התלבטתי הרבה אם לכתוב את זה, כי חששתי שזה יישמע כביקורת על המקרה המתואר כאן - וזו כלל לא כוונתי. בסופו של דבר החלטתי שכן - כי זה חשוב, ויש כאן כמה מסרים בעניין יחסי שכנים, שחלק מהם - יכולים להיותר רלוונטיים לענייננו.
לי יש סיפור ממש דומה, אבל הפוך.
בני משפחה מבוגרים ממכריי, עברו דירה לאחרונה לעיר אחרת. בבית שלהם אין ילדים קטנים. הם זוג מבוגר שיש לו ארבעה ילדים, שניים שבאים אחת לחודש מהישיבה, ועוד שניים נשואים שבאים להתארח אחת לכמה שבועות.
בבניין שלהם אין בידוד בין הקומות. השכן מלמטה - היה רגיל לדייר בודד שגר שם לפני כן, וברגע שהם הגיעו - הוא התחיל למרר להם את החיים. דפיקות בדלת על כל הליכה בלילה עם כפכפים, פרצוף כועס תמידי, ואחר כך - גם צעקות וקללות (הוא לא חרדי).
הבעיה הכי גדולה היא, כשהנכדים מגיעים.
תעשו עם זה מה שאתם רוצים, אי אפשר לכלוא ילדים שלא יזוזו. ילדים הולכים, רצים, קופצים, נופלים, קמים, צורחים, מתגלגלים, וכו׳.
אני מעריך שיש כאן מי שאומר לעצמו: אפשר למנוע את זה.
אז לא. אפשר לנסות, אפשר להסביר להם את המצב, אבל כשהילדים בני שנתיים ושלוש - זה בלתי נמנע. הם לא יישבו פתאום על כיסא, ינגסו תפוח ויקראו ספר.
אז עכשיו תחשבו על מציאות שבה - כל נפילה, כל קפיצה, כל ריצה - נענית אוטומטית בשכן זועם מקלל בדלת.
בהתחלה - זה גרם לזה שהסבא והסבתא לא ראו את הנכדים שלהם במשך חודשים ארוכים - מלבד גיחות בימות החול. הסבתא הייתה לחוצה נורא, וכל תנועה קלה של הנכדים הפריעה לה (והיא לא כזו בטבע שלה. היא פשוט לא רצתה מריבות). אחר כך - הצדדים הבינו שזה לא מצב הגיוני, וכשהנכדים היו באים - ההורים היו צריכים לרסן אותם כל הזמן. תחשבו על ילדים שרגילים לרוץ ולקפוץ, ופתאום - כל ריצה נענית בהערה. זה סיוט כללי עבור כולם.
הסוף, לבינתיים, הוא שיום אחד - בשעה שבע וחצי בבוקר, אחרי שעתיים (!) שהילדים ערים בלול או במיטה (הם קמו כהרגלם של ילדים בשבתות, בחמש וחצי), אחרי שעתיים של ניסיונות להרגיע אותם, דפק השכן בדלת בעוצמה שהיא כמעט נשברה. הוא השתולל, ושאג שאגות מטורפות, ואיים במכות ובהרעשה חוזרת, עד ששכן אחר הזמין לו משטרה.
סופו של סיפור: המשפחה למדה את הלקח. הם לא עושים בדווקא, אבל הם משתמשים שימוש הוגן ונורמלי בדירה. השכן המטורף כנראה התרגל, ואם לא - זו בעיה שלו. טיפוסים מעין אלו אינם ראויים ליחס מכבד, מה גם - שהוכח, שאין דרך לגרום למצב להיות טוב יותר.
השאלה שלי היא, האם השכן שלמטה - לא בטוח גם הוא במאת האחוזים שהאנשים שמעליו הם טיפשים ורעים (הם לא זה ולא זה, אבל כשבן אדם בסערת רגשות - הוא נוטה לראות דברים אחרת).
השאלה היא, האם השכן שלמטה - מודע בכלל למאמצים שאותם הוא דחה בהנף יד. ייתכן שזה לא מעניין אותו, ומבחינתו - התוצאה היא אחת, אבל במקרים מעין אלו - ייתכן שאין באמת פיתרון הולם, מלבד אטמי אוזניים.
והמסר השלישי - שהוא היחיד שנכון תמיד, ולא רק במקרים קיצוניים מעין אלו: שימוש באלימות, גורם אוטומטית - חוסר קשב מוחלט, וזה עוד במקרה שעליו סיפרתי שהצד המותקף מעוניין בשלום. במקרים אחרים, שימוש באלימות יגרור אלימות חוזרת, ואם עכשיו המצב הוא שכל תזוזת רהיט גורמת לשערותיכם לסמור - תארו לכם מה יהיה כשהשכנים מלמעלה יחליטו להתנקם ולהשיב בגרירת ספות חוזרת ונשנית, קונצרטים של דפיקות וקריוקי בשעות ההשכבה של הילדים.