתי מהצל של עצמי.

בכיתה שלי היתה ילדה דחויה יותר ממני, בת למשפחה עולים חדשים שלא הכירה את השפה והמנטליות, היא לא דיברה בכלל ולא קיימה אינטרקציה עם אף אחת.
כשחזרנו לכתה, מהטיול, שמתי לב שהיא לא נמצאת.
מיד חשבתי אולי נשארה בגן החיות.
דמיינתי אותה מבוהלת, לא מצליחה לתקשר ולבקש עזרה.
התגברתי על חרדתי ונגשתי למורה ואמרתי לה שלא ראיתי את דיצה.(שם בדוי)
זה היה סוף יום, כולם התארגנו לחזור לבית, המורה דאגה כמובן וביקשה שנלך להתקשר אליה.

הלכתי לטלפון ציבורי שהיה במבנה ליד הסמינר החדש (באותה תקופה במבנה של הסמינר החדש היה סמוך לבית יעקב מרכז שם למדתי).
הקו השמיע צליל של שפופרת שלא הניחו אותה כמו שצריך, כמו צליל תפוס.
חזרתי למורה ואמרתי שהקו לא עובד והצעתי לה שאלך לבית של החברה לראות אם היא הגיעה.
המורה ביקשה משתי בנות להתלוות אלי, הן הסכימו.
היינו אחרי טיול מפרך וכל אחת רצתה כבר לחזור לבית, אבל הבנו שצריך ללכת לראות מה עם דיצה.
המורה אמרה שהיא צריכה ללמד כעת שיעור בסמינר כך שנחזור חזרה להודיע לה מה קורה עם דיצה.
המרחק היה רב יחסית נניח קצת פחות מללכת מהתחנה המרכזית בירושלים עד שוק מחנה יהודה (רק בסמטאות).
הלכנו אני ועוד שתי חברות לבית שלה, נקשנו בדלת, שאלנו אם הגיעה לבית ואחיות שלה ואמרו לנו שכן, היא הגיעה לבית.
כעת היינו צריכות לחזור על עקבותינו לומר למורה שהכל בסדר.
התחלנו ללכת, הדרך היתה מפרכת כפליים, השמש הירושלמית שלחה קרניים ללא רחם, רציתי כבר לחזור לבית והבנתי שגם חברותי בטח רוצות להגיע לבית לארוחה חמה, והן גרות יותר רחוק ממני!
ובכלל, למה שלושתנו נעשה את הדרך למורה אם אפשר שרק אחת תגיע להודיע למורה את הבשורה הטובה?

המחשבה הזו היתה פשוטה: אם מספיק שרק אחת תחזור להודיע למורה, זאת יכולה להיות אני כי אני גרה יותר קרוב לבית הספר..
"אני חושבת שלא צריך שכולנו נלך למורה" אמרתי בקול מתנשף, "אני יכולה ללכת לבד".
"את בטוחה?" שאלו אותי.
"כן, לכו לבית, אסתדר", השבתי.
הן נענו בשמחה להצעה, ואני המשכתי לבית הספר, סך הכל זו היתה אשמתי שהחלטתי לדמיין שדיצה נשארה בגן החיות התנכי...
כשהגעתי לבית הספר, נכנסתי לתוך המבנה הענק שהיה ריק, פסעתי במסדרונות בין כיתות ריקות, מחפשת כתה מאוכלסת, לא ידעתי באיזו כתה המורה, כי היה אסור לנו להסתובב בסמינר כך שלא הכרתי את האזור.
בכל זאת חיפשתי את הכתה עד שמצאתי.
דפקתי על הדלת, וראיתי כתה מלאה בבנות ענקיות (כשאת בבית ספר בנות הסמינר נראות לך מאוד ענקיות בלי פרופורציה, אפילו יותר מהמורות) המורה שמחה לקראתי כי היא כנראה דאגה מאוד וסיפרה לבנות על דאגתה.
ראיתי את תחושת הרווחה שלה ששמעה שהכל בסדר.
היא קראה לי להיכנס לספר לה מה קרה, ואני, סמוקה ומתנשפת, בקושי הצלחתי להוציא מילה...
חמודה המורה וחמודות הבנות, הן שמחו לשמוע הבשורה הטובה שהכל בסדר, ושוחררתי משם חזרה לביתי.
הרגשתי אמנם חוסר נעימות שעמדתי מול הכתה הענקית במצב כה עלוב, אבל בה בעת חשתי נהדר עם עצמי, כי הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון.
נכון שהיה לי יותר קל אם חברותי היו באות איתי, אבל שמחתי שלקחתי אחריות ושחררתי אותן מהתפקיד הזה, כי באמת היה מספיק שרק אני אעשה זאת.

*
אין לסיפור הזה פואנטה או מוסר מלבד אווירת ילדות מקסימה של פעם.
היום אני רואה את העולם החדש, עולם מסודר יותר. ממה שהיה בילדותי.
רוב האנשים גרים כיום בבתים חדשים ויש נוחות בהרבה תחומים, אנחנו גדלנו וגרנו רוב הזמן בדירות ישנות עם חוויות מאתגרות.
בנוסף, עברנו דירה. פעמים רבות יחסית..
רוב האנשים מכירים סביבה אחת, אנחנו הכרנו המון תרבויות: סבתא שדיברה בוכרית ורוסית והיתה לה מנטליות בוכרית רוסית (זה מרתק מאוד), אחיה ואחיותיה (ששרדו, היו לה אחים שהלכו לעולמם בבוכרה בגלל חוסר טיפול רפואי מתאים) ,
סבתא נוספת שדיברה בפרסית עם מנטליות מעניינת מאוד, דודים ודודות פרסיים מעניינים, שכנים אשכנזים, וגם עירקים וגם דתיים לאומיים ועוד... דודים חילונים או חוזרים בתשובה מצד האבא, דודים חרדים מצד האמא, הכרתי המון תרבויות והרבה סוגי אנשים, נחשפתי להרבה סגנונות ותגובות, תלונות או מריבות.

היום כשאני מביטה על הדור החדש אני מבינה שחייו אולי יותר קלים בהיבטים מסוימים, אבל האתגרים של הדור שלי הם גם עיטורי כבוד.
*
יש מעלה אחת בדור החדש שאין בדור ממנו באתי: הדור החדש עם הרבה פחות אגו, לדעתי.
הרבה יותר גמיש וקשוב. הרבה יותר חכם ומודע לעצמו.
זה יתכן אמור להפחיד את הדור שלי, או אולי מפחיד אותי באופן אישי, לראות את הדור החדש, את הפתיחות שלו, ואת זה שהוא מוריד מחסומים וחומות שהיו לי ברורים מאליהם.
אני חושבת שזו גם יצירה של בורא עולם, בכל מקום בו יש התקדמות יש גם פחד וחשש ותחושת זרות וחוסר יכולת להכיל שינויים, אבל השינוי בין הדורות הוא בטח לטובה.
אני שמחה שחוויתי את הדור הקודם, עם כל הקשיים המטורפים שהיו בו (לדעתי) ומנסה לקבל כוחות להכיל את הדור הבא...
אני חושבת שבמובן מסוים כן גדלתי לדור יותר מתקדם מהדור של הורי שגדלו באווירה יותר מחנכת וקשוחה, בעוד הם גידלו אותנו במצע יותר מתחשב ובאוירה פחות חינוכית וקשוחה. אבל בדור שלי עדיין היה נהוג להכות או לצעוק עבור חינוך.
בדור הזה זה פחות מקובל, וזו רק דוגמה לשינוי בין הדורות.

אנשים שמרנים מתקשים להכיל שינויים, בעיקר כמו מה שמסתמן היום, אבל אני משתדלת להתגבר על הקושי הזה ולהבין שאין חדש תחת השמש, גם בעולם של שינויים, התורה לא תהא מוחלפת, למרות שאנשים משתנים ומתחילים לחפש לחיות יותר ויותר ברווחה נפשית,שמקבלת ביטוי גם בחתחושת חופש וללכת מול הזרם, כדי למצוא את עצמי, ולהשתחרר מחשיבה מגזרית מבדלת, למרות זאת התורה נשארת בטהרתה, גם בעולם שרוצה להגאל ולצאת מחושך לאור, התורה ומצוותיה הם המגדלור.
כי אפשר לשלב בין ישן לחדש, בין שמירת ערכים, מוסר ושמרנות לבין פתיחות מחשבתית ונכונות להקשיב למציאות.
זה לא סותר, זה כל היופי שלנו כבני אדם שמוכנים להכנע לפני הטוב והחסד של בורא עולם, שברא הכל לכבודו, ולמען עולם טוב יותר.

יש לי עוד סיפורים מעניינים על ימי ילדותי והדמויות שהכרתי והחוויות שעברתי, שאומנם בעבר נדמו לי שגרתיים, אבל היום ממרחק של שנים הם מצטיירים לי כאוצר.
אם מעניין אתכם, אכתוב סיפורים נוספים בל"נ.

֫

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה