אתגר לנספח: ראיין את גיבורך

[שמואל י]

@שמואל י מעולה ממש! אהבתי את הרעיון לראיין דווקא את האנטגוניסט בסיפור. יש סיפור באמת? או שהנבל הומצא לאתגר?

תודה רבה! כרגע יש חצי סיפור, אבל בעז"ה הוא עוד יגיע אל סופו.

@שמואל י חזק ביותר. יש לי עוד כמה רעיונות לנבל כשהוא ישלוט על העולם... למכור שקיות אשפה עם חור בתחתית, ועוד כמה שאני מקוה שהוא ישלם לי עליהם. תפנה אותו אלי פליז....
@הודיה לוי. מדהים!! משעשע!! אבל נראה לי נפלה לך טעות בתיוג. לא מצאתי את הניק @כבש צלוי על מחבת ... אולי הוא ברח מפרוג בעקבות החשיפה?...

אני אשמח להכיר בניכם אבל אל תבנה על התשלום. המחקר החדש שלו עוסק בעיכוב תשלומים לעצמאים,בעיקר אומנים...

 

[מלכי סלמון]

הופה הופה @שרהלה לנציצקי מה זה אמור להביע???
אני מגלה כאן כשרונות חבויים? איפה זה היה עד עכשיו??

 

[סיפור8]

בעז"ה

אפשר עדיין להעלות? זה עד מחר?

 

[ifatrosh]

בעז"ה

אפשר עדיין להעלות? זה עד מחר?

אפשר.
עד השקיעה בע"ה

 

[שלחן עורך]

עד השקיעה בע"ה

דחוףףףף!!
לפי השקיעה באיזה עיר?....

 

[סיפור8]

בעז"ה

אני פספסתי כבר בכל עיר, כנראה...

 

[ifatrosh]

האתגר נסגר. בהמשך הערב בע"ה אעלה את הדירוג.
תודה לכל המשתתפים והמשתתפות.
חנוכה שמח

 

[שמואל י]

בדיעבד נהגו

בעז"ה

אני פספסתי כבר בכל עיר, כנראה...

לנסוע לעיר שאינה מוקפת חומה (ויש הקוראים אותה נספא"ח) ומעלים עד עלות השחר שבכל יום ויום. ויש אומרים שלא בכל יום ויום, ורק בזמן שלא כלתה רגל מהאשכול...

 

[סיפור8]

בעז"ה


אוקיי,
אז אולי אני אשלח את ההתחלה.

 

[סיפור8]

בעז"ה





אריק טסלר יושב לצד השולחן, גבו נשען לאחור על משענת הכיסא, נינוח. שיער ראשו בהיר וקצר, על הטי שרט תלויות משקפי שמש, ועל אף שלא מזמן כבר עבר את קו גיל הארבעים, הרי שהעדות היחידה לגילו הינה רק השדר היציב והרגוע שהחליף את להט גיל העשרים. עיניו התכולות, המחויכות, מתבוננות בי בעוד הוא ממתין לתחילתו של הראיון.

האיש היושב בנינוחות למולי הוא לחלוטין לא טיפוס שהייתי בוחרת לראיין בחיים הרגילים, ואני חשה נבוכה. ייתכן גם ולא הייתי מקיימת את הראיון הזה לעולם, אלמלא היה אריק דמות כה חשובה בסיפור.

האיש הרע.

נשימה עמוקה הינה הצעד הראשון שלי לפתוח את השיחה, כשלאחריה אני אומרת: "הי."

חיוכו עולה כעת על שפתיו, ככל הנראה כתגובה לנימה הנבוכה בבירור שנשמעה במילה הבודדה הזו. "שלום," הוא משיב.

"שמי רחלי העכט," אני מציגה את עצמי, "והייתי שמחה לראיין אותך עבור האתגר של פרוג."

נשיפת צחוק קלה. "לכי על זה."

"אז... בוא נתחיל מההתחלה. איפה גדלת, מי הייתה המשפחה שלך. אם תוכל לספר קצת על עצמך."

הוא נראה כל כך בטוח בעצמו, והעובדה שהוא לא משיב מייד, אלא חושב למשך מספר רגעים ארוכים על התשובה- מצליחה להפתיע אותי. "גדלתי בניו ג'רזי. המשפחה של אמא שלי מניו ג'רזי, אבא שלי עבר לניו יורק מהונגריה, והם נפגשו באוניברסיטה. אני הייתי בן יחיד. לא היו לי הרבה חברים ביסודי, אבל בלימודים עשיתי מה שהיה צריך. בבית היו מתחים. אבא שלי, הוא היה אדם מאד... תקיף. מאד אגרסיבי. הוא נהג גם לשתות מדיי פעם. אז.. זה היה דיי מורכב."

בדיוק כמו הנימה המתונה שבה נאמרו המילים, גם הכנות שבהן מפתיעה אותי. "איך חווית את המצב של אבא שלך?" אני שואלת.

"היו זמנים שהם היו טובים יותר, היו זמנים טובים פחות. לפעמים הוא היה מתפרץ. כשזה היה קורה אמא שלי היא הייתה נכנסת לחדר, מכניסה גם אותי. כשהייתה תקופה לא טובה הייתי לפעמים נשאר ליד בית הספר, מסתובב, מחכה עד הלילה, אולי אבא שלי יילך לישון. לפעמים גם סבא שלי, אבא של אבא שלי, היה לוקח אותי אחרי הלימודים, לוקח אותי לאכול ארוחת צהריים. אמא שלי לא אהבה את זה אבל לא היה לה מה לעשות. בנקודה מסוימת, אני חושב שזה היה כשהייתי בן שבע, אבא שלי פוטר מהעבודה- הוא היה עובד במפעל בקורנוול כאחראי משמרת- ואז הדברים נהיו גרועים עוד יותר. באותה שנה הם התגרשו."

מבלי משים העט שבידי מפסיק לקפוץ. "ומה קרה אז?"

"אני עברתי לסבא שלי. אמא שלי עברה להורים שלה, והם רצו לקחת אותי אליהם. אבא שלי לא היה במצב להלחם בבית המשפט- הוא קיבל צו הרחקה, ובאופן כללי, הוא היה במצב גרוע- אבל סבא שלי לא היה מוכן. הוא היה אדם אריסטוקרט, אירופאי, ומאז ומתמיד שנא את אמא שלי, היא הייתה חלשה מדיי ויהודיה מדיי בעיניו, והוא שנא גם את ההורים שלה. אז הוא הגיע איתם להסכם- אבא שלי יחתום על כל מסמכי הגירושין כמו שצריך, והם יתנו לו אותי." ניצוץ של שעשוע חולף בעיניים התכולות. "כנראה שזו הייתה עסקה טובה מבחינתם."

"אז מאז גרת אצל סבא שלך."

"כן. סבא שלי עבר תקופה לא ארוכה לאחר מכן לניו יורק. הוא רצה שנתרחק מכולם, גם מאבא שלי. אז עברנו לעיר הגדולה, ושם התחלתי מחדש."

"מה אתה זוכר מסבא שלך?"

ראשו של אריק נוטה מעט לצד, מתבונן בזיכרונות, ומספר רגעי דממה חולפים עד שקולו נשמע שוב. "הוא היה אדם נוקשה. דורש מאד. הוא רצה שאני אהיה הטוב ביותר בכיתה, לא היה לו מספיק שאני אהיה רק בסדר. הוא תמיד אמר לי שרק הטוב ביותר, החזק ביותר שורד. אבל באותה תקופה, כבר הייתי בתיכון, והלימודים כבר פחות עניינו אותי. החיים עניינו אותי. לראשונה הרגשתי שיש לי מה שאני צריך. היה לי אוכל חם, בית, בגדים יפים, כל מה שרציתי. כשהייתי בן חמש עשרה, הייתי במעמד טוב בכיתה, כבר היה לי ביטחון עצמי. באחד הימים חיכו לי שני חבר'ה מהכיתה אחרי הלימודים. קינאו בי, הרביצו לי מכות. החזרתי להם. חזרתי עם אף שבור הביתה. סבא שלי לא אהב את זה. 'זה מה שעשית?' הוא שאל. 'היית צריך לגמור אותם'." עיניו החדות של אריק מישירות את מבטן הכחול אליי, צלולות כמו הים, מחויכות מעט. "זמן מה לאחר מכן, כשאחד מהם ניסה שוב פעם להתעסק איתי, זה בדיוק מה שעשיתי."

נער צעיר, אגרוף אחר אגרוף, נער אחר מולו מוצמד על הקיר, אחד ועוד אחד, והאגרופים כבר מלאים בדם. ובמראה הזה, יחד עם הנימה השלווה, המשועשעת מעט, שבה תיאר אריק את ההתרחשות, היה משהו מטריד, מצמרר.

"מישהו ידע מזה אחר כך?"

"לא, כמובן שלא. אף אחד מהילדים לא סיפר. הם לא העזו. אבל סבא שלי צדק. שום דבר כזה לא קרה שוב."




-

 

[סיפור8]

בעז"ה


אגב, @נ. גל - את אורחת הכבוד

 

[ifatrosh]

תודה לכולכם על ההיענות המרתקת. למרות הקושי להושיב את הגיבור שלכם לראיון רציני, עשיתם את זה נהדר, והקורא הצליח להכיר את הדמויות, וממש קשה להאמין שאינן קימות במציאות.

במיוחד עם הדמויות מהסיפורים שכולנו קוראים בפורום, ומי שעוד לא קרא - שירוץ לקרוא: מורדי ואלי הבחורונים החביבים של @לוטם ; יחידאי הנעלם של @נודד , גיבור מקסים לסיפור מדהים; נתנאל של @כותב השורות הכותב את 'מיומנו של אברך'; @מ. ברא"י שחיזקה את תמי הגיבורה, תרתי משמע, של עלה קטן, ונתנה לנו ראיון קצר ומרגש; @הודיה לוי. של ריקי מהסיפור 'ממבט אחר'; הדרה שעדיין מנסה למצוא את השלמות עם @הודיה בן חיים .

והיכרנו גם שני נבלים, האחד בוס נבל ופסיכולוג, פרי רוחו של @מסוגל ; והשני, נבל מקורי, דוקטור ווילדסשוורץ שלא מתכנן לכבוש את העולם רק להפוך אותו לבלתי נסבל, יצירתו של @שמואל י .

האנשים שפתחו את ליבם גם אם לא באופן מלא, אך נתנו לנו חומר למחשבה: עזריה המסור לאחיינו, שאי אפשר לא לאהוב אותו פרי יצירתה של @שרהלה לנציצקי ; החייל של @אילה רובינפלד שהשיחה איתו גרמה לי לדמוע; יהונתן של @7שבע7 שלא כותבים עליו סיפור; @ציורי לשון עם חסר שם אך עם אופי, שהצליח לא לגלות את שמו למרות עקשנותה; @משולש ברמודה במלון דרכים עם איסקו בן העשרים וחמש שבדיוק מתכונן לתחרות החמישית שלו, למרות המראה המחוספס תוכו רך ומתוק.

יאיר השליח של @חנש שראיין את המרצה הדגול אברהם כהן, אכן, חכם לשלוח שליח; יונתן המדריך שהשאיר את @R.E.Y עם התובנה שכדאי לדאוג לו במהלך העלילה; אביגיל/שם זמני לומדת נורבגית ומסבכת את @הזדמנות ; @שלחן עורך שכתריאל בן השמונה נותן לו מוסר בחינוך ילדים.

ראיון מקורי, של @רודיום עם רודיום, זה היה מפתיע.

ואחרונה חביבה, @-חיה- , ברוח החנוכה, הפגישה אותנו עם מתיוס שלא מאמין בנצחון המכבים.

 

[ifatrosh]

בעז"ה





אריק טסלר יושב לצד השולחן, גבו נשען לאחור על משענת הכיסא, נינוח. שיער ראשו בהיר וקצר, על הטי שרט תלויות משקפי שמש, ועל אף שלא מזמן כבר עבר את קו גיל הארבעים, הרי שהעדות היחידה לגילו הינה רק השדר היציב והרגוע שהחליף את להט גיל העשרים. עיניו התכולות, המחויכות, מתבוננות בי בעוד הוא ממתין לתחילתו של הראיון.

האיש היושב בנינוחות למולי הוא לחלוטין לא טיפוס שהייתי בוחרת לראיין בחיים הרגילים, ואני חשה נבוכה. ייתכן גם ולא הייתי מקיימת את הראיון הזה לעולם, אלמלא היה אריק דמות כה חשובה בסיפור.

האיש הרע.

נשימה עמוקה הינה הצעד הראשון שלי לפתוח את השיחה, כשלאחריה אני אומרת: "הי."

חיוכו עולה כעת על שפתיו, ככל הנראה כתגובה לנימה הנבוכה בבירור שנשמעה במילה הבודדה הזו. "שלום," הוא משיב.

"שמי רחלי העכט," אני מציגה את עצמי, "והייתי שמחה לראיין אותך עבור האתגר של פרוג."

נשיפת צחוק קלה. "לכי על זה."

"אז... בוא נתחיל מההתחלה. איפה גדלת, מי הייתה המשפחה שלך. אם תוכל לספר קצת על עצמך."

הוא נראה כל כך בטוח בעצמו, והעובדה שהוא לא משיב מייד, אלא חושב למשך מספר רגעים ארוכים על התשובה- מצליחה להפתיע אותי. "גדלתי בניו ג'רזי. המשפחה של אמא שלי מניו ג'רזי, אבא שלי עבר לניו יורק מהונגריה, והם נפגשו באוניברסיטה. אני הייתי בן יחיד. לא היו לי הרבה חברים ביסודי, אבל בלימודים עשיתי מה שהיה צריך. בבית היו מתחים. אבא שלי, הוא היה אדם מאד... תקיף. מאד אגרסיבי. הוא נהג גם לשתות מדיי פעם. אז.. זה היה דיי מורכב."

בדיוק כמו הנימה המתונה שבה נאמרו המילים, גם הכנות שבהן מפתיעה אותי. "איך חווית את המצב של אבא שלך?" אני שואלת.

"היו זמנים שהם היו טובים יותר, היו זמנים טובים פחות. לפעמים הוא היה מתפרץ. כשזה היה קורה אמא שלי היא הייתה נכנסת לחדר, מכניסה גם אותי. כשהייתה תקופה לא טובה הייתי לפעמים נשאר ליד בית הספר, מסתובב, מחכה עד הלילה, אולי אבא שלי יילך לישון. לפעמים גם סבא שלי, אבא של אבא שלי, היה לוקח אותי אחרי הלימודים, לוקח אותי לאכול ארוחת צהריים. אמא שלי לא אהבה את זה אבל לא היה לה מה לעשות. בנקודה מסוימת, אני חושב שזה היה כשהייתי בן שבע, אבא שלי פוטר מהעבודה- הוא היה עובד במפעל בקורנוול כאחראי משמרת- ואז הדברים נהיו גרועים עוד יותר. באותה שנה הם התגרשו."

מבלי משים העט שבידי מפסיק לקפוץ. "ומה קרה אז?"

"אני עברתי לסבא שלי. אמא שלי עברה להורים שלה, והם רצו לקחת אותי אליהם. אבא שלי לא היה במצב להלחם בבית המשפט- הוא קיבל צו הרחקה, ובאופן כללי, הוא היה במצב גרוע- אבל סבא שלי לא היה מוכן. הוא היה אדם אריסטוקרט, אירופאי, ומאז ומתמיד שנא את אמא שלי, היא הייתה חלשה מדיי ויהודיה מדיי בעיניו, והוא שנא גם את ההורים שלה. אז הוא הגיע איתם להסכם- אבא שלי יחתום על כל מסמכי הגירושין כמו שצריך, והם יתנו לו אותי." ניצוץ של שעשוע חולף בעיניים התכולות. "כנראה שזו הייתה עסקה טובה מבחינתם."

"אז מאז גרת אצל סבא שלך."

"כן. סבא שלי עבר תקופה לא ארוכה לאחר מכן לניו יורק. הוא רצה שנתרחק מכולם, גם מאבא שלי. אז עברנו לעיר הגדולה, ושם התחלתי מחדש."

"מה אתה זוכר מסבא שלך?"

ראשו של אריק נוטה מעט לצד, מתבונן בזיכרונות, ומספר רגעי דממה חולפים עד שקולו נשמע שוב. "הוא היה אדם נוקשה. דורש מאד. הוא רצה שאני אהיה הטוב ביותר בכיתה, לא היה לו מספיק שאני אהיה רק בסדר. הוא תמיד אמר לי שרק הטוב ביותר, החזק ביותר שורד. אבל באותה תקופה, כבר הייתי בתיכון, והלימודים כבר פחות עניינו אותי. החיים עניינו אותי. לראשונה הרגשתי שיש לי מה שאני צריך. היה לי אוכל חם, בית, בגדים יפים, כל מה שרציתי. כשהייתי בן חמש עשרה, הייתי במעמד טוב בכיתה, כבר היה לי ביטחון עצמי. באחד הימים חיכו לי שני חבר'ה מהכיתה אחרי הלימודים. קינאו בי, הרביצו לי מכות. החזרתי להם. חזרתי עם אף שבור הביתה. סבא שלי לא אהב את זה. 'זה מה שעשית?' הוא שאל. 'היית צריך לגמור אותם'." עיניו החדות של אריק מישירות את מבטן הכחול אליי, צלולות כמו הים, מחויכות מעט. "זמן מה לאחר מכן, כשאחד מהם ניסה שוב פעם להתעסק איתי, זה בדיוק מה שעשיתי."

נער צעיר, אגרוף אחר אגרוף, נער אחר מולו מוצמד על הקיר, אחד ועוד אחד, והאגרופים כבר מלאים בדם. ובמראה הזה, יחד עם הנימה השלווה, המשועשעת מעט, שבה תיאר אריק את ההתרחשות, היה משהו מטריד, מצמרר.

"מישהו ידע מזה אחר כך?"

"לא, כמובן שלא. אף אחד מהילדים לא סיפר. הם לא העזו. אבל סבא שלי צדק. שום דבר כזה לא קרה שוב."




-

ראיון נהדר, עונה על כל הדרישות.
אריק טסלר כבר משתתף בספר או בסיפור?

 

[ציורי לשון]

ברכות למנצח האתגר!
הצלחה באתגר הבא!

@ifatrosh, האתגר היה יפה, אבל הרבה יותר מִזֶּה היתה השפיטה שלו!
אני מעריכה מאד מאד את ההתייחסות לכל קטע, זה מדהים בעיניי.

 

[סיפור8]

ראיון נהדר, עונה על כל הדרישות.

חוץ מדרישה אחת
כן, הוא בהחלט משתתף בסיפור קיים. והאתגר הזה היה ממש ממש מועיל. הייתה קצת עבודה, ראיון מורכב בכל זאת... ומה שהבאתי כאן זה רק חלק ממנו... אבל אני שמחה שעשיתי אותה תודה!

 

[חנה ש.]

@ifatrosh כבוד גדול לזכות במקום שלישי בקהילת כתיבה
מוכשרת ומלומדת שכזו.
המרואיין היה די ישיר, יותר מידי, אבל דווקא בגלל זה הוא משקף את מה
שאנשים מנסים להסתיר אפילו מעצמם.
אולי הוא יגלה לנו מה מסתתר בכוונות שלנו ואולי הוא יכוון אותנו למקום של ענווה.