לילות לבנים סיפור קצר בשלושה פרקים פרק ראשון: בקשה

[חנה4]

איזה מתחחחחח
אפשר בבקשה תאריך לפרק האחרון?

 

[ציפה דריפה]

אמאאאא, אני לא מצליחה אפילו להתחיל לדמיין מה הולך לקרות.
איזה סיפורררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררר?...
יואו תמשיך תמשיך כבר.!!

 

[עדיאל]

לא יהיה מנוס מלמנות מישהו שאחראי להעיר אותי כשמגיע משהו טוב.
יואל, איך פספסתי אותך שוב, אוףףףף.

לגופו של ענין, להחיות את מרקו זה אמנות, לחתן ילד כדי להלבין הון זו פרופסיה בפני עצמה. אני תוהה לגבי ההמשך, כי לפי איך שאני מכיר אותך קקטוס, אתה לא הולך להחזיר אותם בתשובה...

 

[נריה מגן]

לגופו של ענין, להחיות את מרקו זה אמנות, לחתן ילד כדי להלבין הון זו פרופסיה בפני עצמה. אני תוהה לגבי ההמשך, כי לפי איך שאני מכיר אותך קקטוס, אתה לא הולך להחזיר אותם בתשובה...

מסכים עם כל מילה. היכונו לסיבוב דרמטי נוסח ארלנגרי טיפוסי שיהפוך את הקערה על פיה!!! (אימוג' של סמיילי בגבות מכווצות מכריז בקולי קולות מתוך מגפון משנות השמונים).
אם כי בסבירות גבוהה שכעת הוא דווקא כן יחזיר אותם בתשובה, שהרי אנו מצפים לההיפך מכך, ובזה אנו נכנסים לדילמת האסיר. יואל ארלנגר ,. מחכה ל'נקודת שיווי המשקל של נאש' שתוציא אותנו שוב עם פה פעור!

 

[פרוגיוזרית]

הימור שלי - הכל הצגה של עקיבא בשביל לחתן אותה כהוגן וכוונותיו דווקא כשרות.
נחיה ונראה.

 

[שירו]

נו, מה נסגר?!
אילוף הקהל בדחיית סיפוקים?

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

פרק שלישי: חתונה לבנה

בין עגלת כלים למגשי עוף עתירי פפריקה נדחף כיסא גלגלים, הרב מרקו ישב עליו בפנים מחויכות, חזי השכן סתם את האף, והמעלית הגיעה לקומה אחת.
"למה אין מעלית נורמלית לאולם הזה?" התלונן חזי, "למה צריך להידחף למעלית של המטבח?"
"ששש", השתיק אותו הרב מרקו, "תתרכז בדרך, אחרת תחליק פה על הקוגל של אתמול, זה מסוכן".
האולם היה ריק למדי, תמיד האורחים שבאים מהצפון מקדימים לבוא, ואילו הבני ברקים מגיעים ברגע האחרון, מכפתרים את החולצה במדרגות הכניסה.
הצלם עשה עבודה טובה, הוא קלט את הסיטואציה, ודאג לתמונות לכל רסיס משפחה שהסתובב שם באולם, "מה זה הרקעים האלה", התפלא הרב מרקו, "אצלנו בצפון מצלמים ככה באולם, ליד הכסא כלה, כולם שמים ידים על הכתפים של השני, כמו טיול שנתי, ומצטלמים, סלאמתק!"
עקיבא היה מרוגש כולו, בחליפה חדשה ושפם גזוז בקפידה, הוא לחץ ידים בהתרגשות לכל האורחים שבאו מרחוק ומקרוב, כולל לדודה נחמה ודוד נחום, ששכחו את פנסי הערפל דולקים בחנייה, ובחור נחמד שראה אותם דולקים טיפס את כל המדרגות בשביל להודיע להם.
זאת לא היתה הסיבה היחידה שריגשה אותו, לפני שבועים הוא פתח את הרדיו בבוקר, ובין הרעש של מכונת הגילוף, לרמקול ברחוב שהכריז על מכירה מרגשת של חלוקים ומטפחות, הוא שמע את הידיעה על מעצרו של העבריין אביגדור מלמן, ושל סגנו "חציל" הממונה בין היתר על ארגון החסד: "יד לאסיר המשוחרר".
אם זה היה קורה לפני חודש, הוא היה מבטל את כל החתונה, אבל בתאריך כל כך קרוב, זה היה נראה לו לא אנושי לעשות את זה לדודה נחמה ולכל הדודים שחיכו בהתרגשות לחתונה.
מה תעשה המשטרה? כבר לא היה אכפת לו. הוא הסתובב כמו חותן מאושר, מדד כובע חדש בחנות זולה, והשתכנע מהמוכר שסיפר לו שהמפעל הצ'כי הזה מייצר כובעים לבורסלינו, חוץ מהמדבקה זה אותו דבר, אחרי שישב עליו במשך כמה דקות, הכובע היה מעוך ורצוץ בדיוק כמו בורסלינו שישבו עליו.
סילביה המתקנת הגיעה, ואיתה חתול אחד, בכלוב קטן שאחת מהנערות שלה החזיקה, גוררת את השמלות המצלצלות שלה על כל הרצפה של האולם, דודה אחת מהצד של גרושתו של עקיבא, רוחלה, הביטה בה בתיעוב, אבל האחיות של הרב מרקו התנפלו עליה ונישקו את ידה, מלבד הדודה המשוגעת אלברטה, שנישקה את היד של החתול וחטפה שריטה, תוך רגע אפפו אותה שלושים אנשי
"הצלה", כולל אחד שהעלה את האופנוע שלו דרך המעלית של המטבח. (הוא החליק שם על כתם שמן ונפצע באורח בינוני).
סילביה היתה אחת הדמויות שאחראית לכך שהחתונה תתקיים בכלל, ציפורה שהיתה סקפטית לגבי היכולת שלה לחיות עם יצור כמו עמנואל, שכל מה שיש לו בראש זה כדורגל ועוד כדורגל, אפילו את תאריך החתונה הוא קבע לפי לוח המשחקים של העונה, "על גופתי המתה שזה יפול ביום של הקלאסיקו!" הוא הזהיר את עקיבא שבשביל לקבוע תאריך, הוא צעד לקיוסק המהמרים השכונתי, ושאל שם איש שעיר עם גופייה, מתי זה הקלאסיקו.
בתגובה הוא קיבל הרצאה של שעה על הבעיות האישיות שלו, כולל מה הוא חייב לאיזה גוף, וכולל מי שברך לקטנה שלו שעושה בעיות ולא מוצאת חתן, בסוף הוא קיבל את המידע תמורת בקבוק בירה, יצא בזול.
ציפורה ישבה לכמה מפגשים עם סילביה, בסוף אחד המפגשים היא קיבלה ממנה במתנה שאל צבעוני מיוחד, עם פעמונים, והקפידה ללבוש אותו בכל פעם שנפגשו, עמנואל לא התנגד.
על הבמה התמקמה הלהקה, הוא מצא אותם במחנה יהודה והתלהב מהם, את הלהקה המקורית שהעבריינים מימנו הוא לא הסכים לשמוע, שלח אותם הביתה בעד דמי ביטול והביא את הלהקה מהשוק, וכשהם מיקמו את הרמקולים המצ'וקמקים שלהם על הבמה, עמדו קבוצה של עובדי הגברה וגיחכו על קוטנו של הציוד. "אין לכם ליין RA", התפעל משה יענקל במכנסי עבודה, "ורק סאב אחד".
"לא צריך יותר מזה", הבטיח ועקנין נגן המפוחית, "אנחנו לא באים כאן לנגן בפארק הירקון".
"אבל בלי זה אין טוצאך", התווכח המשה יענקל.
"לא יודע מה זה המילה שאמרת", אמר ועקנין, "אבל אני מבטיח לך שננגן ישר מתוך הלב, ומי שיפתח את הלב יקבל את זה לפנים".
"גם אני לא מבין מה שאמרת", משה יענקל היה מובס, "אבל תבוא אצלנו בתזמורת של חצקל לופין, תראה איזה באסים וארבע ליין RA בכל צד, והקומפרסור החדש הזה שיש אצלנו עוד מלפני שזה יצא לשוק, בוא תראה", סיים וחזר לעבודה.
עקיבא צחק כששמע את הדיון: "אני מאוד שיפוטי לגבי כל מיני חוזרים בשאלה", הוא סיפר לוועקנין, "אבל אם מישהו אומר שהוא חזר בשאלה בגלל הווליום של התזמורות החסידיות, אני לא יכול לשפוט אותו", ועקנין צחק.
הערב ירד והצלם קיפל את הסטודיו שלו, וציפורה ישבה על כיסא הכלה, מחזיקה בידה את תפילת הכלה. הפה ששכח איך מתפללים מלמל את מילות התפילה, נשים צידקניות דחפו לה פתקים עם רשימות אינסופיות של שמות, והיא קראה אותם ברצף במהירות.
פתאום המוזיקה נהייתה חזקה, מנגינת חופה עם ג'מבה, עוד, וחליל נאי, חדרה לתוך אוזניה הלוהטות, מכניסה אותה לתוך המשחק הזה בעוצמה בלתי נתפסת.
סילביה המתקנת רשרשה מימינה, מחזיקה נר ענק שהביאה מהבית, נערתה מחזיקה בכלוב החתולים, ומשמאלה אחותו של הרב מרקו, אומרת תהילים בעינים עצומות, הנר שבידה מתנדנד בתוך העששית, וממולה עמד פתאום עמנואל, עקיבא לימינו, מבסוט עד קצה כובעו, ולשמאלו הרב מרקו, מלווה בחזי השכן שמגלגל אותו בכיסא.
והלהקה ניגנה "קול דודי", וכולן בכו, אוחזות בתפילה קצרה שנהגו הנשים לומר בחופה, ועובדי הניקיון להשליך לפח בסיומה, ועמנואל התקרב בהילוך איטי, מחוייך כאילו הקבוצה שלו זכתה הרגע בגביע היורו.
"תבטיח לי", היא לחשה כשהוא הושיט את ידו לפרוש עליה את ההינומה, "שביום ההולדת שלי אתה תהיה איתי בבית אפילו אם יש משחק של ברצלונה", אמרה בדמעות.
הוא נעצר פתאום, משהו מהמשחק הזה נראה לו אמיתי מדי, הציץ ימינה ושמאלה, מימינו שורת דודות, משמאלו חברות של ציפורה שהשתדלו להתלבש בצניעות על פי הסעיף "לבוש צנוע יהלום את האירוע", מאחוריו עקיבא והרב מרקו.
לא נשאר לו נתיב מילוט, הוא נשאר המום מול ציפורה, רואה לראשונה איך דמעה חוצה את גבולות העין ומחליקה לה על הלחי, אוספת איתה חלק מהאיפור, ומורחת אותו בצורה אמנותית על הלחי.
ככה זה יהיה בחיים, אני כבר מעכשיו בכלא, חשב לעצמו, עם ציפורה שחמושה בדמעות אין לי יכולת להתמודד, איך בכלל הסכמתי להיכנס לדבר הזה.
כל הדודות כבר התחילו לצקצק, והוא באיטיות לקח את ההינומה כלפי מעלה.
"אני לא יכול להבטיח", הוא לחש לה, והעינים שלו גם כן קצת התחילו לעקצץ, "אבל אני מבטיח לך שאהיה בעל מושלם בכל תחום אחר", אמר ושמט את הההינומה על ראשה של ציפורה.
"מאמינה לך", היא השתנקה מתחת לבד הדקיק, "לך לחופה ותחכה לי", אמרה לו, "אני תכף מגיעה".
בדרך לחופה הם נכנסו בטעות לכל החופות של האולמות האחרים שבאותו מבנה, לא לפני שהורידו את הרב מרקו דרך המעלית של המטבח, הפעם היה שם ריח של טשולנט, ואת המקום חלק איתם עובד זר עם אופנים חשמליים וריח חילבה.
ובריקודים השמחה היתה כמעט עד לב שמיים, ומשה יענקל של התזמורת של חצקל לופין עמד ליד התזמורת וכולו התפעלות מהריקודים. "זה טוצאך אמיתי!" צעק לועקנין שחייך והמשיך לנגן במפוחית.
אבל רבע שעה בלבד לאחר תחילת הריקודים השתרר שקט, עשרה שוטרים בשחור וקסקטים פשטו על האולם, והבכיר שבהם שלף תעודה: 'עמי פרג'ון – יחא"ה" ושם אזיקים על ידי עקיבא.
לא עברו שתי דקות, ואת האולם הקיפו כל הפלג הירושלמי, הפלג האוזבקי, שונאים ומחבלים, נטורי קרטא וארגוני נכים למיניהם, וצעקות "ההההאאאאאא" נשמעו במדרגות.
ובמרכז הרחבה התווכח עקיבא עם עמי פרג'ון, "אתה לא תהרוס לי את החתונה!" הוא זעק לעבר החוקר, שמצידו לא ממש התרגש, "עשית לי פה הוליווד", התיז בזילזול, "חתן וכלה פיקטיבים שלא מעניין אותם אחד מהשני כלום", הפגין ידע. "אנחנו בתוך התמונה עוד מטבריה, זוכר את הערס שהתחיל איתך? הוא משלנו, שתל עליך מכשיר הקלטה, והכל מוקלט, והמידע מפליל אותך לגמרי, גם אם אתה מסכן שנפלת לזה..."
עקיבא היה בהלם, איך הוא נפל, איזו טפשות, וציפורה עמדה בצד, אוחזת את ראשה בשתי ידיה, תולשת בהיסח הדעת גיפסניות מהשיער, לא נעים לו מציפורה.
פתאום שמע קול פעמונים, והסתובב. סילביה המתקנת עמדה בצד המעגל, וכמו בקריעת ים סוף, טבעת האנשים מימינה ומשמאלה נפתחה, והיא צעדה באמצע, החתול אחוז בידה, רושף אש מעיניו.
"עמי פרג'ון!" היא קראה בקול רם וחזק, ורמי התחלחל, קומתו קטנה, המפתח של האזיקים נשמט מידו ונפל על הרצפה, מצלצל כמו אלף פעמונים של סילביה.
"מממה....ההה..בברררבמח", גימגם עמי, "ממה את עושה כאן?!" הוא היה מפוחד כולו, עיניו התרוצצו בבעתה ימינה ושמאלה, וידו נשלחה אל האקדח, אוחזת בו בחוסר ביטחון.
"אתה עוזב כרגע את האולם", הורתה לו.
"כככןןן", הוא מלמל, ואז התעשת: "כל הצוותים", הוא לחש לאוזניה, "מתקפלים, חזרה הביתה".
הביט פה פעם אחרונה ונמלט מהאולם באלגנטיות, בחוץ חיכתה לו הפגנה שלמה: "קברי אבותנו גזרת שמד!!" התבלבלו הקריאות, "גיווואלד!!"
מולו הוא ראה דלת פתוחה, הוא נכנס אליה וסגר אותה מבפנים עם הבריח, היה זה חדר הייחוד, ובמרכז השולחן עמדה צלחת ובה שני יונים צלויות.
תחושת התסכול התחלפה לו בתחושת רעב, ובלי לחשוב פעמים לקח יונה אחת, ופשוט התחיל לחסל אותה. "אין בזה בקושי בשר", הרהר ולקח גם את היונה השניה.
בינתים באולם עקיבא רקד עם החתן כשהוא עדיין אזוק, וחזי ניסה לשבור את הראש איך פותחים את האזיקים, הוא ניסה לשאול בעזרת הנשים אם יש למישהי סיכת ראש, רק לאמא של ציפורה היה, והתיק בחדר הייחוד.
הוא דפק בחדר הייחוד, עמי חשש לפתוח, אבל נכנע בסופו של דבר לדפיקות של חזי, שידע לדפוק בכל מיני סגנונות, כולל בסגנון שקרא לו "סגנון ק.ג.ב.".
המפתח אבד ככל הנראה, ועמי ניסה לפתוח את האזיקים עם סיכת ראש ועם כל מיני דברים, ללא הצלחה, ובסוף עקיבא התייאש מהעניין והזמין אותו לריקוד איתו ועם החתן.
והיה מעגל גדול שהחתן, ועקיבא, והדוד נחום, וירוחם שניצל מהשתייכות ל"יד לאסיר המשוחרר" בנס גלוי, והרב מרקו בכיסא גלגלים נדחף על ידי חזי.
ואז ירוחם ניגש לרב מרקו: "בבקשה הרב מרקו", הוא לחש לו, "תן לנו קצת מהריקודים שלך".
הרב מרקו חייך, וביקש שיפנו לו שטח.
מעגל גדול נוצר, והתזמורת נגנה "רחמנא דעני לעניי", והרב מרקו סבב את הרחבה בכיסא הגלגלים, והתזמורת הגבירה את הקצב, ועמנואל החתן התייצב מול הרב מרקו, עין פוגשת עין, מבט קשוח מול מבט קשוח, ועמנואל התחיל לרקוד.
"יפה כח הבן מכח האב", התלהב חזי לעצמו.
עמנואל רקד כמו מכונת ריקוד, כאילו אין לגוף מגבלות, כמו מטוס, כמו סביבון, והרב מרקו התעלה על הפציעה, כיסא הגלגלים התגלגל על גלגל אחד, ואחר כך על השני, וציפורה צופה מהמחיצה, וחיוך גדול על פניה, היא מאמינה לעמנואל, ורוצה להיות איתו לתמיד.
רוצה כבר ילדים קטנים שלה, שירקדו עם אבא שלהם בסלון, קדצ'קה, כי אין דבר מתוק יותר מזה.
והם יגורו בבית קטן ביסוד המעלה, ויש לה כבר עבודה בספריה, והוא רוצה לגדל תותים אורגניים, ויש לו מרץ והרבה כישרון, ויחידת דיור קטנה להרב מרקו, בלי צורך לעלות שלוש קומות.
ובסוף האירוע פינו את השולחנות, ואת הכיסאות, ואינגברה העובד האריתראי טאטא את הרצפה, ובין ערמות קונפטי לבן, הציץ אליו מפתח קטן וכסוף, הוא הרים אותו ושם אותו בכיס, על כל צרה שלא תבוא.

 

[חנה4]

אחחחחחחחחחחחחחחח
איזה תיאורים............
סוף העלילה מרוכז ב6 שורות? פספוס.
אולי אפשר על זה פרק נוסף?

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

אחחחחחחחחחחחחחחח
איזה תיאורים............
סוף העלילה מרוכז ב6 שורות? פספוס.
אולי אפשר על זה פרק נוסף?

למה צריך סוף???

 

[נריה מגן]

מתוק מדבש. ג'ון פורבס נאש לא היה חושב על פתרון מושלם יותר (גם חתונה אמיתיתוגם לא, גם חוזרים בתשובה וגם לא, בקיצור - מושלם...)

 

[מה הענינים]

הכל טוב ויפה, אבל לא כתוב מי היה הצלם




הקריאה היתה הרבה יותר ממענגת...

 

[yochi000]

רוצים סוף.
כי הסוף הזה זו רק התחלה אומללה לעוד זוגיות אומללה.

זה פשוט חזק ועוצמתי,
רק לא הבנתי למה החתן דנן התנדב לחגיגה

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

רוצים סוף.
כי הסוף הזה זו רק התחלה אומללה לעוד זוגיות אומללה.

זה פשוט חזק ועוצמתי,
רק לא הבנתי למה החתן דנן התנדב לחגיגה

לא יודע מה יהיה בסוף
לא בטוח שזאת זוגיות אומללה, בערך כמו כל שידוך של פעם, אתה החתן! את הכלה! לחיים!!

החתן קיבל אולי דירה?

 

[adina helfgot]

הפרק הראשון כובש וחינני התיאורים שלך אמנותיים ומציאותיים להחריד שואבים אותי לתחושות מוזרות ומרתקות
הפרק השני כל כך מפתיע ומסקרן, השאיר אותי בפה פעור ובציפיה חזקה לפרק הבא
הפרק השלישי היה כיפי לקריאה, אבל מאכזב בגדול, סלט מכל הדמויות שאפיינת עד הים התקבצו לפרק אחד, נהרס לי הסיפור.
לטעמי היה עדיף להתמקד באפיון של ציפורה ועמנואל וללכת על משהו פחות קלאסי מדמעה מתחת לחופה ועמנואל שנרגש מכך כולו, אפשר משהו יותר עדין.
אולי אפשר רק לרמוז על הכיוון ולא לדחוף לפה בכפית., משהו שיותיר מקום למחשבה ולדמיון של הקורא.

 

[Netta]

לא יודעת על מה אתם מדברים.
הרבה זמן לא קראתי כזה סיפור חרדי-פסיכי-משובח!
נהניתי מאוד. מעורר השארה.
ובאמת זה סגנון שהרבה זמן לא נתקלתי בו, וממש אהבתי.
הכתיבה מדהימה!

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

הפרק הראשון כובש וחינני התיאורים שלך אמנותיים ומציאותיים להחריד שואבים אותי לתחושות מוזרות ומרתקות
הפרק השני כל כך מפתיע ומסקרן, השאיר אותי בפה פעור ובציפיה חזקה לפרק הבא
הפרק השלישי היה כיפי לקריאה, אבל מאכזב בגדול, סלט מכל הדמויות שאפיינת עד הים התקבצו לפרק אחד, נהרס לי הסיפור.
לטעמי היה עדיף להתמקד באפיון של ציפורה ועמנואל וללכת על משהו פחות קלאסי מדמעה מתחת לחופה ועמנואל שנרגש מכך כולו, אפשר משהו יותר עדין.
אולי אפשר רק לרמוז על הכיוון ולא לדחוף לפה בכפית., משהו שיותיר מקום למחשבה ולדמיון של הקורא.

יש משהו במה שאת אומרת

 

[תפנית בעלילה]

סגירת קצוות נהדרת. דודה נחמה, דוד נחום. דודה צילה שהעדרותה היתה אמירה בפני עצמה( לרגע חשבתי שזה קטע של פנס בערפל עד שהתאפסתי חזרה) הרב מרקו ,החתולים,סילביה, הפלג וכמובן החתן של ברצלונה. מודה שחטפתי סחרחורת כאילו רקדתי בעצמי אבל מזמן לא אכלתי מכזה שפע של בר.
בבקשה אל תסיים! אני חולה על סופים לא סופיים!

 

[שירו]

למה צריך סוף???

מזאת'ומרת?
וכי מה - שיכנסו לנו זבובים לפה?!??????????????????????????
הוא נשאר פתוח!!!!!!!!!!!!!!!!!!

 

[שפריץ]

תוציא ספר סיפורי חתונות שנונים, מרגשים, ובעיקר הזויים. הכותב: צלם חתונות שראה יותר מחתונה אחת או שתיים בחייו.

סטארט אפ של ממש.

 

[שונמית]

וואו, מיוחד ממש,
סגנון כתיבה מקורי ומרענן.