@מירי11111, בהחלט הגיע הזמן.
פרק חמש:
"אמא, הגעתי". רעות מניחה את התיק במקום, נכנסת למטבח. "ואני לא רוצה לחזור".
"שבי לאכול, תשטפי ידיים קודם".
היא פותחת ברז, שופכת סבון נוזלי בנדיבות. שני מחדירה בה מבט נוקב. רעות פולטת אנחה, משחררת אצבעות קמוצות. הבקבוק מחליק לכיור, לא אכפת לה. היא שוטפת ידיים.
שני מאחוריה. מרימה סבון בניחוח לימון, סוגרת פקק בהדגשה. "שבי לאכול".
"אני לא רוצה לחזור", היא משחררת כיסא ממסדר צבאי, נוחתת עליו.
"כן, כבר שמעתי. בפעם הבאה להתיישב בעדינות".
רעות מסתכלת על צלחת המרק במבט לא ברור. "אז תעני".
"דברי בכבוד".
אוף. "אמא, אני לא רוצה לחזור ללימודים".
"אני מקשיבה, תאכלי".
"תיכון זה מקום רע", היא מקשיבה. אוכלת. ילדה טובה של אמא. "ואת יודעת את זה".
"אני יודעת שאת לא צודקת".
רעות נועצת בה מבט פגוע.
היא מחזירה לה עיניים, ושלווה בהם. "את, החלטת שהוא רע".
"נפגעתי בו".
"חברות שלך".
היא חושקת שפתיים, שומטת כף לקערית מרק. חתיכת גזר ניתזת על השולחן. שני נוטלת גליל נייר סופג, מוחה אותו. כמו שהיא מעלימה את החרדה שלי, מכסה.
אם אני מפחדת מחושך, לא יעזור להדליק את האור.
"תסיימי את הצלחת. אם תרצי, תקחי עוד. ותזהרי לא לטפטף טיפות מחשידות. אחר כך תלכי לקפל את הכביסה בבקשה, היא מחכה מהבוקר".
"את אפילו לא מוכנה להקשיב לי", רעות לוחשת.
"אלא, מה עשיתי עד עכשיו?"
היא מתכווצת. הראת נוכחות, סימנת וי. הלכת. "ניהלת איתי שיחה".
"מעולה. ניהול שיחה יכול להתבצע רק כאשר יש קשב הדדי. קדימה רעות, נחיתות לא מוסיפה רצון להסתכל על מטלות, כגון: כביסה".
גם רובוטים מנהלים שיחות. לפעמים, טוב יותר מבני אדם. "אני מסיימת".
---
רעות מקמטת אף.
את כל זה אני צריכה לקפל, הכי מדויק שאפשר. לפזר בארונות. אמא אף פעם לא תהיה מרוצה, תמיד תעבור על העבודה שלי פעם שנייה. תנער חולצה, חצאית, תקפל שוב. מדויק יותר.
זו הנזיפה הכי גדולה שלה.
היא מכניסה את האמפי לכיס הסוודר, אוזנייה משתלשלת מאוזן ימין. לפחות ארגע קצת.
אעבוד על עצמי, אחייך. מוח לא מבדיל בין אמת לזיוף. מוטי שטיינמץ שר לה באוזן, מלטף. נפשי חמדה. חומדת באמת, סולדת בזיוף.
אמן לי, ובהצלחה.
***
"פוטרתי".
"משמע?"
"פיטרו אותי מהעבודה", יבש. "השחתתי עשרה חדרים".
"השחתת?" תמה.
"ככה אומרים".
"ממתי כל מה שמר המנהל שלך אומר הוא נכון, קודש קודשים?"
"ממתי שצינור הכסף נסתם".
"זה כיף לדבר עם עצמך?" חזי מציץ לחדר, משועשע.
"אתה יכול לנסות", היא לא מחייכת. "כסף הוא דבר חשוב, אבל לא הכל בחיים. מצד שני, צריך אוכל ובגדים. לשלם שכר לימוד, ארנונה, חשמל, מים. אני לא כספומט, לצערי".
"אז תחפשי עבודה".
"אם מניקיון העיפו אותי, לאן אתקבל? בור ביוב?"
"מה רע?"
"שום דבר. רק חבל שלא שמעתי על תפקיד כזה. מנקה ביובים. אולי פתיחת סתימות. של עצמי".
"אני משערת שלעצמך, מאוד נחמד לשמוע איך עצמה, מדברת עליה".
"עצמך, היא עצמך. עצמה, היא עצמה. ולאו דווקא שמדובר במישהי אחת. אולי בגוף אחד, עם הרבה סוגי עצמי".
"את חכמה".
"עד שזה מגיע לעבודות".
"במקום לשבת כאן, ולהתלונן על החיים. לכי תפרסמי את העצמך המורכב שלך. את לא עד כדי כך גרועה, נכון?"
"נכון", חזי קוטע את שיחת היחיד. מטפס עליה.
"לב שלי", נועה מחבקת אותו. "אתה מאמין שלא אני הרסתי את החדרים?" הקול שלה רועד, מתחנן לאישור. גם אם מילד בן שש. בעיקר.
"בטח", הוא נתלה על הצוואר שלה, צוחק. "הכי בעולם".
"גם אני".
נועה מבוהלת, מסיטה מבט חד לאחור. אמא. "גם את, מה?" היא שואלת, גוון מוזר משתרבב פנימה.
"מאמינה בך".
נועה בוחנת אותה בהלם. תנשמי, תנשפי. כן, מעולה. נשימה עמוקה. שחרור. שתיקה.
מתרחש כאן אירוע לא טבעי.
***
"התגעגעת?"
ברק נועץ מבט מעורפל באי. ריח של ים, דגים טריים. מתחשק לי להקיא. "לא".
"בוא אחרי. עברה עלינו טיסה ארוכה. מישראל, לצרפת. מצרפת, למדגסקר. הנסיעה לחוף הים נמשכנ הרבה זמן. אתה בטח עייף, אני צודק?"
"בפעם הראשונה. הסבר בבקשה, למה נסענו לחוף, אם אנחנו לא עושים בו שום דבר?"
זוהר סוקר את הסביבה. "שום דבר?"
ברק רוטן, "שנראה לעין".
"יש דברים נסתרים ממך, ידידי. תלמד לקבל אותם".
ברק מבריק בו, מהדהד בזיכרון חד. הוא נושך שפה במהירות. לא לפלוט את האסור. זה מסוכן. "אני לא מכיר אותך".
"סליחה?" זוהר מעביר אליו מבט חשדני. "ההיכרות ביננו עד עכשיו לא נחשבת בעינייך כהכרה?"
"לפני", ברק מתאמץ לשמור על סולם קול תקין, מקובל. צרחה, אומרת האנושות, מניחה אותך במקום נמוך בהיררכיה. "לפני שהגעת אלי באותו יום, ביקשת טיסה למדגסקר. לא הכרנו".
"מה אתה מתכוון לומר בזה?"
הוא מחייך בחולשה, "יש דברים חתומים ועלומים, לא ידידי. תנשום עמוק, תלמד לקבל אותם באהבה".
"בזבוז זמן", זוהר רוטן, מחקה אותו. "קדימה, אנחנו נוסעים. הרכב במרחק קילומטר. עשרים דקות לפני שנגיע יעד נחנה את המכונית, נצעד ברגל. אני לא מתכוון להסתכן בשבילים הצרים והמבלבלים של הכפרים. הייתי מובן?"
"אני משער".
"מה אתה מתכנן?" הגבות שלו מתכווצות בזעף, מתרות.
"למה אתה חושב שאני מתכנן משהו?" ברק מחזיר את השאלה אליו. מעלה חיוך מתוק.
"אתה לא צריך לשער, אתה צריך להיות בטוח בדברים שלי".
ברק מחמיץ פנים.
"אני לא רוצה לסכן אותך", הוא מתרצן. "תן לי לעזור. אל תתחכם. כי בריחה, פירושה פציעה".
"שקרן".
זוהר מצמצם עיניים חתוליות.
ברק מישיר אליו עיניים חומות, בורקות אמת. "טוב חכם, מנביא".
---
"כנס", הוא פותח לפניו את דלת הרכב. נוקשה.
ברק נכנס, חוגר את עצמו. מושך בידית. טריקה. שקט.
זוהר חושק שפתיים. מתניע רכב, מבצע סיבוב פרסה ומשתלב בכביש הראשי. "למה התכוונת?" הוא מסנן.
ברק פותח חלון, משעין ראש על מסגרת גומי שחורה. "זה לא אמור לשנות לך, לא בשלב הזה".
"מדובר בי. מגיע לי לשמוע מה הבנת עלי. מה אני, לא יודע על עצמי".
ליתר דיוק, זוהר, מה אתה לא מעלה על קצה דעתך, שהבנתי עלייך. תחזור לחוף, תרים את האסימון, אולי תדע גם. "העניין הוא, שבנושא המדובר גם אני נמצא. אין לי כל כוונה לפתוח את עצמי בפני אדם זר. לא, ההיכרות ביננו לא נחשבת".
"אתה דוגרי".
"כשמתנהגים אלי כאילו אני בובה על חוט, כן. יש לי אישיות, רצונות, משאלות. לא רציתי להגיע למדגסקר. אבל חייבת אותי, איימת בעבר כואב. זו לא התנהגות. קשרת אותי לחוט שקוף, הזזת כרצונך. ואני, מריוטינה".
"בבחינת, הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת".
"גזען".
"באמת?" זוהר שורק בהתפעלות. "מי שמדבר".
"זה לא אותו דבר".
"גזענות, היא מילה כוללת, ידידי. ובתוכה, יש עשרות תתי נושאים. נכשלת באחד מהם, בגדול".
"בני משפחה, תמיד יוצאים מהכלל".
"בידוע, שלא עושים עסקים עם משפחה. עברת על האיסור, נפלת".
"הפילו אותי".
"ואתה, בחרת ליפול".
"מדובר בשני דברים שונים, לא ידידי", הזעם מפעפע בו, מלחש אש. אפר ודמעות. "אלף, בחירה בין שני דברים. וכאן, אתה באמת הבוחר אם לקחת את הסיכון, ליפול. אם לקום, לנצח.
בית, אין בחירה. יש רק אופציה אחת, והיא נפילה. אתה עומד בקצה צוק, דחפו אותך. נפלת. איפה הבחירה?"
"לעמוד בקצה הצוק, לחשוף את עצמך לסכנה".
"אם ככה", ברק כועס. "גם כביש, הוא דבר מסוכן. בחרתי לנהוג, אני יכול לעשות תאונה.
"אתה מבין מהר".
"אני לא רואה שום היגיון בדברים של-"
"עצור". זוהר צונן. "תראה אותו". הקול שלו מונמך, ארס בו. "מטורף, ברק. הוא שועט אלינו".
ברק מסיט מבט חטוף לאחור, מחזיר עיניים קרועות. "זוהר, זוז. עכשיו".
"לאן?" קר. "בצד ימין, גדר. בצד שמאל, מכוניות. אין לאן להטות את הרכב".
"תאיץ".
"אסור", זוהר מסרב. "אם יעבור כאן שוטר, הוא ירשום לנו קנס. יכול להכניס לבית הסוהר. לא בטוח, אבל אני לא ממליץ להתעסק עם המשטרה כאן".
"די עם גיבובי המילים המיותרות האלה. עדיף לחיות בבית סוהר, מאשר למות בחופש", הוא מזיז אותו בפראות, מוחץ לכיוון הדלת וסוחט את דוושת הגז. יש לי משפחה, אני לא יכול למות.
"מה אתה עושה?!"
"אנחנו חייבים להתרחק מהמשאית", הוא מנסה לשמור על קור רוח. מציץ במראה, נוטף מים וזיעה.
"זה נראה לי חסר סיכוי, זוה-", ברק קופא על ההגה, הידיים שלו מתהדקות עליו. הרגל משתחררת מהגז. הוא עוצם עיניים בפחד. פותח באינסטינקט אנושי.
לא ביצענו נעילה אוטומטית. מחצתי את זוהר לדלת, הדלת לא הייתה סגורה. הדלת נפתחה. זוהר, עף.
אלוקים.
הוא נשמט על הכיסא. הרכב ממשיך לשעוט הלאה, מכוח האינרציה. המשאית, דוהרת לעברו.
הוא מחזיר ידיים יציבות להגה, מתאמץ לשלוט. גם אם בכאילו.
אני לא מסוגל לחשוב מה יקרה לזוהר. אני לא יכול לחשוב מה יקרה לי. אני-
בום.
המשאית נתקעת במכונית בעוצמה. הפח האחורי מתרסק ברעש מחליא, יצירת אומנות בלתי מובנת. הדלת נטרקת בזעזוע. ברק נהדף קדימה, החגורה מהדקת אותו עד בחילה חזרה לאחור.
מי חגר אותי?
הרכב מתחכך בגדר, המשאית נגררת אחריו. צרחה מיוסרת, מבט מבוהל במראה הקדמית, צעקה מבוהלת. שקט.
בחרתי להיכנס לסכנה ושילמתי את המחיר. כואב, יש לציין. עד הטיפה האחרונה.
***
יהלום אש.
לא הכרתי את הביטוי הזה, עד עכשיו.
כשאני מוקפת, מכל הצדדים. כשלא השמש מספקת לי מקור אנרגיה – חום. אלא עוצמה בלתי ניתנת למדידה, מדורה מתלהטת.
היא נראית כמו יהלום ענק, מאיר באור יקרות. לרגע מתחשק לי ללטף אותו, לנסות לשבור. לראות אם התזה, נכונה. רק יהלום יכול לשבור יהלום אחר.
לא הצלחתי.
לפני, הבנתי שלא מדובר ביהלום נוצץ. אלא באש. והיא לא שווה כסף, מביא אושר לחיים. היא גורמת למוות, לקבורה בבית החיים. הקברות.
הכתף שלי מדממת.
באורח פלא, לא כואב לי. אני לא מרגישה כלום. מסוגלת להישרף עד אפר, ולא לצרוח.
בכלל, אני לא קולטת שאני בדרך למות. אני רק חושבת, לא מרגישה. והדרך בין השכל, ללב. היא הדרך הארוכה ביותר שאפשר להעלות על דעת.
עצמתי עיניים, עייפה מלהילחם.
אלוקים ירצה, יציל אותי. לא ירצה, לא יציל אותי. אני, גמרתי להשתדל. רוצה לראות תוצאות.
תמיד הייתי מתריסה, השגתי כל מה שאני רוצה באמצעותה. ניסים לא באים על פי הזמנה. אבל את החשבון, אני כותבת. כן יכולה להשאיר יתרה לפלאות.
לא מגיע לי.
יש לי יותר מצוות מעברות? שווה להשם להשאיר אותי בחיים? ברור שלא. הוא מעדיף להיפטר ממני, אני לא שווה יותר מדי.
והחשבונית שמילאתי לעצמי, יכולה להקיף את כדור הארץ עשרות פעמיים, להשאיר עודף.
נס, לא מגיע לי. כנ"ל.
אחח. כאב חד חוצה לי את כתף ימין. אני מרגישה כאילו מישהו לקח סכין, תקע, חתך בבשר החי עד העצם. זה כואב עד דמעות.
ולמה, חזרתי להרגיש?
***
"אחינועם", נועה לוחשת לטלפון. "אני רוצה שניפגש".
היא עונה משהו מעבר לקו.
"דחוף".
שתיקה, הקשבה.
"לא סובל דיחוי. אני חייבת", נועה בולעת רוק. "עזרה".
אני לא אוהבת להיות בצד המסכן, הנזקק. תמיד אעדיף להיות החזקה, אריה בג'ונגל. זה החלום שלי. להיות בצד התורם.
אל תפסיקי לחלום, נועה. כי בכל חלום, יש גרעין אמת.
תהנו
rhon.co.il
הנושאים החמים
