בעקבות הדברים שנאמרו כאן, רציתי לחדד כמה נקודות:
א. בציבור שלנו, עניין הנישואין שונה מהותית מכל דבר אחר שהאדם נזקק לו בחיים. כשהאדם נצרך לאוכל, פרנסה, או דירה, הוא יכול לפנות למתווך כדי למצוא את צרכיו, אך הוא יכול גם לדאוג לעצמו, לקנות אוכל במכולת ולחפש בעצמו דירה. לעומת זאת, כשגבר או אשה חרדיים נצרכים לבן/בת זוג, אין להם שום אפשרות להינשא בכוחות עצמם, והם חייבים לעשות זאת אך ורק על ידי מתווך - שדכן.
ב. בעבר היה מקובל מאד בציבורנו שהאשה היא עקרת בית והאב הוא המפרנס, וכך לאשה נשואה היה זמן פנוי רב, וכך נוצר מוסד ה'שדכניות', נשים שמנסות לעשות שידוכים לשם שמים, ואולי גם תצא מזה קצת פרנסה. כיום, עם עליית רמת החיים, ובהתאם עליית יוקר המחיה, כמעט ואין נשים שנשארות בבית, אלא רובן הגדול יוצא לעבוד. גם אצל הגברים כמעט ונמחק מוסד ה'עסקנים', אותם אברכים שמסתובבים פה ושם, קצת מתווכים וקצת שדכנים ועוד כל מיני עסקים זעירים, אלא הכל מתמסד, אנשים הולכים לכוללים רציניים או לעבודות מסודרות. כתוצאה מכך, אין לאנשים זמן פנוי להתעסק בשידוכים, שכפי שכתבתי למעלה, הסיכוי לפרנסה מזה הוא קלוש מאד, ועם כל הכבוד לחסד ולמצווה הגדולה שיש בזה, 'עניי עירך קודמים', ובוודאי שום אם לילדים לא תרגיש נקיפות מצפון על כך שבמקום לנסות לשדך את זו וזה, היא מקדישה 'שעת איכות' לילדים.
ג. משתי הנקודות הקודמות עולה, שהרווקים חייבים את השדכנים, והשדכנים אינם נזקקים כלל לרווקים. גם שדכנים 'מקצועיים' אם יש כאלו היום, יעדיפו לשדך את הצעירים שנכנסים לשוק השידוכים, שהרבה יותר קל לארס אותם עם הראשון/נה שהם פוגשים, מאשר את הרווקים המבוגרים, שכבר עברו הרבה בחיים, וקשה להם לומר לעצמם שהם המתינו כל כך הרבה כדי להתארס עם מישהו/י שיכלו למצוא כמותו/ה כבר בהתחלה.
ד. לכן עם כל ההכלה וההבנה, אין ספק שיש לכבד מאד את כל מי שמציע הצעת שידוך למבוגר, גם אם הוא לא יודע בדיוק מה הגובה שלו/ה, ואם הישיבה שהוא לומד בה היא פתוחה או 'פרום'.
ה. עם כל הקושי לומר זאת, אחד המדרבנים העיקריים של אותם אברכים ואברכיות להציע שידוכים, הוא המסכנות של אותם רווקים מבוגרים. לפעמים המצפון הזה שכוסס בהם לחשוב על החבר המסכן שמתייבש לו בישיבה עם המחזור שלישי של 'יבמות', הוא הדבר היחיד שגורם להם להתחיל לחפש ב'אגרון' את השמות של ההורים, כתובות ומספרי טלפונים, במקום לתפוס שנת צהריים הגונה. לכן אי אפשר לזלזל בעצה ההגונה שניתנה לאותה רווקה, שאם היא מראה לכולם שטוב לה במצב שלה, והיא מבלה לה בטיולים בחו"ל וחוזרת מאושרת, זה יכול להרדים כמה פלאפונים באזור.
ומכאן תצא הקריאה לכל המעוכבים והמעוכבות: נכון, המצב הוא קשה מאד, אנחנו מבינים את הקושי הנפשי, והמחשבה המייאשת על כך ש'לא אכפת לי להיות רווקה עוד חמש שנים, העיקר להיות בטוחה שבסוף אני אתחתן!', אבל מצד שני, גם אלו שמבקרים ולוחצים ומייעצים, עושים זאת רק מדאגה לכם, ובלי שאנשים יחשבו עליכם וירצו לסדר אתכם, יהיה לכם מאד קשה להתחתן.