פרק עשר:
אחינועם מרימה עיניים, בוחנת אותה בדקדוק, נוזפת. "את עומדת כאן הרבה זמן, מחכה? לא שמעתי שנכנסת".
נועה מעיפה מבט עצור לשעון. "עשר דקות". שתיקה.
"מים?" היא קמה. "את חיוורת".
שרבוב שפה, נחיתה לפוף. נועה מעיפה נעליים, מתקפלת. "מעניין למה".
"אני לא אשאל".
"ברור, כי את תחקרי. תוציאי. כמו תמיד, בעצם".
"זה כעס?"
היא מסובבת ראש, עוצמת עיניים בלאות. "כאב". ושש מאות השקלים שיש לי בכיס, שלוש שטרות של מאתיים. מבעירים אותו, אותי. כסף הוא לא הכל בחיים. אפילו אם חזי ישמח, יקפוץ מאושר.
אחינועם מתיישבת על הרצפה. נוטשת את כוס המים מהמחשבה. "תפרטי".
"לא מגיע לי להיות שפחה".
"אני שמחה שאת לא חושבת אחרת". היא נועצת בה מבט חרד.
מכירה את ההתבטלות כלפי מבוגרים ממנה, את הכבוד כלפי הקטנים. מתוודעת יותר מידי פעמים לזמנים שהמילה אדוני, נפלטת ממנה. גבירתי. נועה בהחלט מסוגלת לכופף את עצמה עד עפר.
האצבעות שלה בכיס, מתהדקות על שלושה שטרות כחולים. שולפות. "אני לא יודעת".
אחינועם ממקדת בהם עיניים שקטות. "מה זה?"
"אני עובדת".
"חשבתי בלי תשלום. בדרך כלל כשאומרים שפחה, מדובר על ניצול".
"את חכמה יותר ממה שאת חושבת".
אחינועם מעבירה אצבע על החריצים, בין משטחי השיש. "כסף לא משמר מוטיבציה?"
"בדיוק".
"אני מבינה שמצאת עבודה".
הנהון.
"משפילים אותך?"
היא מניחה עליה עיניים עייפות. "לא משנה. אני חושבת שאלך הביתה עכשיו. אני צריכה להכין לחזי ארוחת צהריים".
"ולך".
נועה מחייכת בביטול. "כן, אפשר לומר".
"אולי", אחינועם מחייכת אליה חיוך חם, מודאג. מבוהל על חברה הישרדותית עד מוות. "תהיי קצת, גם בשביל עצמך? את זוכרת", היא לוחשת. "עשינו עסקה".
נועה מהדקת שפתיים, "כשאני עם חזי, אני עם עצמי. כשאני דואגת לו, אני דואגת לי. כשאני מחבקת אותו, אני מחבקת את עצמי".
"לא מסכימה איתך".
נועה מפיקה חיוך חיוור. "נאלץ להתפשר על חוסר הסכמה ביננו. אני צריכה ללכת".
"רגע", היא עוצרת אותה. "הכנתי לך ציור חדש, אני רוצה לתת לך אותו במתנה".
זיק אוהב ניצת בעיניים שלה, קטן. כמעט ולא מורגש. היא עוקבת אחר הידיים של אחינועם. בוהה. "בשבילי?"
"במיוחד".
נועה קוראת את ההקדשה, נרעדת. קור תוקף אותה בגלים מצמררים. 'בכי, הוא שחרור של כאב'. פנים נוקשות מבזיקות מולה, דם, בריחה. אימה פשוטה, מאיימת בצלילות שלה. 'מטהר את הפנים'. בחילה עולה לה בגרון. "אני, חייבת להקיא. הרגע".
"מה קרה?" אחינועם נרתעת. חסרת אונים אל מול התפתלות, נחש אנקונדה. ועיניים מזוגגות.
היא לא מסוגלת לענות. מקיאה את הרעב, הבושה. הפחד. "סליחה", נועה ממלמלת בחולשה. דמעות מתקשרות בזוויות העיניים שלה, לא גולשות. "אני אלך לקחת מגב, אנקה".
"את לא". אחינועם עוצרת אותה בהחלטיות. המבט שלה בלתי מתפשר. "שלא תעזי לקום, לעשות צעד קטן. את מבינה אותי?"
היא מהנהנת לשלילה, מנסה להתרומם.
אחינועם מניחה עליה יד החלטית. "שבי". הירוק שבעיניים שלה מתקשה, חד משמעי.
נועה מתנגדת.
היא מתכופפת לעברה. "ניני", אחינועם משתמשת בשם החיבה, של שתיהן. "שבי. תבכי. תשחררי".
"לא יכולה".
"שמעת מה אמרתי?"
"שמעתי". מובס.
"תודה רבה". אחינועם מתרוממת, יוצאת. מוזגת כוס מים קרירים, לוקחת מגב. חוזרת.
נועה מושיטה אצבעות חלושות. אחינועם מגישה לה את הכוס. "תשתי", היא מלטפת אותה בעיניים דואגות. "זה טוב".
"לא", היא מוחה בחולשה. "את המגב. אני, צריכה לנקות".
אחינועם נאנחת. מניחה יד ימין על מותן, מחזיקה את המגב בתנועה של עוזרת בית קלאסית. "מה יהיה איתך?"
עווית כאב חולפת בה. גל שני של קיא תוקף אותה, סוחט טיפות נוספות, עד קוצר נשימה.
אחינועם שומטת את המגב, מזנקת לעברה. "תנשמי עמוק, נועה. סליחה, נשפך לי קצת מים, נבהלתי. תשתי".
היא שותה לאט. הפוזה של אחינועם מעבירה בה רטט חשמלי, מכהה פעימת חיים. ככה, בדיוק, הייתי נראית היום. בלי יד על המותן. על דלת חצי פתוחה, עם ספוג נוטף מים.
פנים אל פנים. נהדפת לאחור, על הרצפה. שיקוף של עצמי, ברנטגן. צריכה אהבה, רוצה. לא מודה.
אחינועם שולפת מגבונים. זורקת אליה כמה. "קחי, תנקי קצת את עצמך". שולפת עוד, מספיגה קיא.
"אל תעשי את זה". נועה מעוותת פנים, מעבירה ניגוב עליהן. על החולצה, החצאית.
"אני אעשה, ואת לא תתערבי. תפסיקי להיות הכל בשביל כולם, כלום בשביל עצמך".
"זה, לא נכון".
"בנוסף", היא זורקת מגבונים מלוכלכים לשקית. "את גם מתכחשת".
"אף פעם אני לא מדחיקה אמיתות על עצמי".
אחינועם מבצעת קשר פרפר, מתרוממת. "אלא אם כן, מדובר בנתינה האין סופית שלך. תמיד תשפילי את עצמך, תהיי בטוחה שאת שווה פחות מכולם. צריכה לתת, אסורה לקבל. את כבולה, נועה, בשרשראות שאת, כבלת בהם את עצמך".
נועה תולשת חתיכת טישו מהגליל הלבן, מכדררת. "את חושבת?"
"ואת?" היא מחזירה את הכדור אליה.
"אם מדובר באמת, זו תהיה הפתעה רעה.
משתי סיבות. אלף, האכלתי את עצמי בשקר, השקתי. מנעתי מעצמי לפרוץ ולצמוח. בית, אני קשורה.
הדבר שהכי מתסכל אותי הוא כשקובעים לי מה לעשות, מתי. ואני, בלי לשים לב, גורמת לעצמי להיפצע. בגללי".
"לא שיקרת לעצמך, ניני, ראית את המציאות כפי איך שהעיניים שלך היו מסוגלות לראות, בלי להתמוטט".
"אני יכולה להתמוטט אם לא אתן?"
"תעני לי את".
היא זורקת את פיסת הטישו אל השקית הסגורה. "כן. ועכשיו, אני באמת צריכה ללכת, יותר נכון, לרוץ. להתראות".
---
אם לא אתן, אפול.
אני צריכה את הדבר שיתן לי משמעות בחיים. משהו שארגיש שווה, שיהיה לי אחיזה ביד. יציב.
העולם שלי מעורער. כל כולי, עיר קטנה, חרבה. כשאני מעניקה, עד איבוד עצמי אני לא מרגישה את הכאב. כן מתרוקנת, נותנת לריק להתמלא במעשים טובים.
טובים?
ואולי באמת סידרתי את המציאות כמו שאני רוצה. בחרתי קוביות, בניתי חומה. פקדתי: אין כניסה ללב שלי.
מעצמי, מנעתי את הטוב הזה. העלמתי אמת.
ההגדרה שלי, תמיד הייתה לוחמת. מתי היטשטשו הגבולות, נצבעו שחור, והפניתי את האקדח כלפי. איימתי. נועה, תשארי את הלב מחוץ למשחק.
השארתי.
אחינועם צודקת, אני טועה.
מלח מעקצץ לה בקצות העיניים, הריסים נרעדות. 'בכי, הוא שחרור של כאב'. היא טומנת אגרוף, סוגרת עליו שיניים עד איבוד תחושה. אני לא אבכה. ואז מה שהוא מטהר את הפנים.
האמת שאף אחד לא יאמר, יספר, היא שבכי מסמל חולשה. אחרת, אני לא יכולה להסביר איך אז, במדגסקר, כשבכיתי מפחד אבא הגיע, חסם לי פה עם דבק חשמל.
שכח להסיר אותו עד הבוקר. וככה הלכתי לישון. בוכה את הפנים, שורפת את החוץ. דוממת.
בערב ילין בכי. ולבוקר,
שתיקה.
***
"רגע".
פיטו עוצר.
זוהר נועץ בו עיניים מתעניינות. "בקשה אחרונה?"
"אני מבין שאתה מודע לכך שהם יעלו אותי על הגרדום, יהנו לראות דם על הקירות. ובכל זאת, אתה מוליך אותי אל המוות בדעה צלולה".
זוהר מניף יד מבטלת. "אל תהיה פרנואיד".
ברק מחייך במרירות. "אני רוצה להתקשר אל הבת שלי".
"אין כאן קליטה".
"באמת?" ברק מגחך. "אל תיתן לי את הכבוד להשפיל אותך".
זוהר שולח אליו מבט חודר, ברק מחזיר לו חום שליו, שחור בו. "תחייג בשבילי, הידיים שלי אזוקות".
"בבקשה". זוהר שולף את הטלפון מכיס המכנס, פיטו נוטל אותו. "מה הקוד?"
"טביעת אצבע".
"תיישר אגודל", פיטו מקרב אליו את המסך. ברק לוחץ, מודע לכך שמדובר בדקות האחרונות של החופש. יחסי, לכל הפחות.
חצי צלצול.
"אבא".
"זה אני, מותק".
"התגעגעתי".
"גם אני, ילדה שלי".
"אני רוצה שתחזור".
"כבר דיברנו על העניין, אני לא יכול. יש הבדל בין רוצה לצריכה, נכון? את מסוגלת להסתדר בלעדי".
"זה קשה. אמא קמה, אחר כך חזרה למיטה. אני לא יודעת מתי יהיה הסוף".
והלוואי שאני הייתי יודע.
הייתי עושה הכל כדי שהילדות שלך תהיה שונה. מרפד את הדרך, מפזר נשיקות ואהבה. לא קר כלפייך. מצדיק את עצמי בתירוץ עלוב, אופי. לא כשהמוות עומד בפתח. "יש אלוקים. והוא אוהב אותך, יותר ממה שאת יכולה לתאר. אני צודק?"
נועה לוחצת על קצות העיניים, כואב לה. "צודק, אבא".
"את מאמינה?"
"אני", נשימה. "משתדלת".
"מאמינה?" הוא מתעקש.
"גם אם אני רואה רע, בסופו של דבר יהיה טוב".
"לא".
"מה?"
"אין כזה דבר רע, נועה. הכל טוב. גם אם אנחנו לא רואים, אנחנו מאמינים. אין רע יורד מלמעלה. אבא לא נהנה לראות אותך סובלת. הוא רוצה לזקק אותך, להפוך לטהורה יותר".
"אבא-" נועה מבוהלת. "אתה-"
"אני?"
היא נוחתת על רצפת המטבח, מצמידה מצח חם לרגל הכיסא הקרה. מצטמררת. "אתה רומז לי?"
"אני אומר מפורשות".
אבא עומד בפני מוות.
כשהוא רצה לספר לי שמישהו נפטר, הוא תמיד השתמש במשפט הזה: 'נועה, הוא רוצה לזקק אותו, להפוך לטהור יותר'. היא משתעלת. "אתה לא עושה לי את זה".
הוא מחייך קלושות. "אני צריך לנתק, בת שלי".
"לא. אבא, לא. אני רוצה שתגיע אלי. אני רוצה לראות אותך. אני, רוצה עוד חיבוק אחד".
כאב מחלחל לו בקנה הנשימה, "אני שולח לך אלפים כאלו מרחוק".
"מה עם חזי?" הקול שלה רועד. אבא, בדרך, למוות. אלוקים, אני לא אשרוד בעולם הזה בלעדיו. מה טוב כאן. הכל רע. שחור. ואין לי כוח לחפש נקודות אור, לבכות.
רוצה שמש. קרניים שילטפו אותי, ינחמו. ויש אין.
"תמסרי לו, בשמי".
"להתראות אבא", אבני בליסטראות תקועות לה בגרון, מקשות עליה לדבר. "תזכור ש- תמיד יש דרך יציאה".
ניתוק.
ברק כובש ראש בקרקע. דרך יציאה.
נועה, אני אוהב אותך.
---
"אני נאלץ לפצוע אותך".
ברק חושק שפה. "כדבריך".
"תבין", פיטו מתנצל. "אני לא יכול להיכנס אל גוב האריות, גם אם אביא להם את המתנה היקרה ביותר, אותך".
"הבנתי", לקוני.
"נשאיר פתק. רומאלה, תמורת ניקולה.
אפשר לומר הרבה דברים על הבוגדים האלו, חוץ מדבר אחד. מילה שלהם, זו מילה. וכידוע הם הבטיחו שמי שיסגיר לידהם את רומאלה, אתה בעצם, יקבל כל מה שהוא יבקש. אנחנו רוצים את ניקולה חי, משוחרר".
"אל תקרא לי רומאלה".
"אני אקרא", הוא מתקשח. "טוב, זוהר. אני פוצע אותו, או אתה?"
ברק עוצם עיניים.
האדישות.
להוציא מאדם דם, לשפוך ממנו חיות. זה מעשה שבשגרה, מבחינתם. הם מכריעים בין ימין לשמאל, בין מוות לחיים, בלי היסוס. מי יותר חשוב, ילד, או מבוגר.
איך אפשר להחליט? הם לא אלוקים. לא מסוגלים להמית, לא יודעים להחיות. המפתחות לא בידם. ותמיד יש דרך יציאה, דלת חירום.
הם לא אוחזי החרב. אף אחד לא יהרוג אותי, בלי רצון מלמעלה. ללא נתינת אישור. אל תהיה בלחץ, תשחרר. יש רק אחד ששולט בעולם הזה. ולא, לא מדובר בבשר ודם.
תרפה, ברק. כניסות אל לוע המוות יש הרבה. יציאות ממנו יש שלוש. תשובה, ותפילה, וצדקה.
אני לא מתייאש, אני לוחם.
הוא מתעלם מכאב שחותך בו, מדם. שריפה משתוללת סביבו, בתוכו. והוא שקט, נושם ברגיעה. לוגם חמצן, פולט פחמן.
חי, כל הדרך אל המוות.
***
רעות פותחת את הספר, שולפת סימניה ועט. כותבת. 'שיר, נקודות אור הן לא קסם. ואם יש לנו אחת את השנייה, זה לא הופך את החיים למושלמים. מודה, הדרך הרבה יותר חלקה כשיש למי לתת יד.
אבל, אין לנו אותו שביל. אולי הם מקבילים. שונים, הם בטוח. אין שני בני אדם על אותו מסלול. גם אם מדובר בתאומים, זהים. ואנחנו אפילו לא תאומות, אחיות.
עם כמה שאני אוהבת ומעריכה אותך, את לא יכולה לצלוח את הדרך במקומי. אמא לא נגדך, היא נגדי'.
שתי אצבעות אוחזות בעט, מושכות. רעות מרפה, מכושפת. מסוחררת מהאותיות שנכתבות מולה, על הדף: 'אני לא את. מטבע הדברים אני לא יכולה לצלוח את הדרך שלך, במקומך. אבל אני יכולה לעזור. להיות. להקשיב. זה דבר גדול.
את לא חושבת?
לא טוב היות האדם לבדו. או חברותא, רעות, או מיתותא. אני לא רוצה שתמותי, אני רוצה אותך חיה. שמחה.
זה אפשרי.
אף אחד לא אמר שקל לשנות נקודת הסתכלות. אף אחד, אנושי, לא הצליח לעשות שינוי ביום אחד. אבל לא חסר לך עדים, שיעידו. עשיתי את זה, ואין דבר העומד בפני הרצון'.
רעות מרימה עיניים. "מה את עושה כאן, שיר?"
"אמרתי למורה שכואב לי הראש, השתחררתי. באמת כאב לי", היא מתגוננת. "אבל בעיקר הלב, עלייך".
"זוכרת שאמא יצאה לנופש, עם אבא ושלושת הקטנים?"
שיר מעלה גבה. "זוכרת".
"זוכרת שהיא סיפרה לנו על המנקה החצופה? איך היא העמידה אותה לנקות את החדר, אישרה לבנצי, ארי ואפרת להסתכל?"
"זוכרת".
"היא הייתה כאן היום".
"זאת ש-", שיר תוקעת בה מבט המום, "ראיתי היום בבוקר?"
"כן", אטום. "אמא אמרה לה לא להתקרב לחדר שלי. היא העבירה ספוג על הדלת, פתחתי, צעקתי עליה. אני", פחד נורה ממנה. "מתנהגת כמו אמא. אני לא רוצה להיות כזו, רעה לחלשים ממני".
"ואולי היא חזקה. בן אדם שמסכים לעבוד בעבודה כזו, פותח את עצמו להשפלות, הוא חזק. בנוי מכשלונות העבר, צומח מכאב ההווה, מעמיד עתיד טוב יותר. צריך לכבד אותו".
רעות מחרישה, נושמת. "אחרי שצעקתי, היא אמרה שהיא אוהבת אותי. אמרתי שאני לא צריכה אהבה, שיקרתי".
לשקר את עצמי, נובע מחוסר אונים.
תביטי למציאות בעיניים, תבטיחי לה, לחימה לא מחייבת דם ודמעות. היא יכולה לצמוח מאהבה.
רק תני לאדמה סדוקה גרעין, תראי, היא כבר תצמיח עץ. עץ החיים ועץ הדעת.
עץ התמיד.
***
הוא מסיט וילון בצבע יין עמוק, מביט מהחלון.
הכסף שבעיניים שלו מחליד. האישון גדל, זורק ניצוצי שחור אל אפור מלוכלך.
הוא צוחק בהנאה.
אדם, זורק על האדמה. אני לא טיפש ואין לי ספק במי מדובר.
הוא מבזיק חיוך זאבי לשמיים, מלחש לו סודות. אמת, יכולה להיות שקר. בו במידה ששקר, יכול להיות אמת.
ויתערבו, יצרו מציאות אפורה. מתעתעת.
חייך, כי החיים יפים.
תהנו.
*בנוגע לרעות ושיר, נכון שכרגע נראה שמדובר בחוצפה, ההתנהגות אל אמא שלהן. אבל יובן בהמשך.
הנושאים החמים
