לילה ולא דומיה - (עוד) ביקורת ספרותית

מצב
הנושא נעול.
זו בדיוק נקודת המבחן אדם שלא מצליח לשים עליו גבול , מרות ועושה רק מה שבעיניו,
בקיצור רואה את עצמו בלבד.

אבל זה אשמתו?
 
נכתב ע"י תא;2317844:
אבל זה אשמתו?

זה לא ממש רלוונטי.
כי מבנאדם בוגר מצפים להתנהגות בוגרת ומבליגה ,
ותירוצים יפים לגן מול הגננת.

אני אתן דוג'
זוג ששמעתי עליהם, הבעל היה בעייתי והוא חייב את אשתו לעשות דברים שהם דאורייתא -כרת.
איזה תירוצים יסברו את האוזן? - מה אשמתו???
ונניח שהוא באמת אדם מסכן והיו לו חיים קשים וכו
הלכתית מעל בר מצוה זה לא עובר.
 
נכון אבל אם אנחנו מדברים על בחירה חופשית-- זה רק מחזק את השאלה
הרי יש כזה מושג ''ענוס'' שלא אחראי על מעשיו
אולי בנאדם כזה נקרא חולה
(לא שאני מנסה להגן עליו- זה בכלל לא הכוונה שלי...)
 
נכון שמצידו זה לא בסדר. מסכימה. אבל בינו לבין ה'...
 
נכתב ע"י תא;2317852:
נכון אבל אם אנחנו מדברים על בחירה חופשית-- זה רק מחזק את השאלה
הרי יש כזה מושג ''אנוס'' שלא אחראי על מעשיו
אולי בנאדם כזה נקרא חולה
(לא שאני מנסה להגן עליו- זה בכלל לא הכוונה שלי...)

כנראה שזה נוגע לפרטים ממש.
וגם החיים למעשה , לא כל אשה או בעל יהיו מוכנים להיות הפסיכולוג והפסיכיאטר של הבן זוג.
וגם אלופי קראטה למשל.
 
נכתב ע"י תא;2317861:
נכון שמצידו זה לא בסדר. מסכימה. אבל בינו לבין ה'...

מה התביעה של אדם כלפי שמים זה באמת שאלה.
שאלתי פעם על זה לא קיבלתי תשובה ברורה.
אבל לכאורה התורה לא פוטרת אף אדם.

יש את המושג ששוטה פטור מהמצוות.
השאלה מה זה ההגדרה שוטה.
 
מה התביעה של אדם כלפי שמים זה באמת שאלה.
שאלתי פעם על זה לא קיבלתי תשובה ברורה.
אבל לכאורה התורה לא פוטרת אף אדם.

יש את המושג ששוטה פטור מהמצוות.
השאלה מה זה ההגדרה שוטה.
והשאלה היא גם עד כמה באמת האדם לא יכול לשלוט על עצמו וכמה זה כבר מתוך הרגל. אם האדם באמת לא יכול לשלוטט על עצמו- ייתכן שלא יקבל על זה עונש. אני לא יודעת.
 
נכתב ע"י תא;2317872:

קשר בנוי מנתינה וקבלה.
קשר טוב מאפשר קרבה ומאפשר נפילות ,
בקשר בריא אדם משתדל להכיר בטעויות ולהתנצל עליהן.
וגם אם לא מודע הוא פתוח לשמוע.

אדם שיש לו בעיות כמו הנ"ל אינו מתנצל רק מנצל , לא מבקש סליחה ולא חושב שהוא טועה בכלל. הוא רוצה רק לקבל ולא נותן כמעט כלום.
ונתינה זה לאו דווקא תמיכה או עשייה טכנית זה גם עידוד ותמיכה רגשית, הכלה והבנה, שותפות, הבלגה ויכולת ספיגה .
להפיל את עצמו זה קיים אצל פסיכולוג בלבד וגם זה בגבול .
 
קשר בנוי מנתינה וקבלה.
קשר טוב מאפשר קרבה ומאפשר נפילות ,
בקשר בריא אדם משתדל להכיר בטעויות ולהתנצל עליהן.
וגם אם לא מודע הוא פתוח לשמוע.

אדם שיש לו בעיות כמו הנ"ל אינו מתנצל רק מנצל , לא מבקש סליחה ולא חושב שהוא טועה בכלל. הוא רוצה רק לקבל ולא נותן כמעט כלום.
ונתינה זה לאו דווקא תמיכה או עשייה טכנית זה גם עידוד ותמיכה רגשית, הכלה והבנה, שותפות, הבלגה ויכולת ספיגה .

הגדרה מאד מאד יפה וטובה (לצערי - כולנו היינו מעדיפים שזה לא היה המציאות של זה...)
תודה!!
 
סתם מעניין,
יש לי חברה שנשואה לבעל עם הפרעת אישיות (ניתק לה את הקשר עם המשפחה, מלווה אותה לכל מקום,)
היא שבויה אצלו עד כדי כך שהיא בטוחה בצדקתו.
האם הייתן נותנות לה את הספר הזה?
 
נכתב ע"י בפוטנציאל;2317823:
אז מה המדד בין הפרעה לבין אדם מושחת?


חזון איש, אורח חיים, שבת, סימן נו:
"מדרך התורה להחזיק שלום עם כל אדם ולהעביר על המידה... וכשם שאין ראוי לחכם לכעוס ולנקום במריע לו מתוך חולי הרוח, כן אין ראוי לנקום ולשנוא את המריע מתוך חולי הנפש המשכלת וחסר משקל המידות. ואין בין בליעל למטורף הדעת ולא כלום".
 
נכתב ע"י בית היין;2317988:
חזון איש, אורח חיים, שבת, סימן נו:
"מדרך התורה להחזיק שלום עם כל אדם ולהעביר על המידה... וכשם שאין ראוי לחכם לכעוס ולנקום במריע לו מתוך חולי הרוח, כן אין ראוי לנקום ולשנוא את המריע מתוך חולי הנפש המשכלת וחסר משקל המידות. ואין בין בליעל למטורף הדעת ולא כלום".

הסבר בבקשה.
 
-
ההסבר הוא פשטני למדי,
נשאלה שאלה מה בין השחתה להפרעה.
ולדברי החזון איש אין ביניהם ולא כלום.
השחתה היא בעצם מופרעות.
ובדַּקּוּת, כל מידה שאינה מתוקנת, היא סוג של הפרעה.
(אם נרד לפרטים של חוסר איזון במידות מול המציאות התורנית והאמונה, אין בינם לבין הפרעה ולא כלום.)
דוגמא פשוטה בנושא הקנאה.
אדם קונה חפץ, אביזר או בגד יקר רק משום שהסביבה הקרובה אליו קונה זאת. הוא משלם מכסף שאין לו. נכנס ללחץ, יישן פחות, עצבני יותר, בעצם מזיק לעצמו! רק כדי להיות "כמו כולם" או כי "כולם ככה" מה זה אם לא סוג של מופרעות, יתכן ונקרא לזה בשמות, שעל פניו נראים מעודנים יותר אך בסופו של דבר זוהי הפרעה.
השחתה, שימוש בכוחות הנפש בצורה לא נכונה ובמקום הלא נכון.
כמו מכונית שנוסעת על המדרכה.
-
ונראה לי שהנידון כאן הוא בעיקר מה היחס שלנו להפרעות בסביבה. ולטעמי בלתי ניתן לתת תשובות מוחלטות, ובוודאי לא מעל גבי במה זו.
הנתון העיקרי הוא מה רמת הנזק והפגיעה באדם עצמו או בסביבתו. (ובדוגמא, לא נשווה בין אדם שמוציא 100 שקלים שאין לו על מותרות לאדם שמוציא 100,00 שקלים. אותה הפרעה, אבל...)
כשם שיש בתים עם ילדים פגועים בגוף או בנפש, הורים מזדקנים וחולים. והתוצאות בהחלט שונות ממקום למקום ובית לבית. לכל אחד נתונים אחרים לחלוטין! ואי אפשר לעולם להקיש מאחד על השני. אולי רק ללמוד על דרכי התמודדות.

ואב הרחמים ישלח רפואה שלמה לכל חולי עמו ישראל
 
נכתב ע"י תא;2317842:
מתוך ויקיפדיה:
הפרעת אישיות גבולית בבסיסה היא הפרעה התפתחותית שעדיין לא נקבע כמה ממנה הוא ביולוגי וכמה הוא תוצר של הסביבה. הדעה הרווחת היא שמדובר בשילוב של פוטנציאל עם סביבה "המגשימה" את אותו פוטנציאל ברמה זו אחרת.

הסובלים מהפרעת אישיות גבולית חסרים את מנגנוני ההתמודדות הבסיסיים ביותר עם החיים, כאלה הנחוצים לחיים והממלאים את האדם תחושות טובות של אושר וסיפוק, זאת בשילוב עם העובדה שרוב הסובלים מהפרעה זו עברו התעללות או טראומה מסוג כלשהו.

בפוטנציאל - אני מחיתי!!:D:D
 
נכתב ע"י בית היין;2318094:
-
ההסבר הוא פשטני למדי,
נשאלה שאלה מה בין השחתה להפרעה.
ולדברי החזון איש אין ביניהם ולא כלום.
השחתה היא בעצם מופרעות.
ובדַּקּוּת, כל מידה שאינה מתוקנת, היא סוג של הפרעה.
(אם נרד לפרטים של חוסר איזון במידות מול המציאות התורנית והאמונה, אין בינם לבין הפרעה ולא כלום.)
דוגמא פשוטה בנושא הקנאה.
אדם קונה חפץ, אביזר או בגד יקר רק משום שהסביבה הקרובה אליו קונה זאת. הוא משלם מכסף שאין לו. נכנס ללחץ, יישן פחות, עצבני יותר, בעצם מזיק לעצמו! רק כדי להיות "כמו כולם" או כי "כולם ככה" מה זה אם לא סוג של מופרעות, יתכן ונקרא לזה בשמות, שעל פניו נראים מעודנים יותר אך בסופו של דבר זוהי הפרעה.
השחתה, שימוש בכוחות הנפש בצורה לא נכונה ובמקום הלא נכון.
כמו מכונית שנוסעת על המדרכה.
-
ונראה לי שהנידון כאן הוא בעיקר מה היחס שלנו להפרעות בסביבה. ולטעמי בלתי ניתן לתת תשובות מוחלטות, ובוודאי לא מעל גבי במה זו.
הנתון העיקרי הוא מה רמת הנזק והפגיעה באדם עצמו או בסביבתו. (ובדוגמא, לא נשווה בין אדם שמוציא 100 שקלים שאין לו על מותרות לאדם שמוציא 100,00 שקלים. אותה הפרעה, אבל...)
כשם שיש בתים עם ילדים פגועים בגוף או בנפש, הורים מזדקנים וחולים. והתוצאות בהחלט שונות ממקום למקום ובית לבית. לכל אחד נתונים אחרים לחלוטין! ואי אפשר לעולם להקיש מאחד על השני. אולי רק ללמוד על דרכי התמודדות.

ואב הרחמים ישלח רפואה שלמה לכל חולי עמו ישראל
כמו שנאמר:" אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות"...

שאלונת: למה משנה לנו האם אדם שכזה (מופרע אישיות, בן בליעל) יבוא על עונשו? וכי אנחנו ממונים על שכר ועונש?:confused:
 
נכתב ע"י יהודיתה;2317946:
סתם מעניין,
יש לי חברה שנשואה לבעל עם הפרעת אישיות (ניתק לה את הקשר עם המשפחה, מלווה אותה לכל מקום,)
היא שבויה אצלו עד כדי כך שהיא בטוחה בצדקתו.
האם הייתן נותנות לה את הספר הזה?

עכשיו חזרתי הביתה משיחה עם ידידה פרודה שקיבלה את הספר במתנה
היא ספרה לי ברוגע ובשמחה שהרבה זמן לא ראיתי אצלה שהספר נתן לה כוחות להחליט שהיא מסיימת את מערכת הנישואין והיא שלימה עם זה לגמרי

שאלת אם לתת לה את הספר -קחי בחשבון שגם זה יכול לקרות -
 
נכתב ע"י יהודיתה;2317946:
סתם מעניין,
יש לי חברה שנשואה לבעל עם הפרעת אישיות (ניתק לה את הקשר עם המשפחה, מלווה אותה לכל מקום,)
היא שבויה אצלו עד כדי כך שהיא בטוחה בצדקתו.
האם הייתן נותנות לה את הספר הזה?

בשום פנים ואופן לא לתת בלי להתייעץ עם מישהו בר סמכא שמכיר את המקרה ואת הספר.
 
בפניה חדה, בערך מאמצע הספר, הסופרת מתחילה לתאר את הרגשות של נעמה, ומתחילה לבלבל את הקורא: אשה שכ"כ סובלת, תקופה ארוכה כ"כ, מהיכן היו לה כוחות לבנות כזו קריירה מוצלחת? ואיך, בכלל, נתן לה בעלה לבנות את היחידה? על זה הוא לא שם ווטו?
רק לאחר הסיפור עם
רייזי, היא פתאם נכנסת לעולם שלה... לא יודעת, לא מידי אמין בעיני.


כשאני קראתי את הספר דווקא נהנאתי משתי הכיוונים וכך הבנתי את זה:
רייזי - אשה חלשת אופי שלא יודעת לעמוד על שלה ולהבין כמה שהיא סובלת הולכת ודואכת מיום ליום עד...
נעמה - אשה חזקה - שלמדה מניסיון אם האבא להבליג ולרַצות בלי סוף המשיכה את אותו הרעיון בבית שלה, מתוך חוסר סיפוק בביתה משקיעה הרבה בעבודה ומצליחה. ומפצה את עצמה על כל מה שחסר לה מהערכה ואהבה שהיא מקבלת בעבודה המעניינת הזאת.
באיזה שהוא שלב היא מבינה איפה היא נמצאת ודווקא בגילה חסר לה הקשר שלא מספיק קיים ולכן היא מגיבה בסערה כזאת (מבינה מה חסר לה באמת) ונכנסת ....
חשבתי לעצמי אולי שמעיה הרגיש קצת מיותר (לא מרכז עולמה כמו שהרבנית רות ולדמן אומרת שצריך להיות) ולכן הגיע להתנהגות כזאת???????????
כשנעמה מבינה שהיא צריכה את הקשר והיא צריכה להיות אשה מכובדת (בשביל בעלה) הדברים מתחילים לאט לאט להסתדר ומגיעים לרוגע.......

נקודה למחשבה!!!
 
סיימתי את הספר.
ואני מוכרחה לומר שכמה שחשבתי שהוא גרוע לא העליתי בדעתי את גודל האסון.
ממתי עושים משפט שדה או ניתוח שדה לאנשים, כך, בריש גלי, בלי לראות תמונה שלימה?
לתת הכוונה ויעוץ דרך ספר זה אסון.
תעלו נא בדעתכם אישה שחיה עם בעל עם בעיות תקשורת, או קצת פחות רגיש, או קצת ציני (לא סדיסט ולא מופרע נפשית) שצורת התקשורת שלו קצת שונה מאידיליה מושלמת, והיא מצליחה לנווט את חייה ולעלות על מכשולים אפשריים ולשמור על חיים שלווים והגיוניים, ופתאום היא מקבלת הדרכה צעד אחר צעד איך להפר את שלוות הבית, איך "לעמוד על שלה" ולא לתת לו לרמוס אותה אפילו שמעולם הוא לא ניסה לרמוס אותה, רק בהדרכתה הצמודה של הכותבת המוכשרת היא מסיקה שבעלה סובל מהפרעת אישיות, ובעצת דמות רבנית מדומיינת היא מתחילה בתהליך חינוכי לבעלה, עצמה ובשרה, אבי ילדיה, שותפה לחיים ומערערת את כל חייה, והכל בשלט רחוק!!!
(היא גם לא חשבה שהמצב כ"כ גרוע כמו שנעמה לא חשבה קודם לפרק את ביתה במשך 30 שנה...)
מי התיר לה לעשות כך?
איזה מטפל אתם מכירים שכותב ספר לטיפול התנהגותי בשיטת "עשה זאת בעצמך"?
איזה רופא אתם מכירים שכותב ספר הוראות עצמיות לניתוח לב?

לא יעלה על הדעת שאישה בעלת כושר כתיבה(?) ואולי גם מטפלת רגשית מרשה לעצמה לקחת אחריות כבדה כזו?

חברה של מישהי פרודה אחרי שקראה את הספר?
אולי היא עשתה זאת ללא ליווי מקצועי צמוד?
רק על זה לבד הייתי אוספת את כל הכרכים מהחנויות.
מזבח מוריד דמעות.
גם אני.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

לא רק פינגווינים או מדורה — אמירה

רציתם ספר שיאוורר לכם את הראש בלי לחפור יותר מדי?
כזה שיאזן בין כאב לאוויר, בין פינגווינים לבתי כלא?
אז לא בדיוק. אבל גם לא ההפך.

כי לחיות וחצי של רותי קפלר הוא לא רק ספר טוב — הוא ספר אמיץ.
אמיץ מספיק כדי לתחוב ידיים לתוך אחד הפצעים הכי שותתי־דם בציבור שלנו,
ולנסות לחלץ משם גם כאב, גם דיון, וגם עלילה. וכל זה תוך כתיבה עשויה לעילא.

ומה הוא מביא איתו? מדורה שלימה עם תפוחי האדמה הכי לוהטים בציבוריות החרדית:
גזענות, פריבילגיות, מאבקי כוח, נישואין של שותפות צולעת, נפש כלואה.
שקרים, סודות, הסתרות.
וכמה פינגווינים חיים בסרט טבע.

על מה הסיפור הזה באמת?

במבט על: בתי כלא. לא של קירות ובריח, אלא של זהויות, מוסכמות, שתיקות.

אישה וגבר שכלואים בנישואין לא רעים — אבל רחוקים מלהיות טובים.
אישה שכלואה, לכאורה, בהגדרה ובנחיתות, ומנסה לפעול כדי לשבור את הכל.
איש שראשו וליבו עוד עובדים אבל הוא כלוא בגוף משותק.
ועוד שלל דמויות שכלואות בתודעה חברתית שנראית לפעמים כמו בדיחה עייפה על שידוכים, ייחוס, והבדל בין כפר לעיר.

ובין הלהבות לבנזין, אי אפשר להתעלם מההדהוד לספר אחר – אדום לבן- שעוסק גם הוא בתימת הכליאה דרך שלוש גיבורות — רמז שזוכה לאזכור מפורש וגם הוקרה בסוף הספר.

שלוש נקודות מבט – שלושה סוגי כלא

הספר נמסר משלוש נקודות מבט — שונות בתכלית, אך שזורות זו בזו

  1. שורי פלדנר – בת לאב חסידי ולאם ספרדייה, כולה חצי־חצי. לוחמת צדק וזעם, כואבת את האפליה, את הגזענות, את הסטיגמות. נשואה לחזקי (שידוך שהתאפשר אך ורק בגלל שהוא בן להורים גרושים) ואמא לקטנטנים.
    דרך יומן הזיכרונות שלה ונקודת המבט הישירה שלה, אנחנו לומדים על הוריה — מאיר מינץ ואפרת גבאי — ועל בני משפחתה. איך קרה שמאיר, חסיד בן טובים, התחתן עם אפרת, בת למשפחה ספרדית, וכיצד אפרת הצליחה להתקבל לסמינר אשכנזי ליטאי.
  2. מוישה מינץ — הדוד — ואשתו איידי, בזוגיות שמעורערת מספיק כדי להישען רק על הורות שותפה ותו לא.
    הוא ממורמר, מרוחק ומתנשא. היא כאובה, דומעת, ורוצה את הביחד — ואת הבית שהיה יכול להיות להם.
    הוא רוצה משהו אחר: עזר אבל כנגדו — שתאתגר אותו, רצוי עם מנת משכל גבוהה יותר, כמו של אפרת, גיסתו, לדוגמה.
  3. יענקל הלר, שאחרי תאונת דרכים קשה נותר משותק לחלוטין — כנפש כלואה בתוך גופו.
    הוא מספר ייחודי: לא מדבר, לא מגיב, רק חושב. משיב בתוך ראשו לסובבים אותו — אשתו גיטה, ומוישה מינץ, מנהל הכספים שלו מתקופתו כמנהל הסמינר "הלר".
    ככל שהשתיקה הכפויה של יענקל מתארכת, מתחילה גם שכבת התודעה שלו להיחשף — והוא מוביל את הקורא אל מחוזות של חשבון נפש, כפרה, חמלה והרהור מוסרי.
    בחכמה וברגישות, הסופרת לא חוסכת מהדמות הזו גם את המבט הביקורתי:
    קשה שלא להרגיש שמאחורי ההרהורים המאוחרים של יענקל מסתתרת גם נוחות.
    חכמה גדולה להבין פתאום את החלשים — כשהוא עצמו כבר חלש.
    כשהייתה לו משרה, כסף וג'יפ יוקרתי, הוא ניקה את המצפון בצומות — והרגיש חוד החנית בזירת חינוך הבנות.
    המורכבות הזו, שמצליחה להכיל גם חמלה וגם שיפוט, היא אחת מנקודות החוזק של הספר כולו.
מחשבה, דיון – ואז כשל: מבנה הלוגיקה של הספר

הספר הזה, מעבר למסגרת הסיפורית שלו, מעביר את הקורא שיעור סדור, על גבול האקדמי, בתורת הדיון. יש בו תהליך שיטתי — שמזכיר לעיתים תרשים זרימה (במובן החיובי): איך מנסחים שאלה, כיצד מאירים אותה מבפנים, איך בוחנים את גבולות השיח — ואיך שומרים על צלם אנוש גם כשמתכתשים.

אבל כדי להבין באמת מה נבנה כאן — ואיפה בדיוק זה נשבר — צריך להתבונן במבנה הלוגי שהספר עצמו מציע:

סוגיה טעונה, שהסופרת מנסה לבנות את שני צדדיה, חושפת את הכאב, ואז מובילה אותנו בתהליך מדורג של בחינה, הזדהות, התנגדות — כשלבסוף אמורה להתקבל: מסקנה מורכבת ובשלה שמנסה לקחת בחשבון את מירב השיקולים הרציונליים והאמוציונליים גם יחד.

המהלך הזה נראה בערך כך:
בעיה: אפליה עדתית / מוסדית ← תיעוד נאמן של כאב אישי ← חשיפת לחצים שמופעלים על הצד "האחראי" לאפליה ← מתן קול לכל צד במלוא אנושיותו ← עימות בין הדור שצמח מתוך האפליה לדור שנכנע לה ← הבטחה לפתרון מורכב: לא האשמה, אלא הבנה.

אבל כאן, דווקא כשהקורא מצפה למסקנה ערכית שתצא מהדיאלקטיקה הזאת, מגיע כשל לוגי חמקמק:
הסופרת עצמה מקבלת את הנחת היסוד של ה"ממסד" שהיא עצמה הציבה במשוואה, ומאמצת אותה כפתרון.
היא לוקחת את מושג ה"נחיתות" — אותו מושג שנבנה לאורך הסיפור כאשליה הרסנית, תוצאה של דיכוי ממושך — ומשתמשת בו כחלק מהמסקנה הבשלה והסופית, כדי לבלום בעדינות את מי שמעז למחות.

שורי חווה את העולם כמי שתמיד תהיה "כמעט שייכת".
היא מנסה לפרוץ את הגבולות — מבלי לשבור את המסגרת.
היא רוצה לתקן — מבלי להפוך את השולחן, למרות שמרבית הזמן היא מנפצת אותו לרסיסים וגם נפצעת בעצמה.
אבל כשהיא כואבת — התשובה שמחזירה אותה למקום היא לא ניתוח חברתי, אלא אמירה פסיכולוגית ופטרונית: "את נחיתית."

וזהו בדיוק לב הכשל:
כמו מערכת חינוכית, ובתוכה תלמיד מתקשה.
המערכת מזהה קושי, מתחילה לבדוק את עצמה — אולי השיטה אינה מתאימה לכולם? אולי יש דרכי חשיבה אחרות?
נראה לרגע שהיא מתקרבת להכרה אמיתית.
אבל אז, בדיוק כשהציפייה להכרה מגיעה לשיאה, היא חוזרת לאותה נקודת מוצא ישנה:
"הבעיה היא אתה. אתה פשוט מרגיש נחיתות. תאמין בעצמך."
לא שינוי שיטה. לא הקשבה עמוקה. רק אריזת מתנה חדשה לאותה מסקנה שהייתה שם תמיד.

ומה קורה אז?

במחצית השנייה של הספר, כשהסופרת מבקשת לרפא את ליבה הפצוע של שורי — שמתמרמרת על האפליה והגזענות שבשידוך של אחיה החצי־חצי עם בחורה חסידית חולה — היא מביאה לה ולנו את תשובת המחץ, ולא פחות: מפי הדמות הכי פריבילגית על הרצף שבנה הספר בעצמו — המחותנת המיוחסת, הרבנית ביליץ - "הוא [דער אייבישטער] רצה אחרת"
אם זה לא היה מופרך, זה היה מצחיק.
העשיר שמטיף לעני שהכול זה משמים, טופח על שכמו ומפזם: "מקסימום אם אין לחם, תאכלו עוגות".

וזו, בעצם, המסקנה שהסופרת ניסתה לחמוק ממנה — אך לבסוף נפלה אליה שוב.

הכשל הוא לא רק מוסרי. הוא לוגי

אם כל תהליך ההוכחה מוביל למסקנה שסותרת את הנחות הפתיחה שלו —
זו לא רק בעיה של רגש.
זו טעות מחשבתית שמוחקת את כל מה שנבנה עד כה.

כי אם אנחנו מעזים לשאול — אז למה למהר לסגור את השאלה?
ואם אנחנו פורמים תודעה — אז למה למהר ללבוש בחזרה את אותו הסוודר בדיוק?

אז למה זה קרה ?

התשובה מורכבת ואינה נמצאת בהווה של הסיפור. היא מתחילה בשנות ה-90. הכשל הלוגי החותר תחת יסודות הטיעון עליו מושתת הספר אינו מתחיל בסוף, אלא בהתחלה. יותר נכון – הוא אינו נמצא בהווה של הסיפור, אלא בעבר שלו.
הכשל לא מתרחש ברגע בו שורי מואשמת בכך שהיא נחיתית — אלא ברגע שבו הספר כולו מניח מראש שהבחירה של אפרת להתחתן עם בחור אשכנזי היתה זכייה יוצאת דופן.
הנחה שקטה, סמויה, לא נאמרת במפורש — אבל מניעה את כל הציר:
הוא התפשר. היא זכתה. הוא ממשפחה מעולה. היא ממשפחה "פשוטה" (עוד מילה שהשדה הסמנטי שלה הוא השדה בו ניטש הקרב בין מזרח לאשכנז).
ומכאן הכול נגזר: הילדים יהיו "כמעט". הזהות תהיה מורכבת. האפליה — היא כבר תובנה בסיסית.
זהו כשל יסוד — שמאוחר יותר מקבל שם וצורה חדשים, מדור לדור, אבל לא באמת משתנה.
ולכן, כל מה שקורה בהווה של העלילה הוא לא אלא גרסה מחודשת של אותו מבנה פגום: אפליה מוצגת כתוצאה של נחיתות – במקום להכיר בכך שהנחיתות עצמה היא תוצר של האפליה.

האם זו הדמות הנכונה?

ומי מטיח את אשמת הנחיתות בשורי? הדמות שעל פי הקווים שמשרטטת הסופרת בשני השלישים הראשונים של הספר — עונה בעצמה על כל הקריטריונים של "נחיתות": אפרת.
מי שלא הייתה לה שום סיבה הגיונית, לכאורה, להשתדך עם מי שאינו שייך למגזר שלה.
מי שעבור נישואיה נדרשו ממנה ומבן זוגה אינספור יישורי קווים, ויתורים והבלגות.
ועבור מה?
עם כל זה שמאיר מינץ הוא בעל ואבא טוב, ככל הנראה — במה הוא שונה למעשה מהבעל הספרדי התיאורטי שאיתו הייתה יכולה אפרת להתחתן?
אם כבר, היה לה יותר קל. לא היו יוצאים לה ילדים "נחיתיים" כמו שורי.


אחת החריקות הבולטות נעוצה בבחירה מיהי הדמות שמייצגת את הצד הספרדי בסיפור.
אפרת — אמה של שורי — מוצגת כספרדייה יוצאת דופן (לפי ההיגיון הפנימי של הספר לפחות): רואת חשבון מצליחה, עצמאית, מחוננת במידות ומוכשרת מעל הממוצע.
היה הרבה יותר מאתגר — ולכן גם יותר מעניין — לו אפרת גבאי הייתה מגיעה ממשפחה ספרדית הנחשבת (לפי סטנדרטים עלומים) נעלית מזו של משפחת מינץ.

מה היה קורה אילו אפרת הייתה אפרת אבוחצירא, עם ייחוס מפואר משל עצמה? או אפרת כהן רגילה, בת לאברך כולל (לא "כוילל") ולאמא מורה, שגרה ברחוב רגיל בבני ברק הרגילה?

מה היה קורה אילו פריידי ביליץ, הכלה המיוחסת של הערשי, הייתה בחורה חסידית רגילה — בלי מחלה ובלי מידות תרומיות שהופכות את השידוך לחסד עליון?

מה היה קורה? הספר לא היה קורה.

כי ברגע שהכוחות באמת משתנים — גם הסיפור מתפרק. בואו נראה את מוישה מינץ בן ה־19 מנסה להתנשא על אחרים ומקבל בתגובה עקיצה ש"במרוקאית נשמעת יותר טוב".

בואו נראה את הספרדי הממוצע שהיה מסכים להשתדך עם פריידי ביליץ גם כשהיא בריאה לגמרי ומחוננת במידות. הספרדי שעיניו בראשו יברח בכיוון ההפוך כשבאוזניו מתנגן המשפט: "נותנים לך בחינם? תיקח. אבל אל תשכח, חביבי — חינם זה רק מבורא עולם."

כתשובת משקל לגזענות ולרדיפת הצדק הבלתי נלאית של שורי, מביאה הסופרת דמות אחרת — שקטה, מדודה, מתפשרת: אפרת. אפשר להבין אותה היטב. אפרת רוצה שבנה יתחתן עם מי שתתאים לעולם שבו גדל, העולם החסידי. אפרת היא אמא, והבן שלה חשוב לה. זכותה וחובתה לדאוג לאושר שלו.

אבל כשהיא עצמה הופכת לקולה של התבונה — זה רגע שבור. כי אם יש מישהי שנאלצה ליישר קו עם מוסכמות מעוותות מהיסוד — מוסכמות שמסדרות בני אדם לפי מוצא, שמדרגות זהויות, שמוחקות אנשים ומוצאים — זו אפרת. והיא, שאולי נשאה את כל זה בשקט, היא שמטיחה בבתה: "את נחיתית."

אם יש כאן טעות — היא לא אצל שורי. היא אצל מי שהפנימה את המבנה — וחוזרת ללמד אותו לאחרים. אולי לשורי עצמה יש טעות אחרת - טעות של דון-קישוטים שחושבים שבקרבות קטנים ישנו סדרי עולם. ואולי ככה צומח שינוי.

ובכל זאת – קרדיט מגיע

ולמרות כל האמור, לחיות וחצי הוא ספר חשוב, ראוי, ומעורר מחשבה. הוא מנסה לגעת בפצעים שבדרך כלל מדחיקים אותם, ומצליח להניע דיון ער ועמוק. אפשר לחלוק על מסקנותיו — אבל קשה שלא להעריך את עצם הניסיון להציב שאלה במקום שבו לרוב עונים מיד, או לא חושבים בכלל. כך או כך הוא ראוי להערכה. על האומץ והמאמץ.

נושא נוסף שנידון בספר בדיוק וברגישות ראויים לציון הוא נישואי התכלית של מוישה ואיידי שמאז היותם היו מקור אכזבה וכאב עבור שני הצדדים, שמהר מאוד הפכו לשותפים לאותה קורת גג. זה נושא כל כך חשוב שלא נוגעים בו בכלל בספרות החרדית, הסופרת נוגעת בו בצורה עדינה אך גם נוקבת. וזה הישג מרשים ביותר.

הספר הזה הוא גם תצוגה של כתיבה שתצוגת התכלית שלה אינה גורעת במאומה מהאומנותיות שבה: איך לספר סיפור בלי להעמיס, בלי להיגרר לפרטים מעייפים.
אין בו שורה מיותרת — וכל שורה נראית פשוטה, אבל אומרת שתיים.

ולסיום - זום אאוט

מחשבה אחת, שאולי שווה לדון בה גם מחוץ לגבולות הסיפור: מה היה קורה אילו בכל מקום שבו נאמרת (או מרומזת) המילה גזענות, היינו מחליפים אותה במונח מדויק יותר, אך לא פחות מטריד:

חוסר יכולת, שטופח מלידה, לקבל אנשים ששונים ממני מתוך נקודת מוצא שהם שווים פחות פשוט כי הם לא כמוני.

זה היה מסביר לא רע למה מוישה חושב שהוא נדפק עם איידי.

למה מאיר ואפרת הם מקרה חריג שלא בא ללמד על הכלל.

למה שורי נלחמת באפליה — אבל באותה נשימה שופטת את אביגיל סבג.

למה פריידי לא יכולה לקבל שידוך חסידי "רגיל" וחייבת להתפשר על הערשי.

למה מעקודה היא בדיחה טובה, וגפילטע פיש — זה מסורת, ובאותה נשימה מופלטה היא גימיק, אבל וואלה טעים.
את הספר הזה קראתי בעבר, פרקים פרקים, במגזין 'קטיפה'. התעצבנתי לפעמים על הגיבורה (עיינו סעיף 1 ב'חסרונות'), אבל המשכתי לקרוא אותה, כי היא הייתה כל כך נוגעת ללב. לשמחתי, הספר יצא לאור לאחרונה, וזו ההזדמנות לסקור אותו.

במשפט אחד:
זוג חרדי עם ארבעה ילדים עוזבים את הארץ. מתיישבים בניס, צרפת.
האם הם 'מהגרים'? 'עושים רילוקיישן'? 'נוסעים לשליחות'? תלוי את מי שואלים.

מבנה הספר: שולמית בראון, אברכית ליטאית קלאסית - היא המספרת. בגוף ראשון, מלא כנות וכאב, בפרקים קצרים יחסית, היא מתארת חלום שהתנפץ. בעל שהחליט לברוח (זו המילה!) לצרפת, עוקר איתו אשה, ילדים וחיים. הספר כולו כתוב מנקודת מבטה.

עלילה: שולמית אשה כשרה. הולכת אחרי בעלה. סופגת מכל הכיוונים. חמות, הורים, אחיות. אף אחד לא מבין למה היא ככה. למה היא 'נותנת לו'.
בשלב הראשון היא מדמיינת שיהודה ימשיך ללמוד תורה גם בצרפת, בבית הכנסת. עם חברותא.
מהר מאוד היא מבינה שזו לא התוכנית. הוא רוצה ללמוד באקדמיה. להשכיל. להתערות בחברה הצרפתית, בעולם הגדול.
אין דבר שלם מלב שבור, אמר הרבי מקוצק.
ושולמית (האם בכוונה נבחר לה השם הזה? מסמל כמיהה לשלום, לשלמות?) נאלצת לחיות יום יום את השבר. להשלים אותו ואיתו. היא לומדת בדרך הקשה איך שומרים על שותפות, על שבריריות הקיום של בית.
היא מנסה להסתדר בניס עם צרפתית רצוצה שנרכשה בעמל, ובמקביל להוות עמוד שדרה רוחני לבית, כי אין מישהו אחר שיעשה את זה במקומה. יהודה עסוק. הוא מתקדם ומצליח באוניברסיטה, מתלהב מרעיונות סוציולוגיים שמסעירים אותו מאוד, ומתיידד עם המרצה - ד"ר דובואה.
נעצור כאן כדי להמנע מספוילרים, ולא נתאר את כל המהמורות שעוברת משפחת בראון הצעירה בניס. העיקר: 'תכף נשוב' הוא סיפורה של דרך. ושולמית הולכת בה. עד הסוף.
הם לא חוזרים לארץ, ויהודה לא הופך לאברך מתמיד, אבל הוא מוצא את מקומו, והיא גם, ומשהו בה רגוע יותר, מאמין, יודע.

רגע שיא: לאורך הסיפור, שולמית מקיימת קשר טלפוני קרוב והדוק עם המחנכת שלה מהארץ. היא מתייעצת איתה איך להתנהל מול יהודה, איך להגיב, איך לשתוק.
רגע מדהים ופנימי קורה כאשר שולמית מבינה שהקשר עם המורה צריך להסתיים, לטובת הקשר האמיתי. ברגע שהיא מרגישה מסוגלת להכניס את בעלה לאותם מקומות כואבים, לאותו תהליך עמוק שהיא עוברת, היא מבינה שהמורה רוזנברג תצא משם. בהוקרה, בכבוד, בתודה - אבל תצא.

איזה יופי של רגע ספרותי ואנושי.

חסרונות:
1. שולמית קצת מעצבנת בהתחלה. אל דאגה, היא תשתפר.
2. המהירות בה יהודה, אברך ישראלי מדורי דורות, לומד צרפתית מושלמת בכמה שבועות ומצליח להצטיין בלימודים אקדמאים בצרפתית - נראית לא אמינה. ייתכן שהיה עדיף לייצר, לצורך העניין, סבתא בלגית שדיברה איתו בקביעות בשפת אמה, או כל רקע אחר שייתן תחושה מציאותית יותר.
3. למרות כל הדיבורים על אשה כשרה, עדיין יש כאן תחושה של מחיקה. כאילו שולמית, צרכיה ורצונותיה, נמחקים כולם, כי הוד מעלתו - הבעל - מעוניין לעבור לצרפת, או ללמוד באוניברסיטה, או לעשות כל מה שמתחשק לו כדי להרגיע את נפשו הסוערת.
היתה חסרה לי בספר איזו שהיא הצבת גבול יסודית יותר מולו. אמירה של 'לא בכל מחיר'. כי גם לאשה יש נפש, אולי לא כל כך סוערת ולא כל כך רחבת אופקים, אבל נפש. שראויה לכבוד ולהתחשבות.

לסיכום: ספר יפהפה, מעניין ומעורר מחשבה.
תכף נשוב - רינה יגר, הוצאת יפה נוף, 358 עמודים.
את הספר החדר השני של יוספה

קניתי מסיבה מאוד הגיונית: נחתו במייל שלי 2 פרקים מלאי כל טוב, ולמרות שאני מוגדר כבוגר, ובגיל טפו טפו, עדיין מצאתי את עצמי נשאב לחווית הקריאה.
הספר פשוט טוב! אז אל תצפו לביקורת אובייקטיבית, עם כל מיני השגות וחמיצות. לא. כאן תשמעו רק דברי שבח.

הספר שייך לסוגת הפנטזיה, עם הרעיון המוכר של עולם זר או מקביל שקיים איכשהו בתוך העולם שלנו.
יוספה, הילדה המצחיקה למדיי, נופלת לתוך העולם הזה, ומגששת את דרכה החוצה.
איכשהו, נדבקת אליה בעולם האמיתי חברתה למחצה בשם 'ביילי'. ביניהן נוצרת אינטרקציה מאוד מאתגרת.
ביילי היא אשפית הסדר והחוקים. היא צריכה חיצים ברורים, שהכל יהיה מסודר, איגלואים ריקים לפח, חדר מאורגן, שעות מסודרות.
לעומתה, יוספה היא התגלמות... אמנית המפוזרת. אם נקרא לה ככה. טובעת בבלאגן, מדברת להנאתה עם חפצים שונים, מגישה לאורחת עוגת קצפת זוהרת שמתגלית כביסקוויט בודד עם ערימת דמיון עזה, וכולי.

מה קורה כששתיהן נופלות לעולם החדש, דרך המראה בחדרה של יוספה?
ובכן, כך:
יוספה נהנית מכל רגע. צוהלת במשחק סולמות ונחשים בגודל מלא, משוטטת במנהרות ומפטפטת עם סבא שבישלה דייסה, ועם ילדים קטנים ששרים בטייפ. ככל ואתם יודעים מה זה טייפ, כן?
לעומתה, ביילי במצב רוח איום ונורא! היא הגיעה למקום מוזר, בו חיות מדברות, והיא צריכה לחזור לעולם האמיתי והמאורגן שלה!

שתיהן, מטבע הדברים, נאלצות להתקרב זו לזו והכיל את תפיסות העולם והאישיות המאוד שונה ביניהן. יפה, חינוכי, מעניין.
1748178137596.png
עכשיו ככה.
החוזק האמיתי של הסיפור הוא פחות בעולם הדמיוני או בעלילה - אפשר להתווכח חופשי, כן, זו רק החוויה שלי מהספר, ואני כמו שכבר אמרתי, לא בדיוק קהל היעד המקורי של הספר - אלא דווקא בדמויות.
דמויות!
וואואו. המחברת השכילה לבנות כל אחת מהן באופן מאוד מאוד משכנע. ממשי. וזו אומנות. בוודאי כשצריך לתת, למשל, פה וחיים לחיה כמו גמל. איך היא תתנהג? תדבר? והאם יורגש שהיא גְמַלִית בכל נימי נשמתה?

אומרים על סופרי ביכורים, שהחולשה הכי גדולה שלהם היא הדמויות, שעשויות מגומי. פעם הדמות אומרת ככה, פעם ככה, חסרות אופי אמיתי.
הדמויות שלנו כאן - ההפך.
הסבתא סבתא, מבולגנת, שמחה, טובת לב, מכינה דייסה גם לאגודל. הכל נופל לה, מתלכלך, היא מרימה, מכינה שוב, הכל בסדר. מקווה בשביל יוספה שהיא לא תהיה כזו שלומפערית כשתגדל...
הקוף - קוף. רוצה עוגיות, עוגיות, לא שום דבר אחר. וגם לא מסתיר את רצונו בעוגיות. אגב, יש לכם עוגיות אולי? כי אם לא, מה יש לכם בכיס? אולי אלו בכל זאת עוגיות?

וכן הלאה וכן הלאה.

העולם עצמו, הקופסה, לעומת זאת, לצערי פחות אמין.
הנופים, המקומות, מרגישים לי מאוד לא טבעיים וחסרי נפח. לא הצלחתי לחוש כקורא שאני משוטט במעמקיה של ארץ לא מוכרת, ותמה וסקרן מה הם חוקיה. הרגשתי יותר: "משהו כאן קצת לא מציאותי, כמו אוסף של משלים שאני חולם עליהם ביחד".

ועם זאת - הסינרגיה (מה זה סינרגיה? מה זה? הרגשתי שהמילה הזו מתאימה לכאן, אבל אני בטוח) בין הדמויות והזרימה, מאוד מאוד חזקים. המון חמימות ואנושיות, ולבסוף אפילו אני הצלחתי לחבב את ביילי הקרציתית הקשוחה. מה צריך יותר מזה?

ועוד משהו לסיום -
הציורים מתאימים לספר באופן מופלא. כאילו מי שציירה אותם ידעה *בדיוק* מה רואה המחברת בעיני רוחה. התפלאתי, ואז גיליתי מי הציירת והכל הסתדר לי בראש, כמו שביילי אוהבת.

כיוון שעניין אותי דעת המחברת על הסקירה, בררתי את המייל של הגברת, שלחתי לה.
להלן תגובתה הרשמית הינה:
תודה על ההתייחסות ועל ההזדמנות.

הספר הזה הוא לא ספר ממש רגיל, ואני יודעת שלא כל אחד מתחבר אליו. מה שכן, אלה שאהבו אותו במיוחד היו כולם מטיפוס 'חמש' באניאגרם - טיפוסים חובבי עיון, מחשבה ופילוסופיה. ואני מדברת גם על ילדים צעירים, אבל כאלה שהנאה אינטלקטואלית 'עושה להם את זה'.

היו לי פידבקים מאוד חזקים. קיבלתי דיווחים על מבוגרים וילדים בגילים שונים שממש התמוגגו על הקריאה, על דיונים שהתנהלו בעקבות הספר. היו כאלה שחזרו אליי בשביל לנתח תובנות והגדרות על הבדלים בתפיסת המציאות, על קשרים ותקשורת, על אמת, שקר ודמיון ועוד. היו בתים שבהם הספר עבר בין הילדים הנשואים, כי כולם רצו להבין במה מדובר. שהדמויות והטיפוסים הפכו לחלק מהשפה בבית.
שלחו לי גם ציורים וחידות שיצר שילד אחד בן שמונה בהשראת הספר. כשאמא שלו שאלה אותו: "את מי אתה יותר אוהב, את ביילי או את יוספה?" חשב העמקן הקטן ואמר: "יוספה היא יותר חמודה, אבל את ביילי אני יותר מעריך".
בעקבות שטף הספרים ושטף הביקורות עליהם כאן בפורום, אני מעלה סקירה\ביקורת נוספת לביקורת ספרות חזיון תעתועים של א. בראב

הפעם על הספר שברי אדם - ד. (דבורה) נויגרשל.
אני אצלול ישירות לכריכה, העלילה תגיע תכף.

מחויבת להזהיר | המון ספויילרים - בערך תקציר של הספר.
היכונו!

כריכה:
בלי המון פרטים, בלי בלגן.
היא יחסית מינימליסטית. שברים, שמתקשרים ישירות לשם הספר (שברי), וצללית של דמות מטושטשת. (אדם?)
לדעתי משרתת יפה מאוד את הספר, מאזנת את המתח שבו.
[כריכה מצורפת בסוף]

שם הספר:
אז שם הספר, מקפיץ אותנו מיידית אל תוך הספר, אל העלילה עצמה.
ולמה?!
לגיבור הסיפור קוראים, איך לא?! אדם! (כאן נכנסנו לדיון מעמיק האם שם הספר נבחר בגלל שם הדמות הראשית, או להפך, {מה שיותר הגיוני לדעתי} ועד כמה זה נכון...)

אז שברי אדם.

אדם שניידמן שלנו שבור מאירועי העבר שלו, אך אל דאגה. הוא אוסף אותם, חוזר בתשובה ומרכיב את עצמו מחדש.

ז'אנר:
והנה חידוש.
מתח!
אבל כאן מגיע המפנה. כמו בספרים של נויגרשל, המתח הוא לא קלאסי, כמו שהתרגלנו, מתח של אקדחים, יריות, דם וכו'. לא.
המתח והפעולה מתרכזים דווקא בפן הפסיכולוגי יותר, קריאת האדם שעומד מול אדם - מאסטר בקריאת שפת גוף, עדיין לא אמרנו - ועל פי הנתונים הללו, הוא מתעמת עם האויבים שלו.


כתיבה וסגנון:
גם כאן, אופייני לנויגרשל.
כתיבה יפה מאוד, לפעמים אפילו גאונית.
לעיתים נופלת בניסוחים יומיומיים ופשוטים יותר. לי העניין קצת צרם. אולי בתור כותבת, שבסיפורים מעין אלו מעדיפה להתנסח בצורה משלבית יותר גבוהה משפה מדוברת ביום-יום.

העלילה:
העלילה עצמה זורמת, רצה, עפה.
מרתקת ממש.
היו מעט קטעים שדילגתי, יותר אלו של התיאורים, היו הרבה כאלה, לדעתי. אבל יש כאלה שיאהבו.

תקציר העלילה:

אדם חוזר בתשובה ומגיע לגור ביישוב קטן שנקרא בשם: 'רמת אביגדור'. ישוב ססגוני, מצחיק, סוער ומעניין מאוד.

מיכאל הוא משהו כמו אב-בית של היישוב. דואג למכירות, הרצאות וכיוצא בזה.
פרט לכך, הוא גם משכיר את הדירה לאדם, שהוא בעצם בוגר מוסד, שחזר בתשובה ועזב את השירות אחרי... תכף נחזור לכאן.

עד עכשיו היינו בארץ. נצא לעולם הגדול.

אז ברחבי העולם ה-CIA, וגם הישראלים מחפשים אחרי אנטוניו, איטלקי אחד חמוד שמבריח חומרים מסוכנים, סחורות גנובות, כלי נשק וכדו'

יש גם את ברונו, ראש מאפיה נחמד ועצבני.

{ייאמר לזכותי, במהלך הספר קלטתי שאנטוניו וברונו - חד הם}

מעלה בעיה כלשהי, מבחינתי, בעלילה של הסיפור.

כל הסיפור, מהתחלה ועד הסוף, סובב אחרי כספות נעלמות כלשהן עם מידע סודי.
הן מוזכרות בהתחלה ממש, ובסוף.
הבעיה - שהקורא לא זוכר את זה בכלל. מבחינתו זה פרט מאוד שולי.
יהיו כאלה שיגידו שזו הגאונות, להפוך פרט שולי דווקא למניע של הכל.
אני לא חושבת כך. מבחינתי כקוראת, היה אפשר לחפש משהו יותר משמעותי מאשר כספות עם מידע סודי, שאנחנו לא זוכרים בכלל עד שמזכירים לנו את זה כש- "אה, בשביל זה היינו צריכים את אדם בכלל".
הייתי מצפה למשהו יותר משמעותי, שתוך כדי הספר נבין למה רודפים\חוטפים את אדם, ולא נישאר עם סימן שאלה עד שמזכירים לנו קטע זניח מתחילת הספר ואומרים לנו - "בגלל זה".
קיצור, יצאתי עם הרגשה של: ניסו למצוא סיבה לרדיפה דווקא אחרי אדם, הוסיפו קטע אחד בהתחלה, וסיימו את הסיפור.
הרגשה שלי.


בחזרה לעלילה:
ברונו רוצה את אדם לפיצוח הקוד של הכספות המדוברות. הוא שולח מישהו שעבד בעבר עם אדם בניסיון לגייס אותו לעבודה סודית ומתגמלת. אדם מסרב לעבודה.

כאן נכנס עמנואל לזירה. עמנואל הוא תמהוני כלשהו שהגיע לרמת אביגדור. כולם מזהים אותו כרפה-שכל ומשורר מוזר.
אדם, אלוף שפת הגוף והבעות הפנים, חושד בו.
עמנואל מנסה גם הוא להציע לאדם את אותה עבודה + מאיים עליו. אדם מתנע ממנו, ועמנואל עוזב את היישוב.

בסופו של דבר מסתבר שעמנואל (שנרצח על ידי ברונו ראש המאפיה) הוא ערבי-נוצרי, שעובד עם ברונו.



בעולם אחר,
דני גרינגליק (יש שם משפחה כזה??? נשמע כמו גלינג-גלינג) מופלל בהברחה של חומר מסוכן.
אשתו של דני חברה של אשתו של מיכאל מיודענו, המשכיר של אדם.
ומיכאל – כמה נחמד וברור, שולח את אדם, הסוכן לשעבר, לנסות ולעשות משהו עם גרינגליק המופלל האומלל.

אדם טס, כמובן... הרי אם לא איפה המתח?!
באיזה שלב הוא נחטף, ו- מגיע לאי הציפורים (נשמע מעניין לטייל שם קצת...)
כדי שהוא יסכים לשתף פעולה עם ברונו וחבריו בפיצוח הקוד של הכספות, הם מפלילים אותו בישראל, אבל אדם שלנו מסודר. הוא שתל בעצמו שבב איתור שרק חבר אחד טוב שלו יודע עליו.
החבר הטוב מאמין בחפותו של אדם ומגיע להציל אותו.
הכספות ניצלות גם כן.
סוף טוב הכל טוב.

המסר:
מואכל בכפית.
כתוב בעמוד האחרון של הספר בצורה ברורה. שחור על גבי לבן.
אם זה טוב או לא - תחליטו אתם. אני פחות אהבתי.
קצת היה מיותר.

חורים בעלילה:
קריאה ראשונה לא מצאתי. אם וכאשר תהיה קריאה נוספת, אעדכן 😉

הבטחתי איפשהו למעלה שנחזור לעזיבת השירות במוסד של אדם.

אוף.
מידי דומה. מידי מגרד.
אולי לא תואם בדיוק, אבל הרעיון. אני לא אנקוב בשמות ומי שמכיר – יבין.

אדם פיקד על איזו משימה (בעבר), הוא זלזל במודיעין מסוים על רכב חשוב ואז—
הנהג ברכב החשוד היה מחבל,
שרצח את אחותו של אדם ואת האחיין הקטן והמתוק שלו.
גיסו נשאר צמח.

וטאדם טאדם---
אדם פרש מהמוסד.

צפוי? מזכיר משהו?

עוד משהו-
ברונו איים על אדם באמצעות פגיעה בגיסו הצמח. ואז פתאום האיום נעלם.
לי זה נראה פחות הגיוני, יש לכם קלף תשתמשו בו, תסחטו את אדם, תעשו משהו.


טוב. נחזור לחיובי.
בכללי, ספר יפה ממש. כזה שלא עוזבים מהיד ומתאכזבים שהוא נגמר.

קטעים שממש אהבתי:
אני לא אכתוב אותם בפירוט, כדי שיהיה לכם חשק לקרוא, אבל בקצרה:
  • אהבתי את החתול האפור שאדם השתמש בו לגילוי ונטרול עוקבים. גאוני ומקורי.
  • וגם את שואב האבק, הכלב, והחתול שביימו חתימות חום של בני אדם. גם גאוני.

זהו.
עד כאן להיום.

נ.ב.
מומלץ מאוד!

נ.ב.ב.
הכריכה המובטחת:
1745261392277.png
גילוי נאות: תוכן וניסוח הטקסט להלן נכתב ע"י כותבת השורות בלבד, ועבר פיסוק ומיקוף עפ"י כללי האקדמיה ללשון עברית באמצעות בינה מלאכותית.


מאיפה מתחילים לכתוב ביקורת נורמלית על ספר שעוסק כולו באב-נורמליות, אנשים נורמליים שמנסים להיות נורמליים ולהבין את הלא-נורמלים ואיך הגיעו לאן שהגיעו, כלומר ללהיות לא-נורמלים??

כנראה שבהתחלה ממש.
הספר שלנו מתחיל במפגש בין עולמות הרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. יותר נכון, כרחוק פפואה גינאה החדשה מרחוב מלכי ישראל, כרחוק רווק חרדי מבוגר ומאותגר ממרכזה של החברה החסידית, או כרחוק אשת שאלים קטנה אחת מהמיינסטרים הנשי החרדי הענוד סברובסקי ועטוי זארה.

הוא מפגיש באומנות יצירתית שלרגע לא מרגישה מלאכותית את איציק, הרווק הירושלמי המבוגר, עם ג'ו וברנדין, יוצאי כפר ילידי קטן ושכוח־אל בפפואה גינאה החדשה; את פייגי, אחותו של איציק, עם שרה'לה אשת שאלים גרושה; את צדוק ואשתו מרים המסורה עם ירושלים המעטירה.

הוא מפגיש אותנו, הקוראים החרדים, עם צביעותנו המכוערת שלנו. נשים עם צניעות, גברים עם גזענות, כולנו עם שיפוטיות. הוא ספר ששוחט פרות קדושות – אבל באלגנטיות של סכין מנתחים, עם חצי חיוך, ויכוחים משפחתיים עד לב השמים וסרקזם חד, אבל לא יותר מדי.


כל אחת מהדמויות הולכת לה לכיוון הנורמליות – או הכי רחוק ממנה – רק כדי לגלות שאין אמת אחת.
איציק מאס בלהיות נורמלי – הוא לא מצא שידוך בזמן, השעון מתקתק, השדכנים כבר פחות, ואחותו פייגי פטרונית ועולה לו על העצבים. אה, וגם מדינת הכיבוש והחרדים שהם אוטומטית ימניים. ומימין תיפתח הרעה.
אז הוא מתרחק מהנורמליות כמטחווי קשת. הוא משכיר דירה לג'ו וברנדין שחורי העור מהמזרח הרחוק בטבורה של שכונה חרדית ומצפצף על השכנים שמרססים גרפיטי נגד ה"כושים" (סוף־סוף מישהו מתייחס לתופעה הזו בציבור החרדי), מצפצף על השדכנים שחושבים שהוא בררן מנותק, מצפצף על פייגי אחותו ובעלה ונוהג בהם בגסות רוח מרשימה, מטפח דעות שמאלניות ועוכרות ישראל למגינת לבה של משפחתו הימנית (הא?) ומצפצף חזק בצופר האוטו שלו מדגם סמארט שונא־אדם For-two – כן, כן. עם שני מקומות בלבד, ועדיף במושב הסמוך איילה ענוגה ולא את האישה שכנראה לעולם לא תגיע.


ג'ו מאס בלהיות נורמלי בצד השני של הגלובוס. הוא מתרחק הכי רחוק שאפשר מכפר מכורתו, ממדורת השבט ומהריקודים האליליים. הוא בורח ממזרח למערב תרתי משמע – הרחק מהפגאניות ועבודת האלילים – רק כדי לקדש לו אלילים אחרים: המערב והקדמה. ועל הדרך מקווה להציל את כל הכפר שלו מבורותם הכפרית העלובה ורדופת רוח התנין.

ברנדין מאסה ביעודה להפוך לכלתו של צעיר פפואי שכוחו ביכולות ציד הציפורים שלו, ובחרה להיעזר בנחישותו של ג'ו כדי לקנות לה עתיד משלה בלימודי אחיות במערב. אבל גופה במערב וליבה במזרח. המערב אינו קונה אותה, והיא לא מסתנוורת מאורות הלפטופ ושלטי החוצות המתחלפים. מדורת השבט עדיין מחממת את ליבה. היא זהירה, חשדנית, טועמת את המערב בזהירות, ובאופן כללי – הדמות הכי חכמה ושקולה בספר הזה.

שרהל'ה מורחקת מהחברה הנורמלית ע"י מוסכמות חברתיות מכוערות בנוסח "התגרשת מבעל ? קבלי צו גירוש גם מהמיינסטרים". כתגובה להרחקתה היא חוזרת לישן, למוכר, ולנורמלי – שיעורי הצניעות מהסמינר, אבל על ספידים. משם הדרך קצרה, עד להצטרפותה לכת. הקבוצה הקיצונית אליה מצטרפת שרהל'ה אמנם מתפקדת ככת לכל דבר, אולם יש מחוסר הגינות בחוסר ההבהרה בספר על כך שיש נשים שנוהגות ללבוש שאל, אינן שייכות לשום כת, וגם לא טוענות ששמור להן מקום בשורה הראשונה שתקבל פני משיח.

פייגי, אחותו העיתונאית של איציק, כותבת כתבה על נשות השאלים, וכך מכירה את שרהל'ה – ובאמצעותה גם את חברתה מרים ואת בעלה צדוק, שלאורך כל העלילה לא ברור האם הוא נביא שקר או אמת, המספק בלבול מהסוג המענג יחד עם רחמים מהסוג המענה. צדוק אמנם מציג עוד צד של התֵמה המובילה את הספר, כפי שיפורט בהמשך, ובאופן מכוון מאוד – לא מספק סגירה ברורה על מהותו.

השפה כאן פשטנית, ישירה, לא מנסה לרגע להתחכם. מה שיש – זה מה שמקבלים. וכמה שהיא פשוטה – כך היא צוללת לעומקים, על אף שאין בה קישוטים, כפל משמעות ולשון או השראות ומובאות ממקורות אחרים.
ואם כבר השראות –
ספריה של הכותבת מצטיינים בנקודה הזו. מקורות ההשראה שלה, ומן הסתם הם רבים, מוסווים היטב. הם לא מותזים לאורך הדפים כמו אצל סופרים אחרים, וממילא הם מעובדים ומקבלים צורה וצבע משלהם בדרך החשיבה שלה.


והחשיבה – ניכרת פה לכל אורך הספר. כי בדומה לספריה האחרים של קפלר, גם הוא מציג חשיבה מהפכנית, על גבול האנרכיסטית, שלוקחת את המובן מאליו, הופכת אותו על פיו, מבלגנת ומסדרת מחדש בתהליכים לוגיים סדורים.
הוא לא ספר שדומה למשהו במיוחד, הוא לא שואב השראה ממקור מסוים באופן בולט. הוא עומד בפני עצמו.
בדיוק כמו איציק שעומד על היותו שמאלן וליברל על סף המטורלל מול משפחה מיואשת ומעוצבנת; כמו ג'ו שעומד עם לווין בימינו ואיזמל מנתחים בשמאלו מול מחנה של ילידים שמעדיפים לרקד סביב המדורה ולצלות שורשים בבור – ועזבו אותם מנפלאות הרשת האלחוטית; כמו שרהל'ה שעומדת מול העוילם וזועקת באלם קול: "תנו לי להיות משהו, לא משנה מה – רק שאני אחליט מה זה יהיה".

הכתיבה היא בגוף ראשון מצידה של שרהל'ה ומכניסה אותנו עמוק לראשה של חברה בכת, ובגוף שני אצל הדמויות האחרות.
שרהל'ה היא דמות שחייב לכתוב בגוף ראשון. עבור הקורא החרדי הסטנדרטי אמור להיות קשה לקרוא אותה. בפועל זה בכלל לא קשה.

היא מביאה קול כנה, ישר, נטול יומרות וצביעות — היישר ממוחה הקודח ורגשותיה המבולבלים ועד המונולוגים האסוציאטיביים שלה.
לא קשה להבין למה התגרשה, לא קשה להבין איך לכל הרוחות והסירים היא מצאה את עצמה כבולה לכת.
כשנכנסים לראש שלה ומאמצים את נקודת מבטה, הכל נראה אחרת והכל ברור מאוד.
להיכנס לראש שלה — הכי קל בעולם. וזו אחת מנקודות החוזק המשמעותיות של הספר הזה.

וכשמחליקים לתוך תודעתה של שרה'לה, פתאום מבינים מה מספקת לה הרבנית חנה:
טעם — לאחר שאיבדה את דרכה ואת שני בניה בגירושין מכוערים,
משמעות רוחנית נעלה לסבל שלה — לאחר שקיבלה חינוך דוגמטי קיצוני, וזו השפה היחידה בה היא מדברת,
ופנטזיה — שהכוח על חייה הוא בידיים שלה, מקצה הגרב שהיא גורבת ועד השורה הראשונה בביאת משיח.
לפחות עד פתיחת הרכבת ונפץ הירי.


דמותו של איציק, לעומת זאת, אינה נכתבת בגוף ראשון.
אנחנו לומדים עליו לא רק דרך תיאור ישיר אלא בעיקר דרך יחסיו עם הדמויות סביבו.
הוא הדמות הכי פחות רחוקה — חרדי, ישראלי, לא זקוק לכתוביות בעברית — ובכל זאת, בחוויית הקריאה, הוא נותר הכי רחוק רגשית.
הוא נכתב כאילו מבחוץ, לא מתוך הזדהות וקִרבה, אלא ממבט רציונלי, קר, חוקר, לא מחויב ואפילו מסויג.
זה מאפשר להוציא אמירות ותובנות מורכבות ולא חד־צדדיות, אבל גם יוצר ריחוק מול דמות הגיבור — ולא בגלל שהוא מיזנתרופ (את זה לא אני אמרתי).

קל להבין למה איציק ממורמר — כי הוא “אלטער”, כי הוא מרגיש שלא מקבלים אותו.
קל להבין למה הוא מתעקש להיות שונה — כי המיינסטרים דוחה אותו, תרתי משמע.
אבל קשה להבין אותו באמת.
אולי דווקא משום שהוא ניצב לאורך הקריאה כמו מראה שעומדים צמוד אליה. ישנה, מוכרת, בדופן הפנימית של דלת הארון שלנו.
אבל כדי להזדהות ולהיכנס אליה — צריך לנפץ אותה. ולהיפצע על הדרך.

לשם ההשוואה — אל ג'ו, על אף זרותו והיותו גוי מארץ רחוקה — קל להתחבר.
קל להבין את מאבקיו ושנאתו לכפר מכורתו.
ג'ו, על אף צבעו, שפתו ומולדתו הרחוקה, מזכיר לקורא את שלב ההתבגרות — בו חשבנו שהמבוגרים סביבנו טיפשים, צרי אופקים, או פשוט לא רוצים להבין אותנו.
עם איציק — למרות שההתמודדויות שלו הרבה יותר מוכרות לקרוא מאשר אלו של ג'ו וברנדין — זה פשוט לא עובד.


הספר לכאורה מעביר את הרעיון הפוסט־מודרני המקדש את המורכבות.
לאורך כל הספר, כל קווי העלילה של הגיבורים השונים מחזיקים תֵמה אחת רציפה — אין אמת אחת.
ומשכך, את השאלה החתרנית: אם אין אמת אחת — אז מהו בכלל נורמלי?

הוא גם מטפל יפה, בסבלנות ובמסירות, אבל לא יותר מדי ולא־בכפית־עד־הפה, בתוצאות של ההקצנה בתשובה לשאלה הזו:
התרחקות ממקום הולדתך, ומה קורה כאשר מקצינים נורא וזורקים את כל הישן והמוכר מאחור.

כל זה חשוב וטוב ויפה —
אבל בעיניי, הספר הזה, יותר מכל, מדבר על היכולת (או חוסר היכולת, אם אתה אחד משכניו צרי המוחין של איציק) להיכנס לראש של אדם אחר, שונה ממך בתכלית.
לנסות לחשוב כמוהו, מתוך חוסר שיפוטיות אמיתי וכנה, ובעיקר — מתוך כבוד עמוק אל המקום שממנו בא.
לא משנה כמה הוא חשוך, פרימיטיבי או מטורף בעיניך.

המסר והעיקרון עובדים נהדר עם שרהל'ה, עם צדוק, עם ברנדין ועם ג'ו.
ואיכשהו, כשזה מגיע לאיציק — הפרוטגוניסט — קורה ההיפך.

קל להבין מבחוץ למה איציק הוא מי שהוא.
קל להבין למה הוא מרגיש — וגם רוצה — להיות כל כך שונה.
למה נראה שהוא מתאמץ לעצבן את הסביבה הקרובה שלו.
אפשר להזדהות עם המשיכה והסקרנות שלו מול תרבויות אחרות ורחוקות, לימוד האנגלית, השכרת דירה לגויים בתוך שכונה חרדית, ואימוץ נלהב של דעות שמאלניות קיצוניות.
אבל לנעליים שלו — קשה להיכנס.

התהליך שעובר הקורא עם איציק הוא התהליך שגם מציג את הצד הפחות יפה של הנאורות והליברליזם חסר המודעות העצמית — ולכן גם הצבוע.
הוא כל כך נאור להכיר את האחר והרחוק — עד שהוא לא שם לב שהוא בז למי שבאמת מגלה כלפיו אכפתיות.
הוא כל כך סקרן ומשכיל — עד שהוא לוקח לו מושאי מחקר אקזוטיים ומוכן להיות חבר שלהם, אבל הם נותרים תת־כותרת, מקור אקדמי, מקום לשאול בו שאלות אנתרופולוגיות מסקרנות — ותו לא.
הם לא באמת חברים שלו.

והוא עוד קורא לעצמו נאור, משכיל, ומכבד את הבריות.
הוא נאור כי הוא לא חושב כמו כל הדוסים האלו בשטיבלך — אבל הוא בעצם חשוך מספיק כדי לחשוב שכל הדוסים כולם זהים זה לזה.
הוא משכיל כי הוא למד אנגלית וכי אכפת לו מאיכות הסביבה — אבל הוא מאמץ דעות שמאלניות שהורתן בשנאה עצמית, והציטוטים שלהן מפיו מעידים בעיקר על בורות עמוקה וחלקיקי ידע.
הוא כל כך לא צר מוחין — עד שהוא מוצא לו מושאי מחקר מהמזרח הרחוק, אבל לרגע לא חשב להיכנס לנעליים של אחד מקרוביו מהמזרח התיכון.


תבוא שרהל'ה קטנה וטהורת לב אחת ותיישר אותו? אולי. ואולי לא.
ייתכן שחלק מהסתירות הללו באישיותו ובהזדהות הקורא איתו — מכוונות. וייתכן שלא.
כך או אחרת — גם הן מתיישרות בדיוק עם המסר השזור לכל אורך הספר.


מה שבטוח — זה שכיף לחתור יחד עם הספר, תחת יסודות הנורמליות.
זה פשוט לא כיף לעשות את זה עם איציק.
אם כבר — עם שרהל'ה יש הרבה יותר צחוקים.


לסיכום, ספר מרתק, חדשני, מעורר מחשבה. מהסוג שתענוג לחזור אליו שוב, רק כדי לחשוב עוד קצת.


הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה